פעם הייתה אישה שנזלה.
זה קרה בוקר אחד על רצפת המטבח שלה, אחרי שהיא סיימה לפזר את כולם למסגרות ופנתה להוציא עוף מהמקפיא, ופתאום היא הייתה שם על הרצפה, בין השולחן שהיא ניקתה כבר לכלים שהיא עוד לא שטפה.
האישה, שהייתה עכשיו סוג של שלולית, נקוותה שם ולא יכלה לקום. או להתקשר למישהו.
אחרי כמה רגעים היא השלימה עם המצב, נחה בשקט והביטה בבית מהזווית הלא שגרתית הזו שאפשרה לה לראות כמה אבק הצטבר על הנברשת ואילו קורי עכביש חדשים צצו על התקרה.
בארבע ורבע התקשרו מהצהרון של הקטנה אבל האישה כאמור לא יכלה לענות. אחרי כמה פעמים הם התייאשו והתקשרו לאיש של האישה. הבעל ענה ונדהם, אשתו הייתה צריכה לקחת את הקטנה כבר מזמן! הוא התקשר אליה גם, וניסה לצלצל הביתה. לא הייתה תשובה אז הוא התנצל, יצא מוקדם מהעבודה ומיהר לגן של הקטנה.
כשהוא הגיע הביתה שאר הילדים כבר היו אצל השכנים כי הם מצאו את הדלת נעולה. הבעל פתח את הדלת במפתח שלו וראה את האישה שם, על הרצפה. הוא שאל מה קרה, ואם היא יכולה לקום, והאישה הנוזלית הביטה בעיניו הטובות ואמרה שהיא לא יודעת, ולא יכולה.
אז הוא שלח גם את הקטנה לשכנים והזמין אמבולנס. הפרמדיקים קצת הסתבכו עם האלונקה, איך מעבירים אישה שנזלה? איזה איבר אפשר לקבע? זה לא משהו שאפשר לחבוש. אבל בסוף, בכוחות משותפים הם הצליחו וכולם נסעו לבית החולים.
בבית החולים השכיבו את האישה במיטה עם גדרות מורמות, שהיא לא תנזל לצדדים. אחר כך בדקו אותה אבל הכל יצא תקין. הרופא שאל אם היא מרגישה כאבים או בחילות או סחרחורת, האישה ענתה שלא. היא מרגישה נוזלת. וגם שלווה מוזרה. הם השאירו אותה ל"המשך השגחה ובירור" והבעל נסע הביתה לאסוף את כל הילדים מהשכנים, ולהשכיב אותם לישון. הוא הבטיח שיחזור בבוקר אחרי שיפזר את כולם למסגרות.
בלילה האישה הקשיבה לרחשים העדינים, לצלילי המוניטור ונשימות המאושפזים שהצליחו להירדם. בחמש הגיעה אחות נחמדה למדוד לה את החום והאישה אמרה לה, את יודעת אני חושבת שיש קשר בין גוף לנפש. האחות הסכימה איתה, ואמרה שהיא תבקש מעובדת סוציאלית לקפוץ אליה בהמשך היום.
אחר כך האיש שלה הגיע, קצת מותש וסיפר איך הלך הבוקר. הוא הלך להביא לו קפה מלמטה ושאל אם היא רוצה גם, אבל במצב נוזל קשה לאחוז ספל אז האישה אמרה שזה בסדר, היא גם ככה מקבלת כל מה שהיא צריכה באינפוזיה. הם ישבו שם קצת. הוא שתה והיא נזלה ונזלה בשלווה. ואז הוא היה צריך לצאת כדי להגיע לקטנה בזמן.
בצהריים הגיעה העובדת הסוציאלית. "שלום אני אורית, מה שלומך?" היא אמרה לאישה שנזלה. ואחרי עוד כמה מילות פתיחה היא שאלה על התמיכה בבית. הכל בסדר, אמרה האישה. בעלי עוזר מאוד ומשתדל להקל. כשהוא יכול. כשהוא יכול? שאלה העובדת הסוציאלית. הוא עובד עד מאוחר ענתה האישה. מה לעשות, הוא המפרנס העיקרי. אז חוזר מאוחר רוב הימים. ומה איתך? שאלה אורית. אני עבדתי הרבה פעם, אמרה האישה, אבל כשהילדים גדלו הייתי צריכה לתת יותר שעות לבית. עכשיו אני עובדת מעט, בעבודה זמנית שאני לא אוהבת.
אבל, אמרה האישה, הבעל שלי מעודד אותי לנסות להתחדש. אומר לי שאני יכולה ללמוד משהו אחר. ומציע לי לצאת להתעמלות במתנ"ס. או להתאוורר עם חברות. שאחשוב מה הכיוון שלי. מה יעשה לי טוב. אז זהו, אמרה אישה שנזלה ופתאום התגלגלה לה דמעה על הלחי, הכול באשמתי. כי יש לי אפשרות להתקדם, ויש תמיכה, כמה שאפשר. וכל הנשים שאני מכירה עמוסות. אבל לי יש בן זוג שמפרגן. ילדים מקסימים. אם אני תקועה בחיים זו פשוט הבעיה שלי. את מבינה?
אני מבינה. אמרה העובדת הסוציאלית. ובגלל שהיא הייתה קצת מבוגרת והרבה מנוסה, היא פתחה את החלון ואמרה לאישה שנזלה שיש בטבע תהליך של פוטוסינתזה. היא תשכב פה בשמש ולאט לאט התאים שלה יקלטו אור, ויתעלו אותו לאנרגיה. עד שיום אחד השלולית תתייבש והיא תחזור להיות אישה.
