אני זוכר מהילדות שלי את סדרת כס"ח וסדרת ספייסי. 

אני חושב שבגיל שלו הוא גם יכול להנות מהארי פוטר. 

המכשפה מרחוב מלצ'ט, אל עצמי (אולי זה מתאים לגיל קצת יותר מבוגר). 

יש המון קלאסיקות ששוכתבו עבור ילדים כמו 20,000 מיל מתחת למים ומסביב לעולם ב-80 יום. (אני חושב שיש גם את עלובי החיים בפורמט הזה).  

אני קראתי מתוך המהדורה הבלויה שבבית סבא וסבתא שלי.

ולא רק זה, אלא כל הסדרות של אניד בלייטון - החמישה הסודית, הרביעיה והתוכי, חבורת הבלשים והכלב, וכו'.

ספרים מופלאים!

(אגב, הגעתי מהראשי..)

עברית מעולה. יש קצת בספריות

גם מפחיד מדי.

ובטח מעבר לספר הראשון שכל ענייני הבנים בנות מתחיל לקבל עניין

וזה נמוך מאוד. בחמישי זה מתחיל להתחמם.

אבל אני נזכר כעת שכשהייתי בגיל הזה בקושי יצא הספר הרביעי ולקח לזה שנים. היום יש את כל הספרים. ממליץ להתייעץ עם המתבגרים שקראו את כל הספרים בבת אחת בפורום הארי פוטר (כן, יש פורום כזה כאן). אגב לקרוא את כל השבעה בבת אחת זה תעסוקה מעולה לחופש הגדול

יגיד לי שהספרים סבבה זה ישנה את דעתי
יש לי מתבגרים בבית, וקראתי את הספרים בעצמי וגם אוהבת אותם, ועדיין ככה אני חושבת

זה לא עניין של יכולת טכנית לקרוא ספר באורך כזה

להזכירך, בספר השישי הם עוקבים אחרי סיפור חייו של וולדמורט, ומגלים שאמו התהאבה באביו שהיה אמיד והיא היתה קבצנית וחסרת סיכוי מולו, לכן נתנה לו שיקוי אהבה (בכל זאת פנטזיה) וכך הם התאהבו והוא הכניס אותה להריון ומאוחר יותר זרק אותה. וכתוב בפירוש שהם התחתנו. מבחינתי זה מראה שהוא נקי לגמרי עבור ילדים. מי שהארי פוטר בעייתי עבורו אותו הדין על שלגיה

בתקופת הבית ספר הייתי קורא ספרים על מלחמות ישראל והיום אני קורא ספרים על מלחמת העולם השנייה.

ומה נגיד על סרטי פעולה?

גם אם יצאת בן אדם נחמד במידה סבירה

ויש הבדל "קטן" בין ללמוד על מלחמות ישראל לבין לראות סרט פעולה

והם לא מדברים על כל חשיפה לאלימות או מלחמות כגורם משפיע לאלימות אלא על הדרך שהיא מוצגת. ובכלל, גם ילדים צריכים לדעת שזה חלק מהעולם שאנחנו חיים בו.

ולא הבנתי מה ההבדל בין ספר על מלחמות ישראל או העולם השנייה לבין הארי פוטר.

אגב יש סרטי פעולה מסוימים עם מסרים חיובים

ראיתי כמה בתור ילד...

שכמו שספרים על מלחמת העולם השנייה מלאים אלימות אך אינם מעודדים אלימות כלל ואף ההפך

כך ספרי הארי פוטר 

כמובן שהמלחמה הגדולה הרבה יותר והאמיתית משפיעה הרבה יותר

(אגב הסופרת השוותה רבות בין וולדמורט להיטלר, לידיעתך...)

הרבה דברים בהארי פוטר התחברו למציאות של שנות העשרה שלי. פוליטית, חברתית ועוד..

תקופת גוש קטיף, עמונה וכו' וכו'....

נסיון של הממסד להשליט דעה מסויימת ורדיפה של כל מי שמנסה להציג משהו אחר.

הדינמיקה הפוליטיקה הזאת לא נגמרת עד היום. ואכמ"ל.

יתכן וזאת דרך טובה לטווח לילדים כל מיני בעיות בעולם האמיתי שלנו. (בלי קשר לבעיות אחרות שקיימות בסדרה)

למשהו חביב ואת המכשפה שזורקת את אמי ותמי לתנור למשהו שילדים יכולים לעכל... פשוט מזעזע

את צריכה להחליט כמה לחשוף אותו לכל העניין של בנים ובנות בגיל שלו.
אני בגיל הזה כבר קראתי ספרים יותר ארוכים של אורה מורג ורונית לוינשטיין מלץ.

אפשר גם הימאים וחסמב"ה.
שוב גם פה יש  'בנים ובנות'

ספרה ראשון בסדרה: שכן רוסי חדש מגיע לבניין והוא מחליט שהוא מרגל לטובת ברית המועצות ונכנס לביתו לאסוף ראיות

הוא חושד בכל אדם שהוא רואה שהוא מינימום רוצח

הוא ילד שלא הולך לבית ספר ועוקב אחרי אנשים מפוקפקים או כל מי שהוא חושד בו

הוא חושד בבן אדם שהוא נוכל ופורץ לו לתיבת דואר ואוסף ממנו מידע

אגב גם בלי כל הזבל הרב, אנחנו בעד שילדינו יקראו ספרים על ילד בגילם שמתעמת עם סוחרי סמים?

אני יודע שיש ספרים שטוב היה אילו לא הייתי קורא אותם בגיל כ"כ מוקדם ויש ספרים שטוב היה אילו לא הייתי קורא אותם בכלל.
מאי דהווה הווה - עכשיו צריך להתקדם.

בכיתה ג מצאנו בית נטוש ליד הבית ספר וחשדנו מה יש בו. ברוך ה' הגיע אדם מבוגר חביב וסיפר שאין מה לחקור, הדייר פשוט מת מוות טבעי. אני פרשתי בשלב הזה אבל שאר חברי לכיתה המשיכו "לחקור" מה יש שם עד שהחליטו שמסתתר שם רוצח סדרתי וקבעו אחרי הצהריים לבוא ולזרוק אבנים על הבית, הגיעה משטרה והם ברחו.

אלמלא מנהרת הזמן היה מגיע ומדחיק את ג'ינג'י הוא היה מדרדר אותנו למלחמת אזרחים

גם את הספריה הלאומית שיש בה הכל!

כי לא היה לכותב מושג איך להמשיך עם העלילה.

ואותה עלילה של הסתגלות חוזרת פעמיים במעבר בין הארץ לחו"ל ושוב לארץ, אני לא יודעת אם זה סיפור אמיתי, אבל רוב הספר הרגיש לי מבוזבז, עד הקטע במכולת בסוף שלא היה קשור בשום צורה לבעיות הסתגלות המשעממות.

החלום הוא קטע קצר מאוד.

ולדעתי הוא לא מבוזבז בכלל, זה ספר גאוני שמקנה לילד המון מודעות ו-ויסות חושי ורגשי, כלים להתמודד ולהתבגר, יכולת חברתית וביטחון עצמי. משהו מדהים.

דווקא זה שזה שוב, וכל הסיפור מסביב, מקנה לילד את היכולת להתמודד עם מצב של חוסר יציבות, אם מצב שאחרי הרבה מאמצים הכל קורס וצריך להתחיל מהתחלה, וכו' וכו'

אני קראתי את זה בתור ילד, ובבין הזמנים האחרון עברתי על זה שוב... עשר שנים אחרי, כשכבר יש לי את המודעות להבחין במגמות הסמויות של הכותב, ונדהמתי מהעוצמות של היצירת פלא הזו, כל עמוד ועמוד הוא סדנת חינוך בפני עצמה. הייתי ממליץ עליה לכל הורה.

זה הרושם שזכור לי מהספר, הגיוני שזה לא מה שבאמת כתוב שם.

אני פשוט לא מתחברת לספרים חרדים ש"כל עמוד ועמוד הוא סדנת חינוך בפני עצמה" ובקושי יש משהו מעבר בתחום העלילה או הדמויות.

אבל אני ממש אוהבת את הספרים של אורנה ברודמן , או של הדסה קלוש, שיש בהם מסרים, אבל הם משתלבים עם עלילה והדמויות ולא דחופים בעדיפות מעליהם.

אבל אני לא יודעת עד כמה יש ספרים עם האיזון הזה שמתאימים לגיל 9, ממה שראיתי זה או ספר מסרים בעיקר, או ספר עלילה בעיקר.

בכללי חיים וולדר הוא לא סופר משהו, מי שקורא אותו בד"כ זה אנשים שאין להם משהו יותר משובח לקרוא.
הוא ברירת מחדל.

שכשקראתי את זה לפני שנים, בתור ילד, זה עבר לי ממש חלק, הכל מעוצב היטב בתוך העלילה, חלק וזורם. זה לא מגיע כסדנת חינוך.

רק כיום, ממרומי שנותי המופלגות (...), הבנתי את המסרים שיש שם.

האמת היא שהם יותר סמויים מאשר בספרים של אורנה בורדמן, אם כבר אז היא הרבה יותר "דוחפת" מאשר בספר הזה.

והבדל יסודי בין זה לבין שאר הספרות החרדית:

לא מדובר במסרים של "צריך" - כלומר - תהיה צדיק, תלמד תויירה, תתפלל בכוונה, וכו'

אלא בהקניית כלים, הילד לומד על ביטחון עצמי, לומד על התמודדות עם משברים, לומד על הרגשות שלו, וכו' וכו'

אין בזה שום פסול, אדרבה!

אכן יש רבים  שהם או או, אבל הספר הזה הוא יצירת אומנות בדיוק בגלל זה: הוא ספר עלילה חלק ומושך, שעל ידי קריאתו הילד קונה "ממילא" כלים להתמודדות ובגרות רגשית.

ואת ילדי- בגילאים שונים... ובאמת התלבטויות ההסתגלות היו מעניינות ותורמות, כי ילדים עוברים כל מיני הסתגלויות או חווים ילדים אחרים מסתגלים, והספר משפיע לטובה בלי שהקורא מרגיש הטפה.

את באמת חושבת ש"פלא" מתאים לילד\ילדה בכיתה ג'?
 

וגם לא יודעת זה לא עניין לש חוכמה בכלל
זה כל האוירה בסיפור שהיא של ילדים גדולים יותר

זה סיפור אדיר! כל הספר בכלל הוא מעניין

החבר הכי טוב שלי- על ילד שחוזר מחופשה אצל הדודים שלו באפריקה ואף אחד חוץ ממנו לא זוכר את החבר הכי טוב שלו וכולם חושבים שהוא ממציא אותו. באמת מותח ומלא תפניות בעלילה, כתוב בסגנון כאילו באמת ילד מספר אותו וקל מאוד מאוד להתחבר לדמות שלו.

(החבר הזה מוחלף בילדה שהיא לפי הזיכרון של כולם החברה הכי טובה, אולי לא מתאים קצת בקטע של חברה מעורבת. אבל ממש אומרים שהיא מהכיתה המקבילה והילד לא מקבל את זה שהוא צריך להתחבר לבת- לא יודעת, תחליטי את אם זה מתאים, זה בכלל לא משמעותי לסיפור)

הענקים והאישפיצים- על אחים שנחטפים על ידי ילדה ענקית שלוקחת אותם לבית שלה בארץ הענקים שבעננים בקצה של שיח אפונים, ושומרת אותם בתור אוסף ה"אישפיצים" שלה, והם צריכים לברוח.

לענקים יש שפה משלהם שהיא שיבושים של מילים (גיח בפונים- שיח אפונים, וכד') ויש מילון לשפה שלהם בסוף הספר.

למרות התבנית הבסיסית הספר הזה קצת יותר ראליסטי מרוב ספרי הילדים, מדברים על איך הם יורדים במשקל כי הענקית שוכחת להאכיל אותם והם מחפשים שאריות, הם נפרדים זה מזה למשך שבועות כשהם מנסים לעבור בבית הענק, ויש ענק זקן שרוצה ממש להרוג אותם. זה ממש לא סיפור אימה, יש סוף טוב והכל בסדר, אפילו זה ספר מנוקד מה שאומר על הגיל המיועד, רק שלא ממש מתאים לילדים מאוד עדיני נפש שרק נחשפו לספרים חרדים למשל.

המעבדה המופלאה שלי- אוסף של טורים בעיתון אותיות על ילדה סקרנית שבגלל דברים שקורים לה ביום יום עושה ניסויים ולומדים מהם כל מיני דברים מדעיים. הספר ממש נקי ופורסם במקור בעתון ילדים דתי. יש שם בעיקר הדרכות לניסויים וההסברים המדעים שלהם, והילדה היא רק סיפור מסגרת נחמד.

נגיד מסופר על איך היא חושבת שהאחים הקטנים שלה הם בטח חייזרים כי הם אוכלים כל דבר כמו שרוכי נעליים וטושים, אז היא לוקחת אותם לעשות ניסוי על טעמים. לטעום מאכלים שונים בעיניים עצומות\ עם אף סגור\ עם לשון יבשה\ עם קוביית קרח עם הלשון. ואז יש הסבר על איך עובד חוש הטעם.

יש עוד לי עוד כמה ספרים להמליץ, אבל כבר כתבו אותם.

הילד שלי קרא בשקיקה ספר של מבוגרים על שולה כהן קישיק המרגלת מביירות (סיפור אמיתי).

אכן ספר איכותי. גם אני נהנתי ממנו מאוד.

אישית, לא הייתי נותן לילדים שלי להתקרב לג'ינג'י.

גיבור הסדרה הוא ילד שחצן שחושב שהוא הכי חכם, לא מסוגל להודות על האמת. מצפה מכולם ליישר קו איתו.

לא מפסיק לריב עם אח שלו על שטויות.

הרעים הקבועים בסדרה הם דתיים.

ממש סדרה לדוגמא איך לא להתנהג.

קראתי רק ספר אחד של הסדרה שאיכשהו התגלגל לבית שלי- על איך שהוא עושה אספה מסודרת עם החברים שלו לנקום באחיו הגדול, בגלל משהו. ת'אמת זה היה מאוד משעשמם ולא עניין אותי הספרים הבאים, אבל איך זה קשור לדתיים?

תמיד מציקה להם. היא ומשפחתה מוצגים כדתיים.

(בתקווה שאני לא טועה בשמם, אבל זה לא משנה)

לקרוא ספר אחד לא תמיד נותן את כל האלמנטים החוזרים.

זה גם ממש מוחצן, בערך ככה:

"בדיוק אז הגיעה דנה המגעילה והקנאית והוציאה לי לשון, אני לא זוכר אם כבר סיפרתי לכם, אבל היא דתיה ואבא שלה הולך כל שבת לבית כנסת"

והעלילה פשוט ההפך מחינוכית-

הילדים מקימים "אספה לנקמה" באח הגדול של הגיבור, כי הוא עבד עליהם והחביא כד רגיל כדי שהם ימצאו אותו ויחשבו שהוא עתיק.

איזה חצי מהספר זה על כמה מסודרת האספה עם הזמנות ועקרונות, והחצי השני זו התוכנית המזעזעת שלהם-

לזייף מכתב בשם האח לילדה אחרת בכיתה שלו כאילו הוא מאוהב בה ומזמין אותה להיפגש איתו, בתירוץ שתביא לו את המחברת. לאח הם מספרים שהילדה אחרת מאוהבת בו, וגנבה לו את המחברת וקבעה להחזיר אותה בשביל תירוץ להיפגש איתו. הם מזמינים את החברה האמתית של האח כדי שתחשוב שהוא נפגש עם מישהי אחת.

זה עובד, היא צועקת עליו ונפרדת ממנו, והאח חותם על "מסמך כניעה" שהוא מבטיח לא לרמות אותם ותמיד להיות בצד של הגיבור בוויכוחים.

והילדים קוברים את המסמך עקרונות של האספה.

אה, והאח עם כל הבנות האלה, הם בני 13, והילדים קטנים מזה.

צריך בכלל להסביר מה הבעיה עם זה? באמת ממש לא מומלץ.

אם את מעוניינת גם באקט החינוכי, תקני לו ספרים מסדרת "גדולי האומה" של דברי שיר

לא כל ילד וגם לא כל נער יתחבר, 

אצלנו בן ה-9 מכור הקריאה סיים ביעף במשך הסגרים את כל הסדרה ועושה עליה חזרות תוך ציפייה נואשת להמשך...

בהחלט מבין אותך

אולי לנסות לדבר עם ההורים לפני שהם באים שישימו לב אליהם.

גם בשבילך, להפריד בין "סתם" לכלוך שאחרי שבת אפשר לנקות לבין מעשים שהורסים ריהוט שזה כבר קריטי יותר.

בדרך כלל המצב הפוך - אנשים מגיעים להורים שלהם לשבת (ואז לפעמים להורים קשה עם הבלגן של הנכדים...) ככה שאצלכם המצב לא רגיל.

אולי אם הם יבואו לזמנים קצרים באמצע שבוע יהיה קל יותר "למגן" את הבית מפניהם... (כמו למשל כיסויים על הספות)

עוד אפשרות - בכל פעם שהם עושים משהו שלא מקובל עלייך לומר בקול ובנעימות: "בבית שלנו לא אוכלים על הספה, נכון, ילדים?" (לפנות לילדים שלך ל"אישור") אולי בסוף זה יחלחל לאחים שלך...

בכל אופן, כל הכבוד לך שאת מצליחה בשגרה לתחזק בית נקי עם ארבעה ילדים קטנים!

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

אתחיל מקיצור הדברים, שהכל עומד על השאלה האם הקשיים הם אלה שמנהלים לנו את החיים או שאנחנו מנהלים את החיים איך שאנחנו רוצים למרות הקשיים או שאנחנו לוקחים את הקשיים ומשתמשים בהם כדי למנף לנו את החיים..

אתחיל מגילוי נאות שלי יש את זה, וזה עובר בתורשה.

לאשתי יש את זה (וגם לחלק ממשפחתה), לאמא שלי יש את זה, לסבא שלי יש את זה, לחלק מהאחים שלי יש את זה וללא מעט בני דודים שלי יש את זה.

אני יכול להגיד על עצמי, אמי וסבי שהצלחנו להגיע להישגים נאים הרבה מעל הממוצע עם הקושי הזה (שלושתינו מכניסים משכורת של מעל 25000).

זה אמנם לא היה קל, אבל עם גישה נכונה והתמדה ניתן להצליח ואף להצטיין.

(אני ואשתי למדנו לתואר יותר שנים מהצפוי והרצוי, אך בסוף הצלחנו, והבוסים שלנו מאד מרוצים מאיתנו.)

כשהתחתנו, בהתחלה הבית היה מבולגן ונראה לא טוב, ושנינו היינו מתוסכלים מכך.

התלבטנו האם נכון ללכת לטיפול או לחשוב על דרך יצירתית להתגבר על כך.

בסוף החלטנו על שורה של צעדים שעזרה לנו מאד.

1. קנינו רובוט שוטף שואב

2. החלטנו לקחת עוזרת

3. בנינו בית שהתפעול שלו קל ונוח

4. כל כמה זמן אנחנו כן מחליטים שאנחנו מאפסים חלק מהבית

את הזמן שהעוזרת והרובוט חוסכים לנו, אנחנו משקיעים בהתפתחות אישית ומקצועית, מה שעוזר לנו עם הזמן להכניס יותר כסף מהעלות של העוזרת.

ועל הדרך חוסכים את התסכולים..

אז לענ"ד, כל עוד היא לא סובלת מזה וגם היא לא מגיעה למצב שהיא בלתי נסבלת לסביבה, אז לא הייתי רץ לקבל אבחונים ולטפל בזה.

אם המצב הוא כזה שהיא מבינה בעצמה שהיא סובלת או שהיא ממש בלתי נסבלת לסביבה, אז כן הייתי מתחיל אבחון וטיפול.

אני גם חושב שכדאי להוריד ממנה את רף הציפיות שלך ואת החששות שלך מהעתיד הלא ידוע שלה שיהיה בין כך לטובה או לרעה (בתקווה שלטובה).

באופן כללי, דעתי היא שעדיף להתמקד בחיובי ולתת כלים שיעזרו בחיים מאשר להיות מובלים ע"י החששות שלנו או של ההורים שלנו (אם נסתכל עלייך מהכיוון של הבת שלך).

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

כלומר: למי יש סיפור מענין על משהו שקרה לו השבוע?

מי ראה השבוע מעשה טוב של מישהו?...

ואז לגלגל המשך: מישהו ראה משהו דומה?...

אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...

ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..

והבעיה מוכרת, צרת רבים....

לא חובה לשבת ליד השולחן

להתעניין בהם ומהנעבר עליהם השבוע

שישבו על הריצפה ויששחקו

השולחן נשאר במרכז אבל מרחיבים את מעגל

וכמובן לא להעיר לילדים