עבר עריכה על ידי פשוט אני.. בתאריך א' באב תש"פ 10:15
דברים שלמדתי מרבי מורי (ראש ישיבה+תואר שני בעו"ס+מטפל מיני+יועץ זוגי), אשר זכיתי והוא גם חיתן אותי:
א. בוויכוח, עדיף תמיד לא לדבר על הצד השני אלא רק על עצמי.
למשל, במקום "המרק שלך יצא לא טעים", אפשר להגיד "לדעתי, חסר קצת מלח במרק".
במקום "את אף פעם לא עושה כלום בבית", אפשר להגיד "אני מרגיש פגוע מכך שכל הנטל בבית נופל עלי בלבד".
(יום אחרי שלמדתי את זה נסעתי עם ארוסתי למקום מסוים, ולקח לה המון זמן לחנות. אז במקום להגיד לה "תגידי, את בטוחה שאת יודעת להחנות ברוורס?", אמרתי לה "אני חש אימה כשאת מעבירה להילוך אחורי". זה דווקא היה פחות מוצלח...)
בסופו של דבר המסר הוא אותו המסר, אבל הדרך הזאת יכולה להיות ההבדל בין ריב שבו כל אחד מסתגר בעצמו לבין ויכוח שבו שני הצדדים רוצים לצאת ממנו מחוזקים.
ב. בסוף הוויכוח (או לקראת סופו), עושים משחק תפקידים. כל אחד מנסה להיכנס לראש של השני, להבין מה מניע אותו, מה מפריע לו, ואף ינסה לסנגר על הדעה של הצד השני. לא חייבים לעשות את זה ביחד, ולא חייבים שהצד השני בכלל יידע שעשית זאת.
זה נשמע פילוסופי וחופר, אבל זה פשוט עובד.
דוגמה קטנה מהחיים האמיתיים שלי:
בעבר הייתי מגיע הביתה מהעבודה בשעה 18:00 אחרי 10.5 שעות עבודה בממוצע, והדבר הראשון שהייתי רוצה זה להשתפך קצת על המיטה, לבד. אשתי הייתה נפגעת מזה, כי היא כ"כ חיכתה שאחזור הביתה בשביל להיות איתה ועם הילדים, והיא חשבה שהרצון שלי לנוח מעיד על כך שאני לא התגעגעתי אליה. זה נושא מאוד נפיץ בבתים רבים, כשאחד מבני הזוג חוזר מאוחר מהעבודה ורוצה לנוח קצת לפני שהוא נכנס לעובי הקורה של הטיפול בבית ובמשפחה.
החלטתי לעצום עיניים, וממש לדמיין שאני בראש שלה. דמיינתי איך אני מוציא את הילדים מהמסגרות, משחק איתם בגינה, עולה איתם הביתה ומכין להם ארוחה קלה, עובר לשחק איתם במשחקי יצירה בבית או מקריא סיפורים, ואז פתאום הדלת נפתחת - ואשתי נכנסת מיד אל המיטה שלה, משאירה אותי לבד עם הילדים.
אני מבטיח לך שמהרגע שדמיינתי את הסיטואציה הזאת, לא הלכתי לנוח בחזרתי מהעבודה אפילו פעם אחת.
ג. בסוף הוויכוח, כל אחד אומר מה הוא למד מהוויכוח הזה, מה הוא ייקח איתו להמשך החיים.
"למדתי שאת ממש נפגעת כאשר X Y Z, ולמרות שאני לא מבין למה, אני צריך פשוט לקבל ולכבד את זה".
"למדתי שממש חשוב לך שיהיה ככה וככה, ולמרות שלא נוכל כרגע להרשות זאת לעצמנו, אני מבטיח לזכור זאת".
ברגע שאומרים את זה בפה, זה ממש נכנס למקום מסוים במוח, ואז זה נשלף משם לפני הפעם הבאה שמתכוונים להתווכח או לריב.
מניסיון שלי, שלושת השלבים האלה גורמים לכך שנצא מחוזקים מכל וויכוח שנכנסנו אליו, שהוויכוח יהיה כמה שיותר ענייני ולא נגיע לפסים אישיים או להתבצרויות בעמדות שלנו, והם מפחיתים מאוד את מספר הוויכוחים.
) באופן כללי אנשים מרקע דומה באים עם ציפיות דומות לגבי קצב והתפתחות תקינה של קשר. בהמשך כמובן אפשר לדון בקצב האישי של כל אחד וכו'.
