שלום לכולם,
אני יודעת שזה נושא מאוד רדוד וניסיתי כבר תקופה ארוכה לעשות עבודה פנימית עם עצמי ולנסות להבין מה מפריע לי ולמה.. אבל אחרי כל הדיבורים היפים בתכלס אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאני פשוט לא אוהבת (בלשון המעטה) לנסוע להורים שלו.
הם אנשים מאוד נחמדים וסימפתיים אבל:
א. אני שונאת את הבית שלהם. הוא מכוער, מבולגן, קטן, וצפוף מאוד. אין לי בו אוויר.
ב. אין בבית אווירה נעימה. ההורים שלו צעירים ועדיין בשלב של ריבים וכאלה, ברמה שאחד מהם יכול להתעצבן ולעזוב את שולחן השבת באמצע הסעודה ולהסתגר בחדר. זה פשוט לא נעים.
ג. חמותי שתהיה בריאה חושבת שהיא הכי חכמה בעולם, אי אפשר לדבר איתה על כלום כי היא יודעת הכל והיא תמיד צודקת וכל הבחירות שלה בחיים היו מושלמות והילדים שלה הכי טובים ומה שהיא חושבת זאת האמת היחידה.
אז פשוט לא נעים לי ולא כיף לי להיות לידם.
בעלי מתוק ולא מתרגש מכלום, בסופו של יום זה המשפחה שהוא גדל בה והוא לא סופר אפחד ולא מעניין אותו כלום.
אבל אני, לא כיף לי.
וזה ברמה שכשאני יודעת שאנחנו נוסעים אליהם לשבת, שבועיים מראש אני בכוננות ספיגה, וזה מדיר שינה מעיני בלילה (ברצינות, אני יודעת שאני נשמעת פסיכית) אבל באמת פשוט לא כיף לי שם ..
אני ממש ממש מנסה להתרגל ולהגיד לעצמי שזה מה יש, אבל אני לא מצליחה להפסיק לשנוא את זה.
האם יש בבקשה למישהו עצה טובה או טיפ בשבילי כדי שאדע להתמודד עם זה יותר בקלות?
תודה
אני יודעת שזה נושא מאוד רדוד וניסיתי כבר תקופה ארוכה לעשות עבודה פנימית עם עצמי ולנסות להבין מה מפריע לי ולמה.. אבל אחרי כל הדיבורים היפים בתכלס אני לא יכולה להתכחש לעובדה שאני פשוט לא אוהבת (בלשון המעטה) לנסוע להורים שלו.
הם אנשים מאוד נחמדים וסימפתיים אבל:
א. אני שונאת את הבית שלהם. הוא מכוער, מבולגן, קטן, וצפוף מאוד. אין לי בו אוויר.
ב. אין בבית אווירה נעימה. ההורים שלו צעירים ועדיין בשלב של ריבים וכאלה, ברמה שאחד מהם יכול להתעצבן ולעזוב את שולחן השבת באמצע הסעודה ולהסתגר בחדר. זה פשוט לא נעים.
ג. חמותי שתהיה בריאה חושבת שהיא הכי חכמה בעולם, אי אפשר לדבר איתה על כלום כי היא יודעת הכל והיא תמיד צודקת וכל הבחירות שלה בחיים היו מושלמות והילדים שלה הכי טובים ומה שהיא חושבת זאת האמת היחידה.
אז פשוט לא נעים לי ולא כיף לי להיות לידם.
בעלי מתוק ולא מתרגש מכלום, בסופו של יום זה המשפחה שהוא גדל בה והוא לא סופר אפחד ולא מעניין אותו כלום.
אבל אני, לא כיף לי.
וזה ברמה שכשאני יודעת שאנחנו נוסעים אליהם לשבת, שבועיים מראש אני בכוננות ספיגה, וזה מדיר שינה מעיני בלילה (ברצינות, אני יודעת שאני נשמעת פסיכית) אבל באמת פשוט לא כיף לי שם ..
אני ממש ממש מנסה להתרגל ולהגיד לעצמי שזה מה יש, אבל אני לא מצליחה להפסיק לשנוא את זה.
האם יש בבקשה למישהו עצה טובה או טיפ בשבילי כדי שאדע להתמודד עם זה יותר בקלות?
תודה
תגובה מושלמת! פשוט לגזור ולשמור ולקרוא מילה מילה.