הפינה היומית - סיפור מר' אברום. #3הקדמה קטנה לאלו שלא חובשים(ות..) את ספסלי הישיבה:
ההלכה קובעת שאדם שהשאיל חפץ לחבירו, חבירו חייב לשלם על כל נזק שארע לחפץ, בין אם נאבד, נשבר, נגנב, או אפילו אם ניזוק באונס גמור - שלא באשמת השואל - עדיין - עליו לשלם את הנזק.
האופן היחיד שבו שואל פטור על נזק, זה אם הנזק ארע מחמת המלאכה שלה נועד החפץ, לדוגמה - אם שאלתי פרה, וחרשתי בה כרגיל (בלי לאמץ אותה יותר מידי) והיא קרסה - אני פטור. הסיבה לכך אומרת הגמרא - "לאוו לאוקמא בכילתא שאילתה" - לא שאלתיה כדי להעמידה בויטרינה, היה ברור שזה מיועד לשימוש.
מושג זה נקרא "מתה מחמת מלאכה", והפך להיות ביטוי לדבר שארע מחמת השימוש שיועד לו.
ובכן,
סיפר הגר"ע יוסף זצ"ל על אהבת התורה הגדולה של ר' אברום והעמל העצום שלו בה,
"פעם השגתי ספר חשוב, שהיה נדיר ולא מצוי,
פגשתי את ר' אברום כרגיל, בעבודתינו בבית הדין
ור' אברום, שראה את הספר, השתוקק ללמוד מתוכו.
ביקש ממני להשאיל לו אותו, והסכמתי,
אחרי חודש שאלתי - מה קורה איתו?
אמר לי ר' אברום - עוד קצת.. אני עוד רוצה ללמוד בו..
ראיתי שהוא כ"כ נכסף אליו באהבת התורה הגדולה שבו,
ואמרתי לו שיכול להשאיר אותו בנתיים אצלו..
וכך הלאה, אחרי חדשיים ושלוש
עד שאחרי חצי שנה בא ר' אברום להחזירו לי
והנה אני רואה, שהספר נהיה בלוי, כריכתו דהתה, דפיו מוללו,
ור' אברום מתנצל-
"מתה מחמת מלאכה"....
למדתי ולמדתי, והלימוד השאיר את אותותיו..."
הגר"ע סיפר זאת בעצרת זיכרון לר' אברום שהתקיימה בהיכל ישיבת מרכז הרב,
כשהוא מבקש להעביר בכך את גודל עמל התורה והשקיעות בלימוד של ר' אברום,
שכ"כ עמל והשקיע כ"כ הרבה זמן של לימוד על ספר נדיר שהגיע אליו, עד שהתבלה הספר כאילו הוא כבר בן כמה שנים..
(ואגב, כשהפתיע הגר"ע במשפט המחץ "מתה מחמת מלאכה", בחביבותו הידועה, פרצו כל הנוכחים בצחוק גדול ומשועשע...)
תיוגים:
אם יש עוד מישהו שרוצה שאתייג אותו - מוזמן לומר.
כמו כן - מי שיש לו סיפורים - מוזמן לשלוח לי לפרטי