זה מה שהרגשתי כשקראתי אותך
ש*אני* צריכה לנשום - אז קל וחומר שאת שעוברת את זה ואלו החיים שלך!
יקרה!
תראי מה עברתם בשנתיים!
לפני שנתיים עוד היית רווקה!
פתאום נשואה
ונשואה בהריון
ונשואה ואמא
ונשואה ואמא ובהריון שני
ונשואה ואמא ל2
ולידה של פג
ו...
אמאל'ה!
לנשום!
רגע!
יקרה שלי,
מציאות של אחרי לידה היא לא פשוטה לכל הזוגות.
במיוחד לידה ראשונה, אבל כל לידה באשר היא יכולה להיות משבר גדול מאוד לזוגיות.
זה ממש לא שאת לא בסדר או משהו בך דפוק
זה ממש לא שבעלך לא בסדר או משהו בו דפוק
זה ממש לא שהקשר ביניכם והזוגיות שלכם לא בסדר או משהו בה דפוק
זה לא!
זה ש*המציאות* השתנתה!
וזה קורה לכולנו יקרה!
המציאות השתנתה.
יותר קשה.
יותר דורש.
הריון.
לידה.
ילדים.
כאבים.
משכנתא.
אחריות.
מחויבויות.
שיגרה
קחי את האיש הכי טוב בעולם עם האישה הכי טובה בעולם שיש להם את הזוגיות הכי טובה בעולם ושימי אותם מול המציאויות האלה - ובום! קבלי משבר זוגי חריף!
כולנו עוברים את זה!
כולנו!
זה חלק בלתי נפרד מהנישואין.
יש לי כל כך הרבה מה לכתוב לך שמרגישה שקצת אני הולכת לאיבוד עכשיו מרוב כל זה,
אז אנסה להעתיק לך כמה דברים שכתבתי על מצבים של אחרי לידה, ועל זוגיות אחרי לידה, ועל מהות הנישואין באופן כללי.
זוגיות אחרי לידה:
זה באמת כזה קשה הזוגיות אחרי לידה!
ובעצם כל המציאות אחרי לידה!
לא סתם זו הקללה שלנו...
"בעצב תלדי בנים"
הוהו איזה עצב יכול להיות לפעמים... תהומות מפחידים ממנו.
תזכרי בבקשה שעברת לא מזמן לידה.
שהיא נס ופלא
אך בד בבד גם טראומה לא קטנה לגוף ולנפש.
שינוי עצום
נפשית
גופנית
מהותית
מציאות שונה
טלטלה שמפרה את האיזון העדין בבית, בזוגיות, בהורות, בפן האישי, בהכל.
כמו כל שינוי, גם לידה אפילו שהיא שינוי מבורך - זה לא פשוט
וצריך תקופת הסתגלות
וזמן
וסבלנות
ואורך רוח
וכמה קשה לקבל את האורך רוח הזה כאשר יש יצור חסר אונים שצורח רוב היום וגם בלילה וגם ביום את צריכה להיות 24/7 רק איתו ולמענו...
ואיפה את? ואיפה החיים שלך שנעלמו?
ולפעמים הלידה גורמת ל"אני" שלנו ממש להיבלע.
ממש כאילו "שוב טריה" כרגע בתוך עיגול ששמו הלידה והתינוק שבלעו אותה.
ואת שואלת, לפעמים בלי קול, איפה אני?!
איפה השינה שלי?
ואיפה הגוף שלי?
ואיפה העצמאות שלי?
ואיפה הכוחות שלי?
ואיפה שלוות הנפש שלי?
ואיפה הזוגיות שלי?
ואיפה הזמן שלי לעצמי?
ואיפה *אני* בכלל?
הכל מתערבב ונבלע עם התינוק והמציאות החדשה הזו...
וזה ממש ממש קשה.
ולפעמים עומד שם גם בן הזוג
וגם הוא לעיתים שואל בינו לבין עצמו "איפה אשתי?"
"לאן היא נעלמה?
היא כל היום כבויה
או עצובה
או מדוכדכת
בלי כוחות
בלי אנרגיות
בלי חיוך
בלי שמחה
כל היום עם התינוק
אין לה זמן לא אליה ולא אליי
איפה הזוגיות שלנו?
והתקופה שאסורים גם מאווווד מקשה על הכל
וגם בן הזוג הזה הוא בעצמו אבא טרי
ולפעמים גם לו קשה מאוד מאוד המעבר הזה להיות אבא
ללהיות אבא לעוד אחד ולעוד
והוא אפילו לא "יכול" לבטא את הקושי הזה
גם כי הוא "גבר גבר" ולא יראה חולשה
וגם כי הוא לא עבר הריון ולידה אז איזו זכות יש לו?
וגם מעוד הרבה סיבות
אבל גם לגברים זו טלטלה רצינית מאוד מאוד.
ואני בטוחה שהוא אוהב אותך ורוצה שתהיי מאושרת
ואני בטוחה שגם הוא מתגעגע אלייך מאוד
ורוצה שתחזור להיות "שוב טריה" גם לעצמה וגםפ בשבילו.
רק לפעמים הוא לא יודע איך להביע את זה.
ולפעמים גם הכאב שלו מדבר.
לגבי התקופה שאתם אסורים שקשה לך עכשיו אולי יותר בה:
לפעמים עולה אצל האישה 0אולי גם אצל האיש) מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.
וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (ואולי כולן?) בזמן שאסורים.
וזה ממש לא סתם.
הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -
שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"
וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.
עכשיו,
בתקופה שאסורים,
ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,
ועוד אחרי הרבההה זמן שהייתם מותרים -
פתאום נלקחה מכם השפה הזו!
משניכם!
אז גם בעלך - זה קשה לו
כי הוא אוהב אותך
ורוצה להגיד את זה
להגיד את זה גם במגע
והוא לא יכול!!!
ואת, אוהבת אותו כל כך
ורוצה להיות קרובה אליו
אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!!!
ואז מה קורה?
למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- מממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...
ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!
ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -
*כי* כל כך אוהבים
*כי* כל כך קשה בלי המגע
אז מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי
וגם כדי לא ליפול.
אבל זה רק מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!
שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!
שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו
שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!
אם מבינים את השורש של זה,
את המקום ממנו הכל קורה -
זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.
זה לא שבעלך לא אוהב אותך פתאום
זה לא שהוא רוצה להתרחק ממך
וברור שגם לא את ממנו
זה בדיוק בדיוק להיפך!
שהוא כל כך אוהב אותך לכן זה כל כך קשה לו!!!
שאת כ"כ אוהבת אותו לכן כ"כ קשה לך!
וזה לא פחות ממדהים!
מדהים מדהים מדהים!
תראי את הקירבה הזו
הרצון הזה
האהבה הזו
איזה כיף ואיזו זכות שיש ביניכם את זה גם אחרי שנים של נישואין!
זה כ"כ לא מובן מאליו וממש לא כולם זוכים לכך!!!
המקום הזה שכתבת,
שדווקא כשאסורים את רוצה קירבה נפשית ומילולית וכו' - זה כ"כ טבעי ונורמלי ושמעתי את זה מכ"כ הרבה נשים (כולל אני עצמי )
העניין הוא שלפעמים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך
ואז התסכול גדול שבעתיים
גם אין שפת המגע
וגם אין את שפת המילים
אז כאילו מה? אז מה כן יש?
מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?
מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?
מה, הוא כבר לא אוהב אותי?
מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?
מה יש לנו?!
אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!
יש ביניכם קשר שלם!!!
אהבה שלמה ואמיתית
אתם פשוט אנושיים!
פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!!!
והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!!!
עכשיו זה חשוב חשוב חשוב
אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן
וכ"כ למה?
כי דווקא בימים האלו,
הימים שאיש ואישתו אסורים,
הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".
הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש
אותו איש
או אותה אישה
יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה
ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם
ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי
ע"י קשרים אסורים ל"ע
או מריבות
ויכוחים
צעקות
חוסר הבנה
רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,
או לצחוק ממישהו אחר חלילה,
או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו
וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק
כיוון שאין ואקום בעולם.
איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.
וישר צריך למלא אותו!
כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"
ומפרש רש"י מים אין בו
אבל נחשים ועקרבים יש בו!
ז"א, אם אין את הקירבה
אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!!!
וצריך להיזהר שבעתיים!
צריך ל"סור מרע" שבעתיים!
ואז "לעשות טוב" שבעתיים
לא לדבר עם מישהו שאסור
לא לריב מריבות מכוערות
להמשיךלהבין אחד את השני
כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)
כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע
כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,
כן לדבר על הדברים
כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"
או בפתקים
או מחוות
או חיוך
כן להתמלא במה שכן יש
במה שכן היה
להיזכר בזה
לזכור את זה
להפנים את זה
להסניף את זה עמוק לתוכנו
ובשאר הזמן?
בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.
ולשחרר.
להרפות.
ככה זה.
אי אפשר תמיד מושלם.
אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*
זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו
זמן יותר לפיתוח תחביבים
זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר
זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר
זמן יותר לבקר הורים ומשפחה
זמן יותר לישון
זמן יותר לראות סדרותאולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג
וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו
זמן יותר לעצמו
לעבודה/לימוד תורה
לחברים
ליציאות עם משפחה וחברים
לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו
ואז
כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע
אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -
שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,
ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים
עוד יותר שמחים
עוד יותר *הם*
ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר
כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)
ואז יש גם את הגעגוע
והציפייה
והכמיהה
והתשוקה
ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!
ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.
אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"
שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,
שצריך מדי פעם להתאפס
לאפס אותו.
כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה
אבל כאשר מאפסים אותו
ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה
ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -
שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,
שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,
למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,
אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,
לדבר על הילדים החמודים
להקדיש יותר זמן לילדים החמודים
לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים
לרקוד
לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)
בילוי יזום יחד
שיחה טובה
מבט בעיניים א ר ו ך
ממש להעיר את הקירבה הזו
כמו שעון מעורר
ואז,
במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -
ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.
למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות
עם חברה
לצאת לאוויר עם מוזיקה
לישון
להסניף את הילדים
להתפלל על זה ולהתפלל בכלל
להתחזק
לראות סרט טוב
לראות תמונה שלכם יחד
ליצור משהו
לעזור למישהו - בטוב
ממש להתכוונן לזה!!!
לדבר את זה.
לשהות לבקש מהשם את זה.
במילים פשוטות.
כל יוםפ.
ואם קשה אז יותר חזק לבקש.
ותמיד תמיד לחשוב
מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -
אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?
ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?
וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!!!
וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!!!
עוד על התקופה של אחרי הלידה:
אישה יקרה!
קודם כל ולפני הכל - את יולדת!
מזל טוב!
חז"ל אומרים שאישה נקראית יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,
אז ק"ו כאשר את כותבת שילדת לא מזמן
וק"ו בנו של ק"ו שאת כותבת שה"גדולה" שלכם בת שנתיים!
ז"א שרק לפני שנתיים עוד היית "חופשייה" וללא כל אחריות הורית,
ובתוך שנתיים את מוצאת את עצמך, בשבח והודיה עצומה לקב"ה, אמא ל2!!! ואו!
והשני/ה ממש ממש טריים!
אז שנייה יקרה
קודם כל לנשום
להבין
את שנייה וחצי אחרי לידה
הגוף עבר טראומה רצינית
הוא כואב
הנפש גם עברה טלטלה
השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא - לאישה שהיא גם אמא ל2 הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!
לידה מטלטלת את כל הבית,
מפירה את כל האיזונים
שנייה!
בואי נבין רגע מה קורה כאן בעצם:
לי זה נשמע מאוד חזק שאת ובעלך נמצאים במצב בו שניכם נמצאים במצוקה בו זמנית.
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא היה אכפת מהפגיעה ומהכאב שלך - זה שהוא היה מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
- עוד נקודה משמעותית היא עד כמה *ההבנה* אחד של השנייה קריטית כאן -
ואחרי ההבנה צריך לתקשר את הקושי האחד לשנייה.
נפילות הן חלק בלתי נפרד מהחיים.
וקורה לכולם.
לא אומר שום דבר רע עליכם או על הזוגיות שלכם -
רק אומר שאתם אנושיים!
ושיש לכם מדי פעם כמו לכולם קשיים ונפילות!
ודווקא מהנפילות אפשר כאמור ללמוד לעומק על עצמנו ועל בן זוגנו יותר,
להבין מה היה כאן,
להבין את עצמי,
להבין אותו/ה
לזהות את הבמפרים הללו
ובפעם הבאה - לנטרל את כל אותם הבמפרים מראש!
לעשות בפועל את מה שלמדנו מכל משבר!
כי תמיד שיש משבר -
אם נטאטא אותו מתחת לשטיח - רק יחמיר ולא יועיל בכלום.
אבל אם נשכיל להבין לעומק מה היה כאן
מה היה שם בעצם?
מה הקווים האדומים שלו?
מה קשה לי?
מה חשוב לי?
על מה זה דרך לי?
וכל זה לבן זוגי?
אז עם ההבנה הזו, הלמידה העמוקה הזו והעשייה של הלקחים הללו בפועל בפעם הבאה - היא היא זו שתעמיק את הקשר ואת האהבה ותגרום דווקא מהמשברים לצמוח עוד יותר!!!
שיש קצר בתקשורת
צריך קודם כל להבין שזה קורה.
קשיים/משברים/פיצוצים/קצרים בתקשורת הם חלק *בלתי נפרד* מהחיים - הם קורים *לכולם*, לכל הזוגות באשר הם ולכל האנשים באשר הם.
אז קודם כל - לא להיבהל!
זה אנושי וטבעי שזה קורה!
ובתוך הסיטואציה עצמה של הקצר בתקשורת רואים כמה דברים עקרוניים ומהותיים לשניכם - שלולא זה היה קורה - לא הייתם יכולים ללמוד על עצמכם ואחד על השנייה בעוצמה הזו!
לכן,
הקשיים והמשברים הם גם *דרך מצוינת* ללמוד את עצמנו לעומק יותר, לראות יותר לעומק מה פריע לנו? מה הקווים האדומים שלנו?
מהם "הכפתורים" הרגשיים שלנו, מהם הטריגרים שמדליקים אותנו - ולמה?
מה חשוב לנו?
וגם מלמדים אותנו את כל זה *על בן/בת הזוג שלנו*!!!
רק מהקשיים ורק מהמשברים
אפשר לפעמים להבין וללמוד את כל זה ממש לעומק,
המשבר הוא כמו שובר - שובר מתנה ושובר הזדמנות להתבוננות עמוקה ורחבה יותר על עצמינו, על החיים שלנו, ועל האנשים הקרובים אלינו.
אפשר לנסות את זה למשל דרך "החלפת תפקידים" -
שאת ממש נכנסת לראש וללב ולנעללים של בעלך
ואומרת כאילו מתוך גרונו מה הכי קשה לך?
מה בעצם הכי היית רוצה שיקרה?
אם את שנייה בעלך ואני שואלת אותך (את בעלך):
איך היה לך המעבר להיות אבא?
ואבא ל2?
ואיך אתה מסתדר בכולל ועם 2 עבודות?
ומה קשה לך?
ואיך המצב רוח שלך? השינה שלך? התיאבון? שמחת החיים?
ואיך בזוגיות?
ואז שואלת אותך:
איך היה לך המעבר להיות אמא?
ואמא ל2?
ואיך הייתה לך הלידה?
והאם את מספיקה לישון כמו שצריך?
לאכול כמו שצריך?
להתאושש?
להתאוורר?
לקבל עזרה ותמיכה?
ואיך המצב הכלכלי?
ומה עוד קשה לך?
ולנסות לאט לאט להבין רגע את השני,
להסתכל על השני ולא רק על הקושי שלנו עצמנו -
בעלך יסתכל מעבר לקושי שלו ויראה שאת אישה אחרי לידה, בבית לבד רוב היום עם 2 פצפונים, מניקה בטח, מבשלת מנקה מסדרת, מחפשת עוד עבודה וכו' - ואת פשוט קורסת! ועייפה! ותשושה! וגמורה!
הוא בעיקר יבן את כל הנ"ל ע"י תקשורת טובה ואוהבת ביניכם,
תקשורת בה את תספרי לו מה את צריכה,
מה קשה לך,
בלי להטיח בו האשמות או "אתה לא" וכו' אלא -"אני"!
לי קשה
אני צריכה ש___
הייתי שמחה אם ___
נסו להביט בעיניים בשיחה הזו,
לראות אחד את הקושי של השני, את הנשמה של השני, את הכאב של השני, לצאת קצת מעצמנו,
כמובן שהשיחה תהיה בזמן שבו הילדים ישנים ואתם אכלתם שתיתם ונחתם, וכמובן לכבות טלפונים וכו' ולתת לה זמן בנחת!
ואז לספר לו מה את מרגישה עד הסוף. והוא רק שומע.
ואז הוא מספר לך כל מה שהוא מרגיש וחווה ואת כל הכאב שלו ואת רק שומעת.
ואז משקפת לו מה שאמר, נותנת לדברים שלו משקל והזדהות (והוא לך)
ואז תגיע *ההבנה*
ההבנה אחד של השני.
ומתוכה יוכלו להגיע גם פתרונות פרקטיים:
מה אפשר לעשות כאן כדי ש*לשנינו* יהיה טוב?
הרי מטרת העל שלנו היא הבית המשותף שלנו, שיהיה לנו טוב ושמח יחד עד 120,
אז מה אנחנו יכולים כדי לקרב את עצמנו למטרה הזו?
ומה אנו צריכים להיזהר מלעשות כדי לא להרחיק עצמנו מהמטרה הזו?
ומה אני יכולה לעשות למען בעלי ואיפה אני יכולה לבוא לקראתו?
ומה אני יכול לעשות למען אשתי ואיפה אני יכול לבוא לקראתה?
ומה עוד יכול לקרות כאן כדי ששנינו נהיה מרוצים?
ועוד לפתוח את הראש ולחשוב על דרכים יצירתיוץ, דרך שלישית שטובה לכולם ועונה גם על הצרכים שלך וגם על הצרכים שלו!
לרוב זה פועל כמו קסם! אחרי ההבנה - פתאום הפתרונות מגיעים!
למשל,
אם המצב הכלכלי מאפשר אל תחפשי עכשיו עבודה, אלא תנוחי לפחות חצי שנה.
למשל למצוא מסגרת לגדולה, אפילו חלקית.
למשל לקבל עזרה מאמא/אחות/חברה/שכנה/בייביסיטר
להוריד סטנדרטים
להביא מנקה
אוכל מוכן
מדיח, מייבש, כלים חד"פ,
אולי לחשוב על לעצור במירוץ הזה ולקבל כלים גם של הדרכת הורים וגם לזוגיות כדי לא להגיע למצבי קצה שיוצאים במשפטים כמו שתיארת,
אולי להבין מדוע קשה לו לשים גרביים במקום וכו' -
ולא לשפוט
ולא לכעוס
אלא להבין
ואז מתוך ההבנה לחשוב על פתרונות
מה יכול לעזור לך לזכור?
אולי שעון מעורר?
אולי פתק?
לשים שיר ברקע ולסדר לפני השינה את הדברים שאתה כן יכול?
משהו אחר?
איפה כן אפשר להרגיש שאנחנו באיזון?
שיש לי זמן לעצמי ואני לא קורסת ויש לי עזרה?
ושלך יש זמן לעצמך ואתה לא קורס ויש לך תמיכה?
וזמן גם לזוגיות ולביחד שלנו?
איך אפשר לגרום לזה לקרות?
---------------------------
ואחרי שכתבתי ביחס לזוגיות, רוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני 10 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.
ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות
היה לי דיכאון אחרי לידה אז.
ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.
ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.
ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.
עד עכשיו הוא קשה לי.
ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 10 שנים.
ילדים = חוסר שליטה.
ככה קצר ככה פשוט.
ככה קצר ככה מבאס.
אבל זו האמת.
יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.
אני כ"כ מבינה אותך,
אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,
לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,
על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,
ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -
וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,
מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.
מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,
מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה
מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם
מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!
אין פתק החלפה!
אין לחזור אחורה!
אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!
וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!
אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.
שאת אמא לא מספיק קשובה.
שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,
שבעצם זה באשמתך
שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.
שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!
מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!
אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,
אולי אני כישלון כאמא?
ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,
ויותר לחץ
ויותר צרחות
ויותר חוסר אונים
ויותר הרגשה של אין-מוצא
ויותר חוסר שינה
ויותר בלאגן תהומי
וחוזר חלילה.
אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,
שזה כ"כ כ"כ נורמלי!
אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,
זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!
אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.
וזה נכון,
תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.
פשוט כך.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!
(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:
אבל למה היא בוכה עכשיו?!
עניתי להם: כי היא תינוקת!
ותינוקות בוכים!
זהו!"
הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח
וזה אפילו יקרה די הרבה,
למה?
כי הוא תינוק!
אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,
אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות
(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)
גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.
בתוך בור שחור.
גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,
וחפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״
אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)
שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,
ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,
אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.
גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!
אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו
וךא נותנים להם מקום
ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה
אבך בד בבד שעדיין יהיה קשה!
ולומר שקשה!
כן, זה מותר!
זה לא אומר שאת לא מודה!
גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג
ופתאום אתם הורים.
וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):
״אני מאשימה את דיסני
בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״
אז אני שיניתי את זה ל:
״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.
כי לפחות אני,
לפני היותי לאמא,
הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,
שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים
שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.
מי בכלל חשב על לידה קשה?!
על צירים מהגיהנום 44 שעות?!
על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!
ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם
ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב
ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?
אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!
ולא להצליח כל כך?!
ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!
ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!
רגע רגע מה קורה פה?!
הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!
למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!
אז בסדר
עברנו את הלידה
ומה עכשיו?!
למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???
למה???
הלידה זה כבר שטויות ליד זה.
ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון
פשוט לחיות בלי שינה
יום אחרי יום
לילה אחרי לילה
שעה אחר שעה
ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,
הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.
ושקמים
ומניקים
ןכואבים שוב
ומדממים שוב
ומשחות שוב
והתעסקות שוב
וכל הגוף שבור
ועייף
וכואב
ומדמם
וקרןע
ושונה
וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה
וסימני מתיחה
וצלוליט
וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!
ומי הכין אותנו לזה?
מישהו דיבר על זה בכלל?
על אובדן הגוף
על אובדן העצמאות
על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!
אין לך מחליפה!
אין לך חופשה!
אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!
כן גם אם את עייפה
וגם אם את כאובה
ןגם אם את שפוכה
את עדיין אמא שלו!
לתמיד!
בלי שנייה לנשום!
וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.
ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?
רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת
תוכנה זה קשה
וכמה עייפים
ןכמה קשה להניק
וכמה כל מה שכתבתי.
אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.
אבל זה לא הוא.
גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.
זו המציאות שלנו.
זו הקללה של חוה אמנו.
בעצב תלדי בנים.
הו הו איזה עצב.
חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???
אבל את יודעת מה?
זה עובר.
כמה שקשה להאמין
וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות
וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!
אבל יקרה שלי
זה ע ו ב ר !!!
לאט לאט
כל יום הוא יום חדש
תנסי לקבל כמה שיותר עזרה
תנסי לישון כמה שאת יכולה
תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.
תצאי לשמש,
כן אני יודעת שלא בא,
אבל בכוח.
תקני ארטיק טעים ושווה,
כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח
שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,
שיחבקו אותך
שיעודדו אותך
שיגידו לך כמה גאים בך
כמה את גיבורה
כמה את טובה
כמה את אמא ואישה ראויה
כמה הם אוהבים אותך
תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח
תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ
תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת
תבקשי שיכינו לך שייק מפנק
תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך
לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל
הכאבים יחלפו מבטיחה
הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט
התינוק ישן יותר
ההנקה תהיה טובה יותר
ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך
(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,
אז לנסות כמה שאפשר
שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם
שישלח הודעה במהלך היום של עידוד
שאמא תהיה
שחברה תהיה
שתצאי לגן שעשועים
שתראי סרטים כיפיים תוך כדי
שלא תהיי לבד!!!
תשני יותר
את תתחזקי לאט לאט.
תהיי חזקה
תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה
תעזרי כמה שאת רק יכולה
בהצלחה רבה רבה יקרה
לאט לאט הכל יתבהר
הבנת המהות של הנישואין:
בדומה לכל דבר טוב בחיים שלנו, בעולם הזה -
צריך להשקיע ולעבוד כדי להגיע לטוב הזה.
אם זה בדברים הכי פשוטים כמו פרנסה - אדם צריך לקום לעבודה יום יום ולעבוד כדי שבסוף החודש יכנס לו כסף לחשבון והוא יוכל לקנות אוכל ושאר דברים ולהינות מהכסף הזה.
בלי העבודה שלו - לא היה לו כסף - לא הייתה לו הנאה.
ובין אם זה בדברים יותר משמעותיים כמו ילדים - יש 9 חודשי הריון קשים, לידה קשה, גידול אינטיבי וק-ש-ה - אבל האוצרות האלה שווים הכל!
וכן, גם כשהם גדלים הקושי לא נעלם אלא משנה צורה, ועדיין צריך להשקיע ולעבוד
אבל האור והאהבה והקשר עם הילים שלנו שווה הכל, אז זה מובן מאליו בשבילנו שצריך לעבוד בשביל זה...
עד לפני לא הרבה זמן,
אפילו בדור של סבא וסבתא שלנו,
היה להם ברור כשמש שכמו שצריכים לעבוד בשביל פרנסה
וכמו שצריכים לעבוד בשביל הילדים
ואם קשה - ממשיכים לעבוד
כך גם בנישואין.
היה להם מובן מאליו שנישואין זו עבודה והשקעה בלתי נפסקים,
ויותר מזה, היה להם ברור שהם *רוצים* לעבוד בשביל זה.
היום עם כל הבלבול שנוצר בעולם כולו לגבי נישואין, וזה כאב לב גדול הדבר הזה,
היום אנשים חושבים שבן זוגם או בת זוגם הם ברירת מחדל חלילה
או שהם כאן כדי לבדר אותי,
או שהם כאן כדי לעשות לי טוב
וברגע שלא טוב לי, וברגע שקשה לי - זה אומר שמשהו *בהם* דפוק,
זה אומר שאנחנו בטח לא מתאימים
זה אומר שאנחנו צריכים להתגרש
ואז אמצא לי את המישהו/י "הנכון" שאיתו זה לא יקרה,\ ורק יהיה לי כיף וקך ונעים ופרפרים ולבבות כל החיים.
ובכן... זה לא נכון.
וזה לא עובד כך.
כל גבר או אישה אחרים - גם איתם יהיו קשיים
גם להם יהיו חסרונות,
גם איתם לא הכל ילך חלק.
כי בחיים אין באמת משהו משמעותי שהולך חלק!
כך הקב"ה ברא את עולמו...
תנועה כל הזמן
יום - לילה
טוב - רע
חושך - אור
קודש - חול
צירים - לידה
קושי ועבודה - הנאה
וכו' וכו'
העולם הזה הוא תנועה מתמדת
והנישואין הן חלק מהעולם הזה, זה הכל.
הם לא שונים מגידול ילדים שגם הוא עבודה מתמדת
הם לא שונים מפרנסה שגם היא עבודה מתמדת
הם לא שונים מכלום, הם חלק מהעולם הזה.
רק שמשום מה הלבישו על נישואין בדורנו כל כך הרבה תסבוכות שרק ה' יעזור...
כמה כמה כאב לב יש לזוגות רק מהספקות הנוראיים האלה,
מההתלבטויות הבלתי פוסקות האלה,
החוסר ודאות וחוסר שלמות הזה.
אם רק היה ברור לאיש ולאישה מהרגע שהם עומדים תחת לחופה - שזה לנצח! ***ל--נ-צ-ח***
שזו הבחירה האמיתית והנכונה שלי.
שהגבר שלצדי שייך לי.
שאני שייכת לו.
שאני מקודשת לו.
שהוא מקודש לי.
שכמו שהילדים שלי שייכים לי וגם אם הם יצרחו כל הלילה ויתחרפנו - אני עדיין אחבק אותם ואדאג להם,
גם אם הם יכולים להוציא לי את המיץ לפעמים - ברור לי כשמש שאהיה תמיד אמא שלהם ואשתדל עבורם.
למה למען ה' זה כ"כ שונה עם בני הזוג שלנו?
זה לא צריך להיות שונה!
אנחנו צריכים להתייחס אליו/אליה כמו בשר מבשרנו, כמו החצי השני שלנו שכרתנו איתו ברית,
כמו מישהו ששייך לי, כמו חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה הזו - ואז גם אנהג בהתאם.
זה לא אומר שלא יהיה לי קשה לפעמים - אבל הידיעה שהוא שלי. וזהו!
ואני שלו. וזהו!
הידיעה הזו קריטית, פשוט קריטית!
השלמות הזו בבחירה, הידיעה הרורה שזה לךנצח,
היא היא זו שעוזרת לעבור כל מכשול.
היא היא זו שאומרת ששאם קשה - נעבוד על זה יחד.
עכשיו ברור שיש עבודה.
אני קוראת לזה השקעה ועבודה.
לא חיים אומללים חס וסלום, אבל בהחלט השקעה ועבודה טובה.
עבודה מבורכת. עבודה אהובה. אהובה מתמשכת.
כמו עבודה של אמא בלהיות אמא.
כמו עבודה של אבא בלהיות אבא.
ואם קשה לי או לא כיף לי או לא נעים לי אבין את עצמי, אבין למה זה קרה,
אבין את בן הזוג, אבין למה זה קרה לו, נתקשר את זה, נדבר את זה, נפתור את זה.
ממקום ששנינו יחד עם אותה מטרה.
כתבתי בעבר משהו דומה על זה ואשמח לצרף אותו כאן כי הוא מתאים:
לנצח את הסטטיסטיקה!
אם יש דבר שיכול להביא אותי לכדי דמעות זו המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?
החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!
הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...
בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
הרגשתם שלמות ובהירות מתחת לחופה ברגש בשכל ובלב?
מזל טוב!
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!
*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.
בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.
רק הקב"ה לבדו מושלם.
אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.
אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.
אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.
ואם תשמעו על עוד זוג שעומד להצטרף לסטטיסטיקה העגומה,
בבקשה! בבקשה תבררו ותציעו להם שיש גם דרך אחרת!
שאפשר לבחור בטוב ולחזור לטוב!
שזו לא גזירת גורל כי הם "זוג דפוק" חלילה או "לא מתאים" - אלא הם פשוט צריכים לקבל כלים נכונים, לבחור אחד בשנייה מחדש. זה שווה עולם. באמת.
(הערת שוליים: אין באמור התייחסות למקרי קיצון כאלה ואחרים שבהם כמובן הדבר הנכון והטוב ביותר לזוג הוא גירושים.
התוכן מכוון לכל אותם אלפי זוגות שיכולים לנצח את הסטטיסטיקה ולא היא אותם).
ו
אם קשה אז... פועלים!
אם קשה אז... מנסים!
אם קשה אז... נלחמים!
למה ברירת המחדל בזוגיות היא שאם קשה=מפרקים, אם קשה=בורחים?!
למה בהורות, אין אף הורה אחד אוהב שכאשר קשה לו עם הילד שלו הוא בורח ממנו?
למה אין הורה אחד שאם הילד עובר קשיים ומציב אתגרים הוא לא נוטש אותו לאנחות, אלא להיפך, מוציא את הנשמה בשבילו ומנסה ככל יכולתו לתקן ולשפר ולעזור?
היינו פה קודם.
הזוגיות שלנו היא המקור.
האהבה שלנו היא זו שמלכתחילה יצרה את הילדים האלה.
צריך לתת לה את המקום שלה והכבוד שלה גם.
גם בשביל הילדים, שזו משאלתם העמוקה והגדולה ביותר,
אבל גם בשביל עצמנו. בשביל המקור שלנו.
אם נתייחס לזוגיות כמו להורות לפחות,
לאשתי/בעלי כמו לילד שלי,
אם נרגיש שאני שייך לאשתי, יש כאן שייכות,
שבעלי שייך לי, שהוא שלי ואני שלו, כמו השייכות שיש עם הילדים - אז גם אם כועסים, גם אם לא מסכימים, אם יש קשיים - עובדים על זה!!! לא זורקים את זה.
המוטיבציה לעבודה תהיה בראש ובראשונה ההתייחסות.
אם נשכיל להתייחס לשותפנו למסע החיים כאל מישהו עם שייכות, עם אמת, עם מקור הילדים האלה, כמשהו בלתי נפרד ממני - ממילא המוטיבציה להשקיע ולנסות גם שקשה תגדל פלאים.
מעבר לזה שכל דבר בעולם הזה צריך אנרגיה כדי להתקיים, צריך עבודה כדי להתקיים ולקרות,
יש עוד משהו מאוד מאוד חשוב:
הטוב הגדול יותר, השלם יותר, האמיתי יותר והשורשי והעמוק יותר - כל אלה באים ***רק*** אחרי ההשקעה
*רק* אחרי שעובר זמן של השקעה מתמשכת ומרוכזת.
ואתן דוגמא:
לא דומה אהבה לתינוק בן יום
לאהבה לילד בן שנתיים
לאהבה לאותו הילד בן 10
ככל שהילד גדל,
ככל שנשקיע בו יותר - יותר נאהב אותו.
כמובן שמהתחלה אנו אוהבים אותו.
אבל אי אפשר להשוות את האהבה שהייתה לנו בלב כשרק ראינו אותו לראשונה, לאהבה שיש לנו בלב שהוא פתאום קורא "אמא", "אבא", לאהבה שיש לנו בלב שהוא כבר משחק עם האח הקטן, מחבק אותנו וכותב לנו ברכה ואנחנו משחנשי"ם איתו ומגלים בו עולם שלם ואישיות שלמה שלא הכרנו! ואז האהבה מתעמצת אפילו עוד יותר!
אותו רעיון גם עם בני זוג,
בהתחלה יש אהבה, יש פרפרים וחיבה והתאהבות וכו'
ואחרי שנה עוד יותר
ואחרי 10 שנים עוד יותר
ואחרי 20 ו30 שנים עוד יותר.
אם באמת בני הזוג השכילו כל חייהם להשקיע האחד בשנייה, להשקיע בקשר שלהם - אז תוכלו לראות באמת זוגות בני 80 ממש מאוהבים עםפ מבט מצועף בעיניים ורכות ואהבה כה גדולים אחד לשנייה שזה פשוט ממיס את הלב!
האהבה שיש לנו עכשיו אחרי 13 שנים, הרבה יותר גדולה ועמוקה מאשר שהתחתנו או שהכרנו. זה רמה אחרת לגמרי.
כמובן שכל השנים הזוגיות צריכה להיות מתוחזקת - מושקעת - לברר קשיים ולא לטאטאם מתחת לשטיח, ליזום באופן אקטיבי גם התעוררות לאהבה וגם התעוררות לתשוקה, כמו שכתבתי אלף פעם - להשקיע להשקיע, כמו בכל דבר בעולם הזה!
***ואז*** מגלים את הטוב העמוק יותר, הגדול יותר,
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו נשברים באמצע!
מה שלא היינו זוכים לו אם היינו מרימים ידיים בקושי הראשון או השני או השלישי!
אז אם יש קשיים... וחושבים אולי להרים ידיים?
רגע!
רגע יקרים!!!
אין לכם מושג עוד כמה טוב תוכלו לקבל מהקשר הזה ואחד מהשנייה עוד שנה! עוד 10 שנים! עוד 20 שנחים!
בבקשה אל תזרקו הכל לפח!
אפשר לפתור את זה! מבטיחה לכם שאפשר! חבל חבל חבל שלא תזכו לכל הטוב הגדול שנישואין וזוגיות של 30 ו40 שנים יכולים לתת.
גם בפן הגופני,
שיא העונג גם אצל הגבר וגם אצל האישה מגיע רק אחרי התמדה והשקעה והתכווננות - ואם עוצרים באמצע כי לפעמים זה כאילו כמעט "בלתי נסבל" או חושבים שזהו זה ואין ולא יכול להיות יותר טוב - אבל מי שמתמיד וממשיך - זוכה!
מי שמאפשר לזמן לעשות את שלו, להשקעה וההתמדה לעשות את שלה - יזכה לשיאים עצומים עוד יותר, לטוב עמוק וחזק עוד יותר,
גם במיניות, גם בהורות, גם בזוגיות, גם בכל מערכת יחסים עם המשפחה, גם בעבודה, וגם בהכל - המתמיד זוכה!
לגמרי זוכה.
עמדה ששואלת למה אחרי החתונה בן הזוג השתנה, היא עמדה שאומרת ש*בן הזוג עצמו* או *בת הזוג עצמה* משתנים עם השנים,
בעוד שהרבה פעמים - *המציאות עצמה* היא היא זו שמשתנה,
ואנו פשוט שופטים אותה, את עצמנו, ואת הזוגיות שלנו באותם כלים כמו המציאות שהכרנו, בעוד האמת היא שזה ממש עושה לנו עוול הרבה פעמים, ופשוט לא פייר כלפי עצמנו.
כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,
בלי ילד אחד אפילו,
בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,
בלי משכנתא על הראש,
בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'
בלי מציאות שוחקת ושיגרה,
בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין - כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'
ובטח ובטח שלא מובן מאליו -
להיפך -
האישה הזו שכרגע יוצאת איתי - יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,
האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני...
אז גם אם רבים - לא רבים עד הסוף
גם אם עייפים או כועסים או עצובים - עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,
גם אם קשה - מתאמצים הרבה יותר
למה?
כי הוא לא בכיס שלי.
כי היא לא בכיס שלי.
כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.
המציאות של הנישואין -
היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,
היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו,ף עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",
"הגענו אל השיא"
הכל עכשיו מובן מאליו
הוא כן בכיס שלי עכשיו.
היא כן בכיס שלי עכשיו.
כבר התחתנו. כבר יש טבעת.
אז אם רבים - זה עד הסוף.
ואם כועסים - נביע את זה עד הסוף.
ואם עייפיםפ או אין כוח - פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.
כי אנחנו יכולים.
הוא בכיס שלנו.
הוא מובן מאליו.
הוא נשוי לנו.
והמובן מאליו הזה, צריך להרוג אותו.
כבר שהוא קטן צריך להרוג אותו.
צריך להילחם בו
צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית - שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותון חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' -
לאהבה מודעת.
לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.
אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת -
אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,
אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.
שמשקים אותה, שמשקיעים בה - שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.
ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.
הדרך אולי הראשונה ואולי הכי חשובה היא הזכוכית המגדלת.
לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -
וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים - להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל אותם בעיני בן/בת הזוג!
לראות את זה
להעריך את זה
להודות על זה.
כי מה אנחנו עושים?
לגמרי הפוך.
שוב, לא מכוונה רעה חלילה - אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.
אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.
אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,
להפוך את זה לחזות הכל,
לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,
שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,
בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית - אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,
לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.
ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!
במודע אם הוא מתנהג לא משהו - לומר לעצמנו בראש -
אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו
או טרוד
או לחוץ
או מתוסכל
או כואב לו
או קשה לו
בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!
זה לא שהאישיות שלו דפוקה!
כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם...
בנוסף,
חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,
להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!
כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות - זה את כל הטוב שהשני/ה עושים - אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו
ואת כל הרע - מעצימים ומגדילים!
אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף...
אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע...
אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע... בואו נשתחווה למלכה...
אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה, ברור שהוא צריך לעשות את זה!
ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.
אז לא!!!
זה לא מובן מאליו!
היא שטפה כלים!
והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!
והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!
והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!
זה ל א מובן מאליו!
אז להעריך את זה
לומר תודה על זה
לראות את זה! קודם כל לראות את זה.
להגדיל את זה.
ואת הרע?
להקטיןץ.
פרופורציות.
אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.
בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש
וכו' וכו'.
אז בהחלט,
גם בן זוג אידיאלי ומושלם
וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת
שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -
זה עדיין
*לפני* החתונה!
הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7
עדיין לא היו במציאוצת של נישואין ומחויבות
עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו
עדיין לא היו במציאות של הורות וילדים על כל אינסוף האתגרים שזה מביא עימו
עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה
אז זה לא בר השוואה בכלל!
התכונות האלה שלהם,
אלה שהתאהבנו בהן,
אלה שראינו ומצאו חן בעינינו
אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!
רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!
אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!
וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!
וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!
🤣