מי יודע איך נופלים?

אני לא מתכוונת לשפוך כאב בלי מטרה
לא מתכוונת להשפריץ אותו סתם אז תישארו דקה לקרוא
פשוט, חשוב לי לדעת שכתבתי את זה

מי שלא מצפה לא מתאכזב נכון?
נכון?

לא נכון
זה ממש נוראי לחשוב ככה
זה בערך היה המוטו שלי אבל אסור לחשוב ככה, אני תוהה איך לא ראיתי את זה, אני תוהה איך לא אמרו לי

מי שלא מצפה לא מתאכזב, לא כואב לא שונא לא אוהב לא רוצה לא מסרב לא כועס לא חושב
הוא לא מרגיש, הוא הופך את עצמו מיום ליום בשיטתיות לרובוט כזה שנתקל בחיים כל יום מחדש, במקום לצמוח הוא שובר לעצמו את המפרקת והוא לא מת, הוא מתכופף, מרים את הראש וממשיך לצעוד חסר תקווה לחיים חסרי משמעות
כי אי אפשר לצפות, אי אפשר להיות מוצף תקווה אז אין שום דבר שמרים אותך
אין שום דבר שגורם לך ללכת לישון ולחשוב מחר יהיה יותר טוב
כי אם לא יהיה יותר טוב אנחנו עדיין נצטרך לקום בבוקר ולחיות
לחיות ולמות כל פעם מחדש, להפסיק לאבד את עצמך כל פעם שהחיים נתקלים בך
ולקום כי אסור למות אלא כי חייב להמשיך

יודעים מה
למות זה כואב
אבל כואב יותר כשאת לא יודעת למה את מתה, כואב יותר למות בלי תכלית ולחשוב שהחיים רעים וקשים ובאנו כדי לבדוק מי חזק מספיק כדי לשרוד

מה האופציות,?
לפתח ציפיות, לתלות אותם ככה בשמש יפים לראות אותם מתבדרים ברוח
וכשהם עפים עם הרוח ואתה חושב שהחיים דפקו אותך לחשוב רגע על אלוקים ועל רוחות להתאכזב כמה שפחות ולשמוח ש, וואלה, השנייה הפכתי להיות בנא טוב יותר מעצם ההבנה שהקב"ה שלח לי את ההתרסקות הזו
ולאהוב ולצפות ולקוות ולשמוח וליפול וליפול וליפול וליפול עם החיים האלה כמה שישלחו לי עד שאני אבין שלא מכניסים את עצמי למערבולות הרוע כי בד"כ שם נופלים יותר
עד שאני אבין למהה נפלתי
לא כדי להרגיש עוד קצת את הרוע שקיים בעולם, כדי להפסיק להסתכל בו ולהבין שאנשים גדולים נבנים בכאב, ואת הולכת להיות הדבר הגדול הבא
עם שקט פנימי כזה שהפסיק ליפול והתחיל לשמוח מהאופציה שניתנה לו לראות בכ"כ הרבה אנשים קצת אור
שניתנה לו האופציה לצחוק לחיים בפרצוף כל פעם שהם מפילים אותי ולראות את המבט המתוסכל של אנשים חסרי חיים שחיים בשביל מישהו אחר בשביל מטרה נעלמת
אני אדם גדול, אני בטוחה, ואולי עד עכשיו לא ידעתי איך לבנות את עצמי באופן שלא מחריב את היסודות
אבל הכאב נשאר
חייתי אותו כל יום מחדש ועכשיו יש לי את האופציה ליפול, להרים את הראש ולדעת לראות לעבר מה אני צועדת, לדעת שאני יכולה ללכת לשם עם עוד נפילה במאגר הנפילות ולדעת שבנקודה הזו שום דבר לא ישבור אותי

יש שיגידו שאיבדתי את הגישה הראלית ונפלתי לפח של אנשים עם אופטימיות יתר וניתוק מהמציאות
שטויות, פשוט מצאתי את הדרך האידאלית איך לא נופלים יותר
יום אחד הם לא יוכלו להתקיל אותי ואני אוכל להיות מופתעת, כי הם ניסו הכל עלי ובמקום להמשיך בקצב המונוטוני של חיים חסרי פשר הפכתי אדם חזק יותר
אני אוכל להיות מופתעת כי אני נותנת לעצמי להרגיש
לכעוס לאהוב לרצות להאמין לקוות לסרב לצפות
לצפות לאלוהים שמסתכל איתי בפינה על עשרות שעוד לא הבינו את הפואנטה
לחכות לו כי הוא כאן לעזור לי לגרום לו להפסיק לחכות לבת שלו

וליפול.

פשוט ליפול

ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן (:

בוקר טוב אנשים אהובים
סליחה אם זה נשמע לכם קלישאתי מידי, רק תרגמתי את הצלקות שנחרטו בבשר שלי בימים ולילות כל כאב
מי שלא יודע לקרוא צלקות מוזמן ללכת ולשכוח מכל מה שכתבתי
הוא מוזמן גם לשכוח מהמדרגה ביציאה מכאן
אופס, to late, נראלי שהוא שוב נפל
לא נורא

אבל אתם,

אתם יודעים מה לעשות?

מפנה לילות מכלה בקרים

קומי אהובתי

קומי

יש לך עוד לחיות

את עוד תהיי

ותחיי

יהיה לך טוב

כל כך טוב

🤍

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

לנגן

ולנשום

ולחלום על הרמוניה

וחופש

ואהבה

ולהזרק על אבני החוף

חחח חשבת שאפשר להשאר בים לעד

אתה בן אדם מותק

והחיים אפורים ועומדים ומסריחים

כמו המערבולת שפגשת שם בים.

ומה סך הכל ביקשתי

אי קטן ושקט שאפשר לשבת בו לאכול בננות לשתות קוקוס ולשחק עם איזה קוף

אה ולהרגיש בית

מוגן

ומה סך הכל ביקשתי חוץ מלב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי

במקום הלב המבולבל הסוער והכל כך לא ברור הזה.

והלוואי שתן לי להרגיש בתוך הסערה את ידך האוהבת החמה והמלטפת

ותעטוף אותי ותאסוף אותי אליך וארגיש שוב את הרחם שממנה נזרקתי.

ותן לי כח, ואומץ, ובטחון חזק ואמיץ להיות.

ושמחה, ללא מורא.

כן. הנני.

ופתאום השמש עולה, וענני ערפל וסערה מתפזרים.

ומשב רוח נעים מלטף את פני ועיני המכווצים ושערי הפרוע.

וחום עדין מייבש את דמעותיי, וציוצי ציפורים שקטות נשמעות, והים שב למקומו ונרגע.

ועצמתי עיני, וליבי שב לפעום בסדר,

והנה אני חיי

ואור אין סוף פתוח לפני, מזמין ונותן תקווה.

ואני רוקד את רגליי וידי וגופי שהיה מכווץ, מתמזג עם ההוויה ההרמונית.

יש אלוהים, מבצבצת בי הידיעה.

ואהבה

וחיים.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself