אמרה לי עכשיו חברה שהיא משאירה את התינוקת שלה (בערך בת שנה) בלול ישנה ויוצאת עם בעלה להליכה ומשאירה את הפלאפון דולק והיא עם אוזניה
נחרדתי ממש ואמרתי לה שזה מסוכן נורא, והיא שאלה למה? הרי גם כשהיא ישנה היא לא שומעת כל פיפס שקורה,ומה שהיא שומעת בטלפון זה מה שהיא שומעת כשהיא ישנה
מה אני יכולה לענות לה? זה ממש מזעזע בעיניי
בשום אופן לא
חלונות
אוי וי....מיואשת******ואם הם בבית, אפילו ישנים- זה מונע.
ילד הוא חסר אונים לחלוטין....
אם אמא יצאה מהבית והשאירה תינוק, וח"ו קרה משהו, האם היא תואשם בבית המשפט אחר כך?
כי אם אמא יצאה עם ילד לגינה בלי נעליים גם אם תיכנס לו זכוכית לרגל לא יעמידו אותה על זה לדין.
אז יש קצת הבדל.
"עוד קובע החוק כי מי שאשם בהשארת ילד קטן מתחת לגיל שש בלי השגחה באופן שעלול לסכן את חייו או לפגוע בבריאותו או בשלומו, דינו מאסר בפועל לתקופה של שלוש שנים וכי מורשע בנטישת ילד בכוונה תחילה דינו מאסר בפועל למשך חמש שנים, ואם הילד הושאר ללא השגחה בשל רשלנות, הנאשם ייענש בתקופת מאסר של שנה."
ועל שכחת ילד ברכב העמידו ומעמידים הורים לדין. וזה עוד משהו שקורה בלי כוונה!!!
(אימוני שינה)כמה טוב שבאתוזה באמת בעיה, במדינות אחרות בעולם יש הגדרות יותר מפורטות
גם מי שמשאיר ילד באוטו בלי השגחה לפעמים זה יסכן את חייו ולפעמים לא.
הנקודה היא שיש אנשים שלא רוצים להגיע למקרה התיאורטי חס ושלום שבו מנסים לברר אם הם גם הולכים לשבת בכלא בנוסף על זה שאיבדו ל"ע ילד.
אם אפשר לשאול
לא הייתי עושה את זה בעצמי, אבל אני חושבת שזה שונה ממצב של ילדה בת שנה לבד בבית
כי הם מגיעים גם לא בחלומות. וחלק מהאחריות ההורית שלנו זה לחשוב על תרחישים כאלו. אנשים מתו מהם. לא בחלום.
כי את מודדת כל דבר מול- ואם אני ישנה עכשיו
נו, אז אם אני אברח עכשיו להוננללולו לחמישים שנה ואחזור אחר כך מה הבעיה? יכולתי להיות ישנה.
השוואה ממש מוזרה בעיני.
כשאני קוראת על אנשים לא אחראיים שמגדלים ילדים. טוב? כועסת מאד אפילו.
ואם זה מעליב אתכן שאני חושבת שאתן לא אחראיות אז- אל תכעסו! למה לכעוס ??
וכועסת שאנשים לא אחראיים מכחישי קורונה
כן דברים כאלו מכעיסים אותי. מי שלא אוהבת לשמוע שלא תקרא.
מכעיס
מזעזע
מחריד
ואולי באמת אני צריכה להפסיק לקרוא פה.
יש כאלו בעולם? אכן. בהחלט.
למה את חושבת שזה הגיוני לקבל משהו שבעינייך לא תקין?
לא יודעת, גניבה בעינייך תקין? לא? אם השכן שלך גונב זה לא מכעיס אותך? את מקבלת את זה ש"יש עוד דפוסי התנהגות בעולם"?
וכן. להשאיר תינוק לבד בעיני זה נורא כמו גניבה. אולי יותר.
2. אין מקום בעולם לאנשים גנבים וכו. אם הם מתחרטים ומשלמים וחוזרים בתשובה, אז כן. אבל כל עוד הם חיים בגישה של "זו רק דפוס התנהגות שונה אני אמשיך כי זה בסדר להיות שונה" אז לא, אין להם מקום. לכן יש בתי משפט ובתי כלא.
המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו – מאסר שלוש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו – מאסר שנה; עשה כן במטרה לנטוש את הילד, דינו – מאסר חמש שנים.
לא אמרתי לא הזנחה לא רווחה ולא חוסר אחריות
ולא אמרתי שלא לוקח לי זמן להגיע לתינוק שלי- אבל אני נמצאת במצב זמין ועושה את ההשתדלות המינימלית שלי
פעם אחת קרה שהתקלחתי ולא שמעתי אותה כמה דקות- ואכלתי את עצמי הרבה זמן אחר כך
אבל אם חלילה קורה משהו ואני לא בבית- מחריד אותי לחשוב על סיטואציה כזו
קודם כל הרבה מהזמן אנחנו ערים. אני לא מתייחסת רק לזמן השינה
וחוץ מזה מבוגרים אכן מתעוררים משריפה בהחלט. לא בזמן האידיאלי מן הסתם, אבל כן בזמן שיכול להציל נפשות.
מתואמתהמשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו – מאסר שלוש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו – מאסר שנה; עשה כן במטרה לנטוש את הילד, דינו – מאסר חמש שנים.
נכון. אין הגדרה למה זה השגחה ראויה. מאחלת לכולן שלא תצטרכו לעולם לעמוד בבית משפט ולשלם לעו"ד שיוכיח שמכשיר כלשהו זה השגחה ראויה.
לילה טוב.
כלומר, מישהי לוקחת בחשבון שאם יקרה משהו ח"ו לא יהיו לה שום מחשבות של "אם הייתי נשארת בבית עדיין היה לי ילד"
אני קוראת פה בשרשורים אפיונים של מחוננים, שמאוד מזכירים לי את כל מה שאני יודעת על אוטיזם... ואני שואלת: באמת מדובר על מחוננות, ולא על אוטיזם במסווה?
אני יודעת שבתוך הסיווג של אוטיזם יש אוטיסטים שמוגדרים מחוננים ויש כאלה שלא. ויש כאלה בתפקוד גבוה, שבאמת אולי המחוננות שלהם מחפה על האוטיזם...
אבל עד עכשיו חשבתי שמחוננות היא פשוט איי-קיו גבוה, שאולי עלול להוביל לקשיים חברתיים ורגשיים, אבל לא לצורך מוגבר בשקט, לרגישות לרעשים, לקושי במעברים... וכו' - דברים שאני מכירה מאוטיסטים.
וזהו, אני קצת מבולבלת, ומעניין אותי אם מישהי תדע לעשות לי כאן סדר...🙈
ומוסיפה סרטון על מאפייני הילד המחונן, כמובן שלא כל הילדים יסבלו מכל הקשיים המתוארים, אבל חשוב להבין את מי שכן סובל על מנת להתנהל מולו נכון יותר.
המחונן 24/7 - פורטל עובדי הוראה | מרחב פדגוגי
יש גם סרטונים/ הרצאות על מחוננים על הרצף, אולי זה יעזור להבין את הנושא יותר טוב.
הקטן של בן שנה, אחרי שניים שהם בבית ספר יסודי כבר
ההפרש לא היה מתוכנן- ניסיונות להביא להם אח/ות כבר הרבה קודם אך ללא הצלחה
ואני משתוקקת להביא לקטן אח/ות שתהיה לו חברה..
מה ההפרש שמצד אחד לא יהיה לי קשה בהריון (זה בטוח יהיה הריון בסיכון כי עברתי לפניו לידה שקטה והפלה מאוחרת) ומצד שני שזה לא יהיה פער גדול מדי שיוכלו לשחק ולהיות חברים עם כמה שיותר מכנה משותף
שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.
מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור
הם עדיין קטנים,
הגדול בו 3 הקטן בו שנה
ומרגישה שהפער מושלם!!!
נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש
ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.
מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף
הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי.
לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן
אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד
בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.
אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.
לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...
שביסודי יכולים להיות חברים שלו
אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)
אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה
אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד
יש לזה יתרונות וחסרונות
ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח
אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב
ולפותחת -
נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך
זה גם משתנה ממשפחה למשפחה
הדינמיקה משפיעה
וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.
וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.
אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער
אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה
כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום
אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח
זה הפרש ממש טוב לדעתי
ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..
של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.
כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.
אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי
שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.
5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ
2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה
3 שנים נראה אידיאלי
. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות
ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו
יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.
אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.
אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.
והם הכי לא חברים שיש
לצערי הרב
לא בהריון
לא אחרי לידה...
ילדים קטנים אבל כבר לא פיצים
כן רוב הלילות קמה בין פעם לשלוש אבל סוף-סוף כבר יש לילות שיכולה לא לקום בכלל....
ברזל תקין בי 12 בעייתי קצת אבל מטופלת בזריקות
ועדיין עייפה כל הזמןןןן
לא משנה מתי הולכת לישון, לא משנה מתי קמה, לא משנה כמעט איך ישנתי בלילה
פשוט מרגישה עייפות תמידית
כל הזמן גמורה כל הזמן עייפה כל הזמן מרגישה שרוצה לישון
כל הזדמנות שיש לי לישון/לנוח בבוקר או בצהריים כמעט תמיד קופצת עליה בלי לחשוב פעמיים גם על חשבון דברים אחרים...
זה נורמלי?! יש לכן רעיונות איך לעזור? זה מתיש ומתסכל🙈
זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.
וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...
תודה!! אבדוק את זה!
מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות
באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.
מההריונות בגלל ההיפראמזיס....
אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו
וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..
בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...
כל יום לאכול כף
בסלט, ביוגורט וכו...
חוץ מזה
יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה
של דוד קאפח
ללא עצירות ותופעות לוואי...
100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,
100 גר´ צימוקים כהים,
100 גר´ תאנים יבשות,
100 גר´ שקדים קלופים,
100 גר´ תמרים,
8 אגוזי ברזיל.
לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)
ולאכול כף בבוקר וכף בערב.
(ד.א. זה גם ממש טעים=) )
בהצלחה ותרגישי טוב!
את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....
אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.
ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו
אבל
א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.
ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר
זאת גם היתה השאלה שלי
האם זה הגיוני פשוט..
כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....
אשים לב , תודה🩷
אני חושבת שזה הגיוני
פשוט בשביל לדעת שזה הגיוני, צריך לישון טוב ואז האסימון נופל.
ולרוב זה לא קורה, אז זה נשמע שזה לא הגיוני...
אבל מניסיון שלי, יצא לי נגיד פעם לישון יומיים ברצף טוב (וזה ממש ממש נדיר) ופשוט קמתי אחרת. עם המון אנרגיות ולא עייפה בכלל.
וזה היה מדהים שאפילו לא חשבתי שזה קשור
אבל זה כן
היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי
פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה
אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....
אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול
אנסה גם להיזכר בשם של הרופא
מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר
אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין
גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..
אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭 הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈
לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?
אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף
-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום
ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין
אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו
שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך
ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים
ומכיוון אחר -
הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.
אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.
שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.
והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.
וגם התגובות צפויות לגמרי
כלומר
אם את עסוקה הרבה עם הילדים ולא נחה לרגע וקמה מלא בלילה ועובדת משרה מלאה ועוד ועוד אז זה מסביר
אבל הילדים כבר לא פיציים
יש לילות שאת ישנה טוב
אז לא אמורים להרגיש ככה באופן תמידי, ככה לפחות מנסיון שלי.
כי אם ככה, לגרום לעצמך להיות פחות עייפה בלי למצוא סיבה זה לא בעיה ואת לא צריכה את העצות שלנו
נשמע שכן יש פה משהו חריג שהוא מעבר לשינה וזמן לעצמך.
לא עייפות רגילה של אמא לקטנים...
(ואני לא חושבת שנכון לתלות באימהות קשיים שמפריעים בתפקוד בחיים... לפני כמה שנים הייתה לי תקופה של חולשה מטורפת בידיים, והתקשרתי למוקד אחיות כדי לשאול מה זה. האחות שם שמעה שיש לי שבעה ילדים ומיד אמרה, "נו, מה את רוצה, ברור שתהיה לך חולשה". ואיך כעסתי! כי זו לא הייתה חולשה רגילה... אז מה הקשר לזה שיש לי שבעה ילדים? ב"ה רופאת המשפחה התייחסה לזה ברצינות ושלחה אותי לבירורים. בפועל לא היה לי כלום ב"ה ואני לא יודעת ממה זה נבע, אבל עדיין - זה לא משהו שאפשר לפטור באימהות...)
שלך דווקא מוכיחה ההפך ממה שאמרת
היתה לך חולשה שלא היתה לה סיבה אחרת
אלא כנראה מדברים רגילים כמו עומס יתר
זו לא האמהות
זה הדברים שהיא מביאה איתה
כמו חוסר שינה עומס ועוד דברים שכתבתי למטה (שגם יכולים להיות בלי אמהות)
שלא הייתה לי מעולם לפני כן, וגם אחרי כן (עם יותר ילדים) לא הייתה לי כמוה בעוצמה כזו.
אני לא יודעת מה הסיבה לה, אבל ברור שהיא לא הייתה קשורה נטו לעומס החיים.
ואיש רפואה שיפטור אישה שמתלוננת על משהו חריג בכך שהיא אמא, עלול לפספס דברים קריטיים.
לגבי איש רפואה
איך את יודעת שהסיבה לא היתה קשורה לעומס?
אולי היה עומס על הידיים והחולשה גרמה לך לתת להן יותר מנוחה
הסיבה היחידה שאני יכולה למצוא לזה היא עומס רגשי חריג (זו הייתה תקופת הקורונה).
או שאולי היה לי משהו פיזי, שעד הבדיקות כבר עבר... (אולי אפילו פוסט קורונה, מי יודע)
עייפות יכולה לנבוע מהרבה דברים
פיזיים ונפשיים כמו:
1. חוסר בשעות שינה (8 שעות אחרי קיזוז קימות)
2. תזונה לא מאוזנת/ מספיק מזינה
3. חוסר בפעילות גופנית
4. חוסר במנוחה פיזית
5. עומס משימות
6. לחץ בעבודה/ בבית
7. חוסר בהפסקות ממשימות בעבודה/ בבית
8. חוסר בזמן עצמי
9. הימצאות תמידית במקומות רועשים
הרגשתי הרבה יותר רעננה ועירנית!
לא היה לי צורך בשנצ, הייתי מתעוררת בבוקר ומצליחה לקום מהמיטה בזריזות וכו'...
בן חודשיים יומיים עם חום באזור 38.2
אתמול היינו אצל הרופא אמר לעקוב אחר טיטולים ואם ממשיך היום להגיע לבדיקת שתן
אוכל הרבה פחות,טיטולים הרבה פחות רטובים מהרגיל,אף סתום ושמה מי מלח זה לא עוזר כל כך... גם לא חלב אם....
מה המדד אמור להיות לגבי הטיטולים?
אם רטוב מעט זה מספיק? אבל זה ממש ממש לא כרגיל והוא גם אוכל הרבה הרבה פחות מהרגיל....
רפואה שלימה!
הייתה פה פעם מישהי שסיפרה
על הגעה למצב של התייבשות התינוק שלה
בסוף בדקו אם הוא טיפול בבית חולים, והיה צריך
ואחרי תקופה הוא היה בסדר והם השתחררו הבייתה.
מקווה בשבילך שהילד בריא ואולי רק מעלה חום ממשהו שלא מזיק.
תרגישו טוב!
הם פחות רטובים מהרגיל אבל רטובים? יש שם צבע צהוב חזק או צבע עדין/שקוף?
אם הוא חולה הגיוני שיאכל פחות מהרגיל, לא הייתי רצה למיון.
עוד סימנים לבדוק התייבשות- אם המרפס שקוע, אם בוכה בלי דמעות (אבל אולי בגיל חודשיים בכל מקרה בוכים בלי דמעות), פה יבש ושפתיים יבשות, נראה אפאטי.
בריאות שלמה ומהירה.
את יכולה לנסות לתת לו כל כמה זמן 5 מל במזרק חלב אם. וככה לעקוב כמה הוא אוכל.
מרגישה בתוך בעיה
לא רוצה ללדת
לא יודעת איך ואיפה זה יהיה
מכחישה מאוד
חוששת מאוד
ובעיקר הזמן עובר מהר מידי ואני לא מוכנה!
בעברי כבר כמה הריונות ולידות ב"ה כשלכולם הגעתי בציפייה, בסקרנות, ברצון
הפעם זה לא כך בכלל!
אני מאוד חוששת ולא יודעת לאן לפנות.
ניסיתי לקבל מענה לפחות נפשי דרך אגודת אפרת
כלום לא מעניין אותם אם אני לא מתכוונת להפיל חלילה. לא מסתכלים לכיוון שלי, מבקשים מסמכים ומבהירים שזה שזה הריון לא מתוכנן ולא קל נפשית בכלל - לא מעניין אותם בנעל.
ואני עצבנית ולחוצה ולא יודעת מה לעשות.
אפילו איפה ללדת אני לא יודעת
אז בטח איך זה יקרה ובטח איך אסתדר אחרי אני לא יודעת
לפני הלידה הראשונה... פחדתי מלאאא מכל מה שקשור ללידה. ממש כל דבר.
ולקחתי דולה, וזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות לעצמי ולבעלי ולמשפחה שהקמנו.
היא הייתה הכתובת שלי במהלך ההריון לכל התסכולים והפחדים וידעה להרגיע ולהסביר מהניסיון שלה.
תחפשי מישהי מקצועית בנושא שתוכלי להיעזר בה מתוך הידע שלה...
זה לגבי כל הפחד שקשור ללידה... אם יש דברים מעבר שווה לחפש אולי טיפול נפשי שאת מתחברת אליו, משהו לנפש שתוכלי לפרוק שם
תחושות לא פשוטות!
והתחושה שאת מתאמצת ופונה לעזרה ואף אחד לא מסתכל לכיוון שלך - קשה לא פחות.
מזדהה ממש, בהריון האחרון פשוט לא רציתי ללדת.
מנסה לכתוב פה מה עזר לי:
- לא להילחם בתחושות, לתת להן מקום, זה בסדר שאני מרגישה ככה, זה אנושי וטבעי.
- חיזוק האמונה בצורות שונות. לדעת שה' פה איתי ולא יעזוב אותי, לדעת שבסוף יהיה טוב!
- לדבר על זה עם בעלי / אמא שלי / חברה טובה, לפעמים אמרתי 'אני רק צריכה שתקשיב. לא צריך עצות'
- לפנק את עצמך מלא. מלא מלא. גם מה שבשיגרה את לא מרשה לעצמך. תזכרי שאת מלכה!!!! את מביאה חיים לעולם, זה הזמן שלך להתפנק. נופש / אוכל / סדנאות / מה שעושה לך טוב.
חיבוק גדול!!
ומצטרפת להמלצה לקחת דולה, אמנם מעולם לא לקחתי אבל נשמע שזה יכול לעשות טוב ❤️
עד שנוצרים כוחות לנסות לקבל עזרה...
ממליצה לפנות לטיפת חלב. במקום נתנו לי מספר טלפון של עובדת סוציאלית. לרוב זה לאחרי לידה, אבל כשהלכתי פעם בהריון לאחד מהילדים, האחות שאלה איך אני מרגישה לקראת הלידה אמרתי שקצת קשה. מאוד חוששת.. אמרה שיכולה לדבר עם עוס"ית דרכם. גם לפני הלידה.
אולי זה תלוי סניף - מקווה שתקבלי מענה טוב!
היה לי הריון אחד שהיה לי כל כך קשה להגיע ללידה, הרגשתי שאני צריכה עוד לפחות 3 חודשים כדי לעכל.. משהו שמאד עזר לי - לדבר לדבר לדבר על זה. אני לא כזאת בדרך כלל, אבל שם ראיתי שככל ששיתפתי, ניתחתי, עיבדתי ופירקתי את זה - לא משנה עם מי (בעלי, משפחה, חברות. חפרתי לכולם בצורה שווה) ככה זה היה קל יותר.
עדיין היה הלם, והלידה היתה מוקדמת ממה שחשבתי שתהיה, אבל עדיין הדיבור עזר מאד
אתר שמצאתי שאולי יוכל לעזור לך
עוברות את זה יחד | The Briah Foundation
לא מכירה את האתר.
ועוד קישור שיש בו מידע על בתי חולים שיש להם התנסות עם טראומות בעבר שמשפיעות על היולדת.
זכויות נשים בלידה | Briah Foundation
ואז היא אמרה לנו בצחוק
העולם לא כזה גרוע אם החלטתם להביא עוד ילד, לא?
והצביעה לי על הבטן
ואנחנו צחקנו והמשכנו בשיח עם כל החברים ובפנים בכיתי
אני רגילה לבכות בפנים
כבר הרבה זמן
האם ידעת, אחות אהובה שלי, שלפעמים נכנסים להריון בלי שמחליטים?
האם את יודעת שיש כל מיני סיבות למנוע?
נכון ההריונות שלך קשים וכולם רואים את זה
את מקיאה, חלשה, ואני הכי מעריכה אותך בעולם על כל ילד שלך
אבל האם ידעת שיש קשיים שקופים יותר?
את לא יודעת.
אני אחותך, אבל לא כל דבר מתאים להגיד לך
אנחנו גרים מספיק רחוק בשביל שלא יהיה באמת טעם לספר
האם את יודעת שבהריונות שלי אני לא עובדת
לא כי אני מפונקת
לא כי אני 'מוציאה שמירה'
אלא כי אני בדכאון?
קליני, אמיתי, מאובחן
(מנסה להיות) מטופל אבל לא ממש בהצלחה?
את לא יודעת
הקטן שלי בן שלוש
וכולם במשפחה אומרים שאני מפונקת
ולא רוצה הרבה ילדים
וההריונות שלי כל כך קלים
ואני כל כך חזקה
אבל זה שהגוף חזק
לא אומר שהנפש לא מפורקת?
האם את יכולה להבין, שעוד לא התאוששנו מההריון האחרון
נכון עברו שלוש שנים
שעבדנו כמו משוגעים
לשקם את החיים שלנו
מאפס
זוגיות, מיניות
טיפולים לילדים שכבר יש, לבן זוג, לי.
האם את יכולה להעלות בדעתך שיש קשיים
שקשה לדבר עליהם
ממש קשה
אבל זה לא הופך אותם ליותר קלים?
האם תביני פעם שאנחנו לא מדברות
לא כי אני עסוקה
לא כי אני סנובית
אלא כי אין לי כח
וכשאני מדברת
בסוף אני בוכה
אז למי שלא רוצה לבכות
אני לא מדברת?
ואמא שלי,
שמדי פעם לוחצת
וכל כך מאושרת לשמוע על ההריון הזה
ורומזת לי לא בעדינות בכלל שהשנים חולפות
אמא, את יכולה לכבד קצת?
לא להבין, אני יודעת,
תחשבו שזה בחירה או חוסר רצון או-
מה זה נקרא להיות במיטה? תקומי.
אחיות שלך קמות ומקיאות.
מה לא עושים בשביל ילד.
האם תסכימו לא להבין,
ולמרות זאת לכבד אותי טיפ טיפה?
יש סיכוי שלא אמלט גם מהמפגש המשפחתי הזה?
ובכמה מאמצים זה עלה לי להגיע למפגשים האלו.
וגיסות שלי,
אתן חמודות
מאד.
די להתלחשש עלי.
כן, לא סיפרתי על ההריון. לא היה לי כח.
נכון. אין לי רצון לדבר עליו.
זה כל כך לא בסדר?
בקשתי מבעלי לספר, והוא העביר לכן את זה בדרכו שלו
וזהו.
לא בקשתי עזרה, לא בקשתי ארוחות.
בקשתי שתעשו לי מקום בשולחן.
רציתי החנוכה הזה לשחק קצת בנורמליות.
לעשות הצגה שאנחנו פה כמו שנה שעברה.
עם הילדים החמודים שלנו.
קלעתי צמות לבנות.
הלבשתי את כולם יפה.
התאפרתי לכבודכם. לכבוד כולכם.
(נכון לא הבאתי סלט, סליחה. לא בקשו אז...)
ונכון לא את הכל אפשר להסביר
ויש סימני שאלה אני מבינה
אבל רציתי לעשות כאילו.
לא הצלחתי.
איזו גיבורה את!
כל כך קשה להיות עם קושי שקוף
את סוחבת ככ הרבה,
זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך
מגיע לך מחיאות כפיים!
נשמע ממש קשוח.
ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?
נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..
שיהיה בקלות בע"ה
חיבוק ענק, עצום
מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר
קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי
ושומעים את המורכבות והקושי.
מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.
חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.
ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?
אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".
שימי על כולם פס.
אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...
תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️
ומגיע לך צל"ש הכי גדול בעולם!
ובא לי להגיד לך, שבסוף, אחרי הבור השחור העצום והבלתי נגמר הזה, בסוף בסוף, יש גם אור, ואת תגיעי אליו ויהיה לך טוב, יום אחד, הלוואי שבקרוב, את תראי פתאום קצת שמיים בין העננים, וקצת אור וקצת תוכלי להרים את המבט ולראות קדימה ולראות טוב. ואני אומרת לך את זה כי הייתי שם, בתוך השחור ואני זוכרת את היום שבו הצלחתי בכלל להתפלל, לקוות לטוב הזה שיגיע, שהמבט טיפה הצטלל ויכולתי לא להרגיש טוב ולראות טוב, רק לקוות, להתפלל ולהאמין שהוא יבוא.
ואת לגמרי אלופה שהלבשת את כולם יפה והתאפרת ובאת להיות בערב משפחתי בחנוכה!
אם הייתי אמא שלך, הייתי רוצה לדעת שזה מה שאת עוברת.
הריון קל ומשעמם, ואל תהססי לבקש עזרה נפשית וגם פיזית עם הילדים והבית.
ואני חושבת
שרצוי שאמא שלך תדע מזה זה יכול להקל מעלייך
אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.
או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.
ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.
אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.
ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.
ב"ה התאוששתי בקלות.
מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,
אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.
ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.
זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.
יש רופא בשם דר' שווד פיליפ שהיה עושה את זה.
אני יודעת שאחרי שנסגר ביקור חולים הוא עבר לשערי צדק
אולי אפשר לברר איתם אם הוא עדיין עובד שם
אם אכן עובד שם אולי אם זה ממש קריטי לך אפשר לסגור על רופא פרטי ללידה?
אופציה נוספת שמרגיש לי הגיוני שיסכימו זה סנט ג'וזף - הם באופן כללי בגישה מאוד מאוד טבעית בלידות. ברמה שלא כל הזמן יש בכלל מרדים במבנה..
זה בית חולים נוצרי בירושלים, יש יהודיות שמרגישות בנוח ויולדות שם. אני מכירה אחת כזאת שהיה לה ממש קריטי כל הקטע של הטבעי והיה לה טוב.
לניאדו בדומה לביקור חולים דוגלים מאוד בלידות טבעיות
אולי תבררי עליהם קצת יותר
דורש מומחיות גדולה.
לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.
אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-
נשמע לי ממש התאבדות.
סליחה על החריפות...
אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.
אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..
מרגיש לי חסר אחריות מדרגה ראשונה.
אם הם יציעו במהלך הלידה, את יכולה לשקול להתלבט ולהחליט
אבל מלכתכילה לסרב בלי לדעת מה יקרה בדרך? מטורף לדעתי.
לק"י
כמו שמישהי פה כתבה שהיא הסכימה רק בע"פ, כי אם לא, זה היה כנראה לא נגמר טוב.
(לא מדברת על כל ניתוח חירום. לא כולם בלחץ של דקות).
לק"י
הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.
אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).
אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.
לק"י
כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?
(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).
הוא בדרך הביתה… והדמעות עצב/כאב/עלבון/געגוע…
הפכו ברגע לדמעות אושר/שמחה/אהבה.
הוא בסבב מספר מילון וחצי. ואני כ"כ שמחה על הזכות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. ואני מבינה את החשיבות. ואני מפרגנת. ואני תומכת. ואני מעודדת. ובאמת שלרוב המוחלט אני גם ממש מסתדרת.
אבל היום היה לי קשה. תכננתי לשבת הערב לכתוב ולפרוק כאן..
והקושי יושב על קושי שקצת מלווה אותי בסבב האחרון. כי הפעם הוא קרוב, הפעם הוא "רק" ביו"ש, הוא חצי שעה מהביתה. סופסוף לא עזה ולבנון. מרחק נגיעה.
וגם קצת יותר "קל"… ואני שומעת על "זמנים מתים" ומפרגנת, באמת שמחה בשבילו. אבל לפעמים בזמנים המתים קצת רוצה שאני אהיה זו שממלא אותם. ולברור שלא תמיד זה הכי זורם.
שבת הייתי לבד עם הילדים, זה תמיד קשה. במוצ"ש רציתי כ"כ שהוא יתקשר, יתעניין, ישמע איך היה לי. הוא התקשר רק 40 דקות אחרי צאת שבת, להדליק איתנו חנוכיה בווידיאו. ישר אח"כ ניתקנו ואני סיימתי עם הילדים. התקשרתי אחרי ההשכבות לפרוק לו את שבת, הוא הקשיב ואז בשיא הכנות אמר שלא מצליח להתרכז (לא היה בפעולה ספציפית) אמר שיחזור אלי, וחזר אחרי 5 שעות (בדקתי🙈) ברור לי שזה לא מרוע, שאני חשובה לו, שיש עליו כ"כ הרבה על הראש (הוא לוחם בתפקיד פיקודי)
אבל נפגעתי. רציתי צומי, רציתי להרגיש היחידה שחשובה, להרגיש שהוא כל זמן רק חושב עלי.
היום היה יום קשה. מכל מיני דברים שיושבים עלי. התקשרתי קצת לדבר והוא היה באמצע אימון. חזר אלי בדיוק באמצע סידור לא.ערב, שמע בעיקר שאגות שלי על הילדים.
סיימתי להשכיב את הילדים. כ"כ רציתי לסוע אליו, לחיבוק, לדבר.
ולא התקשרתי. פחדתי כ"כ מדחייה, פחדתי לשמוע שלא שייך שאגיע.
ולדבר בטלפון לא באמת מספיק לי, לא באמת עוזר תמיד.
אז יצאתי קצת להסתובב, כי זה תמיד עושה לי טוב. וכן חיכיתי שהוא לפחות ייתקשר, יתעניין…
והוא לא התקשר. וכבר מאוחר. ואני נעלבת, ונפגעת, ומקנאה, ומרגישה פחות חשובה.
ואז הוא התקשר.
הוא בדרך.
נבהלתי.
שאלתי אם קרה לו משהו.
ענה לי שלא, הכל איתו בסדר, פשוט הרגיש שאני צריכה אותו.
ואז כל הדמעות התפרצו.
והכל פתאום הפך להיות יותר קל. יותר בסדר.
הדברים נכנסנו לפרופורציות.
וזהו. יושבת על הספה, בוכה, פורקת ובעיקר מחכה.
ויודעות שיהיה עוד. עוד סבבים. עוד קשיים. עוד מבחנים בזוגיות.
ומתפללת שהקב"ה ימשיך לתת לנו יד כל הזמן.
ושתגיע הגאולה השלמה בקרוב.
ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!
מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..
שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד
שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️
אהבתי
זה כבר חצי ריפוי
ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים
ותראי איך את חשובה לו
ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו
איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום
שיהיה לכם ערב קסום
ושזה יתן לכם מלא כח להמשך
בשורות טובות
זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.
איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️
כמה קשה. מבינה אותך כ"כ
שולחת חיבוק גדול.
ותודה לכם.
אני לא הייתי מצליחה להתנסח ככה שממש בא לי להראות לבעלי
זה ככ קשה לסחוב ככה לבד
מבינה אותך מאוד
ואיזה מהממים אתם שהוא הרגיש אותך ויצא
