הילדה בת 19,5 היא הילדה השישית בבית לדבריהם

הלידה הראשונה היא ילדה בגיל 7,5-8 הגיוני סה"כ, לא?

שמתחתנת.

מאד יכול להיות שהאמא ילדה את השלישה בגיל 29...

והם לא הצליחו להתקדם?

יכול להיות מאד שהאבא התמוטט.

מאד מאד הגיוני.

יש לכם שנים על גבי שנים להיערך למצב הזה ולא נערכתם? סליחה אבל בא לי להגיד בעיה שלכם.

אני מכיר הרבה אנשם שעברו אסונות מזעזעים. נכון זה ממוטט לוקח כמה חודשים עד שנה לחזור לעצמך וממשיכים לחיות.

אם זה כמו שאת מתארת שעברו כ10-12 שנים בין המוות של האמא לחתונה הזאת... וואלה לא מבין מה חשבו לעצמם כל העשור הזה? שכשיגיעו החתונת יבקשו צדקה? זה מקומם.

למקומו.

זה מה שיש לי להגיד.

מי אמר לך מה הם עברו ביום יום? איך הם שרדו אותם בכלל?

תנסה לעבד את הסיטואציה.

אבא לתשעה ילדים ששלושה מהם נמצאים בפגייה לדעתי לתקופה של שלושה חודשים, השיקום שלהם, הגידול שלהם.

אתה יודע מה זה לגדל ילד פג?

לפעמים זה מלווה אותך עד גיל 6 ועד בכלל.

די להיות כאלה ביקורתיים

אני לא ביקורתי סתם כי משעמם לי.

אבל כשמבקשים ממני 'לפתוח את הלב ואת הכיס' ובעיקר את הכיס אני חושב לעצמי. רגע אחד, האם מי שאני תורם לו הביא על עצמו את המצב הזה? כי אם כן יהיה לי מאד קשה לתרום לו כשיש עוד אנשים שצריכים את הכסף שלי בדיוק כמוהו ולא הביאו על עצמם את המצב הזה...

וכן. אל תדאגי, אני תורם, את אותו הסכום, כל חודש, השאלה היא למי. (וכן, זה סכומים גבוהים ב"ה ככה שמספיק להתחלק בין הרבה צרכים ואנשים שונים)

אגיד יותר מכך, כשאני לא יודע מה הסיפור של משפחה יותר קל לי לתרום (לחסדי נעמי, אני לא יודע מה המצב של כל משפחה שמקבלת) אבל כשמציגים לי את הסיפור הפרטני של משפחה ורוצים שאתרום בשבילה זכותי להפעיל שיפוטיות ולהחליט האם הם המטרה הכי טובה לכסף שלי, האם אין עכשיו אנשים אחרים שצריכים יותר את הכסף ואשמים במצב שלהם פחות?  כי בסופו של דבר לתת להם כסף לא יעזור. כי איפה שההתנהלות מקולקלת - לא יעזור גם אם יתנו להם עכשיו חצי מיליון.

אז נכון, אני לא הייתי במקומו אבל ברור לי שאני לא אהיה במקומו. כי לי ברגע שנולדה הילדה הראשונה יש ביטוח חיים. דאגתי שזה לא יקרה. הם לא דאגו לזה. אז בגלל שדאגתי לביטוח חיים (בסיסי לגמרי כשיש לך אפילו "רק" שישה ילדים) אני לא יכול להיות במקומו אז אני לא יכול לדון?

אני לא דיין אבל "עניי עמך מרובים" ומי שמנסה לספר לי סיפור מרגש (ומעוות את הכותרת שישמע כאילו זה טרי ומסתיר את העובדה שעברו שנים ארוכות מאז, כי שם נשמע שיש עוד 3 פגים בבית, - עוד מסחטת רגשות) שידע שכשהוא מביא סיפור יחיד בפני עצמו יש לזה השלכות הפוכות לפעמים כי אנשים לא רוצים לתרום לסיפור כזה

אתה פונה לחברת ביטוח/סוכן ביטוה ומשלם כל חודש סכום (בין שקלים בודדים לעשרות שקלים, תלוי מצב בריאותי גיל והסכום שעליו אתה מחליט לבטח) ואז אם אתה או אשתך או כל מי שביטחת מת - אתה מקבל סכום נאה חד"פ או קצבה חדשית. זהו בגדול. אתה חושב שהצרכים שלך יהיו מיליון? תבטח מיליון שקל. אתה חושב שיספיק לך חצי מיליון? תבטח חצי מיליון. ככה פשוט

אה, וזה בלי להכניס בחשבון פנסיה. בפנסיה מובנה לנו ביטוח חיים. אם אדם שעובד מת המשפחה שלו מקבלת כסף. למשל מי שמרוויח 10000 שח בחודש והוא במסלול ברירת מחדל של הפנסיה - אם הוא ימות אשתו תקבל עד סוף חייה 6000 בחודש והילדים יקבלו את ההשלמה עד גיל 21 ל10000 הווי אומר עוד 4000 שח עד שהילד האחרון מגיע לגיל 21.

אה, מי שעובד בשחור אין לו פנסיה...

כמו כל עובד שיש לו פנסיה - הפנסיה מופרשת מהשכר שלו (ומהמעסיק שלו כחלק מרכיבי השכר) מי שמובטל לא מבוטח ומוזמן לבטח את עצמו באופן פרטי.

למה המדינה צריכה לעשות לאברך ביטוח? אברך זה מישהו עם שכל, נכון? (גילוי נאות אני אברך) אז שיחשוב שניה ויראה שמשתלם לו לבטח ב50 שח בחודש את העתיד שלו אם הוא או אשתו ימותו.

ואם אתה נכנס למה המדינה צריכה לממן את תשאל למה המדינה צריכה לממן את כל המחבלים ואת בני משפחותיהם ואת הלימודים שלהם ועוד.

ולמה המדינה צריכה לממן את כל היישובים המטורפים שנבנים במקומות שמסכנים את כולם ולמה ולמה ולמה.

זה לא ככה, זה אזרח במדינה יהודית שהמדינה מכירה באורח חיים שלו ואבוי לה אם לא וכן היא צריכה לדאו לו, נקודה.

אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה לא יהודית, שלומדי התורה הם השונאים שלה???

ולגבי כל מה שכתבת בתוכן ההודעה - אין קשר. ביטוח כלאחד עושה לעצמו. או שמקבל מהמעסיק שלו בתור חלק מתנאי השכר. מי שלא עובד לא מקבל

אבל זה ברור שזה עול למדינה הון:

פרויקט מיוחד: כמה עולות ההתנחלויות למשלם המסים

וכמו שאני לא נכנסת לסוגיה אם צריך את היישובים ואת הבעיות הביטחוניות והסיכון שזה מביא שאף אחד לא יכנס לכיס של החרדי ויחליט כמה הוא תורם לגירעון המדיני או כמה פשוט אני ממן אותו מכיסו הפרטי.

זה הכל.

הכל פוליטי לחלוטין.

האם כשהצבא מאבטח ישוב זה רק לטובת היישוב? מה יעשה המחבל אם לא יהיה ישוב? יהיה חסיד אומות העולם או יסע לפגע במקום אחר?

היא להשוות בין ההעלות של חבל עזה לפני ואחרי הגירוש (מזכיר שהיו גם הרבה הכנסות מהגוש)

מהמדינה לא.

המדינה זה לא אלוהים.

בגמרא מוזכר שמי שלומד תורה אינו מחוייב בתשלום מיסים כיוון ש"תורה מגנה ומצלה". אך עדיין בשום מקום לא כתוב שמשלמים לו כסף, המצאה של עשרות השנים האחרונות.

אין צורך במאות אלפי אברכים כדי שתהיה תורה בישראל, אלא כל יישוב/שכונה/עיר "מממן" (באי תשלום מיסים) לעצמו את ה"עשרה בטלנים" שלו. כמובן, מי שיכול לעבוד חצי יום וללמוד חצי יום או שיש לו נכסים שמכניסם לו כסף ולומד כל היום, מבורך.

מה שנקרא "פנסיה תקציבית", הטריק המפאיניקי שעד היום שוחט את תקציב המדינה ואוכל לכולנו את הרווחה האישית שלנו.

התלונה כמובן לא מופנית כלפי אלה שכל חייהם לא חסכו לפנסיה כי המדינה הבטיחה שהיא תדאג להם, ברור שזו לא אשמתם. 

עובדי המשרדי הממשלה שחוץ מלחמם את הכסא לא עושים כמעט כלום, אבל פשוט כלום.

ומקבלים משכורת תפוחות על חשבון הכיס של כולם.

ובכלל פנסיות לא מהעולם הזה..

אפשר לקזז את התקנים של משרדי הממשלה לרבע ועדיין יישארו כאלה בלי עבודה, אז בוא לא נדבר על זה, העיקר לדבר על 5% החרדים שלא מכניסים מיסים למדינה.

מחוכם מאד...

אז זהו שאני בעד כל מה שאמרת.

ובלי קשר אין שום סיבה שהמדינה תחסוך לפנסיה או תבטח אותי (אני אברך) 

עובדי מדינה מיותרים - זה לא טיעון רציני.

Whataboutism – ויקיפדיה

כי הוא לא דאג לעצמו ואז עיוותו את המציאות כדי שהוא יראה יותר מסכן ממה שהוא באמת כדי לפרוט על רגשות של אנשים שיתרמו יותר.

למה הדיון עליהם? כי הם התחילו אותו

צריך לנהל דיון מכובד בנושא.

אך מדוע תמיד הנושא הוא אברכי הכולל, ואף אחד לא מעיז לגעת בערבים או בבדואים? ועל האבטלה הסמויה שיש בצה"ל ובממשלה?

ואני לא מדברת על הדיון פה, אלא על דיון רציני בתקשורת ובמשרדי הממשלה??

כשיש ציבור ש-50% מגבריו לא עובדים (או עובדים בשחור), ההשפעה של זה על התקציב היא דרמטית. תוסיפי לזה את העובדה שמדובר בציבור עם קצב הגידול הגבוה ביותר במדינה, וקיבלת צרה צרורה (לא הגידול חלילה, אלא העובדה שבעוד X שנים הנטל על משלמי המיסים יהיה בלתי נסבל).

מה שאני רואה ומכירה יש ממש האטה בילודה אצל החרדים, ממש אבל ממש לא יולדים כל שנה.

תמיד אצלנו במשרד צוחקים שהחילוניות והדתיות אצלנו יותר עומדות בקצב מהחרדים...

אז אין מצב שהייתי נותן "רק" 4 ילדים לאשה דתית.

אני לא מכיר אף משפחה דתית עם 2 ילדים ומטה (כמובן לא כולל נשים צעירות שעוד לא סיימו ללדת), מכיר ממש מעט עם 3 ילדים, והרוב הגדול עם 4-7. 

הדגשתי במפורש שאני לא מדברת על הדיון פה בפורום

שמתעקשים שהתקציב למלגות לא יהיה בבסיס התקציב של המדינה כחוק אלא רק חלק קטן ממנו והשאר יהיה בהסכמים קואליציוניים כדי שיהיה להם תמיד תירוץ להכנס לכל ממשלה

ולכן כיוון שזה לא בתקציב אלא בהסכמים קואליציונים כל פעם מחדש זה מעורר דיון

על נושאים אלו ברורה, והדיון מיותר.

אם את רוצה תמיכה בנושא את מוזמנת לפתוח שרשור פריקה

ולא נציג כל בחירות מחדש את החרדים כסחטנים.

גילוי נאות: אני משלמת מיסים ולא מקבלת שום הנחה משום עירייה, ואף קיצבה.

ועדיין מעדיפה לממן אברכים, מאשר לממן את אותם אנשים שמחממים כסאות

וכן, אני סופר סת" התמקצעתי בזה ומספיקות לי שעתיים בערב כדי להכניס משכורת יפה

יש לבעלי חבר, יש לו שישה ילדים, הוא אברך ביום שני סדרים מלאים וכותב כל לילה כל לילה ולפעמים כל הלילה, והוא לא מצליח לחיות מזה, הוא ירא שמים בתכלית כך שהוא לא יעגל פינות והוא כותב בדקדוק גדול אבל אין זה לא מספיק (אשתו היא אומנית בתחום הציור, ולא מצליחה להביא גם הכנסה קבועה...).

סתם שאלה התחום הכלכלי משפיע עליך להחליט אם להביא עוד ילדים?

קראתי את זה ביום שישי ואמרתי אני לא מגיבה לו, אבל כל השבת זה כרסם אותי.

זה ממש הזכיר לי את התגובה של ירון לונדון...

כמו בכל מקצוע יש טובים יותר וטובים פחות.

כן אני מכניס יותר מהרבה סופרים אחרית פר שעה.

אני כותב מהר יותר ויפה יותר מהרבה סופרים אחרים. יכול להיות שהוא פשוט לא מתאים למקצוע (מכיר הרבה סופרים יראי שמיים שבזמן שהם כותבים מזוזה אני כותב 2 וחצי) לא כל מי שירא שמיים גם סופר סתם טוב.

ולגבי אשתו.. בעיני כאן הבעיה. את רוצה להיות אשת אברך? אז אין מה לעשות תוותרי על החלום להיות אמנית ותמצאי עבודה קבועה ומסודרת אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים. גם להגשים את עצמה וגם שבעלה ילמד. בחירה שלהם (גם שיפסיק ללמוד זו בחירה לגיטימית)

צריך להבין שאברכות זה לא ברירת מחדל. זה אידיאל שעקרונית מעטים אמורים לקיים. מי שלא מצליח זה בסדר להמשיך לעבוד וללמוד כמה שעות ביום.

נ.ב. הוא עובד בשחור או עם קבלות? הוא דואג לפנסיה שלו?

ולא. חד משמעית לא משפיע. 

אני מכניס יותר ממה שחברים שלי מכניסים עם יותר ילדים. זו לא הנקודה...

הנקודה היא שמי שרוצה להיות אברך שידאג לעצמו.

נכון בעולם מתוקן יש עשרה בטלנים בעיר גדולה.

נכון בעולם מתוקן גדולי תלמידי החכמים הם בעלי מלאכה ומקיימים את מאמר חזל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים 

יש אמנם כנראה כאלו עובדי מדינה.

אבל ממש לא כולם.

רובם עובדים מסורים.

חלק גדול מהם יכול להרוויח יותר בשוק הפרטי ונשאר מכוח השליחות.

לשם הדוגמא: 

עובד שנכנס לעבוד במשרד האוצר, עם תואר שני מהאוניברסיטה, יקבל בשנים הראשונות 6500 שח ברוטו.

ואין קביעויות יותר. חוזים אישיים לשנה שניתן שלא להאריך.

שעושים באלגן כל פעם שמדברים על להוריד קצת את  הפנסיה של מי שמקבל סכומים גבוהים

חובה להפריש להם כמו חוק פנסיה חובה.

אהממה, הם לא מעניינים את המדינה.

אלא שדווקא אלה שטוענים שהחרדים סוחטים את המדינה, ברובם גם אלה שבעד לשלם למחבלים תארים בכלא, ולממן לבדואים את 5 הנשים שלהם.

האם את מקבלת הנחה בארנונה? 

את כמובן לא חייבת לענות

המצוי של שונאי חרדים.

אז אגלה לך בסוד שממש לא.

אני יגלה לך בסוד, שאין כמעט אף אברך חרדי שאשתו לא קורעת את עצמה בעבודה.

ורבים מהאברכים גם משלימים הכנסה פה ושם.

את לא שונה מאף אברך חרדי, א"א באמת לגדל משפחה מהנחה בארנונה ומיקצבת ילד של 120 שקל.

הכסף לא נוזל עליהם מהשמים

את לא מבקשת הנחה זו בחירה שלך, ואת אפילו טוענת שזה רק בגלל הכאב ראש.

אולי רוב האנשים בעד לשלוח את המחבלים לעזעזל, אבל אותם אנשים נוח להם להציג דווקא את החרדים כסחטנים ולא דווקא את אלה שרוצים לרצוח אותנו, תסתכלי על מצע הבחירות של כמה מהמפלגות, את לא תמצאי שם מישהו שמבטיח לבטל את הכספים שמוזרמים לבדואים ולמחבלים, אבל לשלוח את החרדים למזבלה את תמצאי.

את חיה את אותם החיים כמו כל משפחה אברכית חרדית.

הגישה שלך לא משפיעה כלכלית, ועל זה הוויכוח פה.

הצלחת לחדד את ההבדל.

התפיסה

אף אחד לא חייב לי כלום

את צודקת

נשים חרדיות עובדות בהוראה ובהייטק ואף אחת לא מעלימה הכנסות, זו לא דרך החיים.

אני לא חושבת שבאו פה בתלונות למדינה שהיא לא מממנת אברכים, אלא דיברו פה על ניצול קצבאות קיימות. או הנחות בארנונה, אני לא מכירה אף אברך שמתלונן שהמדינה לא מממנת אותו מספיק.

אני גם לא חושבת שהמדינה חייבת לאברכים משהו באתי בטענות לאלה שטענו שהאברכים חיים על חשבון אחרים

לדעתי כל עוד המדינה מאפשרת קצבאות, היא לא יכולה לבוא בתלונות לאלה שמשתמשים בהם, מכל סיבה שהיא.

שתשנה קריטריונים.

שמקבץ נדבות וכל היום בוכה שאין לו כסף

אז לא! הוא עובד קשה מאוד מאוד, ואנחנו מסתפקים במה שיש ומשתדלים לגדל את ילדינו מתוך שמחה והסתפקות במה שיש.

תמורת כמה עשרות שקלים בחודש, במקרה של מוות חס וחלילה, היורשים מקבלים סכום חד פעמי (פטור ממס).

ככל שתשלם יותר - כך סכום הפיצוי יהיה גבוה יותר. 

כאן יש מחשבון של הביטוח, ואפשר לבדוק בו כמה יעלה לך הביטוח:

מחשבון ריסק - רשות שוק ההון

חשוב לשים לב שאלה מחירי המקסימום של כל החברות, ובדרך כלל אפשר במו"מ קצר להוריד את המחיר.

בנוסף, לכל מי שיש קרן פנסיה פעילה, יש ביטוח חיים כחלק מהפנסיה:

במקרה של מוות לפני גיל פרישה (67 לגברים 62 לנשים), בן/ת הזוג מקבל 60% מהשכר המבוטח עד יומו האחרון, והילדים מקבלים 40% עד שהאחרון שבהם מגיע לגיל 21. כלומר בסך הכל, המשפחה תמשיך לקבל 100% מהמשכורת של האדם שנפטר, עד שאחרון הילדים יגיע לגיל 21. לאחר מכן האלמן/ה מקבל 60% עד יומו האחרון.

אחרי שנולד לאדם הילד הראשון, לא לעשות ביטוח חיים זה בגדר פשע לדעתי (אלא אם כן ממילא כבר יש למשפחה ממון רב, והממון הזה יספיק לכל צרכי המשפחה כולל רפואה, חינוך, חתונות וכו' - אבל זה לא מצב שכיח). להיות יתום זה מספיק מבאס גם בלי להיות עני, ולכן החכם עיניו בראשו ישלם מה שצריך בשביל לדאוג למשפחתו.

יש אדם במצוקה וזכותך המלאה להחליט אם לעזור לו או לא, להתחיל לחנך בלי שזה יעזור, עד כאן.

תנו לי את המספר שלהם אני יצעק עליהם.

אגב מי שרוצה אני כן עושה את זה ('מחנך')

הצעתי כאן ובעוד מקומות כעזרה למשפחות ליווי כלכלי שהוא כולל בניית תיק ביטוחי מתאים למשפחה, טיפול בפנסיה, צבירת חסכונות, בניית תקציב למשפחה, תכנון כלכלי קדימה ועוד... וואלה, אני אפילו עושה את זה בחינם. ולא רק לדתיים גם לחרדים וגם לחילונים. לא לוקח כסף, עוזר לאנשים אבל אני לא אכריח אף אחד לבוא ולהקשיב לי.

סתם מעניין אותי, כי לא זכור שגם פעם הערוץ היה מפוצץ בסיפורים כאלה. 

גם תמיד הכתבות הם רק על משפחות חרדיות.. מעניין.

מבלי להיכנס לשאלה האידאולוגית של איך נכון לחיות, תורה עם דרך ארץ או רק תורה. ועם הרבה הערכה לדברים טובים שיש בציבור החרדי:

אתה מפרסם טבלה שבה כתוב ששיעור הגברים החרדים שעובדים נמוך מ 50%. כאשר בכלל האוכלוסיה שאינה חרדית עובדים מעל 80%. אז ברור שפחות חרדים עובדים ביחס לכלל האוכלוסיה, פחות משלמים מיסים (מס הכנסה), פחות מבוטחים בפנסיה מפני נכות/פטירה - וביחס ישיר- עקב מצב סוציואקונומי - מקבלים הרבה יותר תמיכה ותשלומי העברה מהמדינה. אלו הנתונים. טוב או לא- לדיון אחר.

באופן כללי אני חושב שמי שיושב ולומד טוב וברצינות - ישר כוחו ואף יקבל סיוע מהמדינה (ואפילו משמעותי ממה שמקבלים היום). לרוב החרדים, שאינם יכולים לשבת וללמוד לכל חייהם, טוב יהיה שישכילו לאחר שנות הישיבה למצוא מקומות עבודה מתאימים מבחינה דתית ויוכלו לפרנס משפחתם בכבוד תוך קביעת עיתים משמעותית לתורה.

נשים חרדיות עובדות כמעט כמו הנשים בכלל האוכלוסיה. מאוד קשה לדעת מה קורה בעבודה בשחור, אבל עדיין ברור שפחות חרדים עובדים. יש הרבה אברכים שאידאולוגית לומדים ולא עובדים..

שוב, הדיון של מה נכון לא נדון כעת. רק נתונים

הנתונים אודות שיעור התעסוקה הם מחזקים את מה שפשוט אני אומר, כי כאמרו גם שם רואים שיעורי תעסוקה נמוכים.

אבל צריך להבין שגם בית שבוחר לעבוד בחצי משרה או במשרה מליאה אבל עם השתכרות נמוכה בוחר בעצם להסתמך על חשבון משלם המיסים. אפשר להעריך הסתפקות במועט למען חיים אידיאליים, אבל כשהמשמעות האמיתית מאחורי זה היא הסתפקות במעט משלי והרבה משל אחרים כבר אי אפשר להצדיק את זה מוסרית.

לצערים לא ראיתי שעוסקים בנושא בציבור שלנו בצורה רצינית, אין מודעות לכך שהסתפקות במועט משמעותה חיים על חשבון משלם המיסים. אני יכול לומר שהצפתי את הנושא בפני אחד מגדולי הדור והוא אמר שאין ספק שיש כאן עוול מוסרי.

יש כמה וכמה פודקאסים שמדברים על הנושא לעומק, אם מישהו רוצה הפניות אשמח לתת, אבל צריך לקחת בחשבון שמי שלרוב בם מדברים בצורה בוטה כלפי הציבור החרדי - כך שיש כאן צורך לברור את התוכן מתוך הצורה.

פשוט אני העלה טענות רציניות, אם יש לך תשובות רציניות למה אתה כותב כותרת ולא תשובה?

ללמוד ולא לעבוד?
או לעבוד במשכורות נמוכות?
או שמא אתה לא מסכים עם זה שבציבור החרדי יש נטייה להתברך בהרבה ילדים? 

השאלה היא מה הנתונים ביחס לכלל המגזר, ואת זה את יכולה לראות בגרפים ובטבלאות שצורפו

ויותר מזה, כפי שאתה יכול לראות בגרף שפשוט אני הביא לפני כן, גם מי שבוחר לעבוד בלבן אבל להשתכר במשכורת נמוכה ולהקים משפחה ברוכה - בוחר לחיות על חשבון אחרים..

הוא בוחר לחיות בצניעות.

תורה חשובה לו יותר מחופשות בארץ או בחו"ל, ויותר מקוטג' וגבינה צהובה ביומיום.

אף אחד לא בוחר במודע לחיות על חשבון אחרים. הוא בוחר בחיי תורה ואולי מקבל קצבאות שהמדינה מאשרת למי שמשתכר במשכורות נמוכות.

אפשר לחלוק על הבחירה הזו. אני גם לא מאמינה בלגדל ילדים לעניות.

אבל זו זכותם.

לא רק לעשירים מותר להביא משפחות ברוכות

מקבלים הנחה בארנונה, נכון, אז מה? תיכנס לביתר עילית, אילו הוצאות יש שם לעירייה? כמו בתל אביב?

מה שהם מקבלים מהעירייה ,זה פינוי זבל.

בתל אביב מקבלים תרבות, אירועי ספורט ועוד..

משלמים פחות ומקבלים פחות.

ודרך אגב הסתכלות על הוצאות של גידול ילד חרדי בעיניים חילוניות תמיד מצחיק אותי

אתה יודע כמה עלתה לי מטפלת? 700-800 שקל

אתה יודע כמה עולה לחילוני ממוצע להוציא ילד מהבית למטפלת? כמה אלפי שקלים.

אורח החיים שונה מאוד בהכנסות אבל גם בהוצאות.

ילד חרדי שחי עם הורה אברך, לא יצא לעולם לחופשה, מקסימום ההורים נוסעים באוטובוס לאיזה מעיין או לים.

ואם בן אדם בוחר בחיי תורה ומוכן לחיות בעוני עבור זה, זו זכותו.

ואם זה לא מוצא חן בעיניך תבחר במפלגות שמעונינות לשנות את זה, זו זכותך.

עד אז שכל אחד יחיה כראות עיניו.

יש ממש מעט אירועי תרבות, בלי יחס בכלל לאירועי תרבות חילוניים.

אני גרה בעיר חילונית, העירייה מסבסדת בחופש אירועי תרבות שהם בדיחה לעומת מה שקורה בציבור החילוני. ובעיר שלי רוב החרדים עובדים, רוב האוכלוסיה החרדית פה היא מהמגזר החסידי, שברובו עובד, אם אתה לא מכיר.

לא טענתי שהנחה בארנונה היא לא ע"ח הציבור, אבל כל עוד המדינה מאפשרת את זה, אני לא רואה סיבה שאדם שחי בעניות לא ישתמש בהנחה הזו וזו לא משנה מאיזו סיבה הוא עני.

כל עוד זה חוקי, אף אחד לא סוחט אף אחד, לפעמים חרדי משלם עבור קפיצה במוט, או על ריצה למרחק עבור תרבות חילונית ולפעמים חילוני משלם עבור חרדי שיושב בכולל.

והסדר יום שנתת, זה מנקודת מבטך, יש אנשים שהתורה זה העסק שלהם בעולם הזה, והם יעשו הכול בשביל לשבת וללמוד כל היום, ויחיו בעניות גדולה בשביל זה.

לקבל כסף שהמדינה מציעה, זו לא סחיטה ולא התבכיינות.

הרב קנייבסקי לא היה הופ להיות כזה אם היה יוצא לעבוד. 

אני מכירה אברכי משי שחיים בצמצום גול וכשיצאו לעבוד זה יהיה הפסד גדול לכל העם היהודי.

מה שלי מפריע זה שבציבור הליטאי בן אדם שיוצא לעבוד לפרנסתו הופך למוקצה, יש להם אפילו תלמודי תורה שמיועדים רק לאברכים.

בעיניי זה בושה לבייש בן אדם רק כי בחר לפרנס את משפחו.

לגמרי, לא בציניות

הלוואי ונזכה לממן אברכים רציניים שישבו וילמדו תורה.

ושכל מי שבוחר לשתות קפה בכולל שיצא ויפרנס את משפחתו בכבוד.

זה גם יגרום לאברכים להשקיע הרבה יותר בתורה.

ועוד דבר, שילמדו את הגברים איך אפשר לשלב תורה ועבודה, כי בסופו של דבר רוב אלה שיוצאים לפרנס מתקשים בזה מאוד וחבל..

תקציב הרווחה למשל הרבה יותר גדול, וגם בערים חרדיות יש מערכת רווחה.

מתוך תקציב עיריית תל אביב לשנת 2020:

תרבות וספורט: 26 מיליון ש"ח

גני ילדים: 243 מיליון ש"ח

בתי ספר יסודיים: 257 מיליון ש"ח

חינוך מיוחד: 87 מיליון ש"ח

רווחה: 348 מיליון ש"ח (פירוט חלקי בשורות הבאות)

טיפול בקשישים: 21 מיליון ש"ח

טיפול במש"ה (מוגבלות שכלית התפתחותית, מה שבעבר נקרא פיגור): 256 מיליון ש"ח

טיפול בנכויות: 42 מיליון ש"ח

בקיצור,

להגיד "אם אין תרבות אז לא צריך ארנונה" זה פשוט לא נכון. העיריות החרדיות לא עומדות בעומס התקציבי, המדינה צריכה לממן אותן, ולכן שרים חרדיים (!!!) מתנגדים להקמת ערים חרדיות חדשות ולהפרדת שכונות חרדיות מתוך ערים קיימות.

למרות שזה אולי נשמע דומה, המשמעות שונה...

כי מאיך שהצגת את הדברים, אפשר להבין שאת אשכרה איחלת עכשיו ליהודי שהוא יהיה מסכן, וזה בוודאי לא יעלה על הדעת שבחורה יראת שמים כמוך תדבר ככה.

קודם כל, אני מעריכה מאוד אברכים שלומדים ברצינות מכל מגזר, חסידי ליטאי ודתי.

בעיניי, המסירות נפש שלהם מחזיקה את עם ישראל.

הדרך של חרדים היא לא להתפרנס? איך אפשר לגדל 8 ילדים בממוצע בלי פרנסה? תגלה לי את הדרך הזו, כי אני לא מצאתי, גם אלה שלא עובדים, הנשים שלהם עובדות קשה מאוד מאוד, אני לא מכירה שום חוק במדינת ישראל שמחייב דווקא גברים לעבוד, ככה שכל עוד אחד מבני הזוג עובד ומפרנס, מה רע? הרי א"א באמת להשתכר מקצבאות, קיצבת ילדים עומדת על בערך 120 שקל לילד,א"א לחיות מזה.

הנחה בארנונה? תחיה כמו אותם אנשים שמרוויחים משכורת נמוכה וזכאים להנחה, אני ראיתי איך הם חיים, בפשטות שבפשטות. זה לא שהם חיים כמו חילוני ברמת אביב ומממנים את אורח החיים הזה ע"ח המדינה.

לא לעשות ביטוח חיים? תבדוק תוכנית "ערבים".

אתה יודע כמה חילונים אני ובעלי מממנים? כמה אירועי ספורט שבעיניי זה בזבוז כסף שלא מועיל לאנושות כלום, למה אני צריכה לממן מישהי שמצליחה לקפוץ מעל מוט? כמה אירועי תרבות שאני מתנגדת אליהם בתוקף?! תבדוק כמה אירועי תרבות יש אצל החרדים ותחזור אליי.

אני מעדיפה לממן תורה, זה מועיל הרבה יותר,אבל אף אחד לא שואל אותי.

אנחנו כחרדים רואים מה קורה אצל הרבה מאחינו הדתיים, העבודה משתלטת להם על החיים, אין פנאי לתורה, התרבות המערבית חודרת לה בלי שישימו לב, ואל תגיד שאני לא מכירה, כל חיי גדלתי בין דתיים, יותר מאשר בין חרדים.

יש הרבה פחות תורה בציבור הדתי, הרבה יותר חוזרים בשאלה בציבור הדתי, ייתכן וזה מגיע דווקא בגלל חוסר הערכה שיש בציבור הדתי לתורה? אני שמעתי את הזלזול של רבים מהם כל חיי. אולי דווקא בגלל ההסתכלות של רבים מהם על הבטלנים שסוחטים את המדינה.

תורה דורשת מסירות נפש

אני כן יכולה להסכים על דבר אחד, שזה לא הוגן שיש אברכים שבאים לחמם את ספסלי הכולל, העיקר שיקראו אברכים.

מי שהוא אברך שימלא את יומו בתורה.

וכן חשוב לחסוך ולהשתדל לעשות ביטוחים בכדי לא ליפול על הציבור.

ואולי בכלל כדאי שכל מיגזר יממן את עצמו. החילונים את התרבות שלהם והחרדים את האברכים. ככה אף אחד לא סוחט אף אחד אחר.

חרדי רוצה תורה, ואם מגיעה לו קיצבה לפי הקריטריונים שהמדינה קבעה, למה זו סחיטה? זה כסף שמגיע לו, מי שלא מעוניין שיעשה הכול בכדי לשנות את החוק.

שנזכה לדון לכף זכות כל אחד מישראל

על תקציבי ענק, ואין השוואה בין הכספים שמוקצים לאירועי תרבות רקים מתוכן (אני נפגשת עם כל גוף וגוף שמקבל את הכסף) לבין גופים תורניים באשר הם. הבדלים של מיליונים (שוב משתנה בין המהות של הגוף המתקצב). גוף תורני יכול לקבל 30 אלף שקל, וגוף חילוני שתי מיליון בשנה  המקום הכי יקר לפעילות ועוד.

העיקר כולם עינם צרה בכסף של החרדים וקצבת ילדים הצרה שמקבלים.

וגם אם יש אברך שנמצא בכולל ולא מצליח כל היום ללמוד והוא מעדיף להישאר במסגרת תורנית זו זכותו, האישה מקבלת את שכרה מהשמים בלי שום קשר.

ולא חסרים מבוטלים חילונים וכאלה שלא עשו צבא.

ואז בדקתי מה פילוח תקציב הממשלה לפי משרדים

וראיתי שתקציב התרבות הינו שולי ואילו רוב התקציבים מגיעים למשרדים שמחולקים לפי גודל האוכלוסיה (חינוך, בטחון , בריאות וכו) 

אם כבר ניסית לדבר איתו/להסביר לו/לעמת אותו

עם ההתנהלות שלו ולא עזר,אז כנראה שגם לא יעזור.

תצטרכי לקבל אותו ואת ההתנהלות שלו ככה,איך שהיא.

תצטרכי לקבל את זה שאת ככה והוא ככה.

תדעי מראש שאם הוא נשאר איתם בבית לבד כשאת יוצאת לענינייך,כשתחזרי-יחכה לך בית על גלגלים.

את לא יכולה להתחיל לחנך אותו איך להתנהל איתם

ולחנך אותו להתנהל מולם כמוך.

זה פשוט לא יעבוד.

מראש אני אומרת לך-וותרי!

אחרת תהיי מתוסכלת.

כשאני עם הילד (אחד כי השאר גדולים)

יש לעיתים מגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילד חצוף ומשתולל שצריך פלוגה כדי להרגיע אותו

לא רואה בזה כאוס וזה נראה לי הורות תקינה לחלוטין

בעיניי ציפייה שדברים ידפקו כמו שעון בבית/ עם הילדים

בעייתית 

אבל צריך להיות סדר כללי ושגרה בריאה.

המגבות על הספה זו רק דוגמה קטנה.

זה לא העניין של הבלאגן,

זה החוסר הטוטאלי בגבולות והזריקה הכללית על כל דבר שקשור בשגרה וסדר וחינוך נכון ובריא לילדים. 

הכאוס נוצר בגלל ההסתכלות שלך

אולי היא שגויה

והפתרון הוא לנסות לשנות הסתכלות 

הכאוס הוא כאוס.

ההתנהלות שלו מבולגנת ומאפשרת לילדים משחק עם הגבולות.

עובדתית הילדים חצופים כשהם איתו.

עובדתית הוא מסוגל לתת להם לצפות במסכים עד 21 בלילה, כאשר מדובר בילדים בין 4.5-8 והם זקוקים לשינה. איתי כולם במיטות מתוך שמחה ונחת ב20 כבר.

ההסתכלות שלי היא מה בריא ונכון לילדים שלי ולי.

הם צריכים שינה מספקת.

הם זקוקים לסדר בענייני לימודים.

הם צריכים תזכורות הגיינה.

הם נצרכים לגבולות בריאים בכל תחום, ובוודאי בהתנהגות כלפינו ההורים ואחד כלפי השני.

הוא לא מצליח לספק את אלו, את רוב הרשימה הוא אפילו לא מנסה. כי הוא לא מכיר בחשיבות שלהם, למרות שרוב ההורים יסכימו שזה ברור שכל אלו נצרכים.

יש גבול לכמה דברים הם בתחושה או במחשבה.

הבית מתנהל על ידי הילדים, ולא על פי מה שהוא רוצה.

זו עובדה. 

אבל שוב,כלום לא יעזור לשפצר את האדון.

בטח ובטח כשאתם בהליכים...

חצופים זה גם עניין של פרשנות (אני לא מפרשת אף פעם את ההתנהגות של הילדים כחוצפה אלא מפרשת את זה לפי הסיטואציה)

גם הבן שלי לעיתים במסך אחרי 21 (בן כמעט 6)

אני גמישה איתו בהרבה דברים

גם בעלי

עדיין הילד גדל בטוב

והוא ממש לא מנהל את הבית למרות שהרבה פעמים אנחנו זורמים איתו (וגם עם הילדים היותר גדולים שכבר אפשר לראות תוצאות טובות לחינוך הזורם שלנו)

בעיניי הראייה שלך קיצונית מדי וחד צדדית

ההתנהגות שלו בבית בבית

מושפעת מהיחסים שלכם?

אולי הוא עושה דווקא?

אפילו לא  במודע..

ואת "אולי" מנסה להחזיק את הבית

ולכן זה משדר גם לילדים.

אבל זו הפסיכולוגיה בגרוש שלי..

טיב היחסים ביניכם כמובן...

בין התנהלות הבית בנוכחות כל אחד מההורים

מכמה סיבות אפשריות

אחרי שמבינים את זה

ניתן לקבוע איך לתווך לילדים את הגבולות גזרה 

לא כותבים 
אללה באבאלה?

אוכלת תסביך

את צדקת ואני פשעתי

יבין מרות מהי....
פיתרון לבעיה

האפריקן אמריקן של הבית

שתיים זה טו מאצ 

קיבוץ גלויות

אני שומעת ממך נימה מזלזלת בו, אולי אני טועה.

איך הזוגיות שלכם? איך התקשורת?

אם אתם בדו קיום ולא בזוגיות כל פער מקבל מימדים דרמתיים והילדים תקועים באמצע. 

זה תמיד היה שם.

הוא פשוט עכשיו עובד הרבה יותר שעות משהיה תמיד.

ונוצר לי הרבה יותר מרווח ללמוד את הבית ואת ההתנהלות בו.

וזה מצב שזועק לשמים.

בכל אופן, אנחנו לקראת התחלת הליכי גירושין.

אם אתם גם ככה בהליכי גירושין. לא ברור.

מחפשת שפיות לילדים שלי.

גם אם זה לחמש דקות.

לא ברור לי מה צריך להסביר בכלל 

זה כבר סיפור שונה לחלוטין, ובכלל לא מובן למה את לא משחררת אותו.

תעברי מסטייט אוף מיינד של מי צודק ומי טועה למיינד שמכוון למינימום רעל בין ההורים ולמינימום נזק לילדים.

לייצר נרטיב שהוא הבעייתי ולא אחראי לא מסודר ושלל כינויים (גם אם זה בינך לבין עצמך) זה מסוכן לילדים.

הם צריכים הורים מתפקדים ביחד מעריכים אחד את השני ולא הורים במאבק.

כמה שיותר להפחית חיכוך, להפסיק לנסות לתקן אותו ולחשוב הלאה.

וגם כשעוברים הלאה כדאי שתהיה לך הערכה אליו.

למקרה שלא היה ברור.

הנרטיב הזה הוא רק פה וביני לבין עצמי.

אני רק רוצה שיהיה איזון בריא.

לא משנה מה ומי 

כל עוד זה אצלו או אצלה זה דבר אחד. שיתמודד עם ההשלכות של ההתנהלות שלו.
ברגע שזה בבית ביחד וממש חשים את ההבדל, זה משו אחר לגמרי

אני רק מתפללת שיהיה להם טוב 

בעיניי זה הזמן לסמוך על הקב''ה ולדעת שהוא הביא את הילדים הללו לאבא הזה- כי הוא האבא המדויק עבורם.

להרפות ולהרשות לו להיות אבא כפי ראות עיניו.

אם משהו ספציפי מפריע לך- את מוזמנת לבקש *בשבילך*. למשל- 'לי מפריע כשהספה נרטבת מהמגבות'.

אבל ההתנהלות שלו לא יותר טובה או רעה משלך. היא רק שונה.

אני בטוחה שהילדים גם מרוויחים מהשהות איתו.

(ובסוגריים אוסיף, שהכל שיותר תנסי לשנות אותו ולגרול לי להיות כמוך- כך הוא יותר יהיה כמוהו. ככל שתרפי, תאפשרי לו להיות אבא כמו שהוא ותראי את הצדדים הטובים שבזה- כך הוא יהיה פנוי יותר להיות הורה דומה לך (ואולי גם את תאמצי דפוסי התנהלות טובים שיש לו, אין לדעת). אבל לא זו המטרה. המטרה המרכזית היא לתת לילדים הזדמנות לחוות את שני ההורים שהקב''ה חשב שהם צריכים לקבל).

ומסתבר שאתם בהליכי גירושין?

אז אם את רוצה שלאבא תהיה מילה מול הילדים- אין ברירה אלא לכבד אותו מולם.

אם אמא מעירה לאבא על מה שהוא עושה, ותופסת אותו כעוד ילד, למה שהילדים יתייחסו אליו כהורה ולא כילד?

ובטח ובטח כשלא תגורו באותו בית. את חייבת ללמוד לקבל את ההתנהלות השונה של האבא, כי היא תהיה חלק מחייך לנצח.

הביקורת מגיעה בצד. בחיים לא מול הילדים.

הפוך, כשאני מיישרת את הילדים באירועי חוצפה,

אני דורשת כבוד בשבילו שהוא לא דורש לעצמו אפילו. 

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..