טוב, אתן לא ממש מעודכנות אבל ב"ה אנחנו אחרי פגישה אצל רופאה התפתחותית.
הילד ממש שיתף פעולה, הלוואי היינו זוכים למתיקות הזאת כל יום.
ועדיין - אני לא מדמיינת. יש לילד קושי. ועוד איזה קושי? יש מספר דפוסי התנהגות, היא לא מאשרת ולא שוללת ASD, ממליצה על אבחון מסודר.
הילד שלי מתוק וחכם, ילד שובה לב.
ילד יפה ברמות שמעלה חיוך לאנשים ברחוב.
היו נקודות שהעלו חשד -זה משהו שתמיד ישב עליי, חלק התייחסו לזה בזלזול וחלק מצאו לזה שמות אחרים
פתאום אחרי התור הזה, אני מבינה שאני לא מדמיינת.
באיזשהו מקום קיוויתי לצאת מהמפגש הזה בתחושה שאני סתם מחפשת בעיות והכל ממש בסדר.
קיוויתי לקבל הפניה לפסיכיאטר עבורי כי אני סתם חרדתית.
וזה הקטע - שאני לא.
רגע נברח מהמציאות, בינינו - הילד לא יקבל אבחנה. למרות שהוא היה ממש בסדר בפגישה היום, שיתף פעולה בצורה מדהימה - לא ברור לי על סמך הרופאה החליטה לשלוח לאבחון.
מצד אחד, רוצה אבחנה מסודרת, לא משנה איזה - משהו שיגיד לי מה עובר על הילד שלי.
מצד שני - למה אני צריכה את זה זה גם ככה לא ישנה לי אותו.
בציבור שאני חיה בו (לא מתוך רצון לטנף, סתם מתוך מקום של שיתוף), אביא דוגמה
יש לי גיס בשידוכים ובגלל שיש לו אחות עם בעיה רפואית הנושא הזה תוקע אותו כל הזמן.
בגלל שהיה לו אח וגיסה (אנחנו) בלי ילדים למשך מספר שנים, יש שדכנים שביקשו מכתב מרופא שהבעיה ל"ע לא אצל הבעל ואם כן אישור שזה לא תורשתי/גנטי - איך שתקראו לזה, השדכן בעצמו נשבעת לכן לא מבין בזה.
לרקע המשפחתי יש משמעות פסיכית אצלנו. שמים על זה כלכך הרבה משקל שיש לי חשק לצאת בשאלה ולא להיות שייכת לזה.
למה הראש שלי רץ לשידוכים? רץ למה יהיה בעוד שנה שנתיים? לאישה שתהיה לו?
מי אמר שצריך בכלל להתחתן? אבל מה - ברור שאני רוצה שיתחתן.
למה אני תקועה על הזוגיות?
אולי כי המחשבה של איך נעבור את הצהריים, יותר מלחיצה?
לא יודעת.
לא סגורה על עצמי.
איך באלי עכשיו לשמוע את חמותי אומרת שהילד בכלל לא צריך טיפולים בהתפתחות הילד, שאני סתם מחפשת בעיות.
אני רוצה לשמוע את המשפט הזה עכשיו 100 פעם בלי הפסקה (הרצון לחזרתיות - אולי גם אני בכלל על הרצף?)
בגלל שאמא שלי ילדה אותי בגיל מבוגר יחסית, תמיד צחקו עליי שאולי אני דאונית ובכלל לא יודעת מזה, עכשיו גם החשד הזה. אין כיף כזה.
וכשיש לו