הילדה בת 19,5 היא הילדה השישית בבית לדבריהם

הלידה הראשונה היא ילדה בגיל 7,5-8 הגיוני סה"כ, לא?

שמתחתנת.

מאד יכול להיות שהאמא ילדה את השלישה בגיל 29...

והם לא הצליחו להתקדם?

יכול להיות מאד שהאבא התמוטט.

מאד מאד הגיוני.

יש לכם שנים על גבי שנים להיערך למצב הזה ולא נערכתם? סליחה אבל בא לי להגיד בעיה שלכם.

אני מכיר הרבה אנשם שעברו אסונות מזעזעים. נכון זה ממוטט לוקח כמה חודשים עד שנה לחזור לעצמך וממשיכים לחיות.

אם זה כמו שאת מתארת שעברו כ10-12 שנים בין המוות של האמא לחתונה הזאת... וואלה לא מבין מה חשבו לעצמם כל העשור הזה? שכשיגיעו החתונת יבקשו צדקה? זה מקומם.

למקומו.

זה מה שיש לי להגיד.

מי אמר לך מה הם עברו ביום יום? איך הם שרדו אותם בכלל?

תנסה לעבד את הסיטואציה.

אבא לתשעה ילדים ששלושה מהם נמצאים בפגייה לדעתי לתקופה של שלושה חודשים, השיקום שלהם, הגידול שלהם.

אתה יודע מה זה לגדל ילד פג?

לפעמים זה מלווה אותך עד גיל 6 ועד בכלל.

די להיות כאלה ביקורתיים

אני לא ביקורתי סתם כי משעמם לי.

אבל כשמבקשים ממני 'לפתוח את הלב ואת הכיס' ובעיקר את הכיס אני חושב לעצמי. רגע אחד, האם מי שאני תורם לו הביא על עצמו את המצב הזה? כי אם כן יהיה לי מאד קשה לתרום לו כשיש עוד אנשים שצריכים את הכסף שלי בדיוק כמוהו ולא הביאו על עצמם את המצב הזה...

וכן. אל תדאגי, אני תורם, את אותו הסכום, כל חודש, השאלה היא למי. (וכן, זה סכומים גבוהים ב"ה ככה שמספיק להתחלק בין הרבה צרכים ואנשים שונים)

אגיד יותר מכך, כשאני לא יודע מה הסיפור של משפחה יותר קל לי לתרום (לחסדי נעמי, אני לא יודע מה המצב של כל משפחה שמקבלת) אבל כשמציגים לי את הסיפור הפרטני של משפחה ורוצים שאתרום בשבילה זכותי להפעיל שיפוטיות ולהחליט האם הם המטרה הכי טובה לכסף שלי, האם אין עכשיו אנשים אחרים שצריכים יותר את הכסף ואשמים במצב שלהם פחות?  כי בסופו של דבר לתת להם כסף לא יעזור. כי איפה שההתנהלות מקולקלת - לא יעזור גם אם יתנו להם עכשיו חצי מיליון.

אז נכון, אני לא הייתי במקומו אבל ברור לי שאני לא אהיה במקומו. כי לי ברגע שנולדה הילדה הראשונה יש ביטוח חיים. דאגתי שזה לא יקרה. הם לא דאגו לזה. אז בגלל שדאגתי לביטוח חיים (בסיסי לגמרי כשיש לך אפילו "רק" שישה ילדים) אני לא יכול להיות במקומו אז אני לא יכול לדון?

אני לא דיין אבל "עניי עמך מרובים" ומי שמנסה לספר לי סיפור מרגש (ומעוות את הכותרת שישמע כאילו זה טרי ומסתיר את העובדה שעברו שנים ארוכות מאז, כי שם נשמע שיש עוד 3 פגים בבית, - עוד מסחטת רגשות) שידע שכשהוא מביא סיפור יחיד בפני עצמו יש לזה השלכות הפוכות לפעמים כי אנשים לא רוצים לתרום לסיפור כזה

אתה פונה לחברת ביטוח/סוכן ביטוה ומשלם כל חודש סכום (בין שקלים בודדים לעשרות שקלים, תלוי מצב בריאותי גיל והסכום שעליו אתה מחליט לבטח) ואז אם אתה או אשתך או כל מי שביטחת מת - אתה מקבל סכום נאה חד"פ או קצבה חדשית. זהו בגדול. אתה חושב שהצרכים שלך יהיו מיליון? תבטח מיליון שקל. אתה חושב שיספיק לך חצי מיליון? תבטח חצי מיליון. ככה פשוט

אה, וזה בלי להכניס בחשבון פנסיה. בפנסיה מובנה לנו ביטוח חיים. אם אדם שעובד מת המשפחה שלו מקבלת כסף. למשל מי שמרוויח 10000 שח בחודש והוא במסלול ברירת מחדל של הפנסיה - אם הוא ימות אשתו תקבל עד סוף חייה 6000 בחודש והילדים יקבלו את ההשלמה עד גיל 21 ל10000 הווי אומר עוד 4000 שח עד שהילד האחרון מגיע לגיל 21.

אה, מי שעובד בשחור אין לו פנסיה...

כמו כל עובד שיש לו פנסיה - הפנסיה מופרשת מהשכר שלו (ומהמעסיק שלו כחלק מרכיבי השכר) מי שמובטל לא מבוטח ומוזמן לבטח את עצמו באופן פרטי.

למה המדינה צריכה לעשות לאברך ביטוח? אברך זה מישהו עם שכל, נכון? (גילוי נאות אני אברך) אז שיחשוב שניה ויראה שמשתלם לו לבטח ב50 שח בחודש את העתיד שלו אם הוא או אשתו ימותו.

ואם אתה נכנס למה המדינה צריכה לממן את תשאל למה המדינה צריכה לממן את כל המחבלים ואת בני משפחותיהם ואת הלימודים שלהם ועוד.

ולמה המדינה צריכה לממן את כל היישובים המטורפים שנבנים במקומות שמסכנים את כולם ולמה ולמה ולמה.

זה לא ככה, זה אזרח במדינה יהודית שהמדינה מכירה באורח חיים שלו ואבוי לה אם לא וכן היא צריכה לדאו לו, נקודה.

אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה לא יהודית, שלומדי התורה הם השונאים שלה???

ולגבי כל מה שכתבת בתוכן ההודעה - אין קשר. ביטוח כלאחד עושה לעצמו. או שמקבל מהמעסיק שלו בתור חלק מתנאי השכר. מי שלא עובד לא מקבל

אבל זה ברור שזה עול למדינה הון:

פרויקט מיוחד: כמה עולות ההתנחלויות למשלם המסים

וכמו שאני לא נכנסת לסוגיה אם צריך את היישובים ואת הבעיות הביטחוניות והסיכון שזה מביא שאף אחד לא יכנס לכיס של החרדי ויחליט כמה הוא תורם לגירעון המדיני או כמה פשוט אני ממן אותו מכיסו הפרטי.

זה הכל.

הכל פוליטי לחלוטין.

האם כשהצבא מאבטח ישוב זה רק לטובת היישוב? מה יעשה המחבל אם לא יהיה ישוב? יהיה חסיד אומות העולם או יסע לפגע במקום אחר?

היא להשוות בין ההעלות של חבל עזה לפני ואחרי הגירוש (מזכיר שהיו גם הרבה הכנסות מהגוש)

מהמדינה לא.

המדינה זה לא אלוהים.

בגמרא מוזכר שמי שלומד תורה אינו מחוייב בתשלום מיסים כיוון ש"תורה מגנה ומצלה". אך עדיין בשום מקום לא כתוב שמשלמים לו כסף, המצאה של עשרות השנים האחרונות.

אין צורך במאות אלפי אברכים כדי שתהיה תורה בישראל, אלא כל יישוב/שכונה/עיר "מממן" (באי תשלום מיסים) לעצמו את ה"עשרה בטלנים" שלו. כמובן, מי שיכול לעבוד חצי יום וללמוד חצי יום או שיש לו נכסים שמכניסם לו כסף ולומד כל היום, מבורך.

מה שנקרא "פנסיה תקציבית", הטריק המפאיניקי שעד היום שוחט את תקציב המדינה ואוכל לכולנו את הרווחה האישית שלנו.

התלונה כמובן לא מופנית כלפי אלה שכל חייהם לא חסכו לפנסיה כי המדינה הבטיחה שהיא תדאג להם, ברור שזו לא אשמתם. 

עובדי המשרדי הממשלה שחוץ מלחמם את הכסא לא עושים כמעט כלום, אבל פשוט כלום.

ומקבלים משכורת תפוחות על חשבון הכיס של כולם.

ובכלל פנסיות לא מהעולם הזה..

אפשר לקזז את התקנים של משרדי הממשלה לרבע ועדיין יישארו כאלה בלי עבודה, אז בוא לא נדבר על זה, העיקר לדבר על 5% החרדים שלא מכניסים מיסים למדינה.

מחוכם מאד...

אז זהו שאני בעד כל מה שאמרת.

ובלי קשר אין שום סיבה שהמדינה תחסוך לפנסיה או תבטח אותי (אני אברך) 

עובדי מדינה מיותרים - זה לא טיעון רציני.

Whataboutism – ויקיפדיה

כי הוא לא דאג לעצמו ואז עיוותו את המציאות כדי שהוא יראה יותר מסכן ממה שהוא באמת כדי לפרוט על רגשות של אנשים שיתרמו יותר.

למה הדיון עליהם? כי הם התחילו אותו

צריך לנהל דיון מכובד בנושא.

אך מדוע תמיד הנושא הוא אברכי הכולל, ואף אחד לא מעיז לגעת בערבים או בבדואים? ועל האבטלה הסמויה שיש בצה"ל ובממשלה?

ואני לא מדברת על הדיון פה, אלא על דיון רציני בתקשורת ובמשרדי הממשלה??

כשיש ציבור ש-50% מגבריו לא עובדים (או עובדים בשחור), ההשפעה של זה על התקציב היא דרמטית. תוסיפי לזה את העובדה שמדובר בציבור עם קצב הגידול הגבוה ביותר במדינה, וקיבלת צרה צרורה (לא הגידול חלילה, אלא העובדה שבעוד X שנים הנטל על משלמי המיסים יהיה בלתי נסבל).

מה שאני רואה ומכירה יש ממש האטה בילודה אצל החרדים, ממש אבל ממש לא יולדים כל שנה.

תמיד אצלנו במשרד צוחקים שהחילוניות והדתיות אצלנו יותר עומדות בקצב מהחרדים...

אז אין מצב שהייתי נותן "רק" 4 ילדים לאשה דתית.

אני לא מכיר אף משפחה דתית עם 2 ילדים ומטה (כמובן לא כולל נשים צעירות שעוד לא סיימו ללדת), מכיר ממש מעט עם 3 ילדים, והרוב הגדול עם 4-7. 

הדגשתי במפורש שאני לא מדברת על הדיון פה בפורום

שמתעקשים שהתקציב למלגות לא יהיה בבסיס התקציב של המדינה כחוק אלא רק חלק קטן ממנו והשאר יהיה בהסכמים קואליציוניים כדי שיהיה להם תמיד תירוץ להכנס לכל ממשלה

ולכן כיוון שזה לא בתקציב אלא בהסכמים קואליציונים כל פעם מחדש זה מעורר דיון

על נושאים אלו ברורה, והדיון מיותר.

אם את רוצה תמיכה בנושא את מוזמנת לפתוח שרשור פריקה

ולא נציג כל בחירות מחדש את החרדים כסחטנים.

גילוי נאות: אני משלמת מיסים ולא מקבלת שום הנחה משום עירייה, ואף קיצבה.

ועדיין מעדיפה לממן אברכים, מאשר לממן את אותם אנשים שמחממים כסאות

וכן, אני סופר סת" התמקצעתי בזה ומספיקות לי שעתיים בערב כדי להכניס משכורת יפה

יש לבעלי חבר, יש לו שישה ילדים, הוא אברך ביום שני סדרים מלאים וכותב כל לילה כל לילה ולפעמים כל הלילה, והוא לא מצליח לחיות מזה, הוא ירא שמים בתכלית כך שהוא לא יעגל פינות והוא כותב בדקדוק גדול אבל אין זה לא מספיק (אשתו היא אומנית בתחום הציור, ולא מצליחה להביא גם הכנסה קבועה...).

סתם שאלה התחום הכלכלי משפיע עליך להחליט אם להביא עוד ילדים?

קראתי את זה ביום שישי ואמרתי אני לא מגיבה לו, אבל כל השבת זה כרסם אותי.

זה ממש הזכיר לי את התגובה של ירון לונדון...

כמו בכל מקצוע יש טובים יותר וטובים פחות.

כן אני מכניס יותר מהרבה סופרים אחרית פר שעה.

אני כותב מהר יותר ויפה יותר מהרבה סופרים אחרים. יכול להיות שהוא פשוט לא מתאים למקצוע (מכיר הרבה סופרים יראי שמיים שבזמן שהם כותבים מזוזה אני כותב 2 וחצי) לא כל מי שירא שמיים גם סופר סתם טוב.

ולגבי אשתו.. בעיני כאן הבעיה. את רוצה להיות אשת אברך? אז אין מה לעשות תוותרי על החלום להיות אמנית ותמצאי עבודה קבועה ומסודרת אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. גם להגשים את עצמה וגם שבעלה ילמד. בחירה שלהם (גם שיפסיק ללמוד זו בחירה לגיטימית)

צריך להבין שאברכות זה לא ברירת מחדל. זה אידיאל שעקרונית מעטים אמורים לקיים. מי שלא מצליח זה בסדר להמשיך לעבוד וללמוד כמה שעות ביום.

נ.ב. הוא עובד בשחור או עם קבלות? הוא דואג לפנסיה שלו?

ולא. חד משמעית לא משפיע. 

אני מכניס יותר ממה שחברים שלי מכניסים עם יותר ילדים. זו לא הנקודה...

הנקודה היא שמי שרוצה להיות אברך שידאג לעצמו.

נכון בעולם מתוקן יש עשרה בטלנים בעיר גדולה.

נכון בעולם מתוקן גדולי תלמידי החכמים הם בעלי מלאכה ומקיימים את מאמר חזל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים 

יש אמנם כנראה כאלו עובדי מדינה.

אבל ממש לא כולם.

רובם עובדים מסורים.

חלק גדול מהם יכול להרוויח יותר בשוק הפרטי ונשאר מכוח השליחות.

לשם הדוגמא: 

עובד שנכנס לעבוד במשרד האוצר, עם תואר שני מהאוניברסיטה, יקבל בשנים הראשונות 6500 שח ברוטו.

ואין קביעויות יותר. חוזים אישיים לשנה שניתן שלא להאריך.

שעושים באלגן כל פעם שמדברים על להוריד קצת את  הפנסיה של מי שמקבל סכומים גבוהים

חובה להפריש להם כמו חוק פנסיה חובה.

אהממה, הם לא מעניינים את המדינה.

אלא שדווקא אלה שטוענים שהחרדים סוחטים את המדינה, ברובם גם אלה שבעד לשלם למחבלים תארים בכלא, ולממן לבדואים את 5 הנשים שלהם.

האם את מקבלת הנחה בארנונה? 

את כמובן לא חייבת לענות

המצוי של שונאי חרדים.

אז אגלה לך בסוד שממש לא.

אני יגלה לך בסוד, שאין כמעט אף אברך חרדי שאשתו לא קורעת את עצמה בעבודה.

ורבים מהאברכים גם משלימים הכנסה פה ושם.

את לא שונה מאף אברך חרדי, א"א באמת לגדל משפחה מהנחה בארנונה ומיקצבת ילד של 120 שקל.

הכסף לא נוזל עליהם מהשמים

את לא מבקשת הנחה זו בחירה שלך, ואת אפילו טוענת שזה רק בגלל הכאב ראש.

אולי רוב האנשים בעד לשלוח את המחבלים לעזעזל, אבל אותם אנשים נוח להם להציג דווקא את החרדים כסחטנים ולא דווקא את אלה שרוצים לרצוח אותנו, תסתכלי על מצע הבחירות של כמה מהמפלגות, את לא תמצאי שם מישהו שמבטיח לבטל את הכספים שמוזרמים לבדואים ולמחבלים, אבל לשלוח את החרדים למזבלה את תמצאי.

את חיה את אותם החיים כמו כל משפחה אברכית חרדית.

הגישה שלך לא משפיעה כלכלית, ועל זה הוויכוח פה.

הצלחת לחדד את ההבדל.

התפיסה

אף אחד לא חייב לי כלום

את צודקת

נשים חרדיות עובדות בהוראה ובהייטק ואף אחת לא מעלימה הכנסות, זו לא דרך החיים.

אני לא חושבת שבאו פה בתלונות למדינה שהיא לא מממנת אברכים, אלא דיברו פה על ניצול קצבאות קיימות. או הנחות בארנונה, אני לא מכירה אף אברך שמתלונן שהמדינה לא מממנת אותו מספיק.

אני גם לא חושבת שהמדינה חייבת לאברכים משהו באתי בטענות לאלה שטענו שהאברכים חיים על חשבון אחרים

לדעתי כל עוד המדינה מאפשרת קצבאות, היא לא יכולה לבוא בתלונות לאלה שמשתמשים בהם, מכל סיבה שהיא.

שתשנה קריטריונים.

שמקבץ נדבות וכל היום בוכה שאין לו כסף

אז לא! הוא עובד קשה מאוד מאוד, ואנחנו מסתפקים במה שיש ומשתדלים לגדל את ילדינו מתוך שמחה והסתפקות במה שיש.

תמורת כמה עשרות שקלים בחודש, במקרה של מוות חס וחלילה, היורשים מקבלים סכום חד פעמי (פטור ממס).

ככל שתשלם יותר - כך סכום הפיצוי יהיה גבוה יותר. 

כאן יש מחשבון של הביטוח, ואפשר לבדוק בו כמה יעלה לך הביטוח:

מחשבון ריסק - רשות שוק ההון

חשוב לשים לב שאלה מחירי המקסימום של כל החברות, ובדרך כלל אפשר במו"מ קצר להוריד את המחיר.

בנוסף, לכל מי שיש קרן פנסיה פעילה, יש ביטוח חיים כחלק מהפנסיה:

במקרה של מוות לפני גיל פרישה (67 לגברים 62 לנשים), בן/ת הזוג מקבל 60% מהשכר המבוטח עד יומו האחרון, והילדים מקבלים 40% עד שהאחרון שבהם מגיע לגיל 21. כלומר בסך הכל, המשפחה תמשיך לקבל 100% מהמשכורת של האדם שנפטר, עד שאחרון הילדים יגיע לגיל 21. לאחר מכן האלמן/ה מקבל 60% עד יומו האחרון.

אחרי שנולד לאדם הילד הראשון, לא לעשות ביטוח חיים זה בגדר פשע לדעתי (אלא אם כן ממילא כבר יש למשפחה ממון רב, והממון הזה יספיק לכל צרכי המשפחה כולל רפואה, חינוך, חתונות וכו' - אבל זה לא מצב שכיח). להיות יתום זה מספיק מבאס גם בלי להיות עני, ולכן החכם עיניו בראשו ישלם מה שצריך בשביל לדאוג למשפחתו.

יש אדם במצוקה וזכותך המלאה להחליט אם לעזור לו או לא, להתחיל לחנך בלי שזה יעזור, עד כאן.

תנו לי את המספר שלהם אני יצעק עליהם.

אגב מי שרוצה אני כן עושה את זה ('מחנך')

הצעתי כאן ובעוד מקומות כעזרה למשפחות ליווי כלכלי שהוא כולל בניית תיק ביטוחי מתאים למשפחה, טיפול בפנסיה, צבירת חסכונות, בניית תקציב למשפחה, תכנון כלכלי קדימה ועוד... וואלה, אני אפילו עושה את זה בחינם. ולא רק לדתיים גם לחרדים וגם לחילונים. לא לוקח כסף, עוזר לאנשים אבל אני לא אכריח אף אחד לבוא ולהקשיב לי.

סתם מעניין אותי, כי לא זכור שגם פעם הערוץ היה מפוצץ בסיפורים כאלה. 

גם תמיד הכתבות הם רק על משפחות חרדיות.. מעניין.

מבלי להיכנס לשאלה האידאולוגית של איך נכון לחיות, תורה עם דרך ארץ או רק תורה. ועם הרבה הערכה לדברים טובים שיש בציבור החרדי:

אתה מפרסם טבלה שבה כתוב ששיעור הגברים החרדים שעובדים נמוך מ 50%. כאשר בכלל האוכלוסיה שאינה חרדית עובדים מעל 80%. אז ברור שפחות חרדים עובדים ביחס לכלל האוכלוסיה, פחות משלמים מיסים (מס הכנסה), פחות מבוטחים בפנסיה מפני נכות/פטירה - וביחס ישיר- עקב מצב סוציואקונומי - מקבלים הרבה יותר תמיכה ותשלומי העברה מהמדינה. אלו הנתונים. טוב או לא- לדיון אחר.

באופן כללי אני חושב שמי שיושב ולומד טוב וברצינות - ישר כוחו ואף יקבל סיוע מהמדינה (ואפילו משמעותי ממה שמקבלים היום). לרוב החרדים, שאינם יכולים לשבת וללמוד לכל חייהם, טוב יהיה שישכילו לאחר שנות הישיבה למצוא מקומות עבודה מתאימים מבחינה דתית ויוכלו לפרנס משפחתם בכבוד תוך קביעת עיתים משמעותית לתורה.

נשים חרדיות עובדות כמעט כמו הנשים בכלל האוכלוסיה. מאוד קשה לדעת מה קורה בעבודה בשחור, אבל עדיין ברור שפחות חרדים עובדים. יש הרבה אברכים שאידאולוגית לומדים ולא עובדים..

שוב, הדיון של מה נכון לא נדון כעת. רק נתונים

הנתונים אודות שיעור התעסוקה הם מחזקים את מה שפשוט אני אומר, כי כאמרו גם שם רואים שיעורי תעסוקה נמוכים.

אבל צריך להבין שגם בית שבוחר לעבוד בחצי משרה או במשרה מליאה אבל עם השתכרות נמוכה בוחר בעצם להסתמך על חשבון משלם המיסים. אפשר להעריך הסתפקות במועט למען חיים אידיאליים, אבל כשהמשמעות האמיתית מאחורי זה היא הסתפקות במעט משלי והרבה משל אחרים כבר אי אפשר להצדיק את זה מוסרית.

לצערים לא ראיתי שעוסקים בנושא בציבור שלנו בצורה רצינית, אין מודעות לכך שהסתפקות במועט משמעותה חיים על חשבון משלם המיסים. אני יכול לומר שהצפתי את הנושא בפני אחד מגדולי הדור והוא אמר שאין ספק שיש כאן עוול מוסרי.

יש כמה וכמה פודקאסים שמדברים על הנושא לעומק, אם מישהו רוצה הפניות אשמח לתת, אבל צריך לקחת בחשבון שמי שלרוב בם מדברים בצורה בוטה כלפי הציבור החרדי - כך שיש כאן צורך לברור את התוכן מתוך הצורה.

פשוט אני העלה טענות רציניות, אם יש לך תשובות רציניות למה אתה כותב כותרת ולא תשובה?

ללמוד ולא לעבוד?
או לעבוד במשכורות נמוכות?
או שמא אתה לא מסכים עם זה שבציבור החרדי יש נטייה להתברך בהרבה ילדים? 

השאלה היא מה הנתונים ביחס לכלל המגזר, ואת זה את יכולה לראות בגרפים ובטבלאות שצורפו

ויותר מזה, כפי שאתה יכול לראות בגרף שפשוט אני הביא לפני כן, גם מי שבוחר לעבוד בלבן אבל להשתכר במשכורת נמוכה ולהקים משפחה ברוכה - בוחר לחיות על חשבון אחרים..

הוא בוחר לחיות בצניעות.

תורה חשובה לו יותר מחופשות בארץ או בחו"ל, ויותר מקוטג' וגבינה צהובה ביומיום.

אף אחד לא בוחר במודע לחיות על חשבון אחרים. הוא בוחר בחיי תורה ואולי מקבל קצבאות שהמדינה מאשרת למי שמשתכר במשכורות נמוכות.

אפשר לחלוק על הבחירה הזו. אני גם לא מאמינה בלגדל ילדים לעניות.

אבל זו זכותם.

לא רק לעשירים מותר להביא משפחות ברוכות

מקבלים הנחה בארנונה, נכון, אז מה? תיכנס לביתר עילית, אילו הוצאות יש שם לעירייה? כמו בתל אביב?

מה שהם מקבלים מהעירייה ,זה פינוי זבל.

בתל אביב מקבלים תרבות, אירועי ספורט ועוד..

משלמים פחות ומקבלים פחות.

ודרך אגב הסתכלות על הוצאות של גידול ילד חרדי בעיניים חילוניות תמיד מצחיק אותי

אתה יודע כמה עלתה לי מטפלת? 700-800 שקל

אתה יודע כמה עולה לחילוני ממוצע להוציא ילד מהבית למטפלת? כמה אלפי שקלים.

אורח החיים שונה מאוד בהכנסות אבל גם בהוצאות.

ילד חרדי שחי עם הורה אברך, לא יצא לעולם לחופשה, מקסימום ההורים נוסעים באוטובוס לאיזה מעיין או לים.

ואם בן אדם בוחר בחיי תורה ומוכן לחיות בעוני עבור זה, זו זכותו.

ואם זה לא מוצא חן בעיניך תבחר במפלגות שמעונינות לשנות את זה, זו זכותך.

עד אז שכל אחד יחיה כראות עיניו.

יש ממש מעט אירועי תרבות, בלי יחס בכלל לאירועי תרבות חילוניים.

אני גרה בעיר חילונית, העירייה מסבסדת בחופש אירועי תרבות שהם בדיחה לעומת מה שקורה בציבור החילוני. ובעיר שלי רוב החרדים עובדים, רוב האוכלוסיה החרדית פה היא מהמגזר החסידי, שברובו עובד, אם אתה לא מכיר.

לא טענתי שהנחה בארנונה היא לא ע"ח הציבור, אבל כל עוד המדינה מאפשרת את זה, אני לא רואה סיבה שאדם שחי בעניות לא ישתמש בהנחה הזו וזו לא משנה מאיזו סיבה הוא עני.

כל עוד זה חוקי, אף אחד לא סוחט אף אחד, לפעמים חרדי משלם עבור קפיצה במוט, או על ריצה למרחק עבור תרבות חילונית ולפעמים חילוני משלם עבור חרדי שיושב בכולל.

והסדר יום שנתת, זה מנקודת מבטך, יש אנשים שהתורה זה העסק שלהם בעולם הזה, והם יעשו הכול בשביל לשבת וללמוד כל היום, ויחיו בעניות גדולה בשביל זה.

לקבל כסף שהמדינה מציעה, זו לא סחיטה ולא התבכיינות.

הרב קנייבסקי לא היה הופ להיות כזה אם היה יוצא לעבוד. 

אני מכירה אברכי משי שחיים בצמצום גול וכשיצאו לעבוד זה יהיה הפסד גדול לכל העם היהודי.

מה שלי מפריע זה שבציבור הליטאי בן אדם שיוצא לעבוד לפרנסתו הופך למוקצה, יש להם אפילו תלמודי תורה שמיועדים רק לאברכים.

בעיניי זה בושה לבייש בן אדם רק כי בחר לפרנס את משפחו.

לגמרי, לא בציניות

הלוואי ונזכה לממן אברכים רציניים שישבו וילמדו תורה.

ושכל מי שבוחר לשתות קפה בכולל שיצא ויפרנס את משפחתו בכבוד.

זה גם יגרום לאברכים להשקיע הרבה יותר בתורה.

ועוד דבר, שילמדו את הגברים איך אפשר לשלב תורה ועבודה, כי בסופו של דבר רוב אלה שיוצאים לפרנס מתקשים בזה מאוד וחבל..

תקציב הרווחה למשל הרבה יותר גדול, וגם בערים חרדיות יש מערכת רווחה.

מתוך תקציב עיריית תל אביב לשנת 2020:

תרבות וספורט: 26 מיליון ש"ח

גני ילדים: 243 מיליון ש"ח

בתי ספר יסודיים: 257 מיליון ש"ח

חינוך מיוחד: 87 מיליון ש"ח

רווחה: 348 מיליון ש"ח (פירוט חלקי בשורות הבאות)

טיפול בקשישים: 21 מיליון ש"ח

טיפול במש"ה (מוגבלות שכלית התפתחותית, מה שבעבר נקרא פיגור): 256 מיליון ש"ח

טיפול בנכויות: 42 מיליון ש"ח

בקיצור,

להגיד "אם אין תרבות אז לא צריך ארנונה" זה פשוט לא נכון. העיריות החרדיות לא עומדות בעומס התקציבי, המדינה צריכה לממן אותן, ולכן שרים חרדיים (!!!) מתנגדים להקמת ערים חרדיות חדשות ולהפרדת שכונות חרדיות מתוך ערים קיימות.

למרות שזה אולי נשמע דומה, המשמעות שונה...

כי מאיך שהצגת את הדברים, אפשר להבין שאת אשכרה איחלת עכשיו ליהודי שהוא יהיה מסכן, וזה בוודאי לא יעלה על הדעת שבחורה יראת שמים כמוך תדבר ככה.

קודם כל, אני מעריכה מאוד אברכים שלומדים ברצינות מכל מגזר, חסידי ליטאי ודתי.

בעיניי, המסירות נפש שלהם מחזיקה את עם ישראל.

הדרך של חרדים היא לא להתפרנס? איך אפשר לגדל 8 ילדים בממוצע בלי פרנסה? תגלה לי את הדרך הזו, כי אני לא מצאתי, גם אלה שלא עובדים, הנשים שלהם עובדות קשה מאוד מאוד, אני לא מכירה שום חוק במדינת ישראל שמחייב דווקא גברים לעבוד, ככה שכל עוד אחד מבני הזוג עובד ומפרנס, מה רע? הרי א"א באמת להשתכר מקצבאות, קיצבת ילדים עומדת על בערך 120 שקל לילד,א"א לחיות מזה.

הנחה בארנונה? תחיה כמו אותם אנשים שמרוויחים משכורת נמוכה וזכאים להנחה, אני ראיתי איך הם חיים, בפשטות שבפשטות. זה לא שהם חיים כמו חילוני ברמת אביב ומממנים את אורח החיים הזה ע"ח המדינה.

לא לעשות ביטוח חיים? תבדוק תוכנית "ערבים".

אתה יודע כמה חילונים אני ובעלי מממנים? כמה אירועי ספורט שבעיניי זה בזבוז כסף שלא מועיל לאנושות כלום, למה אני צריכה לממן מישהי שמצליחה לקפוץ מעל מוט? כמה אירועי תרבות שאני מתנגדת אליהם בתוקף?! תבדוק כמה אירועי תרבות יש אצל החרדים ותחזור אליי.

אני מעדיפה לממן תורה, זה מועיל הרבה יותר,אבל אף אחד לא שואל אותי.

אנחנו כחרדים רואים מה קורה אצל הרבה מאחינו הדתיים, העבודה משתלטת להם על החיים, אין פנאי לתורה, התרבות המערבית חודרת לה בלי שישימו לב, ואל תגיד שאני לא מכירה, כל חיי גדלתי בין דתיים, יותר מאשר בין חרדים.

יש הרבה פחות תורה בציבור הדתי, הרבה יותר חוזרים בשאלה בציבור הדתי, ייתכן וזה מגיע דווקא בגלל חוסר הערכה שיש בציבור הדתי לתורה? אני שמעתי את הזלזול של רבים מהם כל חיי. אולי דווקא בגלל ההסתכלות של רבים מהם על הבטלנים שסוחטים את המדינה.

תורה דורשת מסירות נפש

אני כן יכולה להסכים על דבר אחד, שזה לא הוגן שיש אברכים שבאים לחמם את ספסלי הכולל, העיקר שיקראו אברכים.

מי שהוא אברך שימלא את יומו בתורה.

וכן חשוב לחסוך ולהשתדל לעשות ביטוחים בכדי לא ליפול על הציבור.

ואולי בכלל כדאי שכל מיגזר יממן את עצמו. החילונים את התרבות שלהם והחרדים את האברכים. ככה אף אחד לא סוחט אף אחד אחר.

חרדי רוצה תורה, ואם מגיעה לו קיצבה לפי הקריטריונים שהמדינה קבעה, למה זו סחיטה? זה כסף שמגיע לו, מי שלא מעוניין שיעשה הכול בכדי לשנות את החוק.

שנזכה לדון לכף זכות כל אחד מישראל

על תקציבי ענק, ואין השוואה בין הכספים שמוקצים לאירועי תרבות רקים מתוכן (אני נפגשת עם כל גוף וגוף שמקבל את הכסף) לבין גופים תורניים באשר הם. הבדלים של מיליונים (שוב משתנה בין המהות של הגוף המתקצב). גוף תורני יכול לקבל 30 אלף שקל, וגוף חילוני שתי מיליון בשנה  המקום הכי יקר לפעילות ועוד.

העיקר כולם עינם צרה בכסף של החרדים וקצבת ילדים הצרה שמקבלים.

וגם אם יש אברך שנמצא בכולל ולא מצליח כל היום ללמוד והוא מעדיף להישאר במסגרת תורנית זו זכותו, האישה מקבלת את שכרה מהשמים בלי שום קשר.

ולא חסרים מבוטלים חילונים וכאלה שלא עשו צבא.

ואז בדקתי מה פילוח תקציב הממשלה לפי משרדים

וראיתי שתקציב התרבות הינו שולי ואילו רוב התקציבים מגיעים למשרדים שמחולקים לפי גודל האוכלוסיה (חינוך, בטחון , בריאות וכו) 

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏