יש לי כמה ילדים ברוך ה'... יש לי שתי בנות בהפרש של שנתיים. הגדולה יותר לא סובלת את הקטנה מתחתיה... ממש רבות והקטנה מתחתיה תמיד נעלבת.. היא גם יותר רגישה וילדותית. עשיתי שיחה לגדולה יותר מה מפריע לה כל כך בקטנה? (שתבינו הקטנה כל הזמן מנסה להתחנף אליה.. לתת לה דברים ולעזור לה וכו') אז היא אמרה לי התספורת שלה הקול שלה .. כאילו דברים חיצוניים... אמרה לי בבכי אני לא מצליחה לאהוב אותה. לא מצליחה . כאילו היא לא שולטת בזה.. משהו בה מפריע לה.. (גם לי קורה שמפריע לי משהו במישהו מסוים ואני לא מתחברת אליו. כמבוגרים אנחנו יכולים לעבוד על המחשבה ולסלק אותה מאיתנו) אבל איך לילדה אני נותנת עצות... שתרגיש חיבה לאותה אחות...??? זה יוצר אווירה לא נעימה בבית. כל שישי בערב אני מותשת... כמה צרחות. כמה בלאגן. הבן שלי צופה מהצד איתי ועם בעלי ולא מבין מה הקטע שלהן? יותר נכון של הגדולה יותר... אני אובדת עצות ומותשת. חשוב לי לציין שהגדולה יותר ילדה מוכשרת אמנותית. גם מאוד יפה.. עוזרת לי מאוד בוגרת לגילה... חברותית... נימוסית וכו'... באמת ילדה עם לב טוב. אבל מאוד חשוב לה חיצוניות... הקטנה יותר ..לא יפה כמוה ומסודרת כמוה.. אולי זה קשור???
אולי זה יושב לה על משו אפילו בתור ילדה ממש קטנה זה שהן נולדו צפוף אחת אחרי השניה .. בעינים של ילד קטן שההורים שלו הן רק בשבילו . ופתאום בלי לשאול אותו מגיע אורח ותופס לו ת'מקום.. אני במצב כזה ההיתי הולכת לטיפול ב'מח אחד' זה נכנס לתת מודע של הבן אדם והיא יכולה דרך השריר להגיד אם זה קשור ולשחרר את זה ..
ההדרכה של גלית גלבוע בנושא מריבות אחים. יש לה פעם בכמה זמן הדרכה בחינם בנושא, רק צריך להרשם מראש. חפשי בפייסבוק חוץ מזה חשוב לא לנקוט צד במריבות, לא להיות בעד ונגד אחד מהילדים. ברגע שאת מעורבת המריבות רק יחריפו. את צריכה לשדר שאת בעד שתיהן ושזה מעציב אותך שהן רבות.
אני חושבת שצריך להבחין כאן בין שני דברים - האהבה בניהן, והיחס בניהן בפועל.
הגדולה אומרת שהיא לא מצליחה לאהוב את אחותה. בסדר, אבל זו לא סיבה מספיקה בשביל שיהיו בניהן פיצוצים ומריבות. אני הייתי מתחילה קודם כל מניסוח כללים של יחס ראוי בין האחים, להגדיר מה לא מקובל בבית, להסביר לה שגם אם היא 'לא אוהבת' את אחותה או 'משהו בה מפריע לה', זה לא יכול לאפשר יחס של פגיעה אחת בשניה. אם יש משהו שהאחות עשתה שמפריע אפשר לפתור את זה בדרכים מקובלות או לבקש מההורים עזרה בפתרון העניין, אבל בשום פנים ואופן אין לה סיבה לפגוע באחותה.
ולגבי יחס חיובי בניהן - זה עצוב לשמוע שאחות לא מסוגלת לאהוב את אחותה. וזה בוודאי משהו שלהורים קשה לקבל. בעיקרון זה לא משהו שאפשר כל כך לשלוט עליו, יש אנשים שבאמת לא כל כך מסתדרים אחד עם השני, ואי אפשר להכריח אותם להסתדר ביחד ועוד לאהוב אחד את השני. ומצד שני, אני חושבת שבתוך משפחה יש מקום להשקיע ולכוון שכן יהיה קשר חיובי בין אחים. עם חלק מהאחים שלי יש לי קשר מאוד טוב, למרות שאם הם לא היו אחים שלי לא נראה לי שהייתי מתחברת אליהם (גם מבחינת סגנון חיים וגם מבחינת אופי), ואני חושבת שזה הרבה בזכות שההורים שלי השקיעו מאוד בקשרים באווירה בתוך המשפחה. ואני גם חושבת שזה כן משהו שיכול להשתנות. רגשות מושפעים מאוד ממה שקורה במציאות - אם כרגע הן כל הזמן רבות, אז ברור שיהיה לה קשה לאהוב אותה. זה מעגל שמזין את עצמו. אבל אם תצליחו להפחית את המריבות בפועל, ויהיו יותר מצבים של קרבה, של נתינה בניהן, אני חושבת שזה כן יכול לשנות הרבה מהרגש השלילי. אז מה אפשר לעשות כדי לשנות את היחס? אם האחות הגדולה רוצה לעשות שינוי (אם כבר דיברתם על זה), אז אפשר ממש לעשות איתה מבצע שהיא כותבת דברים טובים על אחותה, מפנקת אותה בדברים, או כל דבר אחר מקרב. אם היא לא במקום שהיא מעוניינת לשנות באופן מודע, אז הייתי מנסה לגרום לדברים כאלו בעקיפין, לעשות משחק משפחתי שכל אחד אומר משהו טוב על כל אחד, לבקש מהאחות לעזור בהכנת יום הולדת או הפתעה אחרת לאחות השניה (וכן השניה לראשונה), או בכלל כל מיני פעילויות משפחתיות של כיף ביחד עם כולם וכו'. ובאותה מידה גם להקפיד בדיבור- פחות להנכיח את היריבות בניהן, ויותר לתת דגש לזמנים של קרבה. אם את רוצה לדבר איתה על הנושא, פחות לשאול מה מפריע ולמה זה לא הולך, אלא לחשוב מה יכול לשנות, מתי כן כיף להן ביחד, איך אפשר ליצור את זה יותר, וגם להתייחס לזה כשזה קורה. בהצלחה!
שלום לך אני בחורה בת 20 וזוכרת היטב (ולא לטובה) את היחס שלי לאחותי הקטנה שצעירה ממני בשנתיים. אני לא בטוחה שאעזור לך, אבל גם לי היה מאד קשה לקבל אותה ואת החסרונות שלה שפשוט לא רציתי שיהיה להם קשר אלי, אני הייתי ילדה בוגרת, תלמידה חרוצה, ולא יכולתי להבין למה היא לא, ולא ידעתי להעריך את המעלות שבה. לא הייתי נחמדה אליה, ומצד שני לא היתה שום לגיטימציה שאפגע בה. פשוט היה להורים שלי חבל שאנחנו לא ממש חברות.. יש סוף מעודד- באיזור גיל העשרה המצב השתפר מאד, התפיסה שלי התבגרה והפכה מורכבת יותר, והיום למרות שאנחנו עדיין שונות בתכלית, אני מסוגלת ומעריכה אותה מאד על האדם שהיא, ואנחנו חברות מאד טובות. (אציין שבשנים בהן לא למדנו באותו בית ספר יחד (כשאני עברתי לתיכון, ואז כשעזבתי את התיכון, תמיד היה יותר טוב. הריחוק עשה לנו טוב) בהצלחה לך. אולי באמת לשקף לה ולהעריך את האחות הקטנה על הדברים הטובים שבה. אני חושבת שכשאצלך התודעה לא תהיה שהקטנה היא "פחות" (פחות יפה, פחות מסודרת) זה ישדר לגדולה. שהן כנראה שונות אבל חוץ מהגיל אין היררכיה. כל אחד מוצלח בתחומו.
בתור הקטן במשפחה האחים הגדולים היו אומרים לי מה לעשות ומציקים לי חוץ מהאחות הבכורה מה שמאוד גרם לי להתחבר אליה. קניתי לה לאחרונה ספר ילדים במתנה, היא היתה עם הגיס וכל האחיינים אצלי בבית שלוש פעמים, קניתי לה מתנות כל לידה וכדורגל שולחן לילדים שלה. גם היא כששמעה שאני מתעניין וקורא ספרים על מלחמת העולם השניה היא נתנה לי ספר במתנה על ימים ששינו את ההיסטוריה.
יש לציין שאני זוכר הכי לטובה את המחוות שלי אליה שנעשו בתור ילד קטן. בגיל 9 היא הסתרקה לבית ספר (היתה שבעיסטית) וניסיתי לקלוע לה צמה (הלך גרוע מאוד...) ואני זוכר שהיא היתה אמורה להגיש עבודה לבית ספר והקלידה משהו מתוך דף למחשב, אז התנדבתי לעזור לה והקראתי את החומר בשביל שתקליד יותר מהר (ילד בן 8)
אבל מה שמנצח זה התמונה הישנה ששלחתי לה בווצאפ, יום הולדת שלה 12 (אני 4 וחצי) ואחיה התאום, בתמונה רואים אותו עם החברים שלו, אותה עם החברות שלה, האחות השניה ואותי וכתבתי בשליחת התמונה:
"תראי איך אני שם יד על הכתף שלך" ושלוש סמיילים מנשקים
אבל נראה לי שזה מתחיל אצל הגדולה. אני אישית רואה את ה''דגם'' הזה בלא מעט משפחות. אפילו בסדרה ''בית קטן בערבה'' רואים את זה, הגדולה יפה, מוכשרת וכו' והשניה יותר נוטה לפנימיות, לחוסר סדר וכו'. אני לא אומרת שאין שום דבר לעשות לגבי זה. רק אומרת שזה מאוד נפוץ
עקרונית, אני חושבת שקודם כל הייתי מפסיקה להזין את המידה הלא לגיטימית הזאת. כלומר, מלכתחילה לא הייתי משתמשת במשפט "מה מפריע לך בקטנה" כי משפט כזה בטעות עשוי לעודד לגיטימציה לשנאת חינם. כן הייתי שואלת, למה את רבה איתה כל כך הרבה?
את זה שהיא לא אוהבת בגלל נתונים חיצוניים, הייתי לוקחת כפרוייקט. בסוף זה יוצר אווירה לא נעימה בבית, אבל זה החלק הקל, הבעיה המהותית צריכה להיות מתוקנת. קיבלת הזדמנות לחנך אותה לאהבת חינם.
ללמד אותה שיש אנשים שונים בעלי אופי שונה, אבל הם לא פחות טובים מאיתנו. תתני לה דוגמאות ביחס לדברים טובים שיש בעצמה ומאידך בדברים שאין בה אבל יש באחותה (בצורה שלא תעורר קנאה וצרות עין). תחנכי אותה שיופי זאת לא סיבה לאהבה. יופי זו מתנה, והמידות שזה מה שחשוב. וכחלק מזה, צריך לעבוד על עין טובה ולב טוב ולאהוב חינם כל יהודי וכל שכן את אח שלך, בלי תנאים. תאמרי את זה באופן חיובי מתוך ההיכרות שלך איתה.
אבל אני חושבת שהבעיה היא לא הבלאגן והרעש בבית, אלא המהות שבאמת צריכה תיקון. ילדים נולדים טובים, אבל גם הם באים עם מידות לא מתוקנות לפעמים, כהורים וכמחנכים התפקיד שלנו לעזור להם
יש סיכוי שגם אתם לא מעריכים כל כך את הקטנה? הרבה פעמים השדר שלנו הוא זה שמשפיע... שימי לב איך הצגת את הגדולה ביחס לאיך שהצגת את הקטנה... אני בטוחה שיש לך הסברים, אבל באמת, כשאצלך זה ישתנה, תצליחי להעביר את זה גם אליה...
מגיל מאוד צעיר (אני בת הכי מאוחר 4) אחותי שקטנה ממני בשנה וחצי היתה מציקה לי, רבה איתי ומרביצה לי. ההורים שלי העדיפו לא להפריד גם הם חשבו שזה הדדי. אבל תמיד זה היה חד צדדי. נכון שמבחוץ זה נראה ששתינו היינו רבות אבל באמת היא היתה מרביצה לי ואני הייתי רק מתגוננת. אף פעם לא תקפתי אותה סתם. והחוסר התערבות עזר? ממש לא! זה רק החמיר והחמיר לרמה שהיא כל היום מאחלת שאני ימות. ואני מדברת על גילים גדולים (כמו 15) ובנוסף היא גם ממש לא היתה מסתדרת עם המורות והחברות עד שהיא אובחנה עם odd .. כיום, היא לוקחת רטלין רק שהיא בלימודים/בחברת חברות. הוא ממש שינה אותה והפך אותה לאהודה, אבל בבית היא בלי רטלין. אז מה העצות שלי? 1. להתערב ולהתערב!! אי אפשר לראות מבחוץ אם זה הדדי או חד צדדי. אי אפשר לדעת כמה הצד השני סובל. 2. לבדוק מה שורש הבעיה. אם את רואה שהבעיה היא הבת הגדולה, קחי אותה לטיפול. לפני שיהיה מאוחר.
באופן אישי, אני ואחותי כבר שנתיים לא מדברות (חוץ מקללות מכיוונה של 'שתשרף בגיהנום) להורים שלי אין שליטה עליה. בבקשה שזה לא יגיע למקום הזה
אין טעם לבקש את הילדה לאהוב את אחותה. אפשר לדרוש שלא תציק לה - אבל זה משהו שיגזול ממך אנרגיות וסביר להניח שלא יועיל - כי יהיו לה עוד רווחים/תשומת לב מהעניין.
חסר המון מידע בפרטים שכתבת - החל מהגיל של הילדות, כמה אחים יש, התקשורת בין האחים ועם המשפחה המורחבת, ועוד ועוד ועוד.
כיוונים אפשריים לפתרון: לעבוד עם הקטנה בטכניקות של NLP ( בת כמה היא? ) לפתח בטחון עצמי, שלא יהייה לה צורך להתחנף לגדולה ולהנחיל לה התנהגות ותגובות שהגדולה לא תרוויח שום דבר מהמשך ההצקות. ואז - ההצקות יפסקו. עד שההצקות יפסקו - יהייה יותר שקט בבית ואוירה טובה יותר. תהליך של כחודשיים אמור להספיק.
אפשרות נוספת - לעבוד עם הגדולה בטכניקות של NLP (רק אם היא מעוניינת בכך!!!!) לקחת אחריות על המעשים שלה. לא על הרגשות! בשום שלב היא לא תתבקש לאהוב את אחותה (עם זאת - סביר להניח שבתהליך הזה - האהבה תגיע מאליה).
אם הכיוון הזה מעניין אותך ותכתבי לי מאיזה איזור את בארץ - אוכל להפנות אותך למטפלת באיזור שלך.
הורים צריכים לשלם יקר לפסיכולוג כדי לתת חסינות לבת הקטנה מהאחות הגדולה שמתנכלת אליה בכפיות טובה על שהיא מעיזה לא להיות מספיק יפה וגם בגלל הקול שלה במקום לחנך אותה, בצורה שאולי תכאיב לה קצת בהתחלה, שלא צריך להתנכל לאחות נחמדה בגלל הקול והמראה שלה...
חשבתי על זה לעומק ויש פה משהו מאוד מוזרבינייש פתוח
מה מפריע כל כך לאחות הגדולה הקול והמראה של האחות הקטנה?? אף אחד כאן כמעט לא אוהב מוזיקה יפנית או הודית, אבל המקומים אוהבים... בן אדם אפריקאי ממוצע אוהב מראה אנושי שחור ואף ושפתיים גדולות כי זה מה שהוא מכיר... בחורה חרידיה מבני ברק תצא עם בחור עם חליפה שנראית לנו משונה ושטריימל וגם תתחתן איתו כי ככה המקום שממנו היא באה לכן איך יכול להיות שכל כך מפריע לילדה איך שנראית ונשמעת אחותה שקטנה ממנה רק בשנתיים??? היא רגילה אליה מגיל ממש קטן! משהו פה מצריך בדיקה מעמיקה...
^גם אבא שלי וגם אחותי מסכימים. אחותי הוסיפהבינייש פתוח
שמעבר לאי הסבירות שכל כך מפריע החיצוניות בין הגדולה לקטנה, יש מתח בין אח גדול לקטן על שלקח ממנו תשומת לב. וזה תמיד בין האח לבין האח שבא מיד אחריו (יש לה נסיון, אמא לחמישה). וזה מתאים לסיפור כי יש ביניהם שנתיים. לכן היא כנראה משקרת לעצמה או לכם וצריכה טיפול עמוק כי זה עובר בהרבה גבול בסיסי. וגם האחות הקטנה צריכה ללמוד לא להיות פראיירית.
אם את "לא מצליחה לאהוב אותה", זו כבר הרגשה לא נעימה בשבילה, נכון?... תחשבי אם מישהו לא היה מצליח לאהוב אותך (תוסיפי מחמאה, כמו "למרות שקל לאהוב אותך".. שיהיה לה יותר קל לקבל)..
אז לפחות ממש תשתדלי, לא לפגוע בה. גם אם "לא מצליחים לאהוב", לפחות חייבים להשתדל לא להעליב, לא לפגוע.
ותוסיפי שעם הזמן, הא כבר תמצא בה דברים טובים שעוזרים לאהוב..
למשל קריית יובל, איך זה לזוג צעיר עם ילד, יש שם קהילה דתית לאומית וצעירים? יש שם גרעין תורני?
הבנתי שיש איזה קשר להר המור, אז זה יפריע למישהו שבא מישיבות אחרות..?
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוךhameiri13
חינוך אינו מתרחש רק בין כתלי הכיתה. הוא נבנה בבית, במטבח, בחצר ובזמן המשותף עם הדמויות המשמעותיות בחיי הילד. דרך משחק, עשייה ותנועה, ילדים קולטים ערכים, אווירה ואמונה. הפוסט שלפניכם מזכיר שחינוך עמוק מתרחש מתוך חוויה, קשר ושמחה — ומעודד הורים וסבים להיות שותפים פעילים בבניית עולמם הפנימי של הילדים.
כמה ציטוטים מעוצבים שמעוררים מחשבה על דרכי החינוך שלנו
לא כל למידה חייבת להתרחש במסגרת פורמלית. ילדים גדלים דרך התנסות, שמחה וקרבה. במיוחד כאשר המבוגרים סביבם חיים את הערכים שהם מבקשים להעביר. חינוך אמיתי הוא אווירה — לא רק מילים.
תמונה 1
הטקסט המקורי: How Do I involve Kids in Cooking?
Assign Simple Tasks. Make it educational. Prioritize safety. Encourage creativity. Celebrate their efforts.
תרגום לעברית: איך משלבים ילדים בבישול?
תנו להם משימות פשוטות. הפכו את העשייה ללמידה. שמרו על בטיחות. עודדו יצירתיות. העריכו את המאמץ שלהם.
פסקה מסבירה: המטבח הוא מקום של חינוך שקט. כאשר ילד שוטף ירקות, מערבב או מודד — הוא לומד אחריות, דיוק ושיתוף פעולה. בחברה החרדית, שבה הבית הוא מרכז החיים, זו הזדמנות להעביר ערכים של מסירות, נתינה ושמחה בעשייה. הלמידה אינה רק טכנית — היא חינוכית ונשמתית.
תמונה 2
הטקסט המקורי:
Playing is the highest form of research.
תרגום לעברית: משחק הוא הדרך הגבוהה ביותר שבה ילד חוקר את עולמו.
פסקה מסבירה: דרך משחק ילדים בודקים גבולות, לומדים להתנסות ומתמודדים עם אתגרים קטנים. במקום לראות במשחק בזבוז זמן, אפשר להבין שהוא כלי חינוכי עמוק. כך הילד מפתח ביטחון עצמי, יצירתיות וחוסן — תכונות שיסייעו לו גם בלימוד התורה ובהתמודדות עם החיים.
תמונה 3
הטקסט המקורי: Why Cook With Kids? Cooking with kids is a fantastic way to combine fun, learning, and family bonding.
תרגום לעברית: למה לבשל עם ילדים? כי זו דרך נפלאה לשלב הנאה, למידה וחיבור משפחתי.
פסקה מסבירה: כאשר נכד עומד ליד סבתא ולומד מתכון משפחתי, הוא לא רק לומד לבשל — הוא סופג מסורת. דרך רגעים פשוטים כאלו עוברים סיפורים, זיכרונות וערכים. זהו חינוך שאינו נאמר במילים גדולות, אלא מועבר באווירה של חום וקשר.
תמונה 4
הטקסט המקורי: How does PLAY support learning?
Focus Problem-Solving Confidence Collaboration Creativity Resilience Flexibility Imagination Communication
תרגום לעברית: כיצד משחק תומך בלמידה?
ריכוז פתרון בעיות ביטחון עצמי שיתוף פעולה יצירתיות חוסן גמישות דמיון תקשורת
פסקה מסבירה: משחק בונה כלים לחיים. ילד שלומד לשתף פעולה במשחק, יידע לשתף פעולה גם בלימוד. ילד שמתמודד עם קושי במשחק, מפתח עמידות. חינוך נכון רואה במשחק לא רק שעשוע — אלא הזדמנות לעצב אישיות יציבה, אחראית ובעלת יראת שמיים פנימית.
תמונה 5
הטקסט המקורי: Play is the way children learn what no one can teach them. Lawrence Cohen
תרגום לעברית: דרך המשחק ילדים לומדים דברים שאי אפשר ללמד במילים. – לורנס כהן
פסקה מסבירה: יש ערכים שלא מועברים בהרצאה אלא בחוויה. סבלנות, נתינה, התמודדות עם אכזבה — כל אלו מתפתחים באופן טבעי דרך משחק והתנסות. כאשר המבוגר משתתף, מחייך ומעודד, הילד לומד שמותר לו לנסות, לטעות ולצמוח.
תמונה 6
הטקסט: המטבח המשפחתי אינו רק מקום להכנת אוכל — אלא מקום של חינוך.
המקום שבו ילדים לומדים סבלנות, כבוד הדדי, ונתינה.
פסקה מסבירה: הבית הוא בית הספר הראשון והמשמעותי ביותר. דרך עשייה יומיומית פשוטה מועברים ערכים עמוקים. סבים, סבתות והורים שמקדישים זמן רגוע ומשמח, בונים יסודות יציבים לדור הבא. חינוך מתוך שמחה וחיבור משפחתי יוצר ילדים בטוחים, מחוברים ושורשיים.
הי אני אמא ל4 ילדים מקסימים ורוב היום משתדלת לשמור על בית נקי , כמה שאפשר ...
הבעיה היא כזו- כשההורים שלי באים אלינו לשבת עם אחים שלי הקטנים , הם בני 5 ו6 ...אבל הם עושים הרבה בלאגן בבית ומלכלכים לי בטירוף כמו למשל אם יש ממתקים אז הם אוכלים בבלאגן , מורחים על הספה ואז פתאום נשפך להם משהו ודורכים על זה, או ששותים שוקו וזה נשפך לי על הספת בד שלי ...וכל הבית נראה פשוט כמו אחרי מלחמה כשהם פה ....
העיניין הוא שאמא ואבא שלי לא אומרים להם כלום !
וזה מאוד קשה לי ....אני לא רוצה להיות כמו איזה שוטרת בבית עליהם ולהגיד להם לא לאכול בצורה כזו ולחנך אותם כי זה גם יכול לפגוע בהורים שלי (ככה אני מרגישה ) . אבל מצד שיני אני לא רוצה בית שבור ומלוכלך אחרי שהם באים זה לא נעים בכלל.
אני אפילו מרגישה סוג של כעס כלםי ההורים שלי באיזה שהו מקום ...למה הם לא יודעים להעמיד את אחים שלי במקום ולתת גבולות ... שחכתי לציין שאחים שלי גם צורחים בבית בלי סוף , בשבילהם זה משחק אבל אני פשוט מתעצבנת מכל המצב הזה שבסוף נופל עלי ועל בעלי ...
בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.
אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)
עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...
בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!
בתי הגדולה בת 8, ילדה מהממת מכל הבחינות- נעימה לחברות ולמשפחה, נדיבה, חכמה, באמת מותק. מצד שני, היא דוחה כל דבר לרגע האחרון. נגרר מזה שהיא מאד מבולגנת. מה רציתי לומר על זה:
1. אני מאד מבינה את היתרון של התכונה הזו- היא רוב הזמן עושה מה שהיא אוהבת ולא משימות ש*צריך* לעשות, וזה כיף גדול!
2. מצד שני, באחד מבני המשפחה הבוגרים (היותר מורחבת) יש את התכונות הללו. והן גורמות לו נזק מתמשך! אותה דמות לא מנצלת את הפוטנציאל שלה בשום תחום, מאבדת דברים על ימין ועל שמאל, מפוטרת מעבודות תוך תקופה קצרה. בקיצור- זו לא ההתנהלות המועילה בעולם הזה!
3. בבקרים עוד הצלחנו למצוא פיתרון- אני אומרת לה "את יודעת מה השעה ומה המשימות שלך, תעשי את זה בקצב שלך ואני לא מאשרת איחורים". ואז היא מתעדפת את המשימות שלה- לפעמים לא אוכלת א. בוקר אזלוקחת שקית לבי"ס, אבל סה"כ מגיעה די בזמן.
4. אבל עד שהיא הולכת לישון היא מורחת את הזמן ואז גם אני כבר משתגעת וגם היא עייפה בבקרים והולכת לישון לא תמיד בתחושה נעימה.
5. אני לא רוצה להתעצבן עליה, מצד שני אני ממש מפחדת שהתכונות האלו יהרסו לה את החיים הבוגרים.
לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב
אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.
ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...
וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה
א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.
זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.
יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.
הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.
אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.
ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.
לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.
נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.
ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.
בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.
מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה
היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.
אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)
ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).
פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.
אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.
ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.
אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..
אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.
לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.
אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).
זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.
(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)
כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.
התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.
בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.
1. קנינו רובוט שוטף שואב
2. החלטנו לקחת עוזרת
3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח
4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית
את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.
ועל הדרך חוסכים את התסכולים..
אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.
אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.
אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).
באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).
רק כאשר הרופא בהסדר עם חברת הביטוח - כל ההתעסקות של האישורים והניירת מתבצעת ישירות בין הרופא והביטוח. אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח. זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.
עבר עריכה על ידי אבא פגום בתאריך י"ח בחשוון תשפ"ו 16:30
אני סובל בשבתות, פשוט סובל, כל סעודה היא סיוט. יש לנו ב"ה 6 ילדים מגיל 3 עד 17 וכל סעודה היא בעיקר הקנטות בין הגדול לכולם. אני מכין דברי תורה, חידונים, סיפורים (כן, ניסיתי גם את "עושים עניין" של הרב יוני לביא) ופשוט לא מצליח להחזיק יותר מ 20 שניות. אני רק פותח את הפה הגדולים על הספה במקרה הטוב קוראים עלונים, או בחדר, נחים מחוסר עזרה בשישי.. אני מרגיש מועקה גדולה, תחושת כישלון, אפילו הקטנים לא מקשיבים לסיפורים.
החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.
אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''
בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב.
יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת.
1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון.
2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !
3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'
4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.
5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.
6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.
8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.
9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]
10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.
11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.
12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]
1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.
אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.
תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...
2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..
סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.
3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.
כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.
בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.
ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.
4. כמובן תפילות!!
אני ממליצה אחרי האוכל, להגיש פיצוחים, שתיה, נשנושיאביגיל ##
טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה
אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.
עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה
מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש
גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'
אגב לא חייבים את כל אורך השיר..
בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב
אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע
למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם
אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...
ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..