אני בת הזקונים במשפחה ולפיכך כשהייתי באה ברווקותי עם ההורים לאחים הגדולים שלי שהיו להם ילדים הקטנים, תמיד פינקו אותי , עם האחים הגדולים תמיד היה כיף במסעדות, הזמינו אותי, דאגו לי וכו'..וגם תמיד הייתי בעניינים, טיפלתי ב... וגידלתי את אחיינים שלי, אחים שלי הגדולים -גדולים ממני בהרבה שנים והיינו יוצאים איתם עם הילדים שלהם ומבלים הרבה ביחד אני וההורים. איכשהו לאחים שלי הנשואים הגדולים עם הילדים בזמנו היה קל יותר לארח אותנו, להיות בקשר רציף, להזמין. להתקשר ולעדכן בטלפון. אחותי הגדולה הכי שונה ממני בעולם: אוהבת אירוח, מפנקת, כשמגיעים אליה זה כמו להיות בבית מלון! וכל השנים היה ממש כיף אצלה.
לשמחתי ותודה לאל נישאתי עם ילדים אבל מרגישה שהיום כשאני נשואה עם ילדים זו משימה ענקית עבורי להיות בקשר עם המשפחה שלי או להזמין, זה פחות זורם לי גם כי ב"ה עסוקה בעיסוקיי עם חוגים, עניינים, חברים לילדים, גינה ודברים שבשגרה ובשוטף ובעבודה תובענית- אז מתי יש זמן להשקיע במשפחה? ומאז גם אבא שלי לצערי נפטר.
אמא שתהיה בריאה ותזכה לאריכות ימים ושנים, מבוגרת מאד (חיונית תודה לאל, עוזרת לי ומזמינה אותנו אליה לשבת פעם בחודש-חודש וחצי וגם באה אלינו) והאחיינים שלי גדלו תודה לאל, בגרו, עשו צבא ואוניברסיטה ומתחתנים בעצמם, וההורים שלהם-אחים שלי בפנסיה, ופנויים יותר אבל פחות עסוקים באירוח אלא בילדים שלהם, הכלות\חתנים ונכדים-המשפחה הפרטית שלהם הפכה למוקד.
אני מרגישה קצת באסה- אין אצלנו רצון לעשות מפגשים גדולים כבר, אחותי היוזמתית בדר"כ שהייתה מארחת כל השנים ומזמינה, עסוקה בנכדים שלה ואין לה רצון להניע, הרצון שלה מתמקד באמא שלי ולבקר אותה ולקנות לה ושהיא תהיה בסדר כמו אחות בכורה טיפוסית שדואגת. גם אם היו מפגשים, אני עסוקה בלרדוף אחרי הקטנים שלי ופחות מצליחה לדבר עם אחיינים. הגיסות פחות מזמינות אליהן ואני מרגישה שאנחנו פחות מוזמנים לאחים (למשל הייתי אצל אחי פעם אחרונה בל"ג בעומר, לא האחרון לפני שנתיים) ושזה פשוט מתפספס לי למשל: אחי הגדול מזמין לשבת את אמא ועוד אח ואשתו (חילוניים) גדי שיביאו אותה אליהם לשבת אז עוד אחות חילונית שיכולה לקפוץ ולנסוע אח"כ הביצה קופצת ומצטרפת. אני בעבודה בבוקר ואחי ואחותי החילונים קופצים לאמא והם הולכים למסעדה ביחד עם אמא כי כולם בגיל פרישה. ובמיוחד מרגישה שזה כאילו עלי, שזה תורי, שזו אחריותי, שכאילו יש ציפייה שרק אם נזמין אז נהיה חלק וזה קצת מבאס כי אני שונאת לארח, זה פחות זורם לי וטבעי. אגב, כשאני מארחת אני קונה קישים או פיצה, עוגה ופירות, שתיה ומפנקת מאד אבל זה מרגיש לי "כבד" (ולפני שתגידו "זה כולה קפה ועוגה מה הלחץ?" אז אצלנו במשפחה מצפים שאם מגיעים בערב אז תהיה איזו אירוח, כי בכל זאת מגיעים מרחוק והם צודקים).
בכל מקרה, איך ואיפה אתם קובעים כל המשפחה להיפגש? איך מחברים אחיינים שלי שהתחתנו\באוניברסיטה\צבא ואת הילדים הקטנים שלי?
האם גם לכם כואב שהמשפחה נפגשת פחות?<
אגב אוהבים מאד את הילדים שלי, אחים שלי חמים מאד, אוהבים ותמידדדדד קונים להם מתנות וגם האחיינים אוהבים ומכירים אותם הודות לשבתות המשותפות אצל אמא.
יש אח שגר יחסית קרוב אלי אבל אשתו יחסית לא יוזמת והוא מעדיף להשקיע באמא שלי מאשר קשר איתנו וזה מאכזב.
אני פתאום קולטת, בלי להאשים, כמה זה חשוב "לעבוד בזה", שיחסים וקשרים משפחתיים, אירוח, והזמנות זה הדבק המשפחתי ואם אף אחד לא מרים את הכפפה זו בעיה.
חיבוק גדול🫂