"טל!" יעל צועקת לי מהמטבח, "צופרים לך למטה!!"
"אני כבר באה!", אני צועקת לה בחזרה, מעיפה מבט אחרון על המראה. נראה טוב, אין ספק. עומר ימות על זה.
"בואי כבר!" היא צועקת לי, "תכף כל השכנים רוגמים אותו!"
"אני באה, אני באה," אני יוצאת מהאמבטיה בסערה. תיק, מעיל, משקפי שמש, ארנק, אודם ומסקרה, עוד משהו?
"איך אני נראית?" אני שואלת את יעל במבט חצי מתנשא חצי מאיים. "מהממת כתמיד, מעצבנת אחת. לכי מפה." היא פותחת את הדלת לרווחה, "תהני". "בי!" אני זורקת לה ורצה במדרגות לפני שכל השכנים באמת יצאו החוצה. שמישהו כבר ישתיק את העומר הזה.
"הופה," הוא שורק, "מי היפה הזו?". אני נכנסת מהר לאוטו. "סע מהר, לפני שהשכנים רוגמים אותך". הוא שם גז, כמצוותי, ותוהה בשחצנות, "למה שהשכנים ירגמו אותי?" "אולי כי החרשת להם את האוזניים במשך רבע שעה רצוף?" "סתם בכיינים", הוא מבטל, "פשוט כבר לא הייתה לי סבלנות לראות אותך". "תפסיק לפלרטט", אני מצווה, "פשוט תנהג". אני רואה את החיוך הזחוח הזה שלו, והוא ממש מעצבן אותי. מזל שהולכים לאסוף גם את נועה ואדם. אני שונאת להיות עם עומר לבד.
***
כשאנחנו סוף סוף מגיעים למועדון באיחור אופנתי גדול במיוחד, השירים מתנגנים בפול ווליום ורוב הנוכחים כבר שתו כוס או שתיים. "למה אנחנו תמיד מאחרים," אני צורחת לנועה באוזניים בניסיון להתגבר על הווליום, "עכשיו כולם כבר בקצב ואנחנו רק מתחילים." "את לא בקצב?" היא צועקת לי בחזרה וצוחקת, "את לא בקצב?"
אני מורידה את המעיל ומניחה אותו בצד. הכתפיים שלי כבר מתחילות לזוז, תכף כל הגוף ייכנס לזה. אני סתם מתעצבנת על נועה, אני יודעת. כולם פה שותים כדי לרקוד, אני רוקדת כדי לשתות.
עומר בא מאחורי, שם לי יד על המותן. "את באה?" הוא צועק גם, והיד שלו ממש מעצבנת אותי אבל אין רקדן טוב ממנו. "כן," אני צועקת חזרה, "רק שנייה". נועה מניחה את המעיל של אדם בצד, ואנחנו יוצאים לכיוון הרחבה.
***
עוד לפני שאנחנו מגיעים לרחבה אני כבר רוקדת. אני מושכת את נועה, אדם פגש איזה חבר ישן והיא מחכה לו, את מי זה מעניין. בואו כבר, אני מתה לרקוד.. הם נאלצים להיכנע לי, עומר מוביל אותנו לאמצע הרחבה. נועה ואדם נושרים טיפה לפני, מספיק רחוק מהמרכז, מספיק קרוב כדי להשגיח. אנחנו רקדנים טובים, אנחנו אוהבים את זה, אנחנו באים להנות פה עד הסוף.
שני רגעים וכל הגוף שלי בקצב. אני לא שומעת כלום. אני יודעת שהגוף שלי זז יפה כל כך, אני רואה את זה במבטים שננעצים בי. עומר שיכור ממני, אפילו שהוא לא שתה עדיין אפילו שלוק. זה לא מעניין אותי. אני מרגישה מלכת העולם, כאילו אני עומדת בחזית של הטיטניק וכל רוחות האוקיינוס נחתכות לי בין הידיים. הכל פרוש לרגלי, רק לקחת. עוד שיר, ועוד שיר, והלהקה התורנית יוצאת להפסקה. כמה מרגיז.
"להביא לך משהו לשתות?" עומר שואל. "מים", אני עונה, "תודה". נועה ואדם לא נראים באופק, נועה לא אוהבת לרקוד לידי. אני יכולה להבין אותה. אני מוצאת אותם בקצה של הרחבה, שקועים בשיחה עם זוג חברים נוסף. "מה, לא רקדתם?" אני נוזפת. "לא ממש," נועה כמעט מתנצלת ואדם קופץ לגונן, "צפינו בהופעה. אחלה להקה!" אני מצקצקת בלשון, ונועה לוחשת לי, "את יודעת שאני לא נהנית לרקוד כמוך". "כן, נו, אני צוחקת. נהניתם?" "מאוד", היא עונה לי בחיוך זוהר, ואני טיפ-טיפה מקנאה בה. היא רואה את זה, וממהרת לשאול, "איך היה עם עומר?" "אחלה תפאורה", אני אומרת באכזריות. "תתביישי לך!" היא נוזפת בי בניסיון לא מוצלח להיות רצינית, "תראי איך הוא משקיע בך!" "הנה הוא בא," אני אומרת בעייפות. עומר מתקרב עם שתי כוסות ענקיות של משקה לא מוכר. "מה זה?" אני שואלת. "זה אלכוהול למתחילים", הוא מחייך בתקווה. "למה נראה לך". אני עונה בתוקפנות, "בחיים לא, ואתה יודע את זה. אתה מוזמן לשתות הכל לבד." "למה?" הוא שואל באכזבה, ונועה מצטרפת, "מה יש לך מה את ילדה בת ארבע עשרה? תשתי קצת, תשתחררי!" "לא! רוצה!", אני מתעקשת, "למה כל פעם אותו סיפור? אני הולכת להביא לי מים". אני מסתובבת בהפגנתיות, ועומר נאנח. נועה מסתכלת עליו בחמלה, לוקחת ממנו את אחת הכוסות הענקיות. "לחיים", היא אומרת לו. "לחיים".
***
הלהקה שוב מתפרעת על הבמה. אנחנו רוקדים עד כלות הנשימה, אבל אחרי שבעה בנים שניסו להתחיל איתי כבר מתחיל להימאס לי ואני בורחת עם נועה לשירותים. "בואי נעוף מפה," אני אומרת לה, "נמאס לי". "מה יש לך, טלוש," היא עונה לי תוך שהיא מחפשת את האודם שלה, "אנחנו פה כולה שעה!" "בסדר, אז מה". אני עונה לה. "נמאס לי. רקדתי את שלי, סבלתי מספיק בנים, עומר מתחיל באמת לעלות לי על העצבים –" "מה יש לך ממנו," נועה מתעצבנת, "תראי איך הוא מעריץ אותך". "הוא סתם פלרטטן ואת יודעת את זה. אי אפשר באמת לסמוך עליו". "יש לך דרישות גבוהות מידי", היא קובעת. "אולי." אני חותכת, ונועה יודעת שאין טעם להתווכח. "סבבה בואי נלך," היא נכנעת לי, "אדם גם ככה כבר רוצה לחזור".
עומר מתבאס ממש כשאנחנו מבשרות לו את הבשורה, אבל אין לו ברירה. אנחנו יוצאים החוצה, האחרון שהתחיל איתי מלווה אותנו במבטו. בא לי לירות בו. כשאנחנו מגיעים לאוטו עומר מושיט לי את המפתחות. "מה קרה?" אני שואלת. "את היחידה שלא שתית", הוא עונה לי. "אבל אתה יודע שאני שונאת לנהוג, נכון?" אני מתעצבנת. אדם ממהר להרגיע את הרוחות. "אני לא שתיתי, אני יכול לנהוג." "מבטיח שלא שתית?" אני חוקרת. "ככה את מכירה אותו?" נועה נוזפת בי. טוב, אני נכנעת, בואו ניסע. אדם מתיישב ליד ההגה. נועה, במבט אחד אליו, מתיישבת לידי במושב האחורי. עומר בלית ברירה נכנס מקדימה.
כולם מדברים, צוחקים, מחליפים חוויות. על ההוא ועל ההיא ועל הלהקה ועל הזמר, ורק אני יושבת בשקט. שקט כבד, כמעט מחריש אוזניים. נועה לוחצת לי את היד בדאגה, אני לוחצת לה בחזרה ומביטה אל החלון.
אני שונאת לצאת למועדון.
*הערה: הכותבת מעולם לא הייתה במועדון*
