פורום אימהות השלב הבא

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

ולא זכור לי שנתתי למישהו כסף לבזבוזים. הילדים שלי עבדו/עובדים בעבודות קטנות בגיל ההתבגרות, או קיבלו מידי פעם סכום כלשהו מסבתא, אז אם בא להם לקנות משהו בשמיני/ מקום אחר, זה מכספם.

מצד שני אני קונה דברים שיהיה בבית מהסופר (הבדל משמעותי במחיר) ואם בא להם הם יכולים לקחת לבי"ס. בד"כ לא לקחו ממתקים. יותר נגיד חטיף אנרגיה וכדו'. משתדלת גם להכין צידה לדרך, איזשהם עוגיות או קרקרים ביתיים למי שיוצא להרבה זמן. לא תמיד הם לוקחים. להפתעתי, ככל שהם גדלים הם צורכים פחות שטויות. ומחפשים יותר אוכל בריא.

בצבא למשל זה הדבר שהכי חסר לפעמים. איזה סלט טעים או אוכל ביתי ומזין.

גם גרה בעיר,
הבנות שלי עשו בייבי סיטר בגיל הזה, אצל שכנים, מכרים וכדו'
עשו קייטנות בחופשים (בשנים שלפני בתי הספר של החופש, ש"גנבו" להן את הלקוחות),
הבנים וגם הבנות שטפו מדרגות (בבניין שלנו),
אחד הבנים גם עבד בארגון החדרים לאורחים במוסד חינוכי שעושה אירוחים בשבתות.



 

גם של מוכרים. בעיר. ביישוב יש תחושה אחרת שאפשר להגיע בכל זמן וסוג של דלת פתוחה..

זה מאפשר להיות יותר ברוגע בנוגע לעניין הזה

למרות שבשום מקום אין הרמטיות

בעיר המנטליות אחרת

אבל דוקא הילדים שלי חושבים שפה יש פחות עבודה.

בייביסיטר, בטח יש חברים/ משפחה שישמחו לא? או מישהי אחרי לידה שצריכה קצת עזרה אחה"צ עם הילדים.

אצלינו עושים גם קייטנות בחופשים שאין בהם קייטנה בגן.

גיהוץ, ניקיון (בגיל קצת יותר גדול)

בישובים אולי זה באמת יותר קל, אם איזה ילד מחליט שהוא רוצה קצת כסף, מודיע בישוב שהוא מכין פנקקים/פיצה/עוגות/פלאפל ומוכר 😀. אותי זה מצחיק, הילדים שלי לא עושים את זה. אבל  יש גם יתרונות בלגור בחור...

אבל הבת שלי הלכה לשכנות מגויסות, משפחות שאני מכירה, עזרה להן כשהן היו איתה יחד, לקחה עשר ש''ח לשעה וכולם מרוצים (מגיל תשע כבר).

לא יודעת, לא מפחיד בעיני בכלל. קצת מביך, אבל אחרי שמתגברים פעם-פעמיים, זה יופי של דבר לכל הצדדים.

אצלנו שמנו דגש על הארגונים הרעיוניים - לימוד על קבלת עול מצוות, על משמעות השם...

האירוע עצמו היה מחולק אצלנו לשניים - למשפחה ולחברות (כי הכלל בבית הספר שלה שעושים אירוע נךרד לחברות במסגרת בית הספר).

לחברות היא חגגה עם עוד שתי חברות - התחלקנו באוכל, הבאנו סדנת יצירה והיו ריקודים ומעין חידון במצגת.

למשפחה חגגנו באולם קטן (סגרנו איתו כחודשיים לפני, נדמה לי) כי יש לנו משפחה קטנה. אחי (נגן מקצועי) ניגן קצת (אבל לא היה ממש ריקודים, כי לא היו חברות), צלם לא הבאנו (בני משפחה צילמו קצת), היה אוכל מקייטרינג שהגשנו בבופה, והיה שיר שהאחים שרו לבת המצווה בליווי מצגת.

אחרי האוכל ודברי התורה של הגברים, התחלקנו לגברים ונשים - הגברים הלכו לחדר אחר ושמעו שיעור מבעלי (שקשור לבת המצווה) והנשים נשארו באולם ועשינו יצירה קטנה, ובת המצווה נשאה דרשה ורקדה ריקוד מיוחד שחיברה.

אצל הבנים היה קצת אחרת, כי אצלם החברים כן הגיעו. היה אוכל מקייטרינג בבופה והיו ריקודים אמיתיים (אחי ניגן) והיו דרשות וגם שיר שהאחים שרו (בלי מצגת).

בעריכת האולם נעזרנו בשכנים (בבת מצווה ובבר מצווה הראשונה) שנידבו את עצמם לכך ובבר מצווה השנייה חברות של הבת שלי באו לערוך ושילמנו להן בהתאם.

גם לנו יש בת מצווה בעוד קצת פחות משנה

הנערונת הנוכחית קצת שונה מאחותה, ויכול להיות שהיא תרצה קצת יותר "הפקות". אבל עוד לא העמקנו בזה יותר מדי... (יש לנו יותר מדי על הראש🙈)

בעז"ה.

הספקתי לסגור רק מעט מאוד דברים...

מבחינת עלויות משתנה מאוד בהתאם לאופי האירוע. אצלנו במשפחה חובה שהאירוע יהיה ברמה, עם אוכל איכותי, מעוצב ובאולם.

עשיתי חישוב גס שיעלה 40-50 אש"ח, עבור אירוע של משפחה וחברות. כ130 איש

לא שאני מבינה בזה יותר מדי, אבל זה מרגיש לי מחירים של חתונה🙈

מקווה שתעמדו בזה ובעיקר שתהיה שמחה בלב שלם!❤️

40 אלף שח?

יאללה, שתכנס לנועם עול מצוות מתוך בריאות ואושר.

מקווה שהיא יודעת להעריך...

הכנסת אותי ללחץ עם הסכום הזה

לערוך אירועים מפוארים...

אנחנו שילמנו על הבת מצווה של הבת שלי לא יותר מ-3000 ש"ח, אם אני לא טועה. (לא מחשבת את המזכרת שהכנתי, שהייתה יקרה יחסית, אבל היא סתם שיגעון שלי אישית. אפשר לעשות משהו הרבה יותר פשוט)

הבר מצוות עלו יותר, כי יש גם תפילין וגם קידוש וארוחות בשבת, אבל הגיעו אולי ל-10000, לא נראה לי שיותר... (המחירים המדויקים נמצאים אצל בעלי, אז אני לא בטוחה עד הסוף)

אירועי בר מצווה בסכום באיזור 20 אלף כולל הכל (משפחה/ חברים/ עליה לתורה)

אירועים ברמה יחסית גבוהה

40 זה אכן גבוה לאירועים כאלה

אבל מורידים דברים.
רמת האוכל
כניסה מפוארת
אולם זול ופשוט יותר
דיג'יי מתחילה (או סתם מוזיקה במערכת הגברה שאת מארגנת)

בלי בוק בת מצווה
צלמת מגנטים זולה באירוע.

ב"ה יש חיסכון לאירוע, ואנחנו בתקופה מאוד עמוסה, אז מעדיפים לשלם ולהוריד דברים שאולי היינו יכולים לעשות לבד.

אבל זה מאוד תלוי משפחה. האירועים חייבים להיות ברמה גבוהה, זה מעליב את ההורים להזמין לאירוע שהם מרגישים שמבייש אותם- מצד השני- המתנות בהתאם. מגיעים לסכום מאוד גבוה ממתנות, האירועים מכסים את עצמם בד"כ (וב"ה לא מסתמכים על זה)

אם זה היה תלוי רק בנו הסכום כנראה היה נחתך בחצי, אבל זה מגוון רחב של שיקולים.

בעז"ה שנצליח גם להעביר את התוכן והאווירה ברמה גבוהה ומכוונת מטרה, להצליח להכניס אותה לעול מצוות באורות גבוהים.

ערכתי שתי בת מצוות, עלה לנו בין 6 ל- 8 אש''ח.

לא הייתי מגדירה כ'רמה גבוהה' (נגיד, באחת מהם לא הבאתי די ג'יי, ורק שמנו שירים ברמקול, ובשתיהן הבאתי קייטרינג רק לחלק מהאוכל וחלק הכנתי לבד),

אבל כן היה כיף, נעים, טעים ומכובד בהחלט.

אומרת לה' תודה שזו החברה שבה אני חיה...

זה נשמע לי ממש מוגזם.

הארוע שלנו היה מכבד מאד. בסכום פחות מחצי ממה שחישבת

זה מן הסתם גם קשור לחברה שנמצאים בה.

אבל גם לבת שלי היו סגנונות שונים של בת מצוות לחברות שלה. כאלו שעשו באולם יישובי, וכאלו שעשו באולם אירועים רציני יותר. כאלו שעשו עם סדנה, וכאלו שלא. כאלו שהזמינו דיגיי'ית, כאלו שהזמינו נגנים, וכאלו ששמו רצועת מוסיקה עם הגברה. יש מי שמוציאים כסף על עיצוב האולם, ויש מי שמעצבים לבד. יש מי שלוקחים צלם שיעשה גם סרט, יש מי שלוקחים צלם למגנטים, יש מי שמצטלמים במיוחד 'בוק תמונות', ויש מי שרק לוקחים צלם שיצלם קצת באירוע עצמו בלי תוספות. יש מי שמזמינים גם חברים של ההורים, משפחה מורחבת (כולל בני דודים של ההורים), ויש מי שמזמינים רק משפחה קרובה וחברות. וכו'...

אנחנו שכרנו את האולם בישוב (1000 ש"ח)

לקחנו צלם עם מגנטים (היה חשוב לבת שלי)

עיצבנו לבד את המקום (עם פריטים לעיצוב שהזמינו בשיין, בתוספת דברים שיש פה בגמ"חים בישוב - מפות קטיפה, קשת בלונים), ושילמנו תוספת לקייטרינג של כמה מאות שקלים שכללה גם עיצוב של השולחנות (שהם עשו ממש מהמם) וגם שירותי עריכה לפינוי וכו' (גם גם ארזו לנו את האוכל שנשאר כדי לקחת אחר כך הביתה).

שמלה קנינו יד 2 (יש גם גמ"חים)

מוסיקה - לקחנו רצועת השמעה של שירים לריקודים שאחת החברות שלי עשתה לבת מצווה שלהם, והשמענו עם הגברה (שלקחנו מהגמ"ח בישוב).

עוד כמה הוצאות קטנות יחסית - ברכונים עם הטבעה למזכרת (לא חובה, אנחנו רצינו), מישהי שעשתה את התסרוקת, בגדים לי ולאחים.

לא יודעת כמה בדיוק יצא לנו. מעריכה שלא יותר מ10,000 ש"ח (רוב התשלום היה על הקייטרינג לדעתי).

עשינו גם סרט עם שיר בשבילה. אבל זה אני עשיתי לבד (עם קצת עזרה מהמשפחה) אז לא עלה כסף. וגם סרט עם תמונות שלה מהילדות, שהיא ערכה ואני קצת עזרתי.

יש שעושים הפקה והעלויות בהתאם

ויש שעושים רק עם החברות ואז למשפחה משהו מצומצם

אנחנו עשינו לחברות ולסבא סבתא משני הצדדים תיכננו ארוחה אצלנו בבית עם ברכות ומתנות (מי שירצה..)

אני גרה במקום בו המנטליות היא להשקיע בתוכן ופחות במסביב ובהפקות הענק..

גם לי כבת מצוה לא עשו הפקה וב"ה לא חושבת שיש לי חסכים רגשיים..

העולם הזה של הבת מצוה הוא ענק. בעיניי קודם תמקדי מה את רוצה

ובהתאם תחפשי אנשי מקצוע

אל תנסי להתרשם מכל מה שיש לאינטרנט להציע כי זה באמת בלי סוף

הרבה בנות מרגישות שמסתכלים עליהן, ופעמים רבות בצדק. נראה לי יותר נכון שהיא תלמד להתמודד ולהתעלם מאשר שאת תתערבי.

מה יעזור לה.

לא נכון בעיני שאת תתערבי אלא תעזרי לה ללמוד לנהל את זה בעצמה, כי יהיו עוד מקרים והיא צריכה ללמוד להתמודד

זה כנראה יקרה עוד בחיים...

להכיל את האי נעימות, לשאול איך היא מרגישה עם זה ולעזור לה לשמור על הגבולות שלה בצורה נכונה שמתאימה לה..

ומבינה את מה שקוראת?

אם תשאלי אותה מה קרה בספר שקראה היא תדע?

כי אם כן נשמע שהיא דווקא קוראת טוב, לא?

הקראה בקול זו באמת מיומנות קצת שונה נראה לי.

בכל מקרה, אולי היא תרצה להקריא סיפור לאחים( או בני דודים, לפעמים זה יותר שווה) קטנים? ככה היא תתאמן על הקראה בלי שזו תהיה משימת תרגול

לק"י

היא בכיתה ב', והקריאה שלה אומנם מדוייקת, אבל עדיין איטית, אז אני מניחה שהיא לא קוראת ברמת הכיתה. אבל אולי היא כן בטווח, לא יודעת.

מבינה מה שקוראת.

התהיה שלי היא באמת על חשיבות הקריאה בקול. נראה לי הגיוני שיש לזה חשיבות לעניין השטף. אבל אם לא, אז אני אוריד את זה מהראש שלי.

(שבוע הבא יש לה אסיפת הורים, אז אני מקווה שהמורה תדע להגיד לי).

תודה על המענה!

אולי יעניין אותה להכין פודקאסט/סיפור מוקלט?

היא יכולה יחד עם אח/אחות גדולה, או בייביסיטר מספיק אפילו בכיתה ה' ו', להקליט יחד סיפור קצר כשהבת שלך קוראת חלק מהתפקידים שם

שזה כן שונה להקריא בקול. זה גם ממקד יותר עבודה על דיוק בקריאה, מלמד להקריא בהתאם לפיסוק, ועוד.

אצלנו הבת שלי לא אהבה לקרוא את הסיפורים שהיו שולחים לה, אז ביקשתי ממנה שתקריא לי את הדף קשר שקיבלה בכיתה בזמן שאני מבשלת לשבת. זה היה יעיל לשני הצדדים...

אז היא לא היתה קוראת את דפי הקריאה של הכיתה?

אני שוקלת לבקש מהמורה שלה לוותר על זה. ושתקרא לי מה שמעניין אותה.

קראה ספרים כבר בתחילת כיתה א'.

באמת אני לא בטוחה כמה היתה צריכה את התרגול הזה. אבל המורה אמרה שחשוב שתקריא בקול, אז מצאנו משהו שהיא הסכימה להקריא...

דווקא עם הבן שמתחתיה אני כן רואה למה זה חשוב שיתרגל הקראה בקול. הוא כבר בכיתה ד', אבל כן יש לו מה להתאמן על זה. כי הוא מקריא מדויק אבל בקול שקט ולא תמיד מתייחס לפיסוק,  אז יותר קשה להבין אותו.

אצלו התרגול עכשיו הוא בהקראת דבר תורה על הפרשה בשולחן שבת (המורה שלו שולח בדף קשר). 

ותודה על ההסברים!

ויש לו ספר קריאה שלו שגם קוראים יחד לעמיתים רחוקות

לק"י

אין לי כח להזכיר לה 1000 פעם שתבוא לקרוא.

חייבת לעשות לנו סדר בשעות אחה"צ....

לקרוא יחד ספר, כשחלק אני מקריאה, ומדי פעם נותנת לילד לקרוא (למשל, הוא קורא רק מה שהדמות הראשית אומרת).

ככה הקריאה שלהם ממוקדת, ופחות פוגעת ברצף של הסיפור.

(יש גם ספרים המיועדים לזה, שנקראים 'שורה אני שורה אתה'. אצלנו פחות התחברו).

בעזהי"ת

קריאה קולית מקדמת יותר מקריאה דמומה

ואחד ה'טריקים' לשיפור קריאה זה לתת להם להקליט את עצמם מקריאים בקול- ואח"כ לשמוע את הקריאה.

כשהם שומעים את עצמם זה מקדם שטף קריאה..

לק"י

זה כמו ילדה ראשונה שלנו שעלתה לבית ספר.

הראשון עלה קורא, אז לא חווינו את הצורך בתרגול.

מבחינת זה שהם שומעים את עצמם ורוצים להשתפר?

וזה עוזר להם להבין איך לחבר את מה שנראה בעיניהם כהברות- למילים שלמות.

תרגול קריאה הוא חשוב מאד, ממש קריטי בגילאים הללו.

אני ראיתי על ילדיי שהתרגול הכי טוב נעשה כשלא החשבנו את זה כתרגול. לדוגמא:

מיניתי את הילדה להקריא הלכה בשולחן שבת. ואז הנחיתי אותה לקרוא לאט כדי שכולם יבינו....

ישבנו להגיד תהילים בשבת בצהריים, פסוק אני/פסוק היא/פרק אני/פרק היא (תלוי ברמת המוטיבציה ובהתקדמות של הילד)

תהילים זה הכי טוב כי זה כמו מילות תפל בשבילם ואז זה מחייב אותם לדייק. דיוק בהכרח מוביל לשטף.

הכנו חידון על פרשת שבוע והילד הקריא לכולם.

מיניתי את הילדון לקרוא סיפור לבייבי

ועוד ברעיון הזה- שזה לא יהיה עכשיו מתרגלים קריאה אלא תוך כדי החיים בבית....

זה גם מחזק את הבטחון העצמי.

אני בכיתה עובדת עם הבנות ברמת המילה ולא ברמת משפט או קטע, כדי לא לתסכל אותן.

יודעת רק שבחור שמאובחן עם אוטיזם *אמור* לקבל פטור, אבל זה לא כל כך פשוט, מסתבר...

(הבן שלנו אובחן לפני חצי שנה עם אוטיזם, אצל פסיכולוג פרטי. בקופה האבחון התקבל אבל לביטוח לאומי אנחנו לא מצליחים לגשת. בכל אופן, הוא קיבל צו ראשון כמו כולם, וכשניסינו לברר בצבא מה אפשר לעשות, אמרו לנו שיגיע לצו הראשון ושיבקש לדבר עם הקב"ן. כלומר - אם הוא לא ילך לדבר איתו, אף אחד לא ידע על האוטיזם שלו.)

לכן נראה לי שגם אם האבחון הפסיכיאטרי נעשה בקופה, הוא לא יעבור מהר כל כך לצבא...

אבל אם אתם חוששים, אולי תאבחנו אצל פסיכיאטר פרטי? ואז אתם אלה שצריכים להעביר את האבחון הלאה בשביל לקבל הכרה כלשהי, ואתם יכולים לבחור לא לעשות את זה. (המינוס בזה שתצטרכו לשלם מכיסכם על כל הטיפולים בו...)

ממש לא תקין.

תעלו את האבחון לשאלון "צו ברשת"

הוא לא אמור בכלל לעבור צו.

אם יגיע, סביר שימרחו אותו בהמתנה עד שיוחלט לשחרר אותו הביתה, כי אף תחנה לא יכולה להכניס אותו כשיש אבחון לאוטיזם.

*יש מסלול שמשלב אוטיסטים בצבא. שכחתי את שמו. התנדבותי כמובן. אז הם כן עוברים צו, אבל מותאם, הורה יכול לבוא ללוות בצו וכו. 

החלטנו שלא יתייצב לצו הראשון, ונקווה שעד הצו השני נצליח לסדר את העניינים.

(אנחנו מכירים את המסלולים המותאמים לאוטיסטים - בבסיס שבעלי היה בו יש מסלול אחד כזה, למשל. אבל זה לא מותאם לבן שלי, הן מבחינת יכולות שכליות והן מבחינה דתית... אז כרגע מעדיפים שהוא יקבל פטור לגמרי, וגם הוא מעדיף ככה כי רוצה ללמוד תורה. אם בעתיד ירצה להתנדה בצבא, אז נראה אם נצליח להכניס אותו בכל זאת...)

ותודה רבה על הרעיון! מה זה "צו ברשת"?

כשהוא קיבל את הצו הוא היה אמור לקבל גם סיסמה ראשונית לאתר "מתגייסים" של מיטב

שם יש שאלון שנקרא שאלון צו ברשת, שהוא בעצם על כל הנתונים הטכניים.

תמלאו את כולו ותשלחו. שם זה המקום להעלות את האבחונים שלו וכל מה שקשור לזה.

אחרי שאתם שולחים הצבא אמור לעבור שם על הנתונים ולתת פטור בהתאם.

זו הדרך של הצבא לדעת בכלל על האבחנה.

וזה סה"כ שאלון אינטרנטי מהבית, לא דורש ממנו כלום. (זה כן שאלון ארוך, אבל את יכולה למלא את רובו עבורו)

וממש לא צריך להתנצל שלא מתאים לו להתנדב. יש סיבה שמגיע פטור, וזה לא שהוא ישלח נתונים שקריים😊

הצבא לוקח נתונים מביטוח לאומי

(הבן שלי עם נכות לא קיבל צו גיוס)

מה זה אומר לא מצליחים לגשת לביטוח לאומי? מגישים תביעה אונליין

אם לא מקבלים מהם תגובה בזמן סביר אפשר לפנות למבקר המדינה (גם אונליין)

וגם אפשר לפנות אליו בנוגע לצבא עם האבחון

מבקר המדינה אחראי על תהליכים לא תקינים בכל משרדי הממשלה

כשאני פניתי בעניין ביטוח לאומי זה טופל מאד מהר

מגיל צעיר ראינו שיש לו קושי כלשהו, חשבנו שזה קושי רגשי. הגננת בגן חובה שמה לב שקשה לו חברתית, אבל המורים בבית הספר פחות.

לקחנו אותו לטיפול רגשי אצל מטפלים באומנות, והם לא העלו את החשד לאוטיזם.

רק בכיתות הגבוהות של היסודי המורה זיהה שיש קושי חברתי משמעותי, ואז התחלנו תהליך של אבחון, שגם בהתחלה לא עלה על האבחנה של אוטיזם. בסוף הגענו לפסיכולוג פרטי שהוא אבחן...

ומה לגבי שאר הסימנים? בררנות באוכל, מבט בעיניים, קושי הרדמות , אבססיה לסדר מסוים?

למה אני שואלת , יש לי ילד בגיל ההתבגרות עם קשיים רגשיים ולאחרונה מטפל שאל האם בדקנו את הכיוון.

איך מבדילים בין קושי חברתי בגלל קשיים רגשיים לבין קושי בגלל תקשורת?

מצד שני בשכונה של האח שלי כל הילדים שלא מדברים עד גיל שנתיים מאובחנים . נשמע לי קצת מוזר...

כי זה נשמע מוגזם בהחלט.

אבל זו התרשמות שלו. לא מחקר מדעי

מכירה על הצבא, לא מספיק יודעת על שאר הדברים.

בגדול הצבא לא באמת מקבל את כל המידע. כלומר אולי יש גישה, אבל בפועל לא מחטטים בתיק של כל נער.

על אשפוזים פסיכיאטריים לפעמים כן מקבלים מידע ישירות. מכירה גם מקרים שלא.

לפני הצו הראשון (כיתה יא כזה), הוא ידרש למלא שאלון שכולל גם הצהרת בריאות. אפשר לסמן שאין כלום.

בנימה אישית אגיד שלפעמים בשביל הנער עצמו כדאי לספר את האמת בשביל שהשירות שלו יהיה מותאם. ייתכן שבאמת לא יתאים לו (נפשית) קרבי, או שיצטרך בסיס קלב וכו. אבל זה בעיות של עוד כמה שנים אם הוא ביסודי.

תקחי אותו לאבחון. מסל השיקום סביר שירוויח הרבה. וה"מחיר" כנראה מזערי עד לא קיים.

(אגב, ברוב המקרים בכללי במציאות, גם אם יש הסתכלות על מצב נפשי יעשו הערכה מחודשת לפי איך הוא בהווה. כלומר אם זה משהו שהיה ביסודי וכבר לא נוכח לא יתרגשו מזה במיוחד)

אבל אני כן יודעת שטוב וכדאי לבצע אבחון כדי לקבל שם והגדרה לבעיה ובהתאם לטפל בה.

גם אם הצבא ידע, עדיך שהוא ידע ובינתיים הילד יקבל טיפולים מתאימים או קצבה אם צריך.

עם כל האהבה לצה"ל ושירות משמעותי, בסוף זה רק 3 שנים והאבחנה על פי רוב היא לכל החיים.

אגב, לפעמים האבחנה שלנו היא שגויה ולכן חשוב לעשות אבחון טוב ומדויק.

מה שחשבנו שהוא חרדה חברתית הוא בעצם אוטיזים ומה שחשבנו לאוטיזם הוא בעצם ocd.

בהצלחה!

הצבא לא ידע עליו בלי שתספרו לו.

אם האבחון בקופה- בעקרון לפני צו ראשון צריך להביא מכתב מרופא הילדים על מחלות רקע. אז זה תלוי כמה הרופא שלכם יהיה יסודי והאם הוא יחפש את המידע הזה או לא.

אם זה אבחון שמגיע לביטוח לאומי- אז הם כן מעבירים מידע ישירות לצבא.

בכל מקרה, ממליצה ממש שאם יש אבחון משמעותי, לא להסתיר מהצבא. בסוף, את לא רוצה שישבצו את הילד במקום שעלול להזיק לו נפשית.

שאלת על השפעות במהלך החיים, אז רוצה להוסיף שבביטוח בריאות פרטי העלויות יכולות לעלות כשיש רקע של אבחון פסיכיאטרי. חוץ מזה, לא חושבת על השפעה נוספת, ולדעתי זה לגמרי שווה את התועלת שבקבלת סל טיפולים בבית הספר.

הם לא ידעו לבד על האבחון, גם אם הוא נעשה בקופ''ח.

הם ידעו רק מה שתספרי להם (ועל חלק מהאבחונים מקבלים קצבה, כך שאולי שווה לספר להם. תלוי מה האבחון, שווה להתייעץ עם עו''סית רלוונטית).

1. אסור להעביר אבחון לשום גורם ללא חתימת הורים.

2. כשבחור מכיע לצו ראשון הוא מגיע עם טופס שרופא המשפחה ממלא בו המון סעיפים וחותם עליו. אני מניחה שהרופא ממלא לפי התיק הרפואי שלו ואם כתוב משהו נפשי הוא יכתב אותו. אבל לא בטוחה שהוא יתייחס לאבחון מהיסודי. יש גם ראיון בבקום ויכול להיות שהנער יספר על עצמו . ישלי אח שהיתה לו תקופה קשה ביסודי והיה אצל פסיכיאטר וקיבל טיפול תקופה קצרה ובצבא היה בקרבי, וזה לפני יותר מ 10 שנים. עכשיו זה עוד יותר נורמטיבי.

3.  לפעמים הורים חוששים מהאבחון בגלל הצבא, הילד מפסיד טיפול וסיוע וזה גורם למצב להחמיר ובאמת לצערנו כשיגיע לצבא לא יהיה במצב טוב. לעומת ילד שמקבל את הסיוע והטיפול בזמן וככה וכשיגיע לגיל צבא יש סיכויים טובים שיוכל לעשות שרות משמעותי. 

לק"י

או שזה לא הכיוון?

שעובד על מיומנויות קריאה וכתיבה.

חברה שלי שעובדת כמורה לא'-ב' המליצה עליו.

לא מיועד דווקא לדתיים אבל לא נתקלתי בתוכן שהיה בעייתי בעיני.

מכיתה ב' והלאה.

אפשר לקנות ספר לימוד, אבל לוודא שהיא לא תלמד איתו.

בדרך כלל יש כמה ספרים מקבילים, אז אפשר ספר שלא לומדים בבית הספר שלה.

זה מעולה לה, מאתגר קצת אבל לא מידי

מה שכן, היה קשה למצוא.. בסוף מצאנו באיזו חנות ליד קטמון.  לא היה במקס סטוקים או בחנן

אפשר לחפש חוברת ללימוד שעון.

או אולי יש חוברות העשרה בכל מיני נושאים.

אפשר לבקש מהמורה שלה, או מנורות אחרות שאת מכירה, אם יש להם חומרים או המלצות לחוברות.

הרבה פעמים יש קבוצות ווטסאפ של מורים, שבהן שולחים הרבה חומרים.

הרבה פעמים יש בחנויות ספרים, חנויות מכשירי כתיבה, או סטוקים.

המורה שלה פחות הכיוון להמלצות כאלה (יש לה טלפון כשר), ואל כל כך מכירה מורות אחרות שאפשר לשאול אותן, לכן שאלתי פה...

נראה לי שבאמת דבר ראשון אחפש בסטוקים דברים מעניינים, ואחר כך אחפש בחנויות ספרים.

(היא מצאה בבית חוברת מדעים של כיתה ג' והתחילה קצת לקרוא אותה, אבל היא הייתה מסובכת מדי בשבילה. אולי חוברות בית ספר של כיתה ב' יהיו טובות לה...)

אולי יעניין אותה גם ספרים שעוסקים בידע, ופחות עלילתיים.

יש כל מיני ספרים על גוף האדם, שאלות ותשובות בנושאים שונים, אנציקלופדיה לילדים.

יש סדרה של ספרים שנקראת "שאלה לעניין", עם שאלות ותשובות בכל מיני נושאים.

תחפשי אולי דברים בסגנון הזה.

והיא אמנם קוראת, אבל עוד לא ממש בשטף, לכן נראה לי שספר שדורש רק קריאה ואין שאלות אחר כך על הנקרא פחות יחזיק אותה.

אבל הסדרה של שאלה לעניין נראית לו מעניינת, אולי באמת נקנה.

אזור הדרום, נשואים כ-11.5 שנים עם 4 ילדים ב"ה.

מהצפון הקרוב

נשואה 20 שנה

8 ילדים 

אזור גוש דן,

נשואים כתשע שנים,

שלושה חמודים ב"ה

אזור מזרח בנימין

5 ילדים

נשואים 14 שנים

איזור המרכז

3 ילדים

7.5 שנות נישואין

איזור ירושלים

4 ילדים

22 שנים

שומרון

2 ילדים

8 שנים

אבל צריך לשים לב לא לפגוע בפרטיות של נשים פה. גם אם כתבו אזור מגורים, לכבד את מה שהן פירטו ולא לשאול מעבר.

אסכם פה מה שהוותיקות בפורומים כבר קלטו:

גרה בירושלים

תשעה ילדים ב"ה

כמעט 19 שנות נישואין בלע"ה.

אולי כדי לשדרג את השרשור - שכל אחת תוסיף כאן טיפ שיש לה לאימהות?

אז אני מנסה:

לא עליך המלאכה לגמור - הילדים ניתנו לנו מהקב"ה, והוא האחראי העיקרי עליהם. לא צריך לקחת על עצמנו כל בעיה שיש איתם ולחוש אשמים...

ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה - ומצד שני, ה' נתן לנו אותם כי הוא מאמין שאנחנו השותפים הטובים לגידולם. אז עלינו לגדל אותם ולהשקיע בכך...

מוזמנת גם את להציג את עצמך😊

ממש הגיע אלי בזמן שהייתי צריכה את זה

תודה לך

חיזקת אותי

רמת בית שמש

5 ילדים

נשואה 24 שנים

נשואה 9 שנים

4 ילדים ב"ה

ממזרח בנימין

גרה בשומרון

אמא ל8 

נשואים מעל 20 שנה

בית שמש

8 ילדים בלע''ר

20 שנות נישואים

ירושלים

6 בלע"ב כן ירבו.

נשואים 9 וחצי שנים ב"ה

אהבתי את המהלך חח

מהשפלה (בקרוב עוברת לצפון).

נשואה בשנית שנה וחצי.

שני ילדים שלי ושניים שלו.

הטיפ שלי: לא לקחת את הילדים (בעיקר המתבגרים) יותר מידי קשה. זה יחלוף להם...

מרכז, ישוב

8 ילדים ב''ה

13 שנות נישואים

מהצפון הרחוק

נשואים 12.5 שנים

5 ילדים בלה"ע

מה אני אמורה לאהוב ? את המראה החיצוני? או קשר גנטי?

ותודה על התגובה

בשר מבשרך

גם אם הוא טועה

הוא ראוי לאהבה חמלה וקבלה כילד

הוא לא ברמה שלך

הוא ילד ואת המבוגר

וגם כשהוא יהיה מבוגר

את תהי עם ניסיון הרבה יותר משלו

זו ההתחלה

להבין לקבל את הילד ללא שיפוטיות ובחמלה

אם את לא מצליחה אין מה לעבור הלאה

אין כ"כ במה לטפל

כי את מהווה בעיה בעצם אי הקבלה שלך

קראתי קצת תגובות שלך בנושא עישון . אז מה זה אהבה מבחינתך? לתת לעשות מה שבא לו כל עוד לא מפריע לך ישירות ? וגם אם מפריע עדיין להגיד שלא מפריע והכל בסדר ופשוט לברוח לאיזה עיסוק .

את לא חושבת שזו סתם הכרזה חסרת תוכן? כאילו אין לך כוח להתעסק עם הסיפור , עדיף לדמיין שהכל בסדר ומושלם, וגם אם לא אז חוזרים למשפט קודם.

זה לתת לו לחיות בלי שיפוטיות

אני נותנת לילדים חופש פעולה מגיל קטן

בגלל ההבנה שהם ישות נפרדת ממני וההתפתחות האישית שלהם בילדות

מעצבת אותם כמבוגרים בעתיד

ההתערבות שלי היא רק בדברים נצרכים ביותר

וגם אז אני לא שופטת אותם

אלא ממליצה/ מבקשת ומנסה להוביל אותם לדבר הנכון

לא תמיד אני מצליחה להוביל אותם

אבל תמיד מצליחה לשמור על תקשורת נטולת ביקורת ואשמה

לא בגלל שנוח לי

אלא בגלל שאני יודעת מה שיפוטיות עושה לילד

היא הורסת את הבטחון/ חמלה/ אהבה עצמית

והדבר הכי חשוב לי שהם יגדלו אהובים עם חמלה ובטחון עצמי

בין אם הם טובים ובין אם הם רעים.

לעשות הפרדה בין המעשים לבין אהבה.

גם במקרה של ילד טוב שעושה פעולות טובות לא נכון לאהוב אותו בגלל המעשים - זה מתכון לילד מרצה.

אהבה הורית (וגם עצמית) אמורה להיות ללא תנאים, יש רגעים שיותר קל לעורר אותה במיוחד כשהם תינוקים חסרי ישע, כשהם גדולים צריך הרבה חמלה ועין טובה ולזכור שהם עדיין ילדים בגוף של מבוגרים, לזכור שהם עוברים תקופה קשה עם העולם, ההורמונים והלחץ החברתי.

לעורר את אותה עין טובה כשלא כעסת עליו כשנפל שוב ושוב כשלמד ללכת, או כשהוא פיזר אוכל על הרצפה כשלמד לאכול.

זה קשה יותר כי הם נראים מבוגרים, אבל הם לא.

ואיך את עם עצמך כשאת טועה?

אולי את מעתיקה את ההתנהגות הזאת אליו.

אני רגשות מחשבות תחושות רצונות שאיפות ועוד ועוד, וגם מעשים.

אבל לפעמים המעשים הם לא כ''כ מוצלחים למרות שיש רצון וכוונה טובה

גיל ההתבגרות היא גיל מורכב ומאתגר עם הרבה בלבול של הילד, הוא בעצמו לא יודע מי הוא, מה הוא חושב, מה הוא רוצה. הגיל הזה כ''כ מבלבל, הכל משתנה לו בחיים- הגוף, החוויות הרגשיות, פתאום יש עוררות מינית, המקום החברתי מתערער, הכל משתנה.

דווקא בזמן הזה הוא צריך שמישהו יקבל אותו כמו שהוא, יגיד לו שהוא רואה את הטוב שבו ומאמין בו גם אם לא הכל הולך כשורה.

זה תהליך לא קל ללוות אותו כהורה ולהיות בעמדה מקבלת ולא שיפוטית אבל בדיוק בשביל זה יש טיפול, מקווה שהמטפלת תעזור לכם

לא מכירה לעומק את המקרה אבל אתייחס ל2 נקודות:

1. לפעמים יש איזה חוויה או טראומה של ילד כבר מגיל מאד מאד צעיר, שבה לא מקבלים אותו, או שהוא לא אהוב ורצוי. במצב כזה ילד גדל קצת תלוש מעצמו, הוא כל הזמן בצורך לאישור, ובעיקר הוא לא מחובר בנפש שלו לעצמו, כי אתם והקבלה והאהבה שלכם זה השורש שלו. ואם הוא לא מרגיש שהוא טוב ואהוב ורצוי כפי שהוא זה משפיע עליו בעוד תחומים, והוא גם ישחזר את החוייה הזאת של הדחיה והנטישה בעוד מעגלים בחיים. וכן יש צורך לפעמים ליצור איזשהו אתחול מחדש של המערכת, קצת כמו תינוק שנולד. שמקבל אהבה ומענה והכלה ויכול ליצור מחדש מקום של אמון ובטחון בהורים שלו שיאפשרו לו להיות ילד בריא. וכן, זה לפעמים לא תואם לגיל ולציפיות ממתבגר, כי הוא באיזשהו מקום נשאר כמו תינוק עזוב, והוא זקוק לחזור להתחבר לעצמו ואליכם.

2. את לא אמורה להיות עבד או כספומט. את אמורה לאהוב את הילד שלך בכל מצב. כמו שה' אוהב אותנו בכל מצב. מותר להתאכזב, או להצטער, כדאי לעבד בינך לבין עצמך ולא להשליך עליו. מציעה לכם לקבל הדרכה איך מצד אחד לתת אהבה וקבלה, וללמוד להציב גבולות מתוך המקום הזה.

זה נכון שגוזל אמור לפרוח מן הקן, הוא עושה את זה כשהוא מרגיש חזק ובטוח כדי לעוף ולהתמודד עם העולם שבחוץ. נשמע שזה לא המצב אצלכם. לדחוף או להדוף ילד החוצה זה דבר שמערער בטחון, לא נותן אותו. תבינו שיש עכשיו מצב לא סטנדרטי עם הילד, והתרופה שלו זה אהבה, קבלה ובטחון. כגל שהוא ירגיש יותר אהוב ובטוח, הוא יוכל להתחזק לגדול ולפרוס כנף.

וזה בטוח לא פשוט❤️ 

אנחנו כן קיבלנו אותו. הוא תמיד היה עם קטעים , שם רגיש , פה עדין . לפיצוץ הגענו אחרי שזרמנו עם החלטה שלו אבל הוא בעצם התחרט ורמז לנו שהוא התחרט , אבל לא היה לו אומץ להגיד שהוא התחרט. גם לא ברור לי למה , זה לא היה נושא קריטי בשבילנו . אז אם הוא היה בא אומר שיש קושי , היינו משתדלים לעזור.

העניין הוא שהוא ציפה שאנחנו נבין מרמזים וחצי משפטים ולא יודעת מה. ואז נפתור את הבעייה. ועוד לא נעיז להגיד לו אפילו בחצי משפט שזה היה רצון שלו.

אחר כך הוא כבר עשה כמה דברים ממש לא בסדר.

2. אני לא אמורה לאהוב אף אחד. לאהוב מישהו למרות הכל זה לא נורמלי. אחר כך אמהות האלו לא מבינות למה הן נתנו לבן שלהן את הלב שלהן והוא לא מעריך. כי אהבה אמורה להיות הדדית. אי-אפשר להכריח לאהוב.

אי-אפשר להציב גבולות בגיל 16. בגדול גם לפני זה. למה מורות בוכות על חוסר משמעת ? כי אין לנו שום יכולת להציב גבולות לילדים. לא פיסי , לא למנוע שום הנאה חוץ ממתק וגם זה לא תמיד. וגם במילים אסור להגיד שום דבר. כי הם ייפגעו.

ועוד מצפים שהורים אמורים לפחד שהם יברחו... למה בעצם ? זה מתבגר צריך לפחד שהורים יפסיקו לקפוץ סביבו . בגדול הוא צריך הורים , הורים יכולים להתקיים גם בלעדיו והוא לא.

לגבי זה שקשה לך לאהוב אותו, זה נשמע שיש לך בלב משקעים כלפיו. וכשזה קורה באמת קשה לנו להרגיש את האהבה, ויותר את הריחוק או התסכול.  בעיני המחוייבות שלנו כהורים היא לנקות את הלב מהמשקעים האלה.

כעבודה שהיא בכלל שלנו מול עצמנו, עוד לפני הילד. עבודת הנפש והמידות שלנו.

הגבולות שאת מציבה זה מה מקובל עלייך ומה לא. כמובן שזה שונה מאד מגבולות מול ילד קטן.

ילד מתבגר זה דורש שדרוג של הקשר. פיתוח יכולת של שיח גם על מה שמאכזב וגם על מה שאוהבים וגם על גבולות הגזרה שלך כאמא.

מאחלת לכם שבע"ה תמצאו מענה והדרכה בגישה חינוכית שתתיישב על ליבכם ותעזור לכם לעזור לבן שלכם, שזקוק לכם מאד.

אבל מה זה בפועל להציב גבולות בגיל הזה?

אני בגיל 17 כבר לא הייתי בבית וברור שברגע שלא הייתי תלויה בהורים, החלטתי בעצמי. לפני זה כן הקשבתי להם כי הייתי תלויה בהם.

אם הצבת גבול זו השמעת דעה אז זה לא גבול 

משהו בגישה ובניסוח שלך מאד לא בריא

ויכול להיות שזה הטריגגר להתנהגות שלו

לא יודעת אבל מרגיש לי משהו שצריך לבדוק לעומק

הילד שלי יכול לפעמים מאד להכעיס אותי גם בגיל הרבה יותר בוגר

אבל זה יותר יכאב לי כי אני אוהבת אותו

ולא יגרום לי לאהוב אותו אפילו קצת פחות

מה הנקודה פה, אבל הגבול יכול להיות כללים של הבית, או מה אתם ממנים ומה לא, או באמת להביע את דעתכם בצורה מסויימת על דברים מסויימים. כמובן שעדיין יש וטוב שכך, לילד יכולת בחירה בחיים שלו, והוא יבחר את דרכו.

אבל ככל שילד גדל הקשר הופך לשונה, וכן הגבולות מצטמצמים יחסית (הגבול העיקרי הוא גבול שלך- מה לך לא נכון לתת, מה לכם לא נכוח שיקרה בבית שלכם) ואם תשכילי להחליף אותם באהבה, בקשר, בחיבור, סביר להניח שיהיה יותר כבוד אליכם מעצם הקשר והחיבור גם בדברים אחרים, ובעיקר, הקשר ישאר, וזו כמובן רפואה לנפש של הבן שלכם שנשמע שהוא זקוק לה.

האם מה שאת עברת כשעזבת את בית ההורים, וכשלא הקשבת להם מרגע שלא היית תלויה בהם, זה אידאלי בעינייך?

האם זה הגיע ממקום בריא? מקום של אהבה ובטחון או ממקום חסר שחווה שלא רואים אותו?

אולי שווה לעבד מה שאת עברת כילדה ונערה, כדי להבין מה היה חסר לך, ואולי לדייק מה את רוצה לתת לילדים שלך בע"ה. 

לק"י

גם אם הם מרגיזים/ מכעיסים וכו'.

בסוף אנחנו לא נרצה להתנתק מהם, כמו שנתנתק מאדם זר שמעצבן אותנו.

אני מבינה שבמצבים מסויימים אין לנו כוח לילדים, אבל זה לא סותר את זה שאנחנו אוהבים אותם.

קשה לקרוא את המשפט "אני לא אמורה לאהוב אותו". זה לא עניין של חובה, זה עניין של צורך שלו, שבאופן טבעי בדרך כלל מתקיים. בהרבה הקשרים תרבותיים אהבה של הורה לילדים היא סמל לאהבה נצחית שלא תלויה בדבר - זה לא סתם. נראה שכאן יש משהו חסום. יכול להיות שאת לא מתחברת לדברים, שהם מעוררים בך אפילו סלידה. סליחה, זה לא מקומי ואני לא באמת מכירה אותך. כמובן אני כותבת רק מכיוון שאת התייעצת כאן בפורום. אם תצליחי לקרוא את זה בכל זאת בלב פתוח, מציעה לך להתבונן בזה. איך היה הקשר שלך מול ההורים? הלוואי שתמצאו דרך טובה לכולכם, בע"ה!

את מאד מאד קושרת בין המילה 'אהבה' למעשים, תוצאות, גבולות. לא יודעת זה פשוט לא אותו הדבר.

אהבה זה שאכפת לך ממישהו, שאת דואגת לו, שאת חושבת עליו. שברגע קשה תהיי שם בשבילו.

שאת מעריכה את התכונות הפנימיות שלו, אלו שהיו שם עוד לפני שהמעשים כיסו עליהם.

זה ממש לא אומר שאת צריכה לתת לילד כל מה שיבקש או ידרוש.

או לחשוב שכל החלטה שלו היתה נכונה.

או לפחד שיברח.
 

מצד שני אצל אנשים בוגרים ביקורת לא ככ מועילה בד''כ.

כשאני עושה החלטה לא נכונה אני מכינה זאת מצויין.  אם יגידו לי תראי מה עשית, אמרנו לך וכו' זה לא ירגיע אותי. זה רק יגרום לי לעצבים.

זה לא יגרום לקשר להיות הדדי ומועיל.

סליחה שלא לכל אחת ואחת. קודם כל אני מודה להתייחסות.

שנית , אם הולכים לפי מעשים , אני עושה כל מה שצריך.

שלישית, אני הולכת לטיפול . מטפלת אמרה לי שזה נורמלי להרגיש גם דברים שליליים ולהכיר בזה.

כולם כל הזמן מדברים על שיח רגשי. אז שיח רגשי זה גם רגשות שליליים.

אני לא רוצה לכתוב מה בן שלי עשה , אבל זה באמת חמור מאוד. אם זה היה בעל או בן אדם בוגר , באמת הייתי מנתקת כל קשר.

אין פה קשר לבית הוריי. הם אהבו אותי בכל מצב. מצד שני אני אף פעם לא עשיתי בעיות. מצד שני הם כן היו מאוד ביקורתיים אבל כבר בגיל קטן הבנתי שזה האופי שלהם ולא אני.

בן שלי חושב שהוא תמיד צודק אבל אף פעם לא לוקח אחריות כי הוא לא יכול. יש לי בן עשר בגוף של בן 16 עם הורמונים של בן 16. ואם זה לא מספיק הוא גם דיכאוני ומחונן. אגב, מחוננות הזאת היא גם סוג של קללה. כי הוא לא יכול ללמוד נורמלי בכיתה רגילה. במסגרת למחוננים הוא גם לא יכול מכמה סיבות שלא רוצה לפרט.

לגבי אהבה . לדעתי הרבה הורים לא באמת אוהבים את הילדים שלהם , רק שהם מפחדים להודות בזה.

נגיד, מה שקרה אתמול. לא צריך להיות נביא כדי להבין שלנער בן 14 מסוכן ללכת להפגנה אלימה ,מחאה של גברים אלימים , גם שוטרים הרבה פעמים אלימים ( חלקם גדול מגיע מרקע ארס כזה) .

אבל הורים כן מרשים. או מחוסר אונים , או מהעובדה שלא באמת אכפת להם. נגיד , אמא שלי במקרה כזה הייתה נשכבת על הדלת ולא הייתה נותנת לצאת.

או שכנה שלי , היא מביאה הביתה אוכל הכי לא בריא ומבלה זמנה בכל מיני תביעות נגד עירייה בזמן שהבת שלה כבר בקושי הולכת מרב משקל.

אז במילים כולם מצהירים אהבה , נותנים חיבוק וצורחים חיים שלי בגינה אבל האם הם באמת אוהבים ?

מקווה שאכן הטיפול עוזר לך❤️

שאלה על הבן שלך: האם הוא עבר אבחון מקיף? יכול להיות שעלה פעם החשד של קשיי תקשורת?

לק"י

לא נראה לי שזה הזמן לדון בהאם את אוהבת את הבן שלך או לא.

אבל עצם זה שאת דואגת לו ולא מנתקת איתו קשר או זורקת אותו מהבית, מראה על אכפתיות ממנו.

ובעיני אהבה לילדים זה משהו מולד. זה שונה מאהבה לשאר העולם. גם אם לא מרגישים אהבה מתפרצת, היא קיימת (לפחות לרוב).

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?

כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.

2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.

והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.

ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?

3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.

זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?

אולי פיספסתי בת כמה היא בדיוק.

לדעתי בגילאים הגדולים 16 ואילך כן אמורה להיות יכולת פחות או יותר של דחיית סיפוקים, מתחת לזה קצת פחות אבל כן צריך לתת כלים לניהול שיח תקין.

בכל מקרה,

במקרים כאלו אני לא רק אומרת שאני לא יכולה לדבר כרגע, אלא נוקבת בזמן שכן יהיה ניתן.

למשל: אחרי ארוחת ערב, בשעה 17:00 וכן הלאה.

היא יכולה בינתיים לכתוב לה את הדברים כדי שלא תשכח, זה גם עוזר לפריקה ועיבוד.

אני אמרתי לה בצורה ברורה שאני צריכה 5 דקות של שקט. זה לא לדחות בלי הגבלה. ואפילו לא לכזה הרבה זמן.

מו הסתם היה מועיל לי יותר זמן, אבל הרגשתי שבלי הפסקה של רגע אני באמת לא מסוגלת להתאפס על עצמי. והיא לא נתנה לי אפילו את זה...

(להציע לכתוב זה משהו שהייתי עושה פעם, כשהיא היתה קטנה יותר. ואז לפעמים היא הסכימה. אבל כבר מזמן היא דוחה את ההצעה הזו על הסף).

רק עם 2 בנות 11,12

אבל אני חושבת שבסיתואציה כמו שתארת שהיא לא נותנת לך שקט

הייתי חוזרת כמו מנטרה

אני לא יכולה לדבר עכשיו

אדבר איתך עוד 5 דקות

ככה כמה פעמים

זה מעצבן ומתיש אבל זה יחלחל בסוף והיא תלמד

לכבד,

בכללי הבעיה של מתבגרים/ות

אני חושבת זה שהם.לא.תופסים

את ההורים בתור אנשים כמוהם

כביכול אנחנו הרבה יותר

אנחנו לא אמורים להעלב מהם

אנחנו אמורים לדעת לדחות סיפוקים

ואנחנו אמורים להצליח לשמור על קור רוח

בגלל זה הם לא חושבים שזה נורא להגיב כמו שהם מגיבים וכו...

אבל יכולה להגיד שאני ממש ממש מבינה את הצורך בחמש דקות של שקט ואני עצמי זקוקה גם ליותר מחמש דקות.

לפעמים אני נועלת את עצמי בחדר ולא עונה ולא יוצאת  (אחרי שהתרעתי, כמובן),

אבל לא יודעת אם זו עצה טובה.

אם יש קטנים בבית אולי זה מסוכן,

אבל אני באופן אישי מרגישה שאני מסוכנת בלי זה ....

בהצלחה 

לי אישית נשמע ששיחה רגועה בזמן רגוע בגובה העינים יכולה לעשות פלאים,

יש לי כמה מתבגרים וזה התנהגות קלאסית שלהם.

אחד בן 18 זרק הערה אתמול לאח שלו שפשוט הוציאה לי את השד מהבקבוק והגבתי בחריפות ממש.

הוא הרגיש כל כך רע.

ושיחה בגובה העיניים לא חייבת לבוא עם ביקורת אלא דיון מעמיק למה כל אדם מגיב כמו שהוא מגיב מה הוא מרגיש מה מעורר בו להגיב כמו שהוא מגיב...

האמת שזה ששיחות כאלה ממש עשו פלאים בהבנה שלהם,

אני גם לפעמים אומרת להם מפורש שגם אני לא תמיד מבינה למה אני מגיבה בצורה מסוימת ולמה זה מעורר אותי לחשוב מאיפה התגובה מגיעה לי.

ושגם אני בסך הכל לא מושלמת ויש לי עוד עבודה....בדרך כלל ההבנה מחלחלת ומרגיעה את המפלס.

וכן זה עבודה שלי ואתגר שלי בדיוק כמו שהוא שלהם.

אז נשמע לי שעדיין צריך לדבר אליה קצת בתקיפות, כמו שמדברים לילד צעיר יותר:

"את לא אמא של האחים שלך, ואני מבקשת ממך לא לדבר אליהם ככה."

"אני אדבר איתך בעוד חמש דקות, ועכשיו בבקשה תעזבי אותי." (ואולי להתרחק ממנה פיזית בעצמך)

"בסך הכול שאלתי שאלה פשוטה, אני מבקשת ממך שתעני לי בצורה מנומסת."

וזהו, לא לחפור יותר מדי בזמן אמת, כשההורמונים משתוללים בתוכה והיא עוד לא למדה איך לווסת אותם...

אפשר בזמן רגוע לדבר באופן כללי על השינויים שיש בגיל ההתבגרות (בהנחה שעל השינויים הפיזיים כבר דיברת איתה), ועל כך שהיא הופכת אט אט לאדם בוגר. זה קשה בהתחלה, ויש הרבה עצבים שמתרוצצים בפנים וקשה לנהל אותם, אבל זו עבודת המידות שלה עכשיו, ובזכות העבודה שתעשה עכשיו היא תגדל להיות בוגרת שנעים להיות איתה.

בעיקר תשדרי לה אמון שהיא מסוגלת להגיע לזה, ומצד שני - גם תמיכה, שאת שם בשבילה, לעזור לה בהתמודדות.

אם היא בעניין, את יכולה לסכם איתה על סימנים סודיים שאת תעשי לה כשהיא צריכה להרגיע את העצבים שבתוכה או שהיא תעשה לך כשהיא מרגישה ש"השד המתבגר" משתלט עליה. ככה זה יהפוך למעין משחק ולשותפות סוד ביניכן, שמן הסתם תחזק גם את הקשר ביניכן... (אבל כנראה שזה לא מתאים לכל מתבגרת...)

השניה פשוט כעסה ממש הרגישה שזה חדירה לפרטיות שלה,

אני מההתחלה מדברת את השינויים ההורמונליים שגורמים לנו לסערה,

אני שואלת ומבררת מה כן יכול לעזור,

אני מצפה שעם שיח פתוח הרעיון יבוא מהן,

1. בזמן אמת אפשר לתווך; להגיד זה באמת מתסכל מאד להרגיש שאת עובדת לבד או מה שרלוונטי לעניין. ולהוסיף גבול- את האחים אנחנו מחנכים, את יכולה לנסות לדבר איתם בשיחה בוגרת או לפנות אלינו ואנחנו נטפל במידת הצורך.

אם זה אישיו קבוע, כדאי להקדים רפואה למכה, לדבר איתה בזמן נינוח של שתיכן, ולהגיד אני רואה שהנושא של האחים הקטנים ממש מתסכל אותך, לתת לה לפרוק דבר ראשון, כבר היא תהיה פחות טעונה וגם תרגיש שמישהו רואה אותה, שזה גם מקל. ואפשר להגיד שזה באמת לא פשוט, ולשאול אותה אם היא זוכרת איך היא הייתה בגיל הזה, ומה היה יכול לעזור לה ולתת לה מוטיבציה. ככה זה גם יתח לה משמעות וגם יכולת הסתכלות והבנה שהם במקום אחר משהיא היום וכו.

2. בעיני זו בקשה ממש לגיטימית וגם נכונה, שמאפשרת לך להיות בעיבוד ובשליטה ולא להגיד דברים שאת עלולה להתחרט עליהם.

מה עם להגיד אני צריכה ללכת לכמה דקות לחדר/לחצר/מקום אחר שלא יהיה לידה, ושם באמת להרגע ואז לצאת?

אם זה לא מספיק, אולי שווה לדבר על זה גם...

3. עולה מכל ההודעות וזו השיא, שהיא פשוט מאד טעונה. זה ממש טבעי, והרבה נשים ובטח שנערות לא יודעות לנהל את זה נכון.

מה עוזר במצב כזה?

א. הכרה- להגיד בזמן אמת- אני רואה שזה ממש קשה/לא זמן שמתאים לך עכשיו/לשאול אם הכל בסדר

ב. להקדים רפואה למכה- חום,אהבה, דאגה, חיבה, לראות אותה, להשתדל לתת לה תחושה טובה

ג. להקדים רפואה למכה 2- לדבר איתה, אפילו לצאת לאנשהו, לשאול מה קורה איתה, איך הולך, להגיד שאת מרגישה שהיא קצת מתוסכלת בזמן האחרון, ולנסות להבין מה מפריע לה. להציע אוזן קשבת, פינוק, לתת אפילו עצה- להגיד לה שכשאת רואה שאת מדי כעוסה או מתוסכלת, את מבקשת ללכת לחדר, להרגע, להאסף כדי שלא תגידי דברים שתתחרטי עליהם, אולי זה יעזור גם לכבד יותר בסעיף הקודם..

זה כן גיל טעון מהרגיל, אבל גם בו אפשר ליצור נינוחות שיח ושלווה לפחות בדרך כלל בהתנהלות נכונה.. בהצלחה❣️ 

מתבגרים לומדים התנהגות מעוד מקומות, לא רק מהבית... ולפעמים אלה באמת תסמינים נטו של גיל ההתבגרות, ואין מה להאשים את ההורים.

(פעם קראתי איפשהו שאם יש לילדים לקויות כלשהן זה מכיוון שההורים לא בקשר טוב או לא שמרו על ההלכה הזוגית כמו שצריך. בתור אמא לילדים עם לקויות זה היה פוגע מאוד, וגם לגמרי לא נכון... אז צריך להיזהר מאוד לפני שאומרים דברים כאלה)

לפחות אצלינו זה ככה

מתפללת לצלוח את הגיל הזה בצורה טובה.

בהחלט עוזר לקבל פרופורציות מאמהות מנוסות...

מקווה ליישם את הדברים שכתבו פה.

שהעלת את נושא המתבגרת

עזרת גם לי🙏

אז לדעתי כדאי לדבר איתה כמה שיותר מוקדם ולא רק על מחזור יש מצב שבנות בכיתה שלה כבר מדברות על מעבר.

אני דיברתי איתה בערבים בעלי הרדים את הקטנים ואני ישבתי איתה עם ספר שקניתי לה.

ואסביר

כל פעם שאת איתה להעלות משהו קטן על הנושא ולא להציף במלא מידע אלא משפט פה, מילה שם ככה על הדרך ואחרי כמה נגיעות לתת לה את הספר

ובעיני להתחיל זה לגמרי הזמן

כשמטפטפים זה מעלה שאלות שהיא יכולה לשאול את האנשים הלא נכונים

מאמינה בלתת לה את כל המיידע ממני

( אני עם 3 בנות ועוד 4 אחיות שאני הייתי אחראית ליידע...אמא שלי לא מדברת על כלום ...וזה גרוע)

להתחבר אליהם ריגשית.

לשפוך ים מידע בבת אחת זה עמוס ואולי חצי ישכח או יהיה פתאומי מדי...

זה לא סותר שיחה יותר מעמיקה

פשוט קודם צריך להטביע את הבסיס

אבל כן כדאי בעיני על כל דבר לדבר בבת אחת ולא להשאיר את הילדה עם סימני שאלה ודברים פתוחים

אפשר אולי לחלק לפי נושאים וכל פעם להעלות משהו אחר, אבל שיהיה לילדה ברור על מה את מדברת ולמה את מתכוונת

אבל לא לתת נאום ארוך, זה בחוויה שלי כילדה ארוך מתיש ומבלבל. עם הבנות שלי נתתי כל פעם פיסות מידע ושוחחנו כל פעם על משהו, פעם על שינוי פיזי כזה, פעם על מה זה וסת, פעם על שינויים רגשיים, לא להציף במידע

כנושא שיש בו עוד שאלות לא פתוחות, לפחות בעיני.

הכוונה היא לא רק לומר לה מדי פעם 'את יודעת, כשתגדלי תצטרכי דאודורנט/גוזיה/תחבושות לווסת/נושא אחר כלשהו' ואז ללכת לענייניך.

הכוונה היא, כשהבת בכיתה ב', למשל, רואה שאני שמה דאודורנט ומבקשת גם, אז לפתח שיחה על ריח גוף, על למה אנחנו רוצים להריח טוב, על כך שלילדות ונשים יש גוף שונה ולכן נשים צריכות כך וכך וילדות עדיין לא אבל כשיגדלו יצטרכו גם, וכו' וכו'.

מסיימים את השיחה כשהיא מסתיימת מעצמה בנחת ואין כרגע עוד שאלות, ופותחים אותה שוב כשהילדה מעוניינת בכך או כששוב יש הזדמנות מתאימה.

דווקא בדרך הזו בעיני יש הרבה יותר סיכוי שאם יש עוד שאלות הילדים ישאלו את ההורים. כי זה נושא שהוא פתוח ולא מביך ונמצא בשיח. אם לא מדברים על זה יש יותר סיכוי שהילדים יחפשו מידע חסר במקומות אחרים.

כמובן שאת כאחות גדולה לא יכולת 'לגדל' כך את אחיותייך ויפה שלקחת על עצמך את התפקיד, אבל כשאמא מגדלת את הבת שלה ורוצה שהנושאים האלה יהיו מדוברים, בעיני עדיף להתחיל בטבעיות בגיל קטן, כמובן לפי מה שמתאים לרמת הילדה באותו רגע.

אבל אני קיבלתי וסת כבר בערך בסביבות הגיל שלה, ולא הייתי ממש נדירה בין החברות שלי, אז לא הייתי מחכה הרבה ליתר ביטחון, שתספיקי להסביר לה את זה לפני שתקבל

היא גדולה ויש סיכוי שהחברות, לפחות חלקן, מדברות על זה כבר הרבה  זמן....

אבל אל תעשי את זה דרמטי.

תתחילי לדבר פה ושם.

לאט לאט פה ושם תתחלי לדבר איתה על זה שהיא כבר גדולה. שעוד מעט תהיה נערה ולא ילדה ואחכ תהיה אשה.

מה היא חושבת על זה? האם היא מתרגשת או מתביישת?

מה ההבדל לדעתה במראה של ילדה ואשה? סימנים גופניים וכו'...

האם בנות בכיתה כבר לובשות גוזיות? אולי גם היא רוצה כבר לנסות?

כשגדלים יש ריח גוף חזק יותר, אז כדאי להשתמש בדאו'.

אחכ תספרי פה ושם על זה שלבנות יש רחם שבבוא הזמן זה יהיה מקום לתינוק. וכו'

ואח''כ איזה ערב, כשהקטנים הולכים לישון תגידי לה שקנית לה ספר כזה בגלל שהיא גדולה ומדי פעם תקראו בו יחד. כל פעם פרק. אפשר גם אולי בשבתות בצהריים לתפוס איזה רבע שעה כל פעם

יש מצב שהיא כבר יודעת

אצלי הבת 12 כל כך הסתירה מאחותה בת ה8 כשהיא קיבלה מחזור ומסתבר שחברות מהכיתה כבר סיפרו לה וזה עבר לידה מבחינה רגשית..נכנס כמיידע שהיא אפילו לא חשבה לשתף אותי והיא סופר ילדה משתפת

אולי הפחד שלי,

נובע מעצם החשש של איך לגשת לזה...

לא יודעת

......

אם אף פעם עוד לא דיברתן על שום חלק מזה, הייתי מתחילה בלשאול אותה כשאתן לבד האם בכיתה כבר מדברים על גוזייה, האם היא יודעת מה זה, האם יש בנות שכבר יש להן, ומכאן מפתחת שיחה ומגששת על מה היא כבר יודעת והאם שמעה על מחזור.

אם את ממש לא רואה את עצמך עושה את זה, אולי באמת לקבוע דייט ולהראות לה ספר מתאים, יש כל מיני ספרים כאלה, ומציעה לה שמכיוון שהיא כבר גדולה תקראו בספר יחד, כל פעם קצת

אני גם בגישת הלטפטף סביב החיים עצמם (נגיד הריון של שכנה זו הזדמנות נהדרת. או כשלקחתי תרופה שכתוב עליה שאסור בהריון, ושאלו איך אמא יודעת שהיא בהריון).

ואתןן הבת שלי בכיתה ו', לטענתה, מעל עשר בנות כבר קיבלו מחזור. ושיער גוף בוודאי שהתחיל לצמוח.

אז ממש כדאי לך להזדרז.

איתה מהנושא הזה...

לא יודעת למה..

אולי רק אני ככה??

אולי כי איתי אף אחד לא דיבר בנושא הזה?

כן עשו לנו הכנה בזמנו בבית הספר הממלכתי דתי שלמדתי בו וקיבלנו ערכה כזו עם כל מיני דברים...

זה היה בכיתה ו'...

הבת של ילומדת בחרדי, שם לא מדברים על הנושא הזה בצורה מסודרת נראה לי...

לא מדברים על זה בכלל

אני למדתי בחרדי

כל המידע שלי הגיע מחברות

אמא שלי רק אמרה לי שזה יעזור לי ללדת כשיגיע הזמן

ושאני אספר לה כשזה קורה

אני חושבת שהילדה צריכה לשמוע יותר מזה

זה מסקרן מה קורה בתוך הגוף שלי

זה לא באמת כזה מביך אם תחשבי על זה

ככל שתתיחסי לזה יותר בטבעיות ופחות במבוכה ככה היא תקבל את זה

כמו למערכת העיכול.

לא מתאים עכשיו לדבר בשולחן שבת על האם יש לי שלשול או עצירות, אבל זה לגמרי נושא שמדברים עליו כשצריך.

זה פשוט חלק טבעי לגמרי מהשיח.

שהדלקות נובעות מצינון שמגיע לאוזן.

אז צריך לטפל בצינון.

הוא נתן לי תרסיס של מי מלח לאף.

ואפשר גם לנסות רפלקסולוגיה. 

כי זה התחיל גם בגיל 8 חודשים שהתחלתי להפחית משמעותית את ההנקה.

פורום אמהות מיועד לגילאים גדולים יותר, סביב בית ספר יסודי ומעלה.

רפואה שלמה לילדון!

לילדים רגישים צריך לחכות שיגדלו זה הפתרון היחיד - 

יש תעלה חסומה באוזן וככל שגדלים התעלה גודלת ואז התעלה פתוחה ואין לחץ על האוזן

עברתי לצמחי, תרסיס של מי מלח לפני השינה , שינה עם כרית בלילה

הלכתי לשערי צדק לד"ר אטל (מנהל מחלקת אאג ילדים) והתייעצתי עם הרבה מומחים

לקראת גיל שנה וחצי אפילו לפני עבר לגמרי ב"ה

וד גיל שנה וחצי, הדברים שהזכרת עזרו?

שנגמר אחרי ארבעה סבבים, ובלי ניתוח כפתורים.

קודם כל- הפסקה מיידית של חלב ומוצריו לחלוטין!!

ויש דבר נוסף שהוא קצת אאוטינג אז את מוזמנת בפרטי