"טל!" יעל צועקת לי מהמטבח, "צופרים לך למטה!!"

"אני כבר באה!", אני צועקת לה בחזרה, מעיפה מבט אחרון על המראה. נראה טוב, אין ספק. עומר ימות על זה.

"בואי כבר!" היא צועקת לי, "תכף כל השכנים רוגמים אותו!"

"אני באה, אני באה," אני יוצאת מהאמבטיה בסערה. תיק, מעיל, משקפי שמש, ארנק, אודם ומסקרה, עוד משהו?

"איך אני נראית?" אני שואלת את יעל במבט חצי מתנשא חצי מאיים. "מהממת כתמיד, מעצבנת אחת. לכי מפה." היא פותחת את הדלת לרווחה, "תהני". "בי!" אני זורקת לה ורצה במדרגות לפני שכל השכנים באמת יצאו החוצה. שמישהו כבר ישתיק את העומר הזה.

"הופה," הוא שורק, "מי היפה הזו?". אני נכנסת מהר לאוטו. "סע מהר, לפני שהשכנים רוגמים אותך". הוא שם גז, כמצוותי, ותוהה בשחצנות, "למה שהשכנים ירגמו אותי?" "אולי כי החרשת להם את האוזניים במשך רבע שעה רצוף?" "סתם בכיינים", הוא מבטל, "פשוט כבר לא הייתה לי סבלנות לראות אותך". "תפסיק לפלרטט", אני מצווה, "פשוט תנהג". אני רואה את החיוך הזחוח הזה שלו, והוא ממש מעצבן אותי. מזל שהולכים לאסוף גם את נועה ואדם. אני שונאת להיות עם עומר לבד.

***

כשאנחנו סוף סוף מגיעים למועדון באיחור אופנתי גדול במיוחד, השירים מתנגנים בפול ווליום ורוב הנוכחים כבר שתו כוס או שתיים. "למה אנחנו תמיד מאחרים," אני צורחת לנועה באוזניים בניסיון להתגבר על הווליום, "עכשיו כולם כבר בקצב ואנחנו רק מתחילים." "את לא בקצב?" היא צועקת לי בחזרה וצוחקת, "את לא בקצב?"

אני מורידה את המעיל ומניחה אותו בצד. הכתפיים שלי כבר מתחילות לזוז, תכף כל הגוף ייכנס לזה. אני סתם מתעצבנת על נועה, אני יודעת. כולם פה שותים כדי לרקוד, אני רוקדת כדי לשתות.

עומר בא מאחורי, שם לי יד על המותן. "את באה?" הוא צועק גם, והיד שלו ממש מעצבנת אותי אבל אין רקדן טוב ממנו. "כן," אני צועקת חזרה, "רק שנייה". נועה מניחה את המעיל של אדם בצד, ואנחנו יוצאים לכיוון הרחבה.

***

עוד לפני שאנחנו מגיעים לרחבה אני כבר רוקדת. אני מושכת את נועה, אדם פגש איזה חבר ישן והיא מחכה לו, את מי זה מעניין. בואו כבר, אני מתה לרקוד.. הם נאלצים להיכנע לי, עומר מוביל אותנו לאמצע הרחבה. נועה ואדם נושרים טיפה לפני, מספיק רחוק מהמרכז, מספיק קרוב כדי להשגיח. אנחנו רקדנים טובים, אנחנו אוהבים את זה, אנחנו באים להנות פה עד הסוף.

שני רגעים וכל הגוף שלי בקצב. אני לא שומעת כלום. אני יודעת שהגוף שלי זז יפה כל כך, אני רואה את זה במבטים שננעצים בי. עומר שיכור ממני, אפילו שהוא לא שתה עדיין אפילו שלוק. זה לא מעניין אותי. אני מרגישה מלכת העולם, כאילו אני עומדת בחזית של הטיטניק וכל רוחות האוקיינוס נחתכות לי בין הידיים. הכל פרוש לרגלי, רק לקחת. עוד שיר, ועוד שיר, והלהקה התורנית יוצאת להפסקה. כמה מרגיז.

"להביא לך משהו לשתות?" עומר שואל. "מים", אני עונה, "תודה". נועה ואדם לא נראים באופק, נועה לא אוהבת לרקוד לידי. אני יכולה להבין אותה. אני מוצאת אותם בקצה של הרחבה, שקועים בשיחה עם זוג חברים נוסף. "מה, לא רקדתם?" אני נוזפת. "לא ממש," נועה כמעט מתנצלת ואדם קופץ לגונן, "צפינו בהופעה. אחלה להקה!" אני מצקצקת בלשון, ונועה לוחשת לי, "את יודעת שאני לא נהנית לרקוד כמוך". "כן, נו, אני צוחקת. נהניתם?" "מאוד", היא עונה לי בחיוך זוהר, ואני טיפ-טיפה מקנאה בה. היא רואה את זה, וממהרת לשאול, "איך היה עם עומר?" "אחלה תפאורה", אני אומרת באכזריות. "תתביישי לך!" היא נוזפת בי בניסיון לא מוצלח להיות רצינית, "תראי איך הוא משקיע בך!" "הנה הוא בא," אני אומרת בעייפות. עומר מתקרב עם שתי כוסות ענקיות של משקה לא מוכר. "מה זה?" אני שואלת. "זה אלכוהול למתחילים", הוא מחייך בתקווה. "למה נראה לך". אני עונה בתוקפנות, "בחיים לא, ואתה יודע את זה. אתה מוזמן לשתות הכל לבד." "למה?" הוא שואל באכזבה, ונועה מצטרפת, "מה יש לך מה את ילדה בת ארבע עשרה? תשתי קצת, תשתחררי!" "לא! רוצה!", אני מתעקשת, "למה כל פעם אותו סיפור? אני הולכת להביא לי מים". אני מסתובבת בהפגנתיות, ועומר נאנח. נועה מסתכלת עליו בחמלה, לוקחת ממנו את אחת הכוסות הענקיות. "לחיים", היא אומרת לו. "לחיים".

***

הלהקה שוב מתפרעת על הבמה. אנחנו רוקדים עד כלות הנשימה, אבל אחרי שבעה בנים שניסו להתחיל איתי כבר מתחיל להימאס לי ואני בורחת עם נועה לשירותים. "בואי נעוף מפה," אני אומרת לה, "נמאס לי". "מה יש לך, טלוש," היא עונה לי תוך שהיא מחפשת את האודם שלה, "אנחנו פה כולה שעה!" "בסדר, אז מה". אני עונה לה. "נמאס לי. רקדתי את שלי, סבלתי מספיק בנים, עומר מתחיל באמת לעלות לי על העצבים –" "מה יש לך ממנו," נועה מתעצבנת, "תראי איך הוא מעריץ אותך". "הוא סתם פלרטטן ואת יודעת את זה. אי אפשר באמת לסמוך עליו". "יש לך דרישות גבוהות מידי", היא קובעת. "אולי." אני חותכת, ונועה יודעת שאין טעם להתווכח. "סבבה בואי נלך," היא נכנעת לי, "אדם גם ככה כבר רוצה לחזור".

עומר מתבאס ממש כשאנחנו מבשרות לו את הבשורה, אבל אין לו ברירה. אנחנו יוצאים החוצה, האחרון שהתחיל איתי מלווה אותנו במבטו. בא לי לירות בו. כשאנחנו מגיעים לאוטו עומר מושיט לי את המפתחות. "מה קרה?" אני שואלת. "את היחידה שלא שתית", הוא עונה לי. "אבל אתה יודע שאני שונאת לנהוג, נכון?" אני מתעצבנת. אדם ממהר להרגיע את הרוחות. "אני לא שתיתי, אני יכול לנהוג." "מבטיח שלא שתית?" אני חוקרת. "ככה את מכירה אותו?" נועה נוזפת בי. טוב, אני נכנעת, בואו ניסע. אדם מתיישב ליד ההגה. נועה, במבט אחד אליו, מתיישבת לידי במושב האחורי. עומר בלית ברירה נכנס מקדימה.

כולם מדברים, צוחקים, מחליפים חוויות. על ההוא ועל ההיא ועל הלהקה ועל הזמר, ורק אני יושבת בשקט. שקט כבד, כמעט מחריש אוזניים. נועה לוחצת לי את היד בדאגה, אני לוחצת לה בחזרה ומביטה אל החלון.

אני שונאת לצאת למועדון.

*הערה: הכותבת מעולם לא הייתה במועדון*

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.