דכאון זה משהו נורא שאין חשק לכלום,

ולא שמחים מכלום, וכל העולם חשוך,

אבל לפעמים יש קצת חוסר מצב רוח

ואם אחרי זה שמחים ורגועים זה לא

נקרא דכאון.

לנסות שגם עם הבעל יהיה טוב, אולי קצת לבוא אחד לקראת השני,

מאוד חבל שהחיים שלנו עוברים ולא מנצלים אותם לשלום בית אמיתי

וכנה, אני יודעת שזה מגיע לבעל נהיה מתח ובלאגן, אבל חייבים להשתדל

יותר, אני קראתי פעם כשלהורים אין שלום בית זה מאד משפיע על הילדים,

לכן כדאי עוד טיפ טיפה מאמץ ולחזק את השלום בית,שוב ליבי איתך נשמה יקרה.

זה הטבע שלו הוא תמיד ידבר כך,את צריכה להמשיך לדבר איתו בנועם

ואת תראי שזה יתהפך לטובה,בהצלחה רבה רבה לך.

ה' שפתי תפתח

יקרה,

קשה מאד לשמור בתוך הלב כל-כך הרבה קושי...  טוב מאד שפרקת!!! 🤍

דבר ראשון, אני רוצה להרגיע אותך שאני לא רואה אותך כמטומטמת בכלל!

אני רואה אשה מוצפת מאד.

אשה שעוברת תקופה מאד קשה.

אשה שמרגישה בקצה.

אשה מלאת כאב.

אז לפני-לפני-לפני הכל - קבלי חיבוק גדול!

קבלי את הכתף הזאת לבכות עליה. קבלי את האוזן הקשבת הזאת. 🤍

חשבתי לאורך כל היום על הדברים שכתבת... אני אנסה להתייחס לנקודות השונות שהעלת.

1. אני רוצה לפתוח ולהדגיש את כל הדברים הטובים שמנית!

* את לגמרי מתפקדת! קמה, עושה דברים...!

* את משחקת (!) עם הילדים שלך!

* את מצליחה לראות את המתיקות שלהם!

* את משקיעה בהם ורוצה להשקיע בהם!

* את נהנית ממפגשים עם בני המשפחה!

* שאר החיים שלך די בסדר לך! זה ענק!!!

שום דבר מהרשימה הזאת מובן מאליו וזה חשוב לתת לכל אחד מהם מקום של כבוד!

זה חשוב, כי למרות שמצב הקשר בינך ולבין בעלך מעיב כרגע מאד על החיים ועל ההרגשה שלך, זה רק חלק אחד ממשהו הרבה יותר רחב וגדול שבנית ושזכית לו. תראי כמה טוב שיש בך. כמה טוב את עושה. כמה יכולת של שמחה והנאה יש לך. כמה נתינה. כמה ראיית טוב - על עצמך, על הילדים, על החיים הכלליים שלך...

זה חשוב כי כשמתמקדים בטוב (כל טוב שהוא בחיים), הטוב מתעצם.

וזה חשוב כי אחת הדרכים לגדול זה להתמקד בטוב שבנו (ומתוכו לתקן את מה שמצריך תיקון).

*

2. לגבי הקשר בינך לבין בעלך. אני לא מכירה את כל התמונה ואני לא יודעת אלו דברים קרו ביניכם...

אני כן שומעת שיש לך בלב הרבה זיכרונות כואבים מצטברים.

אני כן שומעת שקיבלת יחס שמאד פגע בך בכל מיני סיטואציות.

הוא צעק עלייך. דיבר אלייך בזלול. בזמן שבכית! 

הוא צחק! בזמן שבכית!!

אלו דברים מאד מאד מאד מאד מאד פוגעים.

ועם כל זה, בתוך כל זה, יש משפט אחד שמשך את תשומת לבי. כתבת: ''וגם אם לא עשו לך את זה בכוונה ובחוסר ידיעה...אלה הנתונים וזאת התוצאה. ...בלי קשר לכוונות שלו...''. לולא המשפט הזה, האמת היא שהייתי קצת דואגת. צעקות, זלזול ולעג - אלו דברים שעל פניו נשמעים מאד לא טוב.

אבל כתבת את המשפט הזה. ואותי הוא מאד הרגיע. הוא הרגיע מכיוון שמה ששמעתי במילים האלה שלך, זה שבתוך תוכך את יודעת שכל הדברים הכואבים האלה שהוא עשה -- הוא לא עשה מתוך רוע חלילה. הם לא נעשו מתוך כוונה לפגוע. הם לא נבעו מכוונות רעות.

השאלה הגדולה אם כן היא: ממה הם כן נבעו? מתסכול? מחוסר אונים? ממבוכה? מפגיעה שלו? משפות רגשיות שונות ביניכם? מחוסר שינה? מעצבים? מניכור ביניכם? מכאב? מקצרים בתקשורת? מאופי מגושם? מכל מיני צרכים (רגשיים ואחרים) לא מסופקים אצלו?

מה שאני מנסה להגיד כאן, זה שבדרך כלל (להוציא מקרים של אלימות וכאלה), יש שני פרטנרים בזוגיות. ובדרך כלל, כשיש קושי, מתח, מריבות, אווירה עכורה - זה קשור לריקוד ששני בני הזוג רוקדים. לפעמים מדובר בשני בני זוג עם תכונות קצת תוקפניות. לפעמים יש אחד שמגלה קצת יותר תוקפנות והשני שלא יודע לשים גבולות, שמתמסר באופן לא בריא... ועוד כל מיני שילובים אפשריים. אבל בסופו של דבר, אם מחפשים אחראי, בדרך כלל שני בני הזוג אחראים. אחראים על מה שהיה אבל לא פחות ---- אחראים על כל מה שעוד יכול להיבנות ביניהם. האחריות על הצלחת הנישואין שלהם, על האושר שהם עוד יזכו לו בע''ה, היא של שניהם. הבנייה שייכת לשניהם. אם מצליחים לבד, מה טוב. אפשר לגמרי לבד ואפשר באמצעות ספרים, סדנאות, קורסים אונליין... לא חסר היום ב''ה.

אם זה תקוע מדי, אם משקל המשקעים כבד מדי, עם חסרים כלים מדי, אפשר ללכת להתייעץ אצל יועץ זוגי. או לטפל אצל מטפל זוגי. 

בין כך או בין כך, כדי להוציא את עצמינו מדפוסים כואבים ומכאיבים, נדרשת מאתנו עבודה. זה לא תמיד קל, אבל זה משתלם מאד. לא תמיד מתחשק לנו, אבל שם נמצאת האמת. זה המסלול שמוביל לשמחה, לסיפוק, לנחת, לקרבה ולאהבה אמתיים.

*

3. לגבי המעשים שתיארת (הטחת החפצים ומשיכת השיער) - אני חושבת שהמעשים האלה מבטאים במצבך סיטואציות של מצוקה מאד גדולה. הם ככל הנראה נובעים מכאב ומהרגשה של חוסר אונים מאד גדולים. באנגלית קוראים לזה 'acting out': זאת דרך (לרוב לא ממש מודעת) להוציא את מה שיש לנו בלב על-ידי מעשים או התנהגות חריפים, כדי למשוך את תשומת הלב של השני. זאת דרך לצעוק ''תראה אותי!!! אני מרגישה במצב ממש נורא!!!''. 

את מבקשת דברים מאד אלמנטריים בזוגיות: הקשבה. מקום. תמיכה. הכלה. כבוד. ואת מרגישה שהצרכים האלה לא מסופקים לך. אז אחרי שגילית איפוק והתאמצת מאד במשך תקופה ארוכה (כמו שכתבת ''מרוב שהכלת...והכלת והכלת''), הגעת בסוף לקצה. ובפעמים שזה קרה, זה יצא ממך בצורה חריפה מאד. כלפיו וכלפי עצמך. זאת הייתה הדרך שלך לזעוק לבעלך שישים לב סוף סוף למה שאת עוברת ויבוא לעזרתך.

לא סיפרת מה קרה אחרי פעמים שעשית דברים כאלה. איך בעלך הגיב לזה. מה קרה ביניכם כתוצאה מאירועים כאלה. מה שאני יודעת, זה שבגדול, acting out יכול להוביל לשני תרחישים:

א. הסלמה - בן הזוג יכול גם הוא להקשיח את הטון, לצעוק, לדפוק בשולחן, לטרוק את הדלת וכו'. המריבה ממשיכה להידרדר עוד ועוד לפסים שהופכים לפחות ופחות מכבדים.

ב. רגיעה ושיפור זמני בקשר - בן הזוג קולט שקורה משהו רציני. הוא מבין שזה נובע מתוך מצוקה, הוא מבין שנחצו גבולות מבחינת הקשר ביניהם והוא כביכול 'מתקן' את הדברים שהוא עשה / לא עשה ו'מתיישר' לפי הבקשות והדרישות של מי שהתפרצה. 

הבעיה היא שבשני התרחישים האלה, אין אפשרות להשיג באמת את הדברים שהיו חסרים לנו.

ביקשנו:

אהבה. קרבה. שיפור היחסים בינינו.

קשר. חברות. שלום.

אינטימיות. ביטחון. כבוד.

אלו הרי הדברים שאנחנו מחפשים (ובצדק!) בנישואין שלנו. 

בפועל מה שקרה זה ש:

- במקרה ה'פחות טוב', ההתפרצות רק הובילה אותנו להסלמה יותר ויותר מכוערת. 

- ובמקרה ה'טוב' יותר, יתכן שבסוף קיבלנו חיבוק. או בקשת סליחה. אבל באיזה מחיר! איבדנו (זמנית) קצת מצלם האנוש שלנו. פגענו בכבוד העצמי שלנו. אני ראיתי את זה ובעלי ראה את זה. זה משאיר טעם מר. זה מותיר זיכרונות שהיינו רוצים למחוק. ועל יסודות כאלה, קשה מאד לזוגיות להתקדם, להתחזק ולהמשיך להיבנות. 

וזה מחזיר אותי לנקודה הקודמת, על הקשר הזוגי ביניכם. מבחוץ, ממה שהצלחתי להבין מתוך מה שכתבת, מה שנראה לי זה שהמקום שזקוק להכי הרבה תשומת לב אצלכם הוא (כמו אצל המון המון המון המון זוגות) - שיפור התקשורת ביניכם. המטרה היא שתרכשו מספיק כלים כדי שכל אחד יצליח לבטא את הצרכים שלו בצורה בוגרת, מכבדת ונקייה, במרחב בטוח ומכבד. בלי צעקות, זלזול, לעג, הטחת חפצים או משיכת שיער.

ברגע שכל אחד יכול להביע את עצמו עד הסוף, ברגע שיש הקשבה אמתית מהלב לגבי הצרכים של השני, השמיים הם הגבול.

זה נראה אולי רחוק, אבל זה בהחלט אפשרי, בעזרת ה'. זה לא יקרה בן רגע וזה ידרוש הרבה עבודה של שינוי הרגלים והקניית הרגלים בריאים יותר, אבל זה שווה את זה!!! אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לעזרה חיצונית, אנא מכם תשקיעו בזה ותחפשו דמות יועצת או מטפלת טובה, ששניכם מתחברים אליה. זאת השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים. אולי ההשקעה הכי טובה שתוכלו לעשות בחיים שלכם. כי הנישואין שלנו, זה באמת אחד הנכסים המניבים הגדולים ביותר שיש לנו בחיים. מהם תלויים כל-כך הרבה דברים. האושר הפרטי שלנו. איך הילדים שלנו יגדלו. ועוד ועוד.

אני מקווה שהצלחתי לעזור... כתבתי מתוך תפילה שהקב''ה ישלח לי את המילים ואת הכיוונים הנכונים. ❤

אני מאחלת לך שהתקופה הזאת תעבור מהר מאד ושתזכו, את ואשך, בקרוב ממש לאור גדול ולאהבה ענקית. אמן. ❤

בס''ד

ערב טוב יקרה,

וואו, איזו הודעה.

שומעים את כללל המאמצים הרבים והגדולים שאתם עושים.

לא קל לכם, אבל אתם לא מוותרים לעצמיכם.

אתם רבים, אמנם - אבל גם משלימים.

אתם נופלים - אבל גם קמים כל פעם מחדש.

אתם מנסים שוב ושוב. ושוב. אתם קוראים ביחד על שלום בית. אתם מדברים. אתם מעבדים את מה שהיה. אתם מדייקים.

אתם בעבודה. אתם בדרך!

זה שהוא ככל הנראה כבר התקדם המון - זה דבר ענק.

זה שאת יכולה להאמין שהוא כבר התקדם המון (רק שקשה לך להעריך את זה) - זה המון. 

זה שאת מבינה שבמצבים מסוימים הוא זקוק לתפוס מרחק ולהירגע בחוץ ואת מאפשרת זאת - זה המון.

זה שאתם יושבים ומשוחחים על הדברים - זה המון.

זה שאת מסבירה לו מה הלך לך בראש, זה הרבה מאד.

זה שזה עובד והוא מבין דברים חדשים - זה עצום.

וזה שלמרות הכל, כשאת מתבוננת, את יודעת להגיד שהתגובות הפוגעות של בעלך נבעו, בעצם, ממבוכה או משברון - זה עצום לא פחות.

יש לי רק דבר אחד להגיד לך: תמשיכו ותתמידו! 

עוד צעד, ועוד אחד.

עוד שיחה.

עוד השלמה ממריבה.

עוד קימה מנפילה.

עוד דף מהספר על שלום בית.

עוד הכלה.

עוד דיבור מהלב.

עוד מאמץ להקשיב עם הלב

עוד ראייה מעבר למילים או לתגובות שנאמרו, אל המניעים הפנימיים של השני...

זה הסוד. להאמין ביעד. להתאזר בגבורה. ולהמשיך. ההר גבוה ויש רגעים של ייאוש, אבל אפשר לטפס אותו. את הדברים האלה, אני כותבת לך מתוך כל מיני זמנים בחיים שלי שהתמלאתי בייאוש וחשבתי שאולי כל זה לשווא וזה לא יצליח. והיום, עם מבט לאחור, אני נדהמת מכמה אפשר להתקדם בחיים. כמה אפשר לעבור מנקודות של שפל למקומות של טוב ושמחה. אני מדברת על כל מיני מישורים בחיים - תיקון המידות, זוגיות על היבטיה השונים, הורות, חוסן נפשי... אני עדיין לגמרי-לגמרי בעבודה, כן? ויש עדיין רגעים בכלל לא פשוטים לפעמים. אבל בכללי כן למדתי על בשרי שאפשר להגשים שאיפות וחלומות ברוך ה'. בזכות המון התמדה, בזכות מיקוד בחזון, בזכות עזרה חיצונית ומקצועית כשצריך, ובזכות תפילות וסיעתא דשמייא כמובן - אפשר להגיע רחוק מאד.

המשפט האחרון שלך היה מאד נוגע. אתם מאד מיוחדים, ויש לכם קשר מיוחד. ויש לכם ניסיון בתחום הזה והוא גורם לכם להרבה צער. עד כדי כך שהוא גורם לכם לבכות. ביחד... 

תמשיכו ותתמדו - הזורעים ב ד מ ע ה, ברינה יקצרו 🤍

@קמה ש.אני קוראת אותך והלב מתרחב ונפעם ורוצה לברך ולהודות לקב"ה שיש נשים כמוך בעולמו!!!

איזה אוצר את לעולם זה לא יאומן!

מ-ד-ה-י-מ-ה!

כל מילה שלך,

כל תגובה שלך,

כמה כמה אהבה לזולת,

רגישות, חום, תמיכה, הכלה, חוכמה, שפע של ידע ואמת

את מותק אמיתית (לב)

מניפולציה = סחיטה רגשית

זה סוג של השפעה של אדם על אדם אחר ע"י התנהגות או דרישה מסויימת או איום כל שהוא

אם תעשה א' ב' אז יקרה כך או כך. או אגיב כך או כך.

ובכך בעצם משפיע על הבחירה של האדם השני

ממש לא נחמד. מכירה מקרוב מידי לצערי

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).