באחת מסעודות השבת אצל הגר''א הגישו ביצים לשולחן, ואחרי שאכלו נשארו הקליפות.

תוך כדי דברי התורה הגאון פורר בלא מתכוון אחת מהקליפות, לפתע הוא שם לב לכך נחרד והתעלף!

לא הבינו מה קרה וניסו להעיר אותו, אחרי ששפכו מים וכל מיני ניסיונות הוא בקושי התעורר. שאלה אשתו מה קרה שהתעלף?, ובחלחלה ענה שטלטל מוקצה בשבת (הקליפה מוקצה בשבת..) ומייד צנח התעלף שוב מרוב יראה. 

לאחר נסיונות נוספים הוא התעורר ואשתו אכלה למולו את הקליפה, רק אז ובקושי התעורר הגאון מעילפונו והתאושש מעט..

מקווה שמספיק

שזה שהיא אכלה את הקליפה, היה כדי להוכיח שהיא "ראויה למאכל אדם" - ואם ככה - ממילא היא לא מוקצה.

אספר בקצרה את הסיפור, שנכרך בכריכה אחת עם הגר"א.

הגרף היה בן למשפחת אצילים ליטאית חשובה. שבעקבות הכרותו עם יהודי קשיש ותלמיד חכם התוודע ליהדות ולאמיתותה, החליט להתגייר, ונקרא שמו בישראל אברהם בן אברהם. 

הוא ברח מביתו והתגייר, ומשפחתו - לאחר חיפושים שלא נשאו פרי, הניחה שכנראה מת.

בישבו על התורה ועל העבודה בבית המדרש באיזו עיירה נידחת, השתובבו לידו ילדים וקיפצו על הספסלים, מכיוון שהדבר הפריע אותו מלימודו - גער בהם וביקש שיחדלו.

אביו של אחד הילדים היה איש גס רוח וגאוותן, אשר בראותו את האיש שגער בבנו  זיהה בו את הגרף הנעלם שכולם חשבו שמת, ואץ רץ להלשין עליו.

הוא עבר עינויים קשים כדי שיחזור לנצרות, וסירב בגבורה, והלכך נגזר עליו מוות בשריפה - כדין כל נוצרי שהתגייר באותם הימים.

מפורסם, שהגר"א הציע לו להצילו ולהבריחו על ידי שימוש בקבלה מעשית, השבעת מלאכים והזכרת שמות, אך הוא סירב והחליט למסור נפשו על קידוש השם.

בז' סיוון ה'תק"ט, יו"ט שני של גלויות של חג השבועות, הועמדה בכיכר העיר וילנא מדורה גדולה, והוא הובל אל השריפה. כשכל יהודי וילנא מתחבאים בבתיהם ןמגיפים חלונותיהם, מפחדם מזעם ההמון.

בעת שעברה התהלוכה בה הובל, על יד ביתו של הגר"א, פתח הגר"א את תריסי חלונו (שהיו סגורים תמיד,) הוציא ראשו מבעד החלון וזעק "ר' אברהם, שנעל!" - ר' אברהם - מהר!

ידוע, שהגר"א חזה ברוח קדשו שבראשו של הגרף עוברת התלבטות האם להזדרז או להאט, מחד - הוא הולך לקראת המצווה הנשגבה של קידוש שמו ית' ואם כן מן הראוי לרוץ לקראתה, אך מאידך - אסור לו לאדם לקרב את קיצו, ואם כן עליו להאט ככל האפשר, והגר"א, שחזה את ההתלבטות - פתח את חלונו וקרא לו כנ"ל - כשהוא פוסק ומכריע כמו הצד הראשון - שעליו להזדרז לקראת קיום המצווה.

כל משך הזמן, ניסו הכמרים ימ"ש לשכנע אותו לבגוד באמונת ישראל ולשוב אל כנפי הנצרות, עד הרגע האחרון של עלייתו על המוקד, אך הוא סירב סירוב איתן, ובזעקת שמע ישראל כבירה זינק אל תוך הלהבות.

כשכמובן - לפני קריאת ה"שמע" בירך בקול רם את הברכה "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקדש את שמו"

מסופר, כי הגה"ק ר' אלכסנדר זיסקינד מהורדנא, בעל ה"יסוד ושורש העבודה", השתוקק לשמוע את הברכה הזו, והיה היהודי היחיד שיצא מפתח ביתו באותה עת, התחבא בין ענפי עץ סמוך, וזכה לענות "אמן" על ברכתו המהדהדת של הגרף. ומפוסם בשם החפץ חיים, שאם היו עשרה יהודים שיענו אמן - מיד היה משיח בא..

הכנסיה הנוצרית, שזעמה זעם רב על השפלתה, סירבה בנחרצות למסור את אפרו לקבורה, ורק לאחר תשלום שוחד גדול ע"י אחד מעשירי העיר הסכימה למסרו, ונקבר בבית הקברות היהודי של וילנא, כשהגר"א מבקש שלאחר מותו יקברוהו עימו. ואכן כן - לאחר פטירת הגאון - נקבר בסמוך אליו, ועד היום ניתן לראות שם את "אוהל הגר"א וגר הצדק"

כחלק מהפרשיה, נאסר הגר"א בבית הכלא בחג הסוכות, ומשך ימים ארוכים התאמץ מאמץ כביר שלא להרדם בתוך תאו, מפני שהוא מחוץ לסוכה. 

מקובל בשמו, שמאז העלותו על המוקד של גר הצדק, נחלש מאוד כח היסטרא אחרא בעולם. עד כדי שניתן להקל, ויש שנוהגים כך, בהליכת ארבע אמות לפני נטילת ידיים של הבוקר.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....