זה ארוך אבל מאוד חשוב שתקראו.
טוב, אני רוצה לשתף אתכם במה שאני מרגישה בתור ילדה דתייה להורים גרושים.
החלטתי לכתוב את זה כאן כדי שתקראו ותפנימו.
חשוב לי לציין שזה נכתב מנקודת מבט האישית שלי למרות שאני יודעת שיש עוד אנשים שמסכימים איתי-ככה אני רואה את המציאות.
(חלק מהדברים נלקחו מדברים שכתבו עוד ילדים דתיים להורים גרושים).
אז תנו לי לפתוח בשאלה
למה אני צריכה להרגיש שונה?
או יותר נכון-
למה החברה גורמת לי להרגיש שונה?
ואני אנסה לתת תשובה,שאולי לדעתכם לא נכונה אבל ככה אני רואה את זה. אני ועוד הרבה ילדים דתיים להורים גרושים.
אתם שונים,אתם לא בנורמה כי ההורים שלכם גרושים.עדיף שההורים היו סובלים אבל לא מתגרשים.
ואם אתם אומרים לעצמכם עכשיו, זה ממש לא נכון,על סמך מה היא אומרת את זה?
אז אני אגיד לכם על סמך מה,
על סמך זה שמסתכלים עלינו כחריגים בנוף וכאנשים שמהווים איום על הציבור הדתי.
אם זה בבית כנסת שמסתכלים על הילד כעל מסכן שיושב ומתפלל בלי אבא לידו.
שיש פעילויות למשפחות ואנחנו באים כל המשפחה אבל אם אבא או אמא אז מסתכלים עלינו במבט מרחם.
ובעצם,בכל מקום.
ברחוב,בקהילה,בבית כנסת,בבית ספר/ישיבת/אולפנה.
אתם גורמים לנו להרגיש סוג ב'
ילדים מסכנים
ילדים לא שווים
ועוד יותר מזה-
להורים שלנו, מראים להם כמה הם שונים.
ובדיוק בגלל זה אתם נותנים לי להבין,שעדיף שההורים שלי היו סובלים אבל נשארים ביחד.
לא מספיק כל ההתמודדויות שיש לילד בבית עם הגירושים, הוא עוד סופג הערות (שלפעמים גם פוגעות) מבחוץ ובדרך כלל גם לא אומר כלום- פשוט שומר בלב.
אז לפני שאתם שופטים אותנו ונותנים לנו ביקורות- תנסו להיכנס לנעליים שלנו, לחשוב מה עברנו ואז תדברו.
ואני אסיים בזה שלא כולם ככה!
יש כאלה שיותר אכפתים,אבל זה לא כולם ואני אפילו חושבת שלא הרוב.
זה היה פריקה,שיתוף ובעיקר רצון לנסות להעביר לכם איך הדברים נראים מהצד השני.
תודה לכל מי שקרא.
זה לא אישי לאף אחד ולא נכתב במטרה לפגוע במישהו.
אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לשאול פה או בפרטי.
טוב, אני רוצה לשתף אתכם במה שאני מרגישה בתור ילדה דתייה להורים גרושים.
החלטתי לכתוב את זה כאן כדי שתקראו ותפנימו.
חשוב לי לציין שזה נכתב מנקודת מבט האישית שלי למרות שאני יודעת שיש עוד אנשים שמסכימים איתי-ככה אני רואה את המציאות.
(חלק מהדברים נלקחו מדברים שכתבו עוד ילדים דתיים להורים גרושים).
אז תנו לי לפתוח בשאלה
למה אני צריכה להרגיש שונה?
או יותר נכון-
למה החברה גורמת לי להרגיש שונה?
ואני אנסה לתת תשובה,שאולי לדעתכם לא נכונה אבל ככה אני רואה את זה. אני ועוד הרבה ילדים דתיים להורים גרושים.
אתם שונים,אתם לא בנורמה כי ההורים שלכם גרושים.עדיף שההורים היו סובלים אבל לא מתגרשים.
ואם אתם אומרים לעצמכם עכשיו, זה ממש לא נכון,על סמך מה היא אומרת את זה?
אז אני אגיד לכם על סמך מה,
על סמך זה שמסתכלים עלינו כחריגים בנוף וכאנשים שמהווים איום על הציבור הדתי.
אם זה בבית כנסת שמסתכלים על הילד כעל מסכן שיושב ומתפלל בלי אבא לידו.
שיש פעילויות למשפחות ואנחנו באים כל המשפחה אבל אם אבא או אמא אז מסתכלים עלינו במבט מרחם.
ובעצם,בכל מקום.
ברחוב,בקהילה,בבית כנסת,בבית ספר/ישיבת/אולפנה.
אתם גורמים לנו להרגיש סוג ב'
ילדים מסכנים
ילדים לא שווים
ועוד יותר מזה-
להורים שלנו, מראים להם כמה הם שונים.
ובדיוק בגלל זה אתם נותנים לי להבין,שעדיף שההורים שלי היו סובלים אבל נשארים ביחד.
לא מספיק כל ההתמודדויות שיש לילד בבית עם הגירושים, הוא עוד סופג הערות (שלפעמים גם פוגעות) מבחוץ ובדרך כלל גם לא אומר כלום- פשוט שומר בלב.
אז לפני שאתם שופטים אותנו ונותנים לנו ביקורות- תנסו להיכנס לנעליים שלנו, לחשוב מה עברנו ואז תדברו.
ואני אסיים בזה שלא כולם ככה!
יש כאלה שיותר אכפתים,אבל זה לא כולם ואני אפילו חושבת שלא הרוב.
זה היה פריקה,שיתוף ובעיקר רצון לנסות להעביר לכם איך הדברים נראים מהצד השני.
תודה לכל מי שקרא.
זה לא אישי לאף אחד ולא נכתב במטרה לפגוע במישהו.
אם יש לכם שאלות אתם מוזמנים לשאול פה או בפרטי.
