את כתבת תגובה בליגלוג - גם בעיוות של מה שכתבתי - לא לעצם הענין.
ואח"כ מתפלאת על "תגובות תוקפניות"... ועוד ממשיכה חשבונות של "שנים".. עם ציון על "שיפור" "בשנים האחרונות"....
[מן הסתם, לא במקרה הניק שוּנָה, ולא ניק שקיים אצלך "מזה שנים". כך עושים לא פעם אנשים שרוצים לכתוב ללא חשבון, בלי שיוכלו לדעת מי האדם שכבר "שנים" מתחשבן עם מישהו וכד'. חבל. גם די אווילי. ואינני מתכוון להמשיך עם הרמה הזאת (אם כי לפי הכתיבה ללא "הא הידיעה", ניתן לזהות.. אני מעדיף להניח לכך. אין לי ענין בהתכתשויות אישיות) ]
אז ראשית, אענה לך על מה שאת מתפלאת לגבי "תגובה תוקפנית". התגובות שלי, כמובן, לפי מה שיכול לראות כל מי שקורא כאן, הן בדרך כלל ממש ההיפך מ"תוקפניות". בדיוק כמו למשל התגובה שהגבתי על הנושא שעלה בשרשור זה, שעליה החלטת להתנפל משום מה, במקום להתווכח לגופו של ענין, אם היה ברצונך.
אבל כאשר מישהי מגיבה כמו שהגבת. מתארת בצורה אווילית וקריקטוריסטית את מה שהשני כותב, ומסיימת במשפט מלגלג אישית (אני חושב שזה רק מבזה את עצמך), אז על זה נאמר בספר החינוך, "התורה לא חייבה להעמיד עצמנו כקיר". אל יחשוב אדם שהוא יגיב לדברי השני במיתקפה/לגלוג אישי - ואח"כ יגלגל עיניים לשמיים שהשני ענה לו בצורה "תוקפנית"... ואלו בדיוק המקרים בהם אענה כך. וגם כאן, עוד נהזרתי לענות מדוד ולא לרדת לרמה הזאת.
אם היית עונה לגופו של ענין. בלי "לדמיין שיחה" בצורה שכלל אינה קשורה למה שנכתב, בלי "ציונים אישיים", אלא מביעה דעה שזה לא יעזור, ושהילד הרי יודע מה זה כסף וכו' - הייתי כמובן עונה לגופו של ענין בלבד, אם הייתי רואה לנכון לענות. אין לי שמץ בעיה עם זה שמישהו יחלוק על דעתי. וכי מה רצית? שאחרי שאת עונה כך (ועוד ממשיכה כעת עם ה"ולמה תמיד"...), יענו לך ברכּוּת ולגופו של ענין בלי להתייחס לצורת כתיבתך? תכתבי כבן אדם - יענו לך כבן אדם.
כעת - לגופם של דברים שכתבת עכשיו על הענין. ואני ממש מציע, באופן כללי: תגיבי רק על התוכן עצמו, בין שלי בין של אחרים, עניינית, ותראי שתזכי מצד כולם לתגובות מכבדות גם אם לא יסכימו איתך (תשימי לב: אפילו כעת, בתוך החלק הענייני של תגובתך, כתבת: "אה, ולהחזיר לאחים ולהורים מה שנגנב זה נורא ואיום, ממש התעללות בחוסר ישע".. למה? אי אפשר לכתוב עניינית, שלומר לילד שיחזיר כנגד מה שגנב, אין בכך כל בעיה? אי אפשר "להשתלט" על הסגנון הלגלגני? אדם שברורה לו דעתו, אינו אמור להיזדקק לכתיבה בצורה כזו).
ובכן, לעצם הענין: את מבינה שכולנו "היינו פעם בגיל הזה", וכולנו "מכירים כל מיני אנשים".. זה לא הענין.
העלית כעת, בסוף, טענה חשובה. אני מסכים איתה: שאם הורים אינם מתנהלים בצורה מכובדת, אז עלולים לא לזכות לכבוד.
כמו כן - אמירה מאד נכונה - שלפעמים, אם נותנים לאנשים צעירים הרגשה שהם מסכנים והכל מותר להם וכולם אשמים ומישהו בסוף יפתור את הבעיה - זה עצמו יכול לגרום לבעיות או ל"הנצחת בעיות".
אז אם אני מסכים עם האמירה הזו, אפשר להבין שאני חושב שכאן זה לא המקרה.
לפי מה שהאבא כתב, אפשר להתרשם בהחלט, שיש כאן הורים שהבעיה שלהם איננה "וותרנות-יתר" ואינם משדרים חוסר כבוד עצמי בסיסי.
בנוסף, בעיה שהיתה מגיל צעיר מאד, טופלה כמה פעמים, וכל פעם חזרה.
ילד שמחזיר מעצמו מתוך מה שלקח, גם לאחים שלו.
אז הרושם שעולה על-פניו, הוא שיש כאן בעיה אמיתית. זה לא הטיפוס של נערים מפונקים שכל עבירה שיעשו יאמרו להם כל הכבוד, ילטפו וימשיכו הלאה.. וממילא, גם אי אפשר לומר "ראיתי במשפחתי המורחבת שניים כאלה ומה שיצא מכך שפינקו אותם".. מדוע? כי כנראה זו לא "אותה מחלה". משל למה הדבר דומה? למישהו שיתלונן על קורונה - יבוא אדם ויאמר לו: ראיתי מישהו עם כאב גרון שנתנו ל רפאפן וזה עזר לו.. נכון - אבל כאן זו לא אותה מחלה.
וכאשר דבר שמצריך טיפול לא רק של "לשים לילד מסגרת", מקבל טיפול מסוג זה בלבד - זה אכן יכול ממש להזיק. הילד (גם בגיל 16..) מרגיש שיש לו בעיה שאנו מצליח להשתלט עליה, סופג גערות ופגיעה ברכוש שלו (דבר שבמקרים אחרים יכול להיות דווקא מה שיועיל..) בלי שמבינים מה עובר עליו - אז הוא יסתיר יותר טוב, יתמלא זעם כלפי סביבתו, וכשיגדל - כולם ישלמו על זה..
על זה אמרתי: אין מדמין בטריפות מזה לזה. אי אפשר לדמות מקרה למקרה. בעיה לבעיה.
ומתוך הנחה, שכאן זו אכן בעיה ש"אינו שולט בעצמו" כפי שכתבת - ומתוך ידיעה שאכן יש בעיה פסיכיאטרית כזו, הצעתי מה שהצעתי.
קודם כל, להעמיד ביחד את מה שמוסכם, מההתחלה (לא כמו ש"תיארת", כאילו הוא "רק עכשיו מבין" שאסור לגנוב...). ש"שנינו מבינים שיש דברים שלך ויש דברים של אחרים". על גבי זה, נסיון לתאר את ההרגשה של השני כשנעלם לו משהו (גם נער בגיל 16 - וגם יותר מזה - יתכן שמעולם לא עבר בתוך עצמו תהליך כזה, נסיון לחוש את הזולת. לא תמיד ה"ידיעה" מספיקה. בן אדם זה דבר מורכב).
אח"כ, לבדוק בנחת, בלי לחץ, אם עד כאן הכל מוסכם (את סבורה שברור.. הרי הוא בן 16.. לא תמיד). בשביל מה זה טוב? זה בבחינת "איבחון ראשוני". אולי משהו שאנחנו בטוחים שאצל כולם הוא מובן ומורגש - אצלו זה לא. יש דברים כאלה. לפני שבודקים דלקת גרון, קודם כל אולי איזה פירור תקוע בגרון וגורם לשיעול?...
אם הוא מאשר, מבין, מרגיש את זה - אז שלב הבא. מה "מכריח" אותך לנהוג ככה, כשאתה מבין/ מרגיש את המשמעות.
על שאלה כזו, הוא לא יענה אם לא ירגיש שיש כאן מרחב. שיש אליו אמון, אהבה. אמון ואהבה - זה לא אל הגניבה... זה אל הילד. שמאמינים שיש בו הרבה טוב מעבר לכך (וכמו שפותח השרשור כתב בעצמו). באופן נורמלי, אדם לא יתקן דברים או יסכים להתאמץ, אם אין לו בסיס להישען עליו. אם ינסו להילחם בו ראש בראש - אולי לרגע לא תהיה לו ברירה - בסוף יחזיר על זה כשיוכל.
לכן, חשוב להדגיש את האמון בו. את הטוב שיש בו. זה לא כמו שכנראה דמיינת, איזשהו חיוך "מחליק" כזה, הכל בסדר.. אתה כזה טוב כולל כל גניבותיך הנפלאות.... ממש לא שם.
ואז, עוברים לשלב הבא: מה אתה מציע. זה לדעתי דבר חשוב מאד.
אם הוא יציע מתוך עצמו, הרי זה מתוך הדקויות של התחושות שלו. הוא יודע הכי טוב מה עובר עליו. אולי זה יצליח.
אני אכן מאד מאמין בטוב שיש באדם, בכחות שיש לו. אם מחזקים את האמון בטוב שבו - בצד ציון הבעיה שלא מטשטשים את הנזק שיש בה - וגם מגלגלים אליו את המחשבה איך לפתור, אז הוא כעת "באותו צד" עם מי שמנסה לעזור לו.
לא שהאחד מנסה לשכנע להפסיק - והתפקיד שלו זה לברוח מהשיחות הללו....
אם יצליח (כעת, כמובן, אפשר ללגלג.... איך יצליח, אם זו בעיה "פסיכיאטרית".. אז אני לא חושב כך. לאדם יש תעצומות נפש, לפעמים יכול לטפל בעצמו), מעולה.
אם לא - מציעים לגשת לטיפול מקצועי. אבל גם אז, מדגישים שיש בחירה אפילו בזה. מדגישים את הכחות הטובים שלו.
מה זה עושה? זה עושה שהאדם אינו מרגיש כמו סמרטוט שמישהו אחר צריך לעשות בשבילו את העבודה (שזו בדיוק תופעה שהזהרת ממנה..). הוא מבין שהוא מלא טוב. הוא מבין שגם בנושא הספציפי, נעזרים - אבל הבחירה שלך תוכל גם לסייע מאד. כך מצד אחד מטפל - מצד שני אינו נזרק, אינו מאבד אמון בכחותיו.
כלומר, מה שאת פירשת כ"חנופה" אל הילד, כלל אינו כך. צריך להבחין: אנחנו לא מצדיקים גניבה (כשהיא באמת גניבה. לא כל ילד שלוקח כסף מהארנק של ההורים זו גניבה.. לפעמים הבנה שזה "של כולם"), אנחנו לא אומרים ש"אחרים אשמים" ומישהו אחר יפתור במקומך.... ממש ההיפך. לא באלימות, לא בכחנות, מתוך קרבה ועבודה משותפת.
