סוכה מו. ברשי שם
הלכות שביתת יוט לרמב"ם פז היג
שו"ע אוח לא
הרמא על השוע שם בעניין חליצת תפילין במוסף ר"ח
והטז תכ-משהו
עירובין צו וברשי
הריטבא שם (ברכות מב)
הגרא סימן לא סב
וכן בטוח לא ג
האבני נזר אוח ב ד
אור זרוע א תקפט
תוספות מועק יט.
מגילה כא.
הראש בהלכות תפילין טז ובשותו
הרשבא בשותו א תרצ והספורנו שכשיטתו
בי תקמה
ירושלמי מועק ג ד
מנחות לו ותוספות שם
המעשה רב פסח קפה
הספרי לקרח אאלט
הרבזצל בחבש פאר ב אממ נראה לי שלקראת הסוף, אבל ראיתי אותו רק בפסח ההוא אז יש סיכוי שלא.
בסוף שו"ת בית יוסף בשלדודו, בהתחלה ממש. וכן כס"מ בתפילין ומזוזה וסת ד


(תפילין בחוהמ)

הבסיס הוא במדבר טו יד עד אה עז בערך,
יבמות מז:/קידושין ע:/נידה יג (?) קשים, ורשי ותוספות שם. ויבמות קט:, ושם גם רעה אחר רעה. שבת לא להלל ושמאי וזה. כוזרי א כו לא יהיה שווה. יבמות מז. לגבי האופן, גם קדושה איסורי ביאה יד א. כל הפרק הזה בעצם, הוא פרק יפה ממש. [בכורות ל כישראל מומר? לא בטוח שזה נחשב קשור. גם רש"י שם] שבת לג ועין איה שם.
מדרש תנחומא בלק א פתחון פה. בעצם זה גם הברייתא ביבמות כד. והספרי בבמדבר איפשהו. סנהדרין צט על שלא קיבלו, קידושין סט על חתונה?
סנהדרין לט:? גיטין נז לגבי מבני בניהם. יומא עא. (נראה לי) בני העמים לשלום. פסחים פז: לא הגלה אלא. מדרש תנחומא לך לך ו יש חביב מזה. הרמב"ם באגרתו של אין שום הפרש, לא זוכרת את המקור המדויק, מחילה. הרב פיינשטין ו יוד סימן א. יבמות עט. יבמות עד הי'ה כבר? בכללי כל יבמות בערך.
והרמחל! הוא לא כ"כ קשור, עכשיו כשאני חושבת על זה שוב, אבל הוא ממש יפה. בדרך ד' ב ד. שבת קמו על מעמד הר סיני. ושבועות באיזור מ עמוד א כלשהו. אולי לט.
פסחים צא: וחולין ד., בעצם יש סיכוי שהתוספות שם מצטט אותו, צע.


(בין גרים לישראל)

כל נצח ישרא-ל בערך? מדרש תנחומא לשופטים ט? (גם הילקוש אומר איפשהו משהו דומה) מהרשא נזיר לב:? פסיקתא רבתי לו? שביעית פרק ו' בהתחלה? ספר העיקרים? מדרש תהילים לא? יש מדרש אגדה שמדבר על זה, אבל אממ אני לא זוכרת את הניסוח המדויק שלו. בפועל אפשר לטעון גם שרשי על איכה ד, אבל אממ.

(אני רוצה לומר שהסוגיא הנהדרת בהקשר הזה היא בכלל שקר מחוץ לביד, אבל אא, אז לפחות אציין שהרשבא על זה (חג פא אאלט) נהדר)
לגבי שקר יש בכלל שא-לה למה לא. יש בספר היראים שאומר שהבעי'ה היא רק בהיזק חברו, ואז אפשר לשקר במשחק (זא, אאכ תוצאת המשחק קובעת דברים. לרוב לא). חוץ מזה יש שסוברים שהבעי'ה היא מצד האדם העצמי, זא לבחור שלא לנקוט בחותם ד' יכולה להוביל ל. נגיד החזוא בפרק ד (יג?) אומר שאף שהן דברים של מה בכך ואינו גורם בשקרו שום הטעה לחברו כלל שקר הוא. או נגיד המהרשא ביבמות סג..או נגיד הפחד יצחק שאומר ששקר הוא מחיצה וכו.
ובלי קשר רואים ששקר בעייתי בכל מצב - ספר החינוך חוזר על זה, אממ, כשמדברים על אדם שנפטר ולא יודעים וכו, שלמרות שלא מפרסמים השוע אומר שאם שוא-לים אומרים אמת כי מדבר שקר תרחק וכו. (יוד תב יב. למרות שהרמא מוסיף על דיוק השוע ואומר שרק לבנים)
[בעצם למה ללכת כ"כ רחוק. רש"י מפרש שאושפיזא זה ממון, אז נגיד נדרים כז: (?), או יוד רכב.]
עכפ צע גם במידה ומותר, האם להגביל, הין של שלמה אומר שאסור להרבות, גם הארחות צדיקים מדייק בזה, אםכי נגיד המאירי אומר שלא צריך לחוש לזה כשמבינים למה.
עכשיו. יש את הסוגיא בשבועות (לא.? הזיכרון שלי לא משהו) לגבי שקר שלא בעשיית דברים, א-לא נגרם בעקיפין ומזה שהתלמיד לא מעיר לרבו וכו. אז לכאורה אם אסור אז אסור לשחק עם מישהו שמרמה.

אפשר לטעון שזה לצורך/מפני השלום/, ואז עפי כתובות יז. וכלה רבתי י וכו להוכיח כשיטת היראים שלמקודם שזה רק לנזק וכו, בגלל המשך הפסוק. אםכי הריטבא חולק עלזה ואומר שזה לא קשור לנזק, א-לא רק דרכי שלום.
הבעי'ה היא שרוב החתנים והכלות לא רבים ביום נישואי'הם, אז אפשר לטעון שזה גם ריבוי שלום ולא רק מפני. רק שהטז (סה) נגיד לא תופס את זה ככה, והוא מדייק שמותר כי ברור שמצאה חן בעיניו, אחרת לא הי'ה מתחתן, וזה מספיק להוציא מגדר שקר. או לתרץ שמספיק שהיא נאה במעשי'ה (גם ממה שהי'ה מקודם, גם ערוך השולחן אומר ככה אאלט)


(שקר ושינוי מפני דרכי שלום)

אממ. אני משערת שהגמרא בבק ס-סא זה בסיס, גם התוספות שם שלוקח את זה כברור מא-ליו (ואומר שהמחלוקת היא על האם חייב לשלם כי זאת מצווה) בניגוד לרשי שאומר שזה באמת חילוק של מותר אסור, גם סנהדרין עג. בתחילת הגמרא שם (כזה שני'ה אחרי, לא מיד). בקיז לערך יש את הדיון על אנסוהו להראות את שדה חברו האם צריך לשלם לו. והשיטה מקובצת שם.
במ סב. של וחי אחיך עמך גם קשור? כעיקרון הרשבא אומר שם שחייו קודמים, אבל אם השני עומד למות והוא עדיין לא הוא צריך לתת לשני, ששלא במקום חיותו חייב.
יש גם את יומא פג: עם הסיפור של רבי י'הודה ורבי יוסי, שאממ לא זוכרת מי מהם (רבי יוסי נראה לי) אבל סובר כשיטת רבי מאיר שגזל זאת עברה שלא עומדת בפני פיקונ, (אםכי שם יש שהוכיחו שלא זאת הכוונה. לא זוכרת איפה הוא אבל הרמב"ן מביא אותו איפשהו בכתובות (יט. אולי? צע.)(אבל אומר שזאת היתה מידת חסידות)(נראה לי שגם הרשבא אבל לא בטוח). גם המאירי בבק פ. מדבר על זה,) ו אממ שו"ת המהרשם סימן נד, שמוכיח שכיוןן שגזל אביזריהו שפיכות דמים אז יש לחסיד ופריש למסור נפשו... אבל כל שאר אדם בוודאי שרי להציל נפשו מסכנה בממון חברו כשאין לו לשלם גכ (לא מתחייבת שזה נוסחו).
בכא השוע פוסק (חושן משפט סימן שנט, סעיף כלשהו) כשיטת התוספות, זא הוא גם אומר שמותר ליקח אבל יתחייב לשלם, זא שצריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם. מצד שני הוא אומר בשפ/שפח (לא סגורה על באיזה אחד הוא מדבר על זה, אבל נראה לי שאחד מהם. סק ג) שאם אנסו המלך עד שיראה ממון חברו אז פטור, וזה קצת סותר את מה שאמרנו מקודם.
אני חושבת גם שהראבד מחלק בין בפניו לשלא בפניו, אבל לא זוכרת איפה. יש סיכוי שהשיטה מקובצת מביא אותו, ואז זה מסביר את החילוק בין רבי י'הודה לדוד.


(הצלת עצמו בממון חברו)

... אז נראה שכן נהגו לאכול.
מה שכן, יש חילוק בין סוכר בעבר (עיבוד ללא מים, נחשב כפרי וממילא לא הוכשר לקבל טומאה), להיום (לא בקיאה בזה אבל התהליך עם מים), וגם אז אולי לחלק בין סוכר רגיל לבקוביות (שבאופן כללי יש בו יותר בעיות כי נעשה עם מתכת)
אם רוצים לדעת אם הוא מקבל טומאה או לא, לכאורה הכי קל לבדוק את זה על מעשרות כי המשיכו לנהוג בזה ורוב הפוסקים אמרו שלכתחילה אסור לחלל על מאכל שקיבל טומאה. ראיתי בעבר שרבי שמוא-ל סלנט הי'ה מחלל מעשר שני על סוכר, לא זוכרת את המקור המדויק. אםכי במנחת שלמה (חלק ג', התשובה היא בקנא-ב (158-9), לא זוכרת באיזה מהם החלק הרלוונטי) הוא מתנגד לזה כי הסוכר (של ימינו) טמא.
אממ רגע. הסתבכתי. הרמב"ם אומר בברכות ח ש (הוא לא מזכיר את הביטוי סוכר, אבל הוא אומר הקנים המתוקים שסוחטין אותן ומבשלים מימי'הן עד שיקפא וידמה למלח, זה נשמע כמו תיאור נהדר של סוכר) הוא לא חושב שזה פרי, וברכתו שהכל, כי זה דומה לדבש תמרים. הטור חולק עליו כי מטרת נטיעתם היא הסוכר ולא התמרים, הכסמ אומר שאם הטור הי'ה גר במקום שבהם יש הוא לא הי'ה אומר מה שאמר, ולשיטתו גם אם זה נחשב פרי עדיין לא מברכים על הסוכר שיוצא מהם האדמה. אבל מהתיאורים הא-לו אפשר להבין שנהגו לאכול אותו כגושים ונחלקו האם הם הפרי או תוצר לוואי, אבל בימינו זה אחרת. (אם כי נראה לי שקשה לטעון שזה משמעותי)



(האם סוכר מקבל טומאה)

אממ. החמדת צבי (הזה של להדפיס) אמר שציצית שעל הגוף עצמו לא נקראת כסותך אשר תכסה בו ולא חייבת בציצית, כי היא משתמשת להגנה מהקור/ לאגירה בחום. גם אממ אני לא זוכרת איפה אבל הוא עסק בקבלה (ספרדי), בסימן ח בשות שלו, שהביא זה מטעם זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות (של שבת קלג, והוא מציין שם שאסור ללבוש ציצית קטן ערום. האמת שגם הראש מביא את זה במועק כמדומני, כשהוא אומר שהוא פטור מקריעה כי נועד רק לצורך זה(/בעיקר/קורה בפועל), והגרח כתב על זה שלפי זה נכון להזהר שלא ללבוש הטלית קטן סמוך לבשרו ממש דלא לי'הוי כבגד התחתון שעשוי... דפטור מציצית (מסתמא הציטוט לא מדויק, מחילה, אין לי את הספר)
הארי בשער הכוונות ציצית ו שהטלית קטן הי'ה לובשו למטה משאר מלבושיו ע"ג חלוקו. טכנית הוא מדבר על לא לשים בחוץ לגמרי כי זה ביזוי מצווה, ועדיין.
(אפשר לטעון פה לחילוק כי כיוון שדי ברור שציצית לא נעשתה לצורך זה, א-לא למצווה, ובימינו פחות נהוג ללבוש בגד אחר בשביל זה, אבל עדיין נראה שלכתחילה עדיף לחצוץ)
טכנית אפשר לנסות להוכיח מהניסוח של השוע לאיך מתלבשים בבוקר.


(ציצית מעל/מתחת לבגדים)

בתכלית אפשר להוסיף כל יום, אבל לא יודעת, זה שונה,
(+אין לי במחשב)

גם הכתיבה והתיאור כאן בטח יעזרו לך לפרוק (ואחכ ייקל עלייך להתמודד)

ואין ראיה ממה שכתב הרמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין גזרת הכתוב שאין בה בית דין ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו דהתם לא מיירי אלא כשהוא מכה אותו דרך עונש או דרך כפייה דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין מי שעבר עבירה שחייב עליה כרת אם בא וכפו אותו בית דין לקבל מלקות ועשה תשוב' יפטר מן הכרת כל שכן מי שחטא בלא עדים והתראה אם רצה לקבל מרצונו מלקות ועשה תשובה שיפטר מן הכרת…