נתן מרגיש שהוא נחנק.
הוא סוגר את הגמרא בנשיקה זריזה כזאת ובורח החוצה, הוא לא רואה כלום רק פתאום הוא מרגיש כאב חד כשהוא מחליק לתוך שלולית מעורבת מים ובוץ.
אחח.
הוא מנסה להתרומם ונכנע לכאב.
נשאר לשבת, מחבק את עצמו.
נכנע לכאב.
לכאב ההוא שמשתולל בו כבר כמה ימים, מתקרב ובורח, מתערב וצורח. מעיף אותו למעלה ושוב.
מרסק.
חתול עובר לידו, מרחרח. נתן מוציא מכיס המעיל לחמניה מקומטת, הוא פותח אותה ומוציא את הנקניק.
''אני אקח את הלחמניה ואתה את זה, אוקיי?''
החתול מסכים כנראה. שניהם אוכלים.
החתול מסיים ראשון.
''היית רעב?'' נתן מביט עליו ברחמנות.
החתול מסכים כנראה ושניהם שותקים.
''גם אני רעב'' נתן לוחש פתאום. ''רעב לאהבה.''
הוא אומר את זה ונושך את השפתיים, מתוסכל. הוא מהדק את החיבוק סביב עצמו.
זה לא אהבה, משהו אחר.
משהו אחר חסר.
''אני חסר'' הוא מרים עיניים למעלה.
''אני חזק ובטוח, אני משענת לכל הנשמות האבודות, ואני חסר. ח-סר'' הוא אומר את זה בתיסכול שהולך וגובר ממילה למילה.
'אני חסר בית.'
המחשבה הזו נדחפת לו בין כל הבלגן שבלב, והוא פוחד לתת לה להאמר, אז הוא מנער את הראש מבוהל. היא חוזרת, כמו כל המחשבות המציקות והנכונות. היא חוזרת.
''אני חַסֶר מקום'' הוא אומר בשקט ואז קם בהחלטיות. הרגל כואבת קצת עדיין אבל הוא מתעלם ממנה.
''קישטה.'' הוא אומר לחתול שמחכה לעוד נס בדמות נקניק שנשאר מהצהריים.
''קישטה כאב. קישטה מחשבות. קישטה חתולי רחוב. אני הולך למצוא לי בית''.
החתול בורח, מבועת.
נתן כבר לא.
הוא הולך לכותל.
''ה' יתברך'' הוא לוחש. מצמיד את הפנים לאבנים.
''בראת אותי ככה, ילד בודד שאין לו אבא אלא אתה. ילד שנשרט את כל השריטות ונשבר בכל המשברים בלי אבא להניח עליו ראש, להבטיח שהפחד יגמר.
אני לא מבקש ממך כלום, רק למצוא מקום בעולם הזה. בתוך הים הטורף הזה.
תן לי פיסת שלווה, אי של שפיות. של חירות.
אי של אני.
של נתן שהוא לא גיבור ולא צדיק. רק נתן. רגיל.''
הוא מניח לכתפיים שלו, היציבות והחזקות תמיד, להתכופף לתוך הכותל. מניח לעיניים שלו הממוקדות, לטייל באוויר עד למאחורי החומות.
''אבא תעזור לי לשבור את החומות,
לבנות מהן בית.
מקום.
לבנות מקום שאפשר להתפרק בו.''
אחרי זה הוא מוציא פתק קטן בצבע צהוב מהכיס ועט שחור והוא כותב.
'נתן בן מרים שמחה. שיקים בית, יהודי אמיתי עם אשתו הצדקת, המיועדת לו משורש נשמתו'
על הדף פסים ואותיות.
שבאו בכל כך הרבה עמל.
הוא מחייך למילים הפשוטות ואז מתרצן ומוסיף למטה בקטן, בכתב מכווץ כזה.
'בקרוב.'
בקרוב אני אפסיק לברוח, להתרסק אל הפחדים.
בקרוב אסכים לפתוח דלת.
להיכנס הביתה.
קישטה חתולי רחוב. קישטה.
דברים שאנשים זורקים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
הוא סוגר את הגמרא בנשיקה זריזה כזאת ובורח החוצה, הוא לא רואה כלום רק פתאום הוא מרגיש כאב חד כשהוא מחליק לתוך שלולית מעורבת מים ובוץ.
אחח.
הוא מנסה להתרומם ונכנע לכאב.
נשאר לשבת, מחבק את עצמו.
נכנע לכאב.
לכאב ההוא שמשתולל בו כבר כמה ימים, מתקרב ובורח, מתערב וצורח. מעיף אותו למעלה ושוב.
מרסק.
חתול עובר לידו, מרחרח. נתן מוציא מכיס המעיל לחמניה מקומטת, הוא פותח אותה ומוציא את הנקניק.
''אני אקח את הלחמניה ואתה את זה, אוקיי?''
החתול מסכים כנראה. שניהם אוכלים.
החתול מסיים ראשון.
''היית רעב?'' נתן מביט עליו ברחמנות.
החתול מסכים כנראה ושניהם שותקים.
''גם אני רעב'' נתן לוחש פתאום. ''רעב לאהבה.''
הוא אומר את זה ונושך את השפתיים, מתוסכל. הוא מהדק את החיבוק סביב עצמו.
זה לא אהבה, משהו אחר.
משהו אחר חסר.
''אני חסר'' הוא מרים עיניים למעלה.
''אני חזק ובטוח, אני משענת לכל הנשמות האבודות, ואני חסר. ח-סר'' הוא אומר את זה בתיסכול שהולך וגובר ממילה למילה.
'אני חסר בית.'
המחשבה הזו נדחפת לו בין כל הבלגן שבלב, והוא פוחד לתת לה להאמר, אז הוא מנער את הראש מבוהל. היא חוזרת, כמו כל המחשבות המציקות והנכונות. היא חוזרת.
''אני חַסֶר מקום'' הוא אומר בשקט ואז קם בהחלטיות. הרגל כואבת קצת עדיין אבל הוא מתעלם ממנה.
''קישטה.'' הוא אומר לחתול שמחכה לעוד נס בדמות נקניק שנשאר מהצהריים.
''קישטה כאב. קישטה מחשבות. קישטה חתולי רחוב. אני הולך למצוא לי בית''.
החתול בורח, מבועת.
נתן כבר לא.
הוא הולך לכותל.
''ה' יתברך'' הוא לוחש. מצמיד את הפנים לאבנים.
''בראת אותי ככה, ילד בודד שאין לו אבא אלא אתה. ילד שנשרט את כל השריטות ונשבר בכל המשברים בלי אבא להניח עליו ראש, להבטיח שהפחד יגמר.
אני לא מבקש ממך כלום, רק למצוא מקום בעולם הזה. בתוך הים הטורף הזה.
תן לי פיסת שלווה, אי של שפיות. של חירות.
אי של אני.
של נתן שהוא לא גיבור ולא צדיק. רק נתן. רגיל.''
הוא מניח לכתפיים שלו, היציבות והחזקות תמיד, להתכופף לתוך הכותל. מניח לעיניים שלו הממוקדות, לטייל באוויר עד למאחורי החומות.
''אבא תעזור לי לשבור את החומות,
לבנות מהן בית.
מקום.
לבנות מקום שאפשר להתפרק בו.''
אחרי זה הוא מוציא פתק קטן בצבע צהוב מהכיס ועט שחור והוא כותב.
'נתן בן מרים שמחה. שיקים בית, יהודי אמיתי עם אשתו הצדקת, המיועדת לו משורש נשמתו'
על הדף פסים ואותיות.
שבאו בכל כך הרבה עמל.
הוא מחייך למילים הפשוטות ואז מתרצן ומוסיף למטה בקטן, בכתב מכווץ כזה.
'בקרוב.'
בקרוב אני אפסיק לברוח, להתרסק אל הפחדים.
בקרוב אסכים לפתוח דלת.
להיכנס הביתה.
קישטה חתולי רחוב. קישטה.
דברים שאנשים זורקים/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית
