בעקבות תגובה של אין לי הסבר בשרשור למטה, שאנחנו לרוב זוכרים את הטוב של הילדות שלנו. אז אצלי זה לא ממש ככה. אמא שלי גדלה עם אמא (סבתא שלי) מאד קשוחה. היום אני מאמינה שהיתה לה סוג של הפרעה. אשה מאד מרירה, מאד ביקרותית, אופי מאד קשה. אמא שלי סבלה מאד ממנה. אמא שלי בכלל לא התכוונה להתחתן או להביא ילדים לעולם. ואז היא פגשה את אבא שלי והם התחתנו ואנחנו נולדנו. מהילדות שלי, עד גיל בת מצווה אולי, אין לי זכרונות טובים. אני מנסה לדלות בזכרוני ובאמת שאין לי. טוב אולי מצאתי אחד. הזיכרון הדומיננטי הוא פחד וסלידה מאמא שלי. הרגשה שלא משנה מה אני עושה ומי אני, אני תמיד לא בסדר. וגם שאין שום חשיבות למה שאני חושבת או מרגישה. אני כלואה עם האשה הזאת, וזה נורא. אמא שלי הייתה לכעסים גדולים מאד, וחוויתי הרבה סתירות לחי, צביטות ביד וביקורות, ביקורות, ביקורות. היום ברור לי שפשוט לא היו לה כלים להתנהל בתוך התחום הזה של ההורות. לא רק שהיא לא קיבלה שום מודל בבית שבו היא גדלה, אלא היא גם קיבלה אנטי-מודל. אבא שלי עבד עד מאוחר, היינו רואים אותו בעיקר בשבתות. ממנו אני זוכרת סיפורים שהוא היה ממציא ובכללי יחס יותר אוהב.
סביב גיל בת מצווה, אבא שלי לקח אותי לשיחה והסביר לי שלאמא שלי מאד לא פשוט. שהיא ירשה חלק מן הקושי של אמא שלה ושזה לא קל לה. הוא סיפר לי איך הוא למד לחיות איתה, כשעיקר העבודה היתה בעצם למנוע סיטואציות מסוימות שהוא הבין שהן מקפיצות את אמא שלי. הייתי קטנה אבל השיחה הזאת ממש חוללה בי מהפך ענק. מאותו הרגע, פשוט למדתי את אמא שלי ואיך היא פועלת. נהייתי אלופה בזה. מכאן ואילך הצלחתי למנוע כל סיטואציה קונלפיקטית וגם להשתחרר באלגנטיות (לרוב בזכות שימוש בהומור) ממצבים שבכל זאת צצו. שנות ההתבגרות שלי הפכו לנפלאות. כבר לא היו מלחמות בבית. פיתחתי קשר קרוב עם אמא שלי, מבוסס בעיקר על צחוקים, אבל לא רק. באיזשהו שלב גם הכנסנו (=הילדים) חיבוקים הביתה. לפני זה זה מושג שלא היה קיים אצלנו. רק נשיקות שהיינו צריכים לתת להורים לפני שהולכים לישון. מאותו השלב, אחרי השיחה ההיא, התחושה הייתה תחושה של משפחה מתפקדת ומלוכדת. זאת תקופה שהיו לנו המון אורחים. מהשנים האלה יש לי המון זכרונות טובים של נופשים משפחתיים, סעודות שבת עם מלא שירה ועוד הרבה. כמה שנים אחרי שיצאתי מהבית, היה לי דיכאון קליני. אחד הדברים שעלה הרבה בטיפול זה שבמידה מסוימת לא קיבלתי ילדות אמתית. בתור ילדה ממש זה היה סיוט כאמור. ובתור מתבגרת זה אמנם היה טוב אבל היתה שם סוג של החלפת תפקידים, כשאני הופכת להיות אחראית על השלווה של הבית, דואגת לא לעצבן את אמא שלי וכו. בזמן של הדיכאון כעסתי מאד על הילדות שהיתה לי ועל ההורים שלי. היום אני מרגישה ממש שהם עשו הכי טוב שהם יכלו ושאני לא יכולה כל החיים שלי להאשים משהו שהיה פעם ושאני צריכה להתקדם ולבנות את החיים שלי.
אחרי התקופה הזאת זכיתי להקים משפחה. היום ההורים שלי הם סבא וסבתא מסורים, בדרך שלהם. מפנקים מאד ואוהבים מאד. יצא לי כמה פעמים לשוחח איתם על הצד האפל של הילדות שלי. עם אבא שלי באופן יותר גלוי. עם אמא שלי, זה בעיקר יוצא ככה שהיא פתאום מכה על חטא ואומרת כמה היום היא מבינה שהיא לא הייתה בסדר, כמה היא לא הבינה אז, כמה היא לא ידעה לפעול נכון וכמה נזק זה עשה. ואז אני מרגיעה אותה שמה שהיה צריך לקרות קרה והעיקר שהיום הכל בסדר. אני ממש שומעת עד כמה היא אכולת חרטה על כל מה שהיא עשתה לא נכון ואין לי למה להכביד עליה ולהשתתף בדיבורים שלה על כמה זה הזיק לי.
אולי כתוצאה מכל הנ''ל, אני התעניינתי עוד מגיל צעיר בספרי חינוך למיניהם. בנוסף פגשתי משהי אחת שמאד עיצבה את הדרך החינוכית שלי. היא ממש הכניסה אותי לעולם הזה של לשבת בזמן איכות עם הילדים, לשקף את הרגשות שלהם, בלהגיד להם שאנחנו אוהבים אותם (עוד משהו שלא היה בבית שבו גדלתי, גם אם ברור לי שהם כן אהבו אותנו) וכאלה דברים. וככה אני גם משתדלת לגדל את הילדים שלי. בפועל, יש הרבה הצלחות ויש גם קשיים ו''כשלונות''. כל ילד עם האופי שלו ועם ''התיק'' שהוא מביא איתו.
אני חושבת שסיפרתי את כל זה כי אמנם היום אני בקשר מצוין עם ההורים שלי, אני אוהבת אותם, סלחתי להם ואני למדתי לאהוב את הדרך שהחיים ייעדו לי. אבל אני מרגישה שאני כן מאד עסוקה בשאלה מה הילדים שלי יחשבו עלי כשהם יבגרו. אודה על האמת, אני חשבתי דברים קשים על ההורים שלי, בתור אשה בוגרת. זה היה תהליך שלם עד שהצלחתי לסלוח להם ולהבין שהם היו בסך הכל שליחים במה שהייתי צריכה להפוך להיות. אתן מכירות את הלימוד הזה שאומר שיוסף היה מחוץ לביתו 22 שנה כנגד ה22 שנה שיעקב היה בחרן ולא עשה את מצוות כיבוד אב ואם? אז יש לי חשש שבאותו אופן ה' יפעיל עלי את העיקרון של מידה כנגד מידה. שכמו שאני שפטתי את הוריי לחומרה כך גם הילדים שלי ישפטו אותי לחומרה (זה חשש שיש לי גם אם זה יהיה רק לפרק זמן מוגבל ולא לכל החיים).
ויש עוד עניין קשור שרציתי להעלות. בכללי החינוך שלי ממש שונה ממה שאני קיבלתי. אבל פה ושם אני כן רואה שאני חוזרת על אותם מוטיבים ששמעתי אני בתור ילדה. לדוגמה אמא שלי הייתה המון כועסת עלי ואומרת שאני חושבת רק על עצמי ולא רואה את האחרים בכלל. זה נאמר במיוחד בהקשר של כשלא הייתי משתתפת בעזרה בבית כי לא שמתי לב שצריכים אותי (ככה לפחות אני זוכרת את הסיטואציות האלה). והנה לאחרונה אני תופסת את עצמי אומרת המון לילדה הגדולה את אותו הדבר, לפעמים כמעט מילה במילה. אני יודעת שזאת תופעה ממש מוכרת אבל זה עדיין ממש משגע אותי. בגלל שזאת תופעה כל-כך רווחת אולי משהי למדה איך משתחררים מהחיקוי הזה של ההורים?
תודה לכל מי שקראה עד כה.
אז אמנם זו לא המתבגרת הראשונה שלי, אבל בכל זאת ההתמודדות חדשה לי)
(אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)