יש לי שתי בנות בהפרש של שנתיים.
הגדולה יותר לא סובלת את הקטנה מתחתיה...
ממש רבות והקטנה מתחתיה תמיד נעלבת.. היא גם יותר רגישה וילדותית.
עשיתי שיחה לגדולה יותר מה מפריע לה כל כך בקטנה? (שתבינו הקטנה כל הזמן מנסה להתחנף אליה.. לתת לה דברים ולעזור לה וכו') אז היא אמרה לי התספורת שלה הקול שלה .. כאילו דברים חיצוניים...
אמרה לי בבכי אני לא מצליחה לאהוב אותה. לא מצליחה . כאילו היא לא שולטת בזה.. משהו בה מפריע לה..
(גם לי קורה שמפריע לי משהו במישהו מסוים ואני לא מתחברת אליו. כמבוגרים אנחנו יכולים לעבוד על המחשבה ולסלק אותה מאיתנו) אבל איך לילדה אני נותנת עצות... שתרגיש חיבה לאותה אחות...??? זה יוצר אווירה לא נעימה בבית.
כל שישי בערב אני מותשת... כמה צרחות. כמה בלאגן. הבן שלי צופה מהצד איתי ועם בעלי ולא מבין מה הקטע שלהן? יותר נכון של הגדולה יותר... אני אובדת עצות ומותשת.
חשוב לי לציין שהגדולה יותר ילדה מוכשרת אמנותית. גם מאוד יפה.. עוזרת לי מאוד בוגרת לגילה... חברותית... נימוסית וכו'...
באמת ילדה עם לב טוב. אבל מאוד חשוב לה חיצוניות... הקטנה יותר ..לא יפה כמוה ומסודרת כמוה.. אולי זה קשור???