האמביוולנטיות שלי כלפי האנושות, או אם לדייק - האנושיות, היא קיצונית כל כך שהיא מעמידה אותי בדיסוננס בלתי אפשרי.
מצד אחד ברור לי שהאנושיות - כלומר הדעת והרגש האנושיים, בכללם ועל מגבלותיהם - היא אם כל חטאת, מקור הרוע והסבל עלי אדמות, הן לאדם עצמו והן לסביבתו.
מצד שני יש בה יופי וקסם שובים, ולא רק כאחיזת עיניים אלא שנובע ממנה גם טוב אמיתי, מסוים על כל פנים.
אני רוצה להאמין שיש איזושהי נוסחה להבדיל בין הגורמים לטוב לבין הגורמים לרוע, אבל ככל שאני מעמיק אני נוכח שהטמטום האנושי (שאם להיות כנים - הוא המאפיין האנושי המרכזי) הוא הגורם לשניהם. אם קיימת נוסחה שכזו, אני עוד טרם זכיתי לראות את קצה קצותיה.
אז בינתיים עוד לא גיבשתי דעה לגבי היצור הלז, ולכן אני שומר מרחק.
האם זה חכם? כנראה שלא, כי את הרוע והסבל בני אנוש גורמים גם למי ששומר מהם מרחק. אבל את היופי והקסם שלהם אפשר לראות רק מקרוב.
אז זה לא חכם, אבל אני בכל זאת שומר מרחק. המסקנה שלי: גם אני בן אנוש.
