פורום עזרא שלמה תלפיות אימפריה!!!!!!!

פשוט 

כ"כ לבד לי

וזה לא אמור להשתפר איכשהו מתישהו

לא משנה מה,

יחסית....

כל הלב הוא רק הצטברות של רגעים

כל רגע הוא רק הצטברות של רגשות

כל רגש הוא רק הצטברות של לבבות

לנשום 

נצח של רגעים ששורפים מבפנים

אבל, זה יעבור

האם הוא אנוס גוף או אנוס נפש

יואו!

אני שונאת לבכות מדברים מטופשים. אבל,

תלמידי חכמים שתורתם אומנותם צריכים להשתדל, שתהיה דרכם נכונה לפניהם, מטרתם צריכה שתהיה ברורה להם, כדי שיהיה רוחם אמיץ ודעתם שוקטה, נוחה ומיושבת. אמנם גדול הוא מאד אותו הכלל הנשגב "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה", ואם כן אין כל כך צורך על דבר ציור של התחזקות לעבודת התורה בענין הקפת כלל ידיעותיה. אכן זה משמש הוא לתן מנוחה ללב למען יעסוק בכל ענין וענין ברוח בטוח ושוקט, שלא יטרידהו ענין אחר, או דאגה כללית של גמר הידיעה הבלתי אפשרית, מלמצא רצון בעבודתו הפרטית. אבל מכל מקום צריך לסלול לעצמו דרך כזו, שתהיה ההקפה הכללית מושקפת לו. גם בדעות צריך שתבורר לו תכליתו ומגמת חפצו בעבודת תלמודו, וגם בצד המעשי צריך שישאף להיות מקיף וכולל את הסכום הכללי של הלמוד המעשי של כל התורה המעשית כפי האפשרי לו. מה שהורגל לומר שאין קץ לתורה ביחש לענינים המעשיים שבה, הוא נאמר רק על פי תנאים מיוחדים, אבל באמת אפשר לו לאדם, כשילך בדרך ישרה, לכלול הקפה ברורה מכל הצד המעשי שבתורה. הגדולים אינם צריכים על זה ביאורים, אמנם הבינונים חייבים להעזר, אחרי שיבאו לאותה המדה של הבנה טובה בעומקה של הלכה, בידיעת צורתא דשמעתתא על דרך ישר ונכון, על ידי שימוש תלמידי חכמים במדה הגונה, עד שידע לעיין בכל סוגיא כראוי וידע גם כן להקשות ולתרץ על פי דרכה של תורה במשא ומתן של הלכה. אז צריך שתהיה ראשית השתדלותו להקיף בתחילה את כל הלכות הרי"ף כפשוטן בבקיאות הגונה. וזה נקל מאד להשיג על ידי קביעות מתונה. העבודה הזאת היא נעימה מאד מצד עצמה ומצד הציור המענג הקרוב לתכלית, של ההקפה הכללית לדעת את הסכום הכללי של כל ההלכות, לפי הקירוב היותר גדול למקורן בש"ס באופן כולל, שרק על ידי קיבוץ כל הפרטים יתיצב נגד עיניו היופי הגדול של הבנין המפואד של כל התורה המעשית. וכשילך בדרך זה בכל יום תמיד, יחבר עם זה שיעורים להקפה כללית בתורה שבכתב, וזמנים הגונים מדי יום ביומו לקנין הידיעות של האגדות, המדרשים, ספרי המוסר, המחקר והקבלה, בשמירת המדרגות, וריוח זמן למחשבה עצמית, להרחבת הרגשות הטובות, ושיעור קבוע לתלמוד בגירסא, מדי יום ביומו, וזמנים מפוזרים לבירור עומקה של הלכה בהרחבה ופלפול בענינים מפוזרים, כדי להרחיב את הדעת ולהתעמק בעיון, שהוא נצרך מאד לכל דורש תורה. וכשיסגל לו בקיאות מקפת בהלכות הרי"ף, ממילא תולד בקרבו התשוקה לדעת ההלכות על בוריין, וירבה עסוק בתלמוד, בבלי וירושלמי, בתוספתות וכל דברי חז"ל, מתוך הכרה פנימית בנחיצות ההרחבה והביאור. ועיקר העסק יהיה לו תמיד קבוע בגירסא של יסודות ההלכות ועקרי דברי תורה, עד שהשכלול של הידיעה בכל המקצועות והפרטים ישלים גם כן את דעתו בכל יתר הענינים הנדרשים לאדם, ויהיו נהנים ממנו עצה ותושיה. וכשילך באופן כזה יוכל לקבוע לו זמנים גם כן לרכישת החכמות והידיעות המועילות לאדם בעולם, המרחיבות את חוג דעתו ונותנות לו אומץ לצרכי החיים, ויהיה מקובל על הבריות ומוצא חן בעיני אלהים ואדם.

(אורות התורה ט. התגעגעתי)

אברהם סתיו

‏20‏ דקות  · 

בימים כאלו אני חוזר למאמר של הרב יובל שרלו. עד היום אני זוכר איך קראתי אותו לפני עשרים שנה מעל דפיו האפרוריים של הצופה, את המאמר הכי יפה שנכתב אי פעם על חטא דוד ובת שבע.

הרב שרלו פותח בדמותו הנשגבה של דוד המלך, נעים זמירות ישראל.

אחר כך הוא מדבר על עוצמתו של החטא האיום והנורא: "לא סטיה מוסרית קלה ולא חוט השערה, כי אם מעשה העוול החמור ביותר שיכול להיעשות על ידי מלך ישראל".

ודווקא מתוך המתח הבלתי אפשרי בין שני היסודות מופיע היסוד שלישי, יסוד התשובה:

"ייחודו של דוד המלך אינו בכך שלא חטא חטא איום ונורא, כי אם בכך ששב. זהו המסר העולה מפרשת דוד ובת שבע: אין תהום שאליה ניתן ליפול ולא לקום ממנה, בתשובה ארוכה ומפותלת, בקבלת ייסורים באהבה ובנקיון כפיים בהמשך."

והחי יתן אל לבו.

(הרב אברהם סתיו.)

אוף

נו, ב"ה

"וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶן קְרוּיִין מֵתִים שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל ואב"א מֵהָכָא עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת חַי הוּא אֶלָּא הַמֵּת מֵעִיקָּרָא"

לֹא יְהַלְלוּ י-ה.
וְנַחְנוּ מָה?

כִּי עֲיֵיפִים אֲנַחְנוּ, וּשְׁחוּקִים,
וּמֵעַתָּה וְעַד מָה נִמְצָאֲךָ.
מִילִּים יְבֵשׁוֹת וְתֵירוּצִים דְּחוּקִים
עֵת בּוֹא לִפְנֵי מִי לֹא יִרָאֲךָ.
וּבִירִידַת דּוּמָהּ אֵין כְּבָר אֵשׁ הִתְלַהֲבוּת וְאֵין רְגָעִים שֶׁל חַיּוּת
אֲבָל אוּלַי יֵשׁ, הַרְגָּשָׁה,
(וְאוּלַי גַּם לָנוּ מוֹרָשָׁה חֲדָשָׁה
שֶׁעוֹד אֵין גּוֹיִים בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה וְהָאָרֶץ נִרְעֲשָׁה
בְּלֹא רוּחֲךָ שֶׁאוֹתָנוּ לָבְשָׁה
רַק קוֹל עַנּוֹת חֲלוּשָׁה, וּמִפְלָט מִי יָחִישָׁה)

(וְלַיְלָה וְאוֹר וְאֵין עוֹלָה
וּמוּלֵנוּ שׁוּב מִתְנַשֵּׂא זוֹהַר עוֹלָם
וְדוֹפְקֵי הַעֵר לְעֵת תְּפִילָּה
שׁוּב חֲפֵצָה שְׂאֵת וְהָרֵם קוֹלָהּ
וְלָמָּה לָךְ אוּמָּה דְּווּיָה וְגוֹלָה
שׁוּב תַּרְדֵּמָה נָפְלָה וְלֹא נִגְלָה)

וּבֵרֲכוּנִי:
מִבַּיִת וּמִנַּחַת וּמִשֶּׁקֶט שֶׁל אֱמֶת.
וַאֲנִי לֹא אוֹדֶה.
וְיֹאמְרוּ בַּגּוֹיִים וְכָל הָאוּמִּים
וְלִי אֵין פּוֹדֶה
וּמַצִּיל צַעֲדֵי
מְכַוֵּון אֶת דַּרְכִּי.
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲלוֹת בְּבִלְעֲדֵי
וְאֵיךְ אֶפְשָׁר יַחַד בְּלִי עֲלִיָּה
וְשׁוּב עוֹלָם אָפֵל וּרְגָעִים שֶׁל חֲשֵׁכָה

סוֹעֲרִים מִנַּפְשִׁי

באמת ***? באמת?

אחר כך מתפלאים למה אני שונאת להגיע לכאן. ולחשוב שזה אמור להיות מקום בטוח או משהו.

הגר"א אומר שבנימין זכה שהמקדש יבנה בחלקו כי הוא לא השתחווה לעשו.

(מהדורת ז"ח)

שמתי לב שכל יום שאומרים בו קרבנות ומתחילים בקצת חיות מקדש הוא יום טוב בהרבה.

צל"בר.

כשאתה מתנצל, זה בשבילך, או בשבילו?