יש לי משהו על הסביבון

את הסביבון מחזיקים מלמעלה-

מרמז שבחנוכה הגזרה הייתה על הנשמה היהודית, על התורה, על הרוח של עם ישראל.

ולעומת הרעשן בפורים שמחזיקים מלמטה-

כי בפורים הגזירה הייתה על הגוף, להשמיד את העם באופן פיזי.

בעיקרון זה דבר תורה ממש ארוך, זו מערכה שלימה שאמר אחד מגדולי הצדיקים, אבל אני אביא את תמצית הדברים, ואמנם זה עדיין קצת ארוך, אבל מומלץ מאוד לקרוא בכל זאת, אפילו בצורה של שלבים שלבים. (ולא נורא קצת להתרגל לסגנון דברי תורה כאלו, שהם מערכות בנויות לתלפיות, מורכבות חוליות חוליות הנשזרות באופן מופלא):

אנו מוצאים בחנוכה ענין מיוחד שאינו בשום חג, ש"קבעו להודות ולהלל", וצריך להבין - מה המיוחדות הזו.

ובכן, הנה על הפסוק "לא מרובכם מכל העמים.. כי מאהבת ה' אתכם.." מסביר הרמב"ן שהאהבה היא למי שמוכן להתמסר עבורו בשלימות - וזה ייחודי לכלל ישראל, ומביא את המדרש "מה לך יוצא להסקל? [כלומר: על מה אתה נסקל] - על ששמרתי את השבת, מה לך יוצא להשרף? - על שמלתי את בני, מה לך יוצא להרג? - על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שעשיתי רצון אבא שבשמיים" ומסיים הרמב"ן שעל זה נאמר "ישראל עזין שבאומות" שהם עזים על שמירת יהדותם ונאמנותם לה'.

***

בנבואת דניאל אנו מוצאים שדימו את יוון לנמר, ומסביר המהר"ל שזה מחמת שהם עם עז, ונמר הוא החיה שמתייחדת בעזות, "הוי עז כנמר", והסיבה שיוון היא עם של עזות - היות שעניינם הוא בחכמה, בשכל, ושכל - בשונה מכל המידות, אינו ניתן להכנעה, אדם שכועס יכול לכבוש את כעסו, אדם שמקנא יכול לכבוש את קנאתו, אבל אדם שמבין הבנה מסויימת - אינו יכול "להחליט שהוא מבין הפוך", והוא עז בנאמנותו ומלחמתו. ולכן - יוון שגידלו ושיבחו את עניין החכמה, שהוציאו את כל הפילוסופים, הם מתייחדים בעזותם. ומולם התייחדו ישראל במלחמתן - בתור ה"עזין שבאומות"

ודקדקו צדיקים במהר"ל - שאינו מציג את העזות כדרך של "בדיעבד" ש"טוב, אין ברירה, נהיה חייבים להיות עזים" אלא שזו תנועה חיובית בנפש, שכשנתקל אדם מישראל בהתנגדות לערכי התורה - יגיב בעזות. 

***

בפתיחת הלכות חנוכה מתאר הרמב"ם "בבית שני כשעמדה מלכות יוון", וידוע ההסבר בכך שהדגיש את "בית שני" - היות שמהותו של בית שני הוא בהארת תורה שבעל פה, כמבואר במדרש הקבלי "היכלות" - שבבית שני אמר הקב"ה לישראל שהוא רואה שהשתוקקותם להרבות תורה בקושיות ותירוצים - להאיר את אור תורה שבעל פה.

עומק עניין תורה שבעל פה נובע ממידת החכמה, שמתוך חכמת התורה והעיון בה - מוציאים חידושים ועיונים, מתוך שכלו של האדם העמל בתורה.

ועיקר מלחמת היוונים - שעניינם, כאמור, הוא בחכמה. הייתה להחליף את חכמת התורה בחכמת יוון, שבשונה מחכמת התורה שמכוונת להתאים ולהשפיע על המציאות, חכמת יוון היא באופן נבדל, כמו אותו פילוסוף שהתנהג בצורה מגונה והסביר: "וכי מתמטיקאי חייב להיות משולש?". וזו עיקר מלחמתם - הם רצו לעקור את חכמת התורה המשפיעה על הגוף, ולהעמיד את השכל כדבר נפרד ואת תרבות הגוף כדבר נפרד.

לא לחינם אמרו חז"ל "ארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית" - כי היא שורש הרע ששם, להפריד את המושכלות מהמעשה, ולכפור בחכמת התורה.

***

במאבק זה, של יוון בעזותה המנסה להחדיר את תפיסת החכמה שלה, אל מול ישראל העזין שבאומות שהתעקשו לשמור על תפיסת החכמה של התורה. חכמה מול חכמה, עזות מול עזות. ניצחו ישראל בעזותם. והותירו את עוז חכמת התורה על מכונה.

לכן מתבטא נס החנוכה במנורה, ואת החג קבעו בעיקר על נס פך השמן ולא על ניסי המלחמות - כי המנורה היא הביטוי המרכזי לכל המלחמות כולם - שהתנהלו סביב המאבק על החכמה, והמנורה היא סמל החכמה, כמו שנאמר "הרוצה להחכים ידרים - שמנורה עומדת בדרום". היא סמלה של תורה שבעל פה, הנקראת במדרש "הארת תורה שבעל פה" - אור, הנובע מן החכמה.

ולכן אף אנו מדליקים לדורות את החנוכיה - שהיא היא זכר למנורת המקדש, כסמל לחכמה ולהארת תורה שבעל פה. ועל זה אמרו צדיקים שהתבוננות באור הנרות היא סגולה לשפע בתושבע"פ ולהארתה.

***

אלא, שלאחר שמקדשים כל כך את העזות, יש חשש שיחשוב האדם שמידה זו בפני עצמה מקודשת, וישחית את מידותיו כשיהפוך את עצמו לחוצפן.

לכן הדגישו במיוחד את ההודאה - שהיא האנטיתזה לעזות, כי מהותה הוא בהתבטלות, בהכרה במשהו עליון ומשפיע והיכנעות לפניו. 

כשבכך אנו מדגישים: קידשנו את החוצפה והעזות אל מול הרוע והרשעה, אל מול הדעות המנוגדות לחכמת התורה. אבל אין זה בגלל שבפנימיותינו אנו חצופים, כי הנה אנו פועלים בנפשינו פעולה של היכנעות לפני אדון העולם, ורק מכוח נאמנותינו לו - אנו מעיזים פנינו כנגד הנלחמים בו.

בחנוכה יש קביעה מיוחדת של מצוות הודאה, צריך להבין למה.

ברמב"ן מבואר שהסיבה שה' אוהב את עמ"י - זה כי הם עזים במלחמתם למענו, ועל זה נאמר "ישראל עזים שבאומות" שמתנהגים לגבי זה בעזות.

גם יוון עניינה בעזות, והטעם - כי הם סמל החכמה האנושית, ובשונה משאר מידות - אדם לא יכול להכניע את השכל שלו. ולכן הוא עז בחכמתו.

והעזות של ישראל - שהם נלחמים מנגד על חכמת התורה - היא דבר מבורך, לא "דיעבד" אלא תנועה חיובית בנפש - להגיב בעזות לכל דבר שהוא התנגדות לתורה.

בבית שני האיר אור תורה שבעל פה, שעניינה הוא "החכמה", ודווקא אז קמו היוונים להלחם - לנתק את חכמת התורה ולהעמיד תחתיה את חכמת יוון, שהיא חכמה שלא מתיימרת להשפיע על הגשמיות, אלא מקדשת את הגוף בפני עצמו ועוסקת בחכמה בפני עצמה.

עם ישראל נלחם בעזות נגד זה, ושמר בקנאות על חכמת התורה.  סמל המלחמה מתנקז לנס המנורה - שהמנורה מסמלת את החכמה ותורה שבעל פה, שאותה הצליחו עם ישראל לשמר בעזותם כנגד עזות יוון המנסים להחדיר את חכמתם במקום חכמת התורה. 

לכן גם תיקנו את הדלקת נרות חנוכה - כהמשך למנורת המקדש וכביטוי לחכמת תושבע"פ, ולכן התבוננות בנורת היא סגולה לקבל הארת תושבע"פ וחכמה.

ועל מנת שלא יהפוך להיות מצב שנשחית את מידותינו בגלל העזות הזו - תיקנו מנגד את ההודאה, שהיא תנועה של הכנעה בפני ה' - ובה אנו מראים - אין לנו טבע של חוצפה, כלפי ה' אנו כנועים, אלא שמכח כניעה זו אנו עזים כנגד הנלחמים בו.

ולכן לבקש מה שצריכים מהשם הן ברוחניות והן בגשמיות.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....