יונדב (יונדב? |שותק|) - נסיונות פעילים (יונדב הראשון)
גם זה יונדב. - נסיונות פעילים (יונדב השני)
ליאיר יש שקט עכשיו, וזה כואב לו כל כך עד שהוא מתלבט אם יש דרך כלשהי להפסיק, להפסיק כבר את הכאב הזה, את הלימוד הזה, את ה בואו נשב ונעשה ונחכה שמשהו ישתנה, כי די, כמה הוא יכול כבר.
לפני שבועיים ואולי חודש או שנתיים, אולי גם אתמול, הם עוד ישבו בשיחה של ר"ח אדר ויונדב אמר, יאיר, ויאיר אמר, כן, והסתובב וראה מי עמד שם ואמר, יונדב!, מה שלומך, ויונדב הסמיק ואמר בסדר ברוך ד' מצויין רבים חסדיו, אה אני יכול בבקשה לדבר איתך עכשיו. והם יצאו לגג ופתאום היה שקט, נוקב, כתקיעת שופר של סתם יום בשגרה שמרעידה את הלב ושואלת, רגע, מה איתך, הכל בסדר. ויאיר שאל את יונדב, הכל בסדר, ויונדב אמר כן, בוודאי, בשמחה.
כשהם חזרו למטה יאיר היה מבולבל. לא שהיה בזה חידוש, לאחרונה הוא הרגיש מבולבל רוב הזמן, מבולבל בסדר, מבולבל בתפילה, מבולבל בברכת המזון ובאוכל. אבל את זה אפשר לתרץ בבלבול של משבע חנוכה מאוחר, והבלבול הזה היה בלבול אחר, ופתאום הוא תהה, מי אמר ש, ולמה אני ראוי, וככה המשיכו המחשבות לרדוף אותו עד שהוא הגיע לכיסא שלו וכבר שתה עוד קצת והרגיש פחות מחובר, ויכול היה להתנתק קצת מהריחוק הזה.
*
כשיאיר היה בן ארבע בוא הלך לרופא השיניים, והרופא צעק עליו שמה הוא לא שוכב בשקט והרים אותו, פיזית, זרק למיטה, דחף את הסינר בגסות ויצא כדי לצלם. מאותו יום יאיר התחיל לפחד מרופאי שיניים, ויותר מזה, לפחד מאנשים עם מבט של סמכות בעיניים.
אולי היו אחרים שהיו שוכחים דבר כהזה, אולי היו שהיו זוכרים לעד. יאיר לא זכר; אבל זכרון החוויה נותר בו לעד.
ביום הראשון של כיתה ט' הוא נכנס בשערי הישיבה, נאנח ואמר, איזה יופי. הניח את התיק ואת השקית-של-דברי-שיר באולם הכניסה, פסע בשערים הרחבים של בית המדרש, הביט באחד הספסלים האחרונים, הוציא משנה ברורה והתיישב. השעה היתה תשע ורבע, והשיעור הראשון עם ראש הישיבה נועד להיות באחת עשרה. ישב ולמד בשקט, לפחות לדקה וחצי עד שהתיישב לצידו בחור שחור פיאות. שלום עליכם, אתה חדש כאן?
באי רצון התנתק ואמר כן, אני חמשוש. גם אני, אמר לו הבחור, קוראים לי יונדב. ושאלתי אם אתה חדש כאן, כי אתה יושב בספסל של השמיניסטים. זה כתוב מאחורה. יאיר חייך, ויונדב התיישב לידו, תוך משיכת כתפיים נערית ואמירת נו, אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ. רוצה חברותא?
יאיר שתק ואמר, אפשר, בשמחה, ויונדב אמר, אז מעולה, בואו נתחיל. ובאותו לילה יאיר הלך לחדר קצת אחרי חצות ונשכב במיטה, והביט מטה במיטת הקומותיים אל יונדב ואמר, יונדב. יונדב לא ענה ויאיר שנפרד ממנו לפני רבע שעה בברכת לילה טוב הביט לשידה ולא ראה את משקפיו, או כיפתו, ותהה וחשב ושתק. (מתישהו הוא התרגל, אבל בשבוע הראשון הוא עדיין ניגש אליו כל בוקר ושאל, הי, יונדב, לא ראיתי אותך אתמול בלילה)
ליונדב היה מבט של סמכות בעיניים, אבל מבט שובב. פעם יאיר אמר שהאדם היחיד עליו השתמש יונדב בכוח הזה שלו הוא הוא עצמו, אבל יונדב חייך ושתק ואמר נו, אם כבר סיימנו את כל המסכת שאפשר לדון על זה, ויאיר צחק והם חזרו למילים שחרזו את עולמו של יונדב. ושל יאיר. אולי פחות.
*
עכשיו ליאיר יש שקט והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, זאת אומרת, הוא יודע, אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו לשבת וללמוד. הוא מתיישב בבית המדרש וקם ויוצא החוצה וחוזר (דרך הדלת, דרך החלון כבר אי אפשר. זה של יונדב) ונעמד ומסתובב ושוב מתיישב ועוצם עיניים ומנסה שלא לזכור. אי אפשר שלא לזכור, אבל מחר יוצאים לבין הזמנים, ואולי עד שהוא יחזור הוא כבר יצליח לשבת ולהתרכז ולגמור כבר את הסוגיא.
לא שאפשר לגמור סוגיא בלי הסיכום של יונדב, אבל, לנסות לפחות.
גם זה יונדב. - נסיונות פעילים (יונדב השני)
ליאיר יש שקט עכשיו, וזה כואב לו כל כך עד שהוא מתלבט אם יש דרך כלשהי להפסיק, להפסיק כבר את הכאב הזה, את הלימוד הזה, את ה בואו נשב ונעשה ונחכה שמשהו ישתנה, כי די, כמה הוא יכול כבר.
לפני שבועיים ואולי חודש או שנתיים, אולי גם אתמול, הם עוד ישבו בשיחה של ר"ח אדר ויונדב אמר, יאיר, ויאיר אמר, כן, והסתובב וראה מי עמד שם ואמר, יונדב!, מה שלומך, ויונדב הסמיק ואמר בסדר ברוך ד' מצויין רבים חסדיו, אה אני יכול בבקשה לדבר איתך עכשיו. והם יצאו לגג ופתאום היה שקט, נוקב, כתקיעת שופר של סתם יום בשגרה שמרעידה את הלב ושואלת, רגע, מה איתך, הכל בסדר. ויאיר שאל את יונדב, הכל בסדר, ויונדב אמר כן, בוודאי, בשמחה.
כשהם חזרו למטה יאיר היה מבולבל. לא שהיה בזה חידוש, לאחרונה הוא הרגיש מבולבל רוב הזמן, מבולבל בסדר, מבולבל בתפילה, מבולבל בברכת המזון ובאוכל. אבל את זה אפשר לתרץ בבלבול של משבע חנוכה מאוחר, והבלבול הזה היה בלבול אחר, ופתאום הוא תהה, מי אמר ש, ולמה אני ראוי, וככה המשיכו המחשבות לרדוף אותו עד שהוא הגיע לכיסא שלו וכבר שתה עוד קצת והרגיש פחות מחובר, ויכול היה להתנתק קצת מהריחוק הזה.
*
כשיאיר היה בן ארבע בוא הלך לרופא השיניים, והרופא צעק עליו שמה הוא לא שוכב בשקט והרים אותו, פיזית, זרק למיטה, דחף את הסינר בגסות ויצא כדי לצלם. מאותו יום יאיר התחיל לפחד מרופאי שיניים, ויותר מזה, לפחד מאנשים עם מבט של סמכות בעיניים.
אולי היו אחרים שהיו שוכחים דבר כהזה, אולי היו שהיו זוכרים לעד. יאיר לא זכר; אבל זכרון החוויה נותר בו לעד.
ביום הראשון של כיתה ט' הוא נכנס בשערי הישיבה, נאנח ואמר, איזה יופי. הניח את התיק ואת השקית-של-דברי-שיר באולם הכניסה, פסע בשערים הרחבים של בית המדרש, הביט באחד הספסלים האחרונים, הוציא משנה ברורה והתיישב. השעה היתה תשע ורבע, והשיעור הראשון עם ראש הישיבה נועד להיות באחת עשרה. ישב ולמד בשקט, לפחות לדקה וחצי עד שהתיישב לצידו בחור שחור פיאות. שלום עליכם, אתה חדש כאן?
באי רצון התנתק ואמר כן, אני חמשוש. גם אני, אמר לו הבחור, קוראים לי יונדב. ושאלתי אם אתה חדש כאן, כי אתה יושב בספסל של השמיניסטים. זה כתוב מאחורה. יאיר חייך, ויונדב התיישב לידו, תוך משיכת כתפיים נערית ואמירת נו, אין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ. רוצה חברותא?
יאיר שתק ואמר, אפשר, בשמחה, ויונדב אמר, אז מעולה, בואו נתחיל. ובאותו לילה יאיר הלך לחדר קצת אחרי חצות ונשכב במיטה, והביט מטה במיטת הקומותיים אל יונדב ואמר, יונדב. יונדב לא ענה ויאיר שנפרד ממנו לפני רבע שעה בברכת לילה טוב הביט לשידה ולא ראה את משקפיו, או כיפתו, ותהה וחשב ושתק. (מתישהו הוא התרגל, אבל בשבוע הראשון הוא עדיין ניגש אליו כל בוקר ושאל, הי, יונדב, לא ראיתי אותך אתמול בלילה)
ליונדב היה מבט של סמכות בעיניים, אבל מבט שובב. פעם יאיר אמר שהאדם היחיד עליו השתמש יונדב בכוח הזה שלו הוא הוא עצמו, אבל יונדב חייך ושתק ואמר נו, אם כבר סיימנו את כל המסכת שאפשר לדון על זה, ויאיר צחק והם חזרו למילים שחרזו את עולמו של יונדב. ושל יאיר. אולי פחות.
*
עכשיו ליאיר יש שקט והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו, זאת אומרת, הוא יודע, אבל הוא לא מצליח להביא את עצמו לשבת וללמוד. הוא מתיישב בבית המדרש וקם ויוצא החוצה וחוזר (דרך הדלת, דרך החלון כבר אי אפשר. זה של יונדב) ונעמד ומסתובב ושוב מתיישב ועוצם עיניים ומנסה שלא לזכור. אי אפשר שלא לזכור, אבל מחר יוצאים לבין הזמנים, ואולי עד שהוא יחזור הוא כבר יצליח לשבת ולהתרכז ולגמור כבר את הסוגיא.
לא שאפשר לגמור סוגיא בלי הסיכום של יונדב, אבל, לנסות לפחות.
- לקראת נישואין וזוגיות