לאהוב זה
לבכות מגעגוע
כשבחוץ יורד גשם
שנינו שותקים
בלי מילים

כשאצלי עכשיו חושך
את אוהבת
אותי
כמו שאני
בלי שינויים

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

ושבעינינו נוגע אור
שנינו נודמים
מהופנטים אל הזוהר
החרישי הזה
שאומר שאנחנו
אוהבים

ושאת הולכת
אני מביט בגווך המתרחק
ואם הייתי יכול הייתי רץ
עכשיו אלייך
ומחבק

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

וכשאני חוזר הבייתה
את מחכה
עם חיוך ומבט
של הפתעה
אני נושם אותך
נוצר את הרגע
שנינו עכשיו פה
לעד
חיים לפתע.

ובואי
תפשטי את ידיך
הנשואות אל על
הכוספות ומבקשות
טיפת מרגוע

ובואי
הסירי את מרבד העלים
שטווית בלכתך
בדרך זרועה בוץ
וסופות

ובואי
לטפי את שלהבות נשמתך
את מחולות כיסופייך
חוללי שנית
כשתיקה רווית מחשבות

את אש רוח נפשך
הוסיפי לחזות
את אושר מבט עייניך
נשאי שנית

ובואי
הכניסיני תחת כנפייך
כגונן אם על עוברה
לחשי מילות אהבה
בין מפלי האימים
של סערות חיי

ובואי
בין לילה
לאיילת השחר
בין עומק כוסף
לים מרובד
בין כניעה חרישית
לתוך זרועות הלבד

האירי שנית לילותיי
חשפי את אור טוהרך
הנגלה עתה
למול ירח
שותק.

קרדיט תמונה: שמחה אבן-חיים

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה- לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיע לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס החלה היא לבצוע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית והיא צעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לביץ החולים.
ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו" כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר.
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"

גלעד שער/משורר מדורות

בתוך ליבה-
לב אבן
נבט עולם קסום.

מבעד לשכול, לכאב
היא לא היינה להביט
לנוכח העצב בקע חיורונה
ביתר שאת,
מותיר אחריו שרידי חיים דוממים.

היא ניסתה לנשום, להדחיק
אך הד נשימותיה פעם בשנית
והיא ידעה שזה הרגע.

היא הרימה את עייניה במאמץ
חוששת מאשר יראו הם לה
והוא עמד שם.

בוהק בזוהר הערפלים
מבהיק כטלטל זהוב
הצונח על ראש הרי גלעד.

היא ראתה אותו
וידעה שהיא הוזה.
הוא הביט בה בעצב,
בחיוך קודר
בכאב שמביע יותר ממילים
והיא השיבה במבט.

כסומאת באפלה היא שלחה
את ידיה,
חוששת שמא ידיה יגעו בריק.
ידה נעה הלאה, חרש חרש
ובעת העולם עצר את נשימתו
היא תפסה בו.

*****אזהרת טריגר אונס****

השדים שלה
חוזרים בלילה
מיללים את צעקות
אש התשוקה

הכלבים שבה
נובחים בלילה
עד שלא נשאר דבר
מלבד הצעקה

החתכים שלה
מדממים שנית
מזכירים לה שוב
את אותו יום ארור
העיינים נעצמות
השפתיים מלחשות
כמו נושאות מזמור
כה נורא וברור

אך תחילתו של היום
וסופם של חייה
מי יכול, מי יהין למלל
מי יבין לליבה השחור
שנשאר לבדו
מרוסק ומסכן

בשלהבות של זעם
וסכין שחותכת
בדמעות של אש
קודחת
מבעד לצלקות
נפתחו השמיים
מבעד לכאב
היא צורחת

ויללות האימים
בתוך זעם כבוש
על כאב
לא נתפס
לא מובן

את אשר אבד
נמוג ואיננו
את אשר נלקח
בתוך נחל אכזב

וגופה מרוטשת
עוד תוסיף לקונן
להזכיר תחת כל
ניע ושיח
ארורים יהיו
ארורים לעד
אותם שהפכו
שלהבת
לפיח.

תמונה: Anna Matyszczak

שעת לילה
ואני עייף
מכרסם חצאי מחמאות
מחפש נואשות
אות קיום
איזה לייק או שניים
שיהיו שווים
את טרחת חיי

לילה
בחוץ כולם נמים
ורק אני פה
עוד ער
מחכה נואשות
להפוגה
במירוץ המטורף הזה
גם אני
כמו כולם
בוהה בחשיכה

ואת לוחשת
אהובי
מתי כבר תברח?
תעזוב את היאוש
המר- מתוק הזה
ותשכח
לילות מלאי עצבות
ערפילי בדידות
של שחר

אהובי
מתי תפרח
שנית
בליל ירח
וסער?

ואני נודם
רדוף שתיקות
רדוף שדי עבר
המכים ללא הרף
שתיקת בלהות
נודמת
להט חלילים
מלא עשן
נמוג בעלטה
האינסופית
הלוחשת
המפתה.

ובבוקר
אור חיוור
מנתץ חלומי
גודע חיי
ונפשי
מרוב חמצן
לא יכולים
פשוט
להיות
פשוט
לנשום.

יד מול יד
לוחשת, מייחלת
התאזין? התשמע?

את קולה לא תהין
עוד שמוע
עת מיתרי קולה נדמו
בין שחפת חרישית
וצהלולי ילדים
בין אוושת הרוח
וימים לוחשים

היא עוד כאן
מלטפת
בין שברי אבנים
ועלוות העלים
היא עוד כאן
נוכחת, שותקת
עטויה כיסופים

ואתה מושיט יד
מייחל קצת לגעת
בפיתוחי החותם
בסוד נשמתה הנכספת
להביע מילות אור
מחוללות פלאים
להנגיש את עומקי כיסופי משאלותיה
אל לבבות האנשים

ולוואי וסוד קסמך
יוסיף להלך בעולם
כציפור כנף נושאת שיר
כזמיר מזמר על עצי התמיר
כשמש עטויה מחצלת זהב
כאופק מוריק בין שלכת לסתיו

כספתי, ייחלתי
נשמתי עמוקות
נשאתי זיכרונה החיוור
עטופת השתיקות

רחל, אוי רחל שלי
לו יכולתי רק לגמוע עוד מעט
מהאוקיינוס האין סופי של נשמתך
לו יכלו מילותייך שנית
להביע את רחשי ליבך

לו היו שמיים הופכים ליריעה
והימים לדיו
והעולם עצמו היה נוצק
לנוצת זיו הודו
לא היו מספיקים
כל רזי העולם
להביע את עומק תמותך
ואת כאבך האכזר

כמו מילות אהבה
כמו משורר גלמוד
כמו אושר שחלף
וכמו ילד אבוד

את הלכת ואינך
נמוגה באפלה
ואני ייחלתי רק עוד קצת
לגעת באהבתך הטמירה.

קיימים בנינו אנשים
שנראים כמו כל אחד אחר
ולפעמים אפילו יותר
הם יהיו מצחיקים, שנונים
אפילו חכמים במיוחד
תמיד יהיו להם תובנות עמוקות
ביותר ביחס למשמעות היקום
ומשמעות חייהם
ואם תשב עימם לשיחה רצינית
תגלה רובדי רבדים שלא ידעת
על קיומם
הם תמיד יראו כה חסונים
כה חזקים ובלתי מנוצחים
אותם שהתגברו על כל מכשול
שתמיד יהיו שם בשביל האחרים
"חצי פסיכולוגים בלי הכשרה"
יקראו להם כולם

אך מה שכולם לא ידעו
או לא ירצו לראות
זה את הצל האפל המלווה אותם
בכל צעד ושעל
את מסכת הצללים החרישית
העוטפת אותה ללא לאות
יום יום, שעה שעה
מכרסמת אט אט בבשר חייהם
צליליה הלומות
מבטיה צללים
כולה חשיכה
והיא מהלכת אימים

ולפעמים
לפעמים מתחת לחיוך קורן
תסדק לרגע המסיכה
מבעד לקרן האור
תבליח חשיכה
שתעלם כלעומת שבאה
והחיוך יוסיף לקרון
והמסיכה תשוב למקומה
והזיוף ימשיך לזעוק
ללא הרף

הם מסתובבים בנינו
חרישים
כלאם לחישות
מבטם טרוף
וכל יישותם
זועקת הצלה

הם מסתובבים
אחוזי פעמוני ענק
המחרישים ללא הרף
זועקים זעקות מענות
שנחצבו הישר
מתהום הצללים

את משברי ילדותם הקודחת
הם יספרו לכל החפץ
אך אנו נאטום אוזנינו משמוע
נתרכז במסיכת הצללים
ונשכנע עצמינו להאמין
שזוהי המציאות
עבורם
עבורינו
והם יוסיפו לכאוב
להתענות בייסורי נפש
שאין איש מבין בלתם
להתהפך במיטה ללא הרף
לנסות להטביע את כאבם
ואת יגונם במי קולחין
בזוהמת הבריחה והרפש
חדורי כאב
חדורי רדיפה
סמרטוטי אדם
חיים
מתים.

אני מתגעגע
לפעמים את נחשפת,
כמו איזה חיוך קטן שמבליח.
שמראה שיש משהו מעבר,
משהו שרק אני עוד רואה בך.
יודע שהוא תמיד קיים,
מתחבא לו אי שם.
מחכה לשעת אושר-כושר
שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.
אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.
ושאני מנסה להתקרב
לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך
את נסגרת.
כמו פרח לב הזהב
שהרגיש שנגעו בו,
דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה
שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו
דווקא אז הוא נסגר.
אבל אני יודע,
אני רואה את האור שעוד בוקע
מבין החרכים.
שעוד נמצא שם,
קבור מתחת לאינסוף שכבות.
ואני מאמין בך,
גם שאת שכחת מהי אמונה.
אני פה,
למרות הכל
גם שאת שכחת
מהי אהבה.

את יודעת
אתמול חלמתי עלייך
ראיתי אותך עטופה בלבן
עם שמלה וזר
מחכה לחתן
ראיתי את פיך הנפער
בשאלה
אך הד קולך לא הגיע לאוזני
רציתי לצעוק
רציתי לבכות
אך קולי נאלם
רציתי לדעת שעוד נותר לי סיכוי
להינצל
שעוד לא איבדתי כל
רציתי לשאוף לרצות ולגעת
רציתי רק מעט
לנשום.

וכשהד לחישותי הטמירות
נשא את אחרון כיסופי הנסתרים
החלו עיני ממטירות דמעות
נושאות זיכרונות, נוצרות רגעים

וכשדממת הלילה הגדול
איימה לבלועני חיים
נשאתי מבטי מעבר לאופק
אל המקום בו צוחקים המתים

חשבתי להתחכם
להביס את אחרון שברי האדם
אך מלך
ללא כס
ללא צלם
נדם.

ומי ישורר את אחרון רינוני
יזכיר את הד שברי מחשבתי
ומי יתאונן ויצעק ויגע
בכאב השוכן בתוך לבבי

וחושך עמוק
עשוי ללא חת
נעוץ כחרב
בתוך סלע מצפוני

וקיסר שהפך
לעלם מת
ונשאר עתה
רק אביון חרישי

ונדם השיר
נמוגו צלילי
התו האחרון שנכתב בדמי
עוד נותר קצת חותם
עוד נאסף, עוד לא תם
את אשר ביקשתי על מיטתי.

ובוא תחבק אותי
עכשיו חזק חזק
תלחש שאתה אוהב
שאני כבר לא לבד

ובחוץ הגשם
עוד יורד בלי הפוגה
אתה נושם אותי לאט
מחפש קצת מנוחה

לפעמים צוחק
לפעמים בוכה בלי קול
כשהעננים שבים
להיות או כבר לחדול

מישהו חיכה לחושך
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

מישהו בוכה בלילה
מישהו רועד מקור
כשהפחד שוב דופק
נעלם גם הדמיון

ואיך אפשר לברוח
שהחושך כה בוער
והפיתוי עמוק בלילה
ובשקט שוב חוזר

על ימים ללא לילות
על שתיקות מלאות צרחה
עלי וגם עלייך
על כאב הנשמה

מישהו חיכה לאושר
מישהו חיכה לאור
כשחיים בתוך החושך
אי אפשר כבר לחזור

ואת לוחשת-בוא אלי
תהיה קצת אמיתי
תעצור את המרדף הזה
תדבר קצת גם איתי

ושבענינו נמוג האור
את צוחקת אל החושך
שני ילדים בתוך מדבר
עייפים כבר מהצורך

אל הבדידות האפלה
אל הים והדמעות
שנינו שוב סוף סוף ביחד
מול הים והשתיקות.

כאב של לוחמים/משורר מדורות

כשטורי האדם
נפלו במפולת גלים אדירה
נשא הוא את אחרון צלקותיו
בדממה.

כשהארץ רעדה לכל צעדם
והשמיים השחירו מקול הדם
נשא הוא את כאביו
בדומיה.

והכאב הזה
והשקט הזה
צרח יותר מכל זעקה
זעק יותר מכל צרחה
ושרף יותר מכל שריפה

אלוהים
לו תחמול על גוזל בלי כנפיים
ששכח איך לעוף
לו תביט מכס שמיים
תלמדו שוב לרוץ

לו יכלו גלי הים
לסחוף את כאביו
לו יכל ללקט חול שמים
את אחרית צללי חייו

וכשטורי חיילים במסע בלי קץ
הלכו בלילה בשתיקה
לתוך כרית דמעות אבודות
נבלעו בשעטה

וכשהדם על המדים
עוד לא ייבש
נדמו הצלילים
רתחו הרוגים
וביקשו את חייו.

אלוהים לו תנצור רבבות הדמים,
לו תנצור,
לו תזכור...

אבי המת-
עודנו חי
גוסס בין כאב
לשיגעון.

אבי המת-
עודנו חי
אך אנו כמו נכבנו
היום.

כי אמנם הגוף חי
אך מוחו אבד מזמן
נעלם אי שם, בחלל נסתר
אבוד, שבור ומיותר

איך אדם גדול
לשבר כלי מחופש
אין צדק ואין רון
כך דועך כוכב

ובאלם צליל
תשגשג עלטה
ובאין שיר
תתנוצץ חשיכה

כי ליפול זה קל
ולהמשיך קשה
אז מוטב כי נידום
בעמק השווה

ואין מילים ואין שיר
רק קשקוש מלוטש
ורק חרב שדוקרת
על עוד ילד שננטש

ומציאות חיים רודפת
ונחלי דמעות צחות
ונהי וקול אופנים
זעקות צפות ועולות

משוגע
זאת לא מילה גסה יותר
זאת מציאות
וגם אם תרצה
וגם אם לאו
היא עוד שם, בעקשנות

אז תמשיך
תחתור בעוז
לא רק
כי אין ברירה
תנסה
לחוש, לגעת
בתולדות
האין כניסה.

ובואי עכשיו
תפרקי לי את הלב
כמו טיפת זיעה
מלוחה ביום שרבי
כמו יקיצת ירח ערפילי
בליל סער
ושתיקה.

ובואי
תעיפי את שמיכות
חדרי ליבי האטומים
תלחשי לי משאלות
הישר אל תוך הנפש
תפרטי לי על מיתרים
שכבר מזמן שכחתי
תנערי את שכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי
נשמתי.

תלחשי
בשקט בשקט חזק
שאת אוהבת
תחבקי
כמו שמזמן לא קיבלתי
את האור בעיני
והטעם שבא אל חיי
תלטפי, תחבקי, תלחשי ותגידי
שעכשיו הכל
אפשרי.

ומול ירח
שותק
נלחש את שלהבת נשמתינו
הצופנת שתיקות רווי חלומות
את מיסתורי כסופינו
נגלה שנית
עירומים למול ירח
המגלה את פגמינו
המלטף ומאיר
את האושר
של שנינו.

יש ירח בשמיים
שמשקיף אלינו עכשיו
גם הוא כמה
להיות שלם
כמו שנינו

יש ירח בשמיים
שאורו כה נסתר
מאז היותו לחצי
הוא אוגר את קרנם
של הכואבים והבודדים
הוא סופח אל קרביו
את כאבם הקרוע
הנזעק עלי אכזב
לאור ירח חיוור
הנישא אל על

בשעות החשוכות
באים חבריו
הכוכבים
ללטף את משברי כאביו
לתת לו מעט מאורם הזעום
למלא את החסך והריק השחור
שבתוכו
מנסים להרגיע
לומר שהכל יהיה בסדר
שעוד יבוא יום
והוא שוב יהיה
שלם

והלוואי ואף אנו
הזועקים של שלהבות נשמתינו
הכוספות זו לזו
למול ירח שותק וחיוור
נדע יחידו להתאחד
וקולותינו ינשאו
עם הרוח החרישית
הנודדת ברחבי העולם
ומפגישה שנית
נשמות אבודות
הכוספות כל כך
לאיחוד.

מלאך לבן ממעל ירד
ואל ליבה חדר לו חרש
שמיים רעמו באש ועפר
עת ניצתו לבבות הרס

והאביר על הסוס
שינה את אורו
ולאלוף בשחור אז הפך

ומחלום מקיצה
אבודה וסתורה
מחפשת את שלהבת הפך

ימים עברו
ליבה כמו נדם
מנגינות חשיכה היא לוחשת

שגיונות ודמעות
רגעים זיכרונות
בדום סערות נתלשת

אל מערכות ארצו יצא
בחירוף חיים ומולדת
על שבילי השכול שם נטע
את זרעי תחיית השלכת

את שלהבת אש-קודש נשא
בניתוץ חילולי תפארת
במבטו העז, המצמית והנורא
הניף חזון ארץ אחרת

על זאת תקונן ארץ
בנפול גבור עדריה
את דמו החשיב כמים
לשיחרור כבלי שבייה

ירושלים בין ערביים
דממה חרישית מכסה הכל כשמיכה חמימה
ואני פוסע חרש ברחובותיה העטופים צללים
דוק של קדושה מכסה הכל עד למלוא העיינים
והנשמה לא שבעה מלראות
מלנשום אוויר צלול
אוויר שמהול כל כולו במתיקות שחודרת את כל חדרי הלב, שוברת את כל המחיצות
ומגיעה ישר לנשמה.
והגוף מתמלא,
רווה אבל שואף לעוד
והרוח הזאת
שלוחשת ברכות
שמזכירה נשכחות
מהפנטת,
מסחררת,
מלהטת,
ונושאת הכל.

אני נושם את כולה,
מנסה לאחוז ולו לרגע
במיסתורי הוויתה
בשקר היפיפה הזה
שמכסה על חורבן ללא תכלית
על דמי אחיי שזועקים מן הארץ
על בכיות אימהות עת בישלו עולליהן.
כאן דרך דוד המלך
ושלמה כונן מלכותו
כאן נותצו אלילים
בשיכרון חדוות עוזו
לכאן נשאונו כיסופינו
באלפי שנות נדודים
רק לרצון הארץ האחת
היו עינינו חוזים.

ובעת סילסולי המואזין
התאחדו עם קול סליחות אחינו בני המזרח
ובעת דם אהובים
התערב עם דם נבל
נשאנו רגליי
על עבר בית קודשינו
אל עברינו
עתידנו
ועומק משאלותינו.

על ההעדר
אשר מאין
אין קול
ואין דממה
ועל אשר אבד בלי דעת
בעת הכעסנונו
בחרון אף וזעמה.

ניגבתי את דמעות הכותל
התרפקתי על אבניו
וביקשתי ממנו שיגלה לי
סיתרי ליבו ומחשבותיו
על רווקה בת שלושים
עם אלפי נחלי דמעה
ועל שערי דמעות שלא ננעלו
אפילו בשעת הנעילה

דמעתי,
ייחלתי,
לגעת
ולו רק קצת
בפיתוחי החותם
בסוד ההויה
בהעלם,
בנסתר
שנפרש מבעד לאפילה

ירושלים,
ליבי- אהובתי
משוש חיי
וזיו הודי
את כל שירי האהבה
אשורר לך עד בלי די
כי את אהובתי-תמתי
את לי פרח
במדבר.

פעם היה כאב
והכאב רטט וזז
ומתוכו נבעו חיים
והחיים משכו אור
שהלך והעצים
עד אשר ירד
אל עולם המחשבה
ומדממה הפך לחיים

והימים חלפו
ומשברים חדשים נוצרו
והכאב גדל אף הוא
התרחב וטפח למימדים עצומים
ובתוכו נוצרו
מעגלי מעגלים
על ילדה בלי ילדות
וילד שלא יודע לצחוק
על אבא רוצח
ודמעות נוטפות צלקות
על עולם אכזר
ועל רוע שמעתק נשימה
על עצמי ועליך
על כאב הנשמה

וככל שהכאב גדל ותפח
תפחו גם שיריו
וממילים רכות נוספו גם צלילים
כמו שלכת וסתיו

עד אשר הכאב
פגש בכאב גדול עוד יותר
כאב שדומם אותו לגמרי
הגוף שתק
הגוף צעק
הגוף בכה
הגוף
הפך גופה

ומתוך השברים
לא נוצרה הארה
לא התאחו הסדקים
והמתים ממש לא קמו לתחייה
נותר רק חור
שגדל ורחב
והשאיר את הכאב
בדד, מפוחד

ומילים של שלטון
נהדפו בהד מחשבה
ומיזמורים ולחשים
נגנזו בסיתרי חשיכה

ודיבור הפך אילם
נמוגו צליליו
ואין אדם ואין אל
שיאירו דרכיו

וניסה הוא דרכים
חדשות
לתעל את כאביו
אך החור נשאר
והמשיך וגנח
ודימם לגמרי
את אחרון כוחותיו.

דממת ערפלים של שחר
עם שתיקה אינסופית של כפור
מתובלים במבט בלי דעת
שמנסה אך מתקשה כבר לחזור

והדרך ארוכה, נעלמת, מתפתלת
והנה הסוף כבר הגיע
בשלווה, בשינה, בצעקה וזעקה
הוא עומד על פתחי ומריע

והפחד שוב דופק, מזכיר נשכחות
על בריחה ללא תכלית או מניע
אך הנני כבר שם הרחק מהאות
נעלם בנבכי הפגיע.

קול מצהלות ילדים
עת הזמר מפציע
ועינוגי פעמונים מנגנים
ניגון אינסופי ומפתיע

צלילי שלכת נופלים
ואנו באמצע
מבטים לפתע נפגשים
בזוהר הרקיע

עיתים שמחים
עיתים נובלים
ריקוד מתערבל
מבעד לעננים

ובטרם חרש בלאט
תחת פתח חלונך
אשא עיני אל-על
ואפגוש במבטך

ענוגה-נאווה
היפה בנשים
כפרח הרימון רקתך
סוגה בשושנים

ובעת אנדור
נדר קודש עולמים
על אצבעך ענדי לעד
זר שילומים

שבועת עולמים
לנצח תבער
הנני-אלוף נעוריך
נושא שיר נמהר

לך
שעוד לא זכיתי להכיר
האם את שומעת
האם את יודעת
את כיסופיי אלייך
בלילה?

עת כל אנשי הבוקר
נמים את שנתם
ורק מעט אנשי לילה
עוד ערים
אני משווע לשמוע
את צלילך
את טפיפות רגלייך היחפות
הנושאות אותך
אל גני
בין ערוגת הבושם
ופרחי המור
בין ציפור שיר
נושאת מזמור
בין אופק מוריק
נושא אהבה
אני מחכה לך
אהובה.

והלוואי
וכבר תבואי
כי אני כה
מלא געגועים
והלוואי
וכבר תגידי
נגמרו התירוצים
והלוואי
שאגלה שוב אותך
ונתחיל מבראשית
לצעוד יחדיו בשבילי החיים
לצעד יחדיו
חרישית.

אז אני ישן כדי לברוח
ובורח כדי לישון
כשהשדים שבים בלילה
לחיות או כבר ליפול

ואיך זה לחיות
בעודך ממשיך למות
להיות שרוע כאחוז כישוף
בתוך עולם מת של עצמך

ועיני דמעות אופל
צלולות כמו עינו של השטן
בוהות במסלולי יקידת מזבחך
עת ניתצת את אחרון שברי מחשבתך

אש הדעת בוערת
בעומקי מיסתרים
דמעות חורבן
נכבו לעד

על כאב
בלי זיכרון
יתומות
מבלי חרון

על אב ואם
וילדות צורחת
על דמעות ושתיקות
עמוסות קדחת

מלכת לב אדומה
מסירה את אחרון איפוריה
בלילה אפל לשון שחורה שולחת
נשיקות כנפי צלילה

כמו עוף חול פורש כנף
כמו שושנה בגן ירק
כמו אלוהים בעולם של תוהו
פותח זרועתיו וצונח
אל עבר פי חלל
נצח.

@קרדיט תמונה: ענבר רייך

הוא מרגיש כמו אביב גפן
כל כך שנוא
כל מנוכר
זועק זעקה שכולם יודעים
אבל אף אחד לא רוצה לשמוע
לפעמים הוא מרגיש כמו אביב
שחיי כל חייו בסתיו
שרק רוצה לצאת מהחורף
להיות קצת שמח עכשיו

אבל...
איש לא שומע
ואיש לא מקשיב
אז צורח ופוצע
ודוקר ומכאיב
ורותח ובורח
ונושך ושורט
ושורף- את עצמו לדעת
עד שלא נשאר עוד מה לתת...

ונודד
ביערות גשם עד
וכוסף קצת לאופק
פחות שחור ומועד
וזרעי פורענות
שנפוצים לכל עבר
ושלדים בארון
ושדים מכים בסתר

אז הוא שוב בורח
ונמלט
אל מקום ללא חושך
אל שמש אכזב
וצלילי שיברון וסתר
ומנגינות חשיכה
מנגנות ללא הרף
ומוזיקת אבדון
שוב מכה בו טרף

כמו טירוף ויגון
ולחישת כפור מאיימת
והררי איפור אדום
מסיכת צללים זוהרת
מתחבא ונסתר
נעלם לעולם
את ליבו האכזר
סגר בוש, נכלם.

ואולי אלוהים
עוד ישוב לביתו
יחייך חיוך מבליח
וישוב לסורו
ואולי עוד אדם
את נפשו לו יתן
ואולי הדם
לאיטו יעלם

ואולי השדים
יעלמו ללא פגע
ישוררו זיכרון
עלי פיח ורגע
ואולי את ביתו
עוד ישוב להפריח
עם עלמת חן נאה
שתחדור לב בריח

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.
כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

אלוהים היה אמור לשמור
אבל הוא לא שמר
לא על עדי, לא על רועי
ואפילו לא מיטל
העיינים שלהם
שרודפות אותי לילה אחרי לילה
הצעקות המעונות
הדם והצללים
שמתחפרים עימי עמוק עמוק
אל תוך הכרית.

אלוהים אמר שהוא ישמור
אבל הוא לא שמר
גם לא על עומר, מורן
ואפילו לא על נדב הקטן.
אלוהים הבטיח,
אני כאן- הוא אמר
אבל את תל הקבורה
אני חפרתי
את הקבר הקטן.

אלוהים לא היה פה
שהלכתי לנחם את מיכל
הוא לא היה צריך לספוג את השתיקות
ואת הבכי שלא נדם
אלוהים יודע לשתוק
הוא אלוף במחבואים
אלוהים יודע לכעוס
רק שאנחנו אלו ששוגים.

אלוהים לא היה שם
בסג'עיה, או לבנון
הוא לא אסף בלילה
את גופות חבריו לשריון
הוא לא אטם כל מחשבה
והמשיך ללחום ללא לאות
אלוהים לא ריחם
אפילו על שיחי התות

הוא הביט מלמעלה
שותק
וכתב עוד תו אחרון
במחברת שירים חרישית
נוגן עוד צליל שיברון
ואמא אחת
עוד דמעה מחתה
ואבא אחד
נדם לעד,
בדממה.

ואלוהים אז אמר
לא עת לחשות
אל מזבח זהב
יש עולות להעלות
עוד נשמת שלהבת
הגיע לכאן עתה
עוד עלם צח הוקרב
על מזבח השתיקה.

שלום לכם ילדים אבודים
שלום לך עולם אכזר
שלום לכם שדים בוכיים
שלום מעבר לנהר

שלום לך ילדות מוריקה
עטויה מחצלת כאבים
שלום לך אופק מוריק
שמסתיר כאב וצללים

שלום לכם חברי דמיון
אמיתיים כמו אורו של חזיון
שלום לך סם מוכר
ללגום עוד טיפת כאב מנומר

שלום לך שלום
חושך חרישי
שעוטף
כמו גולם
עוטף
באור משיחי

שלום לך שמש
שחורה
כמו הריון
הפורח לעת ערב
ונובל כמו שיממון

שלום לך מדבר פורח
ואי של חורבות
שלום לך ניגון זורח
עטוי עטרת של סחבות

שלום לך שיר חרישי
הנוגן כל לילה ללא הרף
שלום לכם אנשים חירשים
המשוועים לצליל הטרף

אך בוא יבוא
עולם אכזר
אך בוא יום היום
שמיים שחורים יזהרו
כמו דמיון וחלום
ומלאכי כנף ממעל
ישוררו על נחשים
אדם ממעל יגביה
כנפיו
למרומים.

כוח החיים זולג
מבין שפתיים חשוקות
עיינים עצומות לב פראי
דפיקות חזקות
נואשות

והאושר חומק
כמו לא היה קיים
לעולם לא נודע לא ידע
ומנגד יביט הצל המבעית
יחפש רסיסי אהבה

והנני ניצב כאן חרש
נזכר בצלילים של ילדות
מבעד לערפילי התכלת
ממשיך בקול ענות
למות.

בעת שנקרעתם
נקרעתי אף אני
דוממו שפתי
ללא קול
כהלך עני

נעתקו מילותיי
נדם ליבי
רק בכי
אל אביון

רק נשמתי
זעקה
מיני מזמורים
צלילי שיברון

הייתם לי האושר
הפרח בשקיעה
הייתם לי יהלום
בכתר המלכה
הייתם אגם
של אושר
בלב המדבר
הייתם צוק
ניצב
כסלע איתן

ועת אספתי את שבריי
מוכה שיגעון
ללא שכם ידיד
בוכה חרישית
ללא צל אבדון
והרמתי ידיי
נשאתי קולי
אל צלם עליון
זעקתי חיי
סכרתי קולי
כגווית חיוורון

הייתם לי האושר
הפרח בשקיעה
הייתם לי יהלום
בכתר המלכה
הייתם אגם
של אושר
בלב המדבר
הייתם צוק
ניצב
כסלע איתן

לו אוכל רק לאחל
עוד לא אבדה תקווה
לוואי תדעו שנית לפרוח
מקול המריבה
לוואי רק אושר
תדעו תמיד
ללא בכיון
לוואי והעצב
לעולם לא ישכון
בזה המדרון

לוואי תנשא תפילתי
על כנפיי נשרים
הישר אל כס מלא רחמים
אל מלך המלכים
לוואי אז יעתר
אל עליון ונשגב
לוואי יחדיו ימצא פיתרון
לנחל אכזב

הייתם לי האושר
הפרח בשקיעה
הייתם לי יהלום
בכתר המלכה
הייתם אגם
של אושר
בלב המדבר
הייתם צוק
ניצב
כסלע איתן

תרקדי, תרקדי
עד שהלב ישרף
כמו אלף שמשות
בוהקות
כמו שלהבת.

תרקדי, תרקדי
עד שהחושך יצנח
באפיסת כוחות
עד שאחרון משברי הלילה החולף
ידום כאלף תופים מכים.

תשכחי, תשכחי
את כאב הבלהות
בין ידים חרישות
את השתיקות שלא בכית
והבכי שלא נדם
את הצלקות שלא הגלידו
ולא יגלידו
לעולם.

תברחי, תברחי
כל עוד אפשר
כל עוד רואים
עולם שחור
מבעד ליריעה
כל עוד אפשר עוד לברוח
ולצנוח
למיטה.

אל תשאירו אותנו לבד
להתמודד עם הפחדים
אל תשאירו אותנו לבד
עם רסיסי חיים

אל תפוצצו לו את השמחה
ותשאירו רק זיכרונות
מקולות הפצועים, הצעקות,
והמתים בתעלות

אל תחזירו אותנו לשם
למות שוב ביחד איתם
תהיו חכמים ותקשיבו גם לנו
הפצועים שקולם נדם

כי אנחנו היינו שם
בסג'עיה או לבנון
ונשמתינו לעד תדמם
את משברי השיגעון

אנחנו הקרבנו הכל
שתוכלו לחיות כאן בשלווה
אז למה עכשיו אני צריך
לצרוח אל הדממה

בבקשה תהיו רגישים
בבקשה תרגישו גם אותנו
שמסתובבים בעולם כמו מתים
נושאים את שארית חיינו

אל תהרסו לנו את שמחת החג
אל תפתחו את הצלקות והפצעים
תנו לו לישון בשקט
ללא רעמי הנפצים

הוא היה נביא לבן
שצפה למרחקים
הוא היה נביא לבן
אבוד
בחזיון תעתועים

בין צלילי שיגעון
וקדרות מחשבה
בין היום לאתמול
ומנגינות חשיכה

הוא נשא מבטו
צפון הליכות
אל עבר שקיעה זוהרת
בוערת בלהבות

כמו מחול שדים קודח
כמו אופק ממריא
את ליבו הגס לא ההין לשכוח
לו יהי, לו יהי

הוא היה נביא לבן
שהתחפש לשחור
הוא היה ילד
שחיפש מפלט מהקור

הוא דחה אהבה
וספג צלקות
והכאב היה חברו היחיד
רדוף אכזבות
הוא נדד בין צללים
עמקים וגאיות
ובכל מקום שר
את שירתו החרישית
עטוית התהילות

עד היום בו צנח
על מפתן דלתי החיוור
חרישי ונמוג
כמו קבצן
עייף ועיוור
הוא נדד בעולם
מלא אנשים חירשים
סיפר ודיברר ללא הרף
את אחרון השדים

בין ידים מלטפות
וסיוטיי חשיכה
הוא עודנו פוסע
עטוי מחצלת אפלה

ואולי עוד תראו
אם תביטו לאחור
איש יחף
לבן
עתה
איש שחור.

קרדיט תמונה: יונה ארזי

לו לים היו הופכים
שתי עינייך, אהבת יונים
אז לבטח הייתה מתבטלת
לנוכח הודך בין גלי התכלת

ולו אוכל גם להביע
את נפשי שנכספה
לשמוע שירך אי שם בלילה
בינות למשברי החשיכה

בין ידיך חיפשתי לי מקלט
בעת רודפי כמעט והשיגוני
אך את חמקת, הלכת
בעת נשאתי קולך, תעזביני

ואיך אוכל ואיך אומר
את שאהבה נפשי כספתי
אך שוב ליבך האכזר
נסגר וכמעט שהרגני

כזריחה העולה מן המזרח
דמותך מבעד חלוני
ומיסתורי ומנעולי ליבך
מוללו שפתי ונשאוני

כמלאך לבן עטור תכלת
כשושנה צחורה בגן הורד
כיהלום מבהיק בטבעת המלך
וכנשמת אדם בגוף שלהבת

הרכנתי ראשי בחרש, בלאט
ונשאתי שמך בדומיה
אך את עברת אט אט
ולנצח נפשי בוכיה

רגש
מיתר רוטט בשביל הזמן
כנשיקת עוף החול מלחשת
וצלילים ישנים שנשכחו כבר מזמן
מתקופה עתיקה ונאהבת

געגוע
לילדות ותום שחלפו ואינם
ואהבה אחת נשכחת
ודמעות עגולות של ילד קטן
שבגר אך עודנו בלי דעת

וצלצול פעמונים מנגן לי עם שחר
פורט על נבלו של דוד
ואני ללא כל מורא או פחד
מרקד לי עם צליל האביב

ועוד יבוא היום בו יפלו החומות
ופרחי שושנה אז ירקיעו
והאור שחלף שוב לפתע יזרח
והשמיים לעולם יאירו

עטוף במחרוזות עלי תאנה
נאדר ואזור בשיר
צלילי נעימות מתנגנים בחופזה
בכל סימטאות העיר

ואני- אך עלם רך
כגדי היונק אל תוכו
מיני ארזים כטל הדק
השב אל בית מעונו

וחורשת עצים עטופה בתוגה
נהירות וקולות בוכיים
וליבי, אוי ליבי האכזר
נשסע לאלפי רסיסים

ומנגינת הנפש פורצת באחת
מכל בית וניר
על מקדש שחרב ומלך שנדד
עיני דמעות אביונים

ובעת אחפש בסתר, בלאט
מרגוע לנפשי שדאבה
לבית כנסת אפסע
שם נפשי ששצפה
תבכה בכי תמרורים

וכל איש ישראל והמון לאומים
לשלהבת אחת יתלכדו
ובאש האחווה
אז רקיע יבקע
ושרפי אש יתגלו

ואדון כל
מלך כביר
אז קולו ישא בגאון
וכל תינוק קט ועלם רך
אליו יצביעו בהמון

ואכן מה נורא
יהיה יום הנשגב
עת שברי תימהון יתנפצו
ועינים דומעות
ועיי חורבות
לשמחה אדירה יתנקזו

ומשיח נגלה
מעוטר כפריחה
וכתר חבוש לראשו
ובורא שיצהל
ובריאה מרנינה
תהדהד אל מול שמחתו.

על חוט דק
אני ועצמי
רוקדים
ריקוד אחרון.

על חוט דק
בין שמיים וארץ
אני נאחז
בכל כוחי
בשפיות.

מול אדמת צללים
שזועקת
וקוראת לי אליה
בשעטה

אני אבוד
תאב לדעת
נפש הומה
צועקת מרה

ואולי אלוהי
עוד יביט ממרום
ואולי אי שם
עוד יש פתרון
ואולי יום יבוא
ושוב אדע לחייך
ואולי עוד תסבירי
לי למה ואיך

ואולי אמת
היא רק שקר בהיר
ואולי בין דמיון
המציאות עוד תזהיר
ואולי זה אני
שמחפש משמעות
בין גלי הלבד
בין לחיות ללמות.

למוות- למולדת!

למען המולדת
אצא בדם ואש
אשרוף את אלפי
מדורי הגיהנום

למען המולדת
אקבור בחרון אף
צעקות צרחות
ונחלי דמעות

כי אחת לי את
ביגון, בשמחה
אהובתי- חמדתי
אמא אדמה

על אדמתך
התרפקו סבים
ועל ישובייך
עודינו נלחמים

בראי בחורות
עלמות חן- נושאות שיר
הותירו בחורים עזי נפש
את ליבם שהשחיר

אך עדיין עודך לי
ביגון, בשמחה
עם שטף הדמים
וצילצולי המלחמה

והלוואי יבוא יום
בוא נשען על חרבינו
תשושי גב- לבושי שק
נניח את עולינו

ומחורבות אבניך-
נקים פאר- זיו עולמים
ועל כל אבן ששבתה-
רק צחוק עולל וילדים

ואז תהיי אחת
מיוחדת ושלמה
אחות אהובה- אמא יקרה
עודך זוכרת- מסורה

ורק אני
עוד מחכה
לאלוהים
שיבוא ויצא
ויגיד
שהכל היה בדיחה
כי ככה זה נהוג
כל שנה ושנה

ושכל הכאבים
והבכי והצעקות
הם בעצם סתם
מתיחות
לא מוצלחות

והלילות ללא שינה
והדמעות על הכרית
היו סתם צחוקים
ללא סיבה
או תכלית

ושהוא לא התכוון
וזה היה בטעות
הוא חשב שזה מצחיק
לעשות קצת שטות

לערבל את חיי
עם סכין ומצקת
להוסיף קצת פלפל
ולמזוג
עלילה נהדרת

להכניס קצת אקשן
שלא יהיה משעמם
ובין בכי לעוד בכי
לתת גם להירדם

להשאיר מינון גבוה
אבל לא יותר מידי
של עצב וכאב
ולב שבור בלעדיי

לבזוק קצת הומור
שלא יהיה רק קשה
ובין צחוק לצחוק
להאמין ש"זה זה"

אז אולי
כבר תבוא
ותגיד
זה לא היה בכוונה

ובטעות
הפכת את חיי
למבול
של מבוכה

כי מזגת
קצת יותר מידי כאב
שהתערבב לו עם צלקת
שנחרטה בתוך הלב

ומשברי ילדות קשים
וילדים יתומים
ובכי ללא מילים
וימים בלי סופים שמחים

הלוואי שתבוא ותגיד ותתנצל
זאת סתם הייתה מתיחה
לא התכוונתי לקלקל.

לך
אהובתי הניצחית
אשרוק אלף מנגינות של זהב
לך
אהובתי התמידית
אמלא אף נחל אכזב

כי אחת לי את
ביגון, בשמחה
אחת לביתי
אחות לצרה

כי כשמעיניי
זולגות דמעות
תמיד היא שם לנחם
עוטפת בחום
נוצרת מבט
ואזי- ודאי אתנחם

תלתליה שחורות כפחם
ושפתיה ענוגות
עייניה כזוג יונים
משחקים בין ערוגות

קול צחוקה
כקול מעיינות מפכים
וכשהיא בוכה
גם מלאכים דומעים

ואיך אוכל כלל לתאר
את שפעת איילתי הנאווה
ואיך אכתוב לך שיר הלל
בין שמירה לעוד שמירה

אך רק זאת דעי
ולדברי הטי אוזנך
אחת את יונתי תמתי
ולעולם לא יעום יופייך

אז עד מתי
נהייה לחצי
גלי לי נא את רזייך
שימי ידך בידי
ונצעד יחדיו לעד.

שורות, שורות
תילי חורבות
מילים ריקות
נושאות זיכרונות

עפר ואפר
גיא הריגה
לשון מדברת
עולה בסערה

רעמי אש
שרפי קדושים
שלהבות מדממות
נושאות כיסופים

רגעי שברון
זעקה אילמת
שערי שמחה
כהד נעלמת

תלולית ארץ
רווית דמים
שלדי אדם
צלמי חיים

תקומת האבדון
תחית נשמות
נשיקת מלאכים
ריפרוף עוונות

עיני אופל
צלקות ערפלים
שתיקות ודמעות
בגיא-הריגה
נעלמים.

אני אהיה קולך
הנישא על כנפיים שחורות
אני אהיה לחישותיך
הרכות, הקטועות

אני אהיה לך עיינים
שעצמת- רק לא לראות
אני אהיה לך אוזנים-
שעודן שומעות צרחות

אני אהיה לך יד
שתכתוב את כל הצלקות
את הבכיות בלילה לכרית
הכאבים והדמעות

אני אהיה לך מזון
שלא תאכלי עוד, לעולם
אני אהיה לך אב רחום
בעולם שחור מדם

ודמעות
וזעקות
וצלקות
ואנקות
חרישות, חרדות, כואבות
מטפטפות טיפות דמים

אילמות
נוכחות
צופות
פני שתיקה-
לעולמים.

בעת כחול שמים הוריק
נשא את מבטו למרחק
חגור אפוד, מבטו דרוך
סוחב על שכמו משא קרב

כנושא שם מלך חדור תהילה
יפה תואר וזיו תפארה
ידע לשלב יחדיו בחדווה
יד מלכות ויד תורה

כגיבור ארי משחר לטרף
כנשר יגביה מעוף
לוחם נועז, מתאמן ללא הרף
ראשון הוא תמיד לתקוף

ובעת חמה הרכינה ראשה
נדם אף צחוקו לעד
ואילמים נותרנו, אחוזי געגועים
על מלאך אדם שאבד

מפקדים וקצינים ספדו ובכו
על אותו עלם חן מיוחד
מפקד וקצין מצטיין- הם אמרו
שהיווה לחייליו דמות אב

והעולם כמו נמוג
נעצר סיבובו
עת הלך דוד ולא שב

אבודים, ובוכיים
נשאנו עיננו
כואבים לכתו לשווא.

*סגן דוד גולובנציץ ז"ל*

היית טל
על שכבת מרבד
רצופה
אבני שיש צפים
היית שבילי
עלי כוכבים
נובטים, מנביטים
זוהרים.

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

היית מלך
עטור תהילה
נושא מטה
ואדרת קטיפה
היית מלאך
מבהיק בגוף
היית אור
מכוסה ועטוף

היית לנו אושר
היית לנו לילה
חרישי
כאור הסתיו
היית בוקר
היית אושר
נשא ברוח
האכזב.

מה נותר
עוד לילל
עם אוושת הרוח
וירח אפל
מה נותר עוד
רק לבכות
על בדי עמל
דם יזע ודמעות

לוואי תנוח
על משכבך
בטהרה
לוואי אל ירומם
את עמו הנדכא
לוואי לא יפול
עוד חייל
נושא בשורה
לוואי ולעולם לא תקונן
עוד אם עבריה.

עוד שנה עברה
ואתה לא תבוא
אתה לא תבוא

עוד שנה של געגוע
ואתה לא פה
אתה לא פה

עוד חלל
עוד משבצת
שמתמלאה
בארון הקבורה

עוד הורים
שלנצח ליבם
ישאר
מונצח בעלטה

עוד כאב
עוד דמים
עוד שיברון
שלא נמוג

עוד זוכרים
עוד בוכים
זיכרון יתום
מכה פתאום

ולוואי ויום יבוא
תפציע כבשנית
מבין כנפי השכול
תפסע כבראשית
בין רצון לחלום
בין היום למחר
לוואי יום יבוא
ותהיה שוב
כאן
אהוב יקר.

אני ים מלא גלים
אני שתיקות כוספות
עלי חוף
אני אופק מוריק
כמו שלכת וצלילים
אני אור אינסוף

אני אבוד ביקום של עלטה
אני בהיר עד עיורון
אני חושך, אני בוקר
שמתמשך כמו חידלון

אני עייף
ואתם עדיי
המשוועים למנוחת לוחמים
לעת ערב

אני תאב
ואתם שדיי
המכים שוב ושוב
ללא הרף

ובין צללי החיים
עוד תוסיף שאת הרוח
ללחוש מנגינות חשיכה
עלי הגן המוריקים חרישית
יוסיפו שאת דמותם
בין מחול לאתמול
בין קדרות למחשבה
אני ואת נהיה כאן לעד
מול עולם
של אכזבה.

אני לא חייב לך דבר
אבל את תמיד שותקת
אני לא חייב לך
אבל את תמיד הולכת

וכשבעייניך נוגע אור
אני נכבה
וכשאת נוצרת מבט
אצלי דממה

אני לא חייב לך דבר
אבל אני נשרף
מבפנים
אני לא חייב לך דבר
אבל את הורגת אותי
בלי מילים

אולי את יודעת
ואולי לא
אבל אני לא
חייב לך
דבר

אז היום אני משחרר אותך
מעצמי
היום אני מתחיל לחיות
להיות שוב
חופשי

אני לא חייב לך דבר
ואת לא לי
אבל רק היום
היום באמת
אני מתחיל
להיות
אמיתי.

מבעד לחלון נשקפה מולי, השקיעה
לא ידעתי לאן לא ידעתי היכן, רק שתיקה
כה בודד כך מרגיש מיואש, ונפחד
כי בעצם הכל הוא רק שקר גדול, מיוחד

לא יודע הכל לא מנסה כבר לשאול, מדוכדך
ומין גוויעה איטית ללא סיבה תכליתית, מאידך
וממשיך שוב ליפול בלי תקוה ובלי חום, מבואס
החיים פה קשים וכולם שקרנים, כבר נמאס

ופתאום כמו משום מקום, היא באה
מביאה אהבה מביאה הגנה, כך היא שרה
ואני שוב מוצא עצמי, שם למטה
מתבונן בעצמי מסתכל מי אני, הלאה הלאה

אך גם בעודי כאן נמצא, ליבי יודע
גם בחושך העמוק ביותר, אור יפציע
מבלי פחד בלי מורא אהבה שוב אדע, במפתיע
לא אביט לאחור שוב אדע לחזור, שוב אגיע

ורק תפילה אחת אז נישאת, על שפתי
שלא אפול שוב שלא אשכח, מי מעלי
ואתה ילדי הקט, אל תירא
עוד יבוא יום עוד תצליח לישון, בשלווה



(נכתב בגיל 15)

*אזהרת טריגר חמורה אונס/רצח*

בעת לחישות
תשסע הנפש
בעת מעגלי
רמיה

ובעת מקלט
תבכה הרפש
שחדר בלילה
בנהימה

ובעת אתבונן
ממרחק זעקה
ואשמע יללות
מעוקה

ולבבי שבכה
על ילדה שאבדה
יתפרק בנשימה
בוכיה

ואזי לחישות
מילמולי הרגעה
אלחש לך בחן
בחיבה

דם ליבך
שנדם באחת
בעודך מדממת
מדקירה

וגופך שנשזר
בגופה אפלה
עטוף תכריך
מדומע

רציתי ללחוש לך
מילים של רוח
שיביאו מרגוע
לנפשך ששצפה
אך במקום זאת
רק בכיתי
כי נשאר לחבק
רק גופה.

לילה
הוא שוב צונח למיטה
הלומות ליבו חרישות
מבשרות לו על קיצו של היום
שכבר הגיע
עוד מאבק נחוש
נמוג אל תוך האפלה
הוא צונח מרופט
אבוד בתוך עצמו
אלף מיסתורי חייו
צורחים שם למולו
הוא נואש לברוח
לההפך לצל חייו
משחקי מחבואים
נרדפים לילותיו
ואין אדם ואין אל
שיאירו דרכיו
רק שקט חיוור
לבן מלובן
נושא הד אחרון
של שתיקה חרישית
נמוגה באפלה.

לילה
ויריעות המיטה נפתחות
לחבוק אותו אל תוכם
כמו תכריכים העוטפים גוויה
בצניפה חרישית
של ירח דומע
הוא רוצה לברוח
לשכוח
לנטוש
לצרוח
לבעוט
לזחול
לנגוח
לברוח
רק לברוח.

יש תקווה בעולם?