דניאל יושבת על קצה המיטה כאילו פוחדת לתפוס יותר מדי מקום שבטוח לא מגיע לה. על הברכיים שלה מונח דף לבן ועט כחול. היא כותבת.
'יומני היקר'
כן בדיוק ככה. כמה שיותר קלישאתי ונדוש ולא מהלב, יופי היא אוהבת את הכותרת הזאת.
היא ממשיכה על אותו קו.
'הלוואי שיכולתי לכתוב את עצמי כמו שכותבים יומן.'
היומן שותק. בטח בגלל שהוא אף פעם לא כתב יומן. היא סוגרת אותו בחבטה.
''אתה לא תבין אותי, שומע? לא תבין בחיים יומן טיפש.
יומן טיפש שותק. הוא לא מוחה ולא נעלב.
נו בטח מה אכפת לו. הוא לא מבין.
היא מוציאה מצית מהכיס ושורפת אותו לאט. לאט לאט. שיכאב לו.
בסוף היא עומדת מול ערימת אפר היא מעיפה אותה בפווו עצבני וכותבת ביומן דמיוני.
'הלוואי שהיה אפשר לשרוף את עצמי כמו ששורפים יומן.'
בערב היא הולכת להליכה עם אמונה.
הרוח חובטת להם בפנים.
''אמונה.'' דניאל עוצרת פתאום.
הרוח ממשיכה לשרוק ומעמעמת את הקול שלה.
''מהה??'' אמונה ממשיכה ללכת בקצב הליכה והיא צריכה ממש לצעוק כדי שדניאל שתקועה אי שם תשמע אותה.
''למה אנשים כל כך זקוקים לה, לאהבה, אהה??'' דניאל לא ממשיכה ללכת היא רק צועקת. שתשתוק הרוח.
אמונה חוזרת אחורה. מופתעת טיפונת. רק טיפונת. ''הגעגוע, זה בגלל הגעגוע'' היא אומרת בשקט מידי.
דניאל מתיישבת על המדרכה ומעבירה יד על הפנים בעייפות. ''געגוע לְמַה. למה יש להתגעגע, אה?''
אמונה אוספת את החצאית הרחבה שלה ומתיישבת לידה. ''געגוע הנשמה לה' יתברך.''
דניאל שותקת. לא מאמינה בזה.
גם אמונה שותקת.
ורק הרוח ממשיכה לשרוק ולהשתולל. להתגלגל.
''הנשמה שלי דוחה'' לוחשת דניאל. ''הנשמה שלי היא גועל נפש מרוכז, היא לא אחת שמתגעגעת.''
אמונה מתקרבת קצת ומחזיקה לדניאל את היד בעדינות עדינות.
''אין נשמה דוחה, דניאל.'' היא מזיזה את הראש ומעבירה יד על השיער בתנועה היפה הזאת שלה. ''יש נשמה שדחו אותה''.
משהו מעקצץ לדניאל בגרון היא לא מתייחסת אליו כרגיל מחכה שהוא ישקע בחזרה, כמו שתמיד. אבל הפעם הוא מתעקש לעלות עד לעיניים ואז לרדת לאט על הלחי.
אמונה מוציאה טישו משומקום.
''הנשמה דניאל. הנשמה היא באה מתכלית האהבה והקבלה והאמת, והיא מתגעגעת.'' אמונה עוצרת לקחת אוויר וממשיכה. ''היא כל כך מתגעגעת והיא מתמכרת לכל מה שמזכיר לה את אותה אהבה מוחלטת. הלא תלויה בכלום.''
דניאל נושמת אליה את המילים שמצליחות לרסק רק קצת את הפחד והלבד. ''למה, אבל?'' היא שואלת בקול סדוק. ''למה זה כל כך כואב.. אה?
'' כי היא נפלה מגג גבוה לבור עמוק. ליפול זה כואב, דניאל''
דניאל יודעת שליפול זה כואב. מי כמוה יודעת.
אמונה ממשיכה. ''ופה יש לה רק שנאה וקנאה ותחרות. ואין חירות. והיא רוצה הביתה. למקום שלא משקרים בשביל להיות נורמלי, למקום שמרגישים. חזק חזק. כל מה שמגיע בלי לדחות, בלי לברוח. רק לקבל.''
דניאל רוצה הביתה, היא צורחת הביתה כל הגוף שלה והנשמה והכאב צורחים הביתה למקום שלם ובטוח וחמים.
''מותר להרגיש דברים רעים?'' היא שואלת.
אמונה צוחקת בכאילו. ''הם שואלים?'' היא שואלת בחיוך שובב. ''רגשות שואלים אם לבוא..?''
דניאל צוחקת גם היא בכאילו. ''הם לא.''
''את יודעת למה אנחנו רוצים את האסור, דניאל?''
דניאל מנענעת בראש. לא.
''כי העולם כפה עלינו ריחוק. הוא לימד את הנשמה התמימה והטהורה שלנו מהי דחייה, מהו מחסור באהבה. בכלים דמוקרטים וליברליים הוא השכיח ממנה מאיפה היא באה כמעט כליל.''
''כמעט?'' קוטעת אותה דניאל.
''כמעט. חוץ מפינה קטנה של געגוע שעוד בוערת במטושטש ודוחקת בנשמה לחפש. בכל מקום, עד האשפתות העמוקות ביותר. עד הכי אסור ומנותק שיש.''
''אז מה עושים, אמונה? תגידי לי מה עושים לפני שמשתגעים.''
''מזכירים לה.'' אמונה אומרת ותוך כדי היא שולחת שתי ידיים קדימה ועוטפת בהם את דניאל. את הנשמה הדחויה שלה.
אולי עכשיו היא תפחד פחות. הנשמה. אולי היא תיזכר.
דניאל מרגישה את הכאב שבתוכה מתנמס לנחל של דמעות. דמעות של הקלה.
של הכלה.
אמונה ממשיכה ללטף לה את הגב.
''מזכירים לה'' היא לוחשת שוב.
''מזכירים לה מה זו אהבה.''
הרוח משתתקת סוף סוף. גם הפחד.
האהבה שורפת אותו. כמו ששורפים יומן.
חירות/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
~זה בגלל שזה המשכים~
'יומני היקר'
כן בדיוק ככה. כמה שיותר קלישאתי ונדוש ולא מהלב, יופי היא אוהבת את הכותרת הזאת.
היא ממשיכה על אותו קו.
'הלוואי שיכולתי לכתוב את עצמי כמו שכותבים יומן.'
היומן שותק. בטח בגלל שהוא אף פעם לא כתב יומן. היא סוגרת אותו בחבטה.
''אתה לא תבין אותי, שומע? לא תבין בחיים יומן טיפש.
יומן טיפש שותק. הוא לא מוחה ולא נעלב.
נו בטח מה אכפת לו. הוא לא מבין.
היא מוציאה מצית מהכיס ושורפת אותו לאט. לאט לאט. שיכאב לו.
בסוף היא עומדת מול ערימת אפר היא מעיפה אותה בפווו עצבני וכותבת ביומן דמיוני.
'הלוואי שהיה אפשר לשרוף את עצמי כמו ששורפים יומן.'
בערב היא הולכת להליכה עם אמונה.
הרוח חובטת להם בפנים.
''אמונה.'' דניאל עוצרת פתאום.
הרוח ממשיכה לשרוק ומעמעמת את הקול שלה.
''מהה??'' אמונה ממשיכה ללכת בקצב הליכה והיא צריכה ממש לצעוק כדי שדניאל שתקועה אי שם תשמע אותה.
''למה אנשים כל כך זקוקים לה, לאהבה, אהה??'' דניאל לא ממשיכה ללכת היא רק צועקת. שתשתוק הרוח.
אמונה חוזרת אחורה. מופתעת טיפונת. רק טיפונת. ''הגעגוע, זה בגלל הגעגוע'' היא אומרת בשקט מידי.
דניאל מתיישבת על המדרכה ומעבירה יד על הפנים בעייפות. ''געגוע לְמַה. למה יש להתגעגע, אה?''
אמונה אוספת את החצאית הרחבה שלה ומתיישבת לידה. ''געגוע הנשמה לה' יתברך.''
דניאל שותקת. לא מאמינה בזה.
גם אמונה שותקת.
ורק הרוח ממשיכה לשרוק ולהשתולל. להתגלגל.
''הנשמה שלי דוחה'' לוחשת דניאל. ''הנשמה שלי היא גועל נפש מרוכז, היא לא אחת שמתגעגעת.''
אמונה מתקרבת קצת ומחזיקה לדניאל את היד בעדינות עדינות.
''אין נשמה דוחה, דניאל.'' היא מזיזה את הראש ומעבירה יד על השיער בתנועה היפה הזאת שלה. ''יש נשמה שדחו אותה''.
משהו מעקצץ לדניאל בגרון היא לא מתייחסת אליו כרגיל מחכה שהוא ישקע בחזרה, כמו שתמיד. אבל הפעם הוא מתעקש לעלות עד לעיניים ואז לרדת לאט על הלחי.
אמונה מוציאה טישו משומקום.
''הנשמה דניאל. הנשמה היא באה מתכלית האהבה והקבלה והאמת, והיא מתגעגעת.'' אמונה עוצרת לקחת אוויר וממשיכה. ''היא כל כך מתגעגעת והיא מתמכרת לכל מה שמזכיר לה את אותה אהבה מוחלטת. הלא תלויה בכלום.''
דניאל נושמת אליה את המילים שמצליחות לרסק רק קצת את הפחד והלבד. ''למה, אבל?'' היא שואלת בקול סדוק. ''למה זה כל כך כואב.. אה?
'' כי היא נפלה מגג גבוה לבור עמוק. ליפול זה כואב, דניאל''
דניאל יודעת שליפול זה כואב. מי כמוה יודעת.
אמונה ממשיכה. ''ופה יש לה רק שנאה וקנאה ותחרות. ואין חירות. והיא רוצה הביתה. למקום שלא משקרים בשביל להיות נורמלי, למקום שמרגישים. חזק חזק. כל מה שמגיע בלי לדחות, בלי לברוח. רק לקבל.''
דניאל רוצה הביתה, היא צורחת הביתה כל הגוף שלה והנשמה והכאב צורחים הביתה למקום שלם ובטוח וחמים.
''מותר להרגיש דברים רעים?'' היא שואלת.
אמונה צוחקת בכאילו. ''הם שואלים?'' היא שואלת בחיוך שובב. ''רגשות שואלים אם לבוא..?''
דניאל צוחקת גם היא בכאילו. ''הם לא.''
''את יודעת למה אנחנו רוצים את האסור, דניאל?''
דניאל מנענעת בראש. לא.
''כי העולם כפה עלינו ריחוק. הוא לימד את הנשמה התמימה והטהורה שלנו מהי דחייה, מהו מחסור באהבה. בכלים דמוקרטים וליברליים הוא השכיח ממנה מאיפה היא באה כמעט כליל.''
''כמעט?'' קוטעת אותה דניאל.
''כמעט. חוץ מפינה קטנה של געגוע שעוד בוערת במטושטש ודוחקת בנשמה לחפש. בכל מקום, עד האשפתות העמוקות ביותר. עד הכי אסור ומנותק שיש.''
''אז מה עושים, אמונה? תגידי לי מה עושים לפני שמשתגעים.''
''מזכירים לה.'' אמונה אומרת ותוך כדי היא שולחת שתי ידיים קדימה ועוטפת בהם את דניאל. את הנשמה הדחויה שלה.
אולי עכשיו היא תפחד פחות. הנשמה. אולי היא תיזכר.
דניאל מרגישה את הכאב שבתוכה מתנמס לנחל של דמעות. דמעות של הקלה.
של הכלה.
אמונה ממשיכה ללטף לה את הגב.
''מזכירים לה'' היא לוחשת שוב.
''מזכירים לה מה זו אהבה.''
הרוח משתתקת סוף סוף. גם הפחד.
האהבה שורפת אותו. כמו ששורפים יומן.
חירות/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
~זה בגלל שזה המשכים~
