פורום אימהות, השלב הבא

1) טבעי - נראה לי שזה משהו שקיים בכל הבתים וקודם כל לא להלחץ, יש מריבות וזה קורה

2) אולי מתוך שעמום? למצוא להם עיסוקים יותר מענינים -כמו נגיד אפיה או טיול לפארק? להכין כדורי שוקולד? לקנות דפי יצירה או מדבקות? פאזלים?  אולי לשנות את הסדר של החדר משחקים שיגרה אותם יותר לשחק? להזמין חברים? (ובעיקר לשים דגש על המשועממים/המציקים העיקריים - לפעמים יש ילדים שהם יותר מציקים מכולם)

ברור שלא תמיד יש כח להשקיע אבל לפעמים פתירת השעמום פותר את המריבות, אפילו ברוב הפעמים אם לא בכל הפעמים...

3) להחמיא ולהרגיל אותם לבקש סליחה אחד מהשני, מאמץ אבל בסוף משתלם והם מתרגלים

4) יום אחד הם יגדלו ויפרחו לך מהקן ויפסיקו לריב, אל תדאגי הם ילדים  

סליחה שמנצלשת

לא שאני באה לייאש אותך או משהו, וכל משפחה זה דינמיקה אחרת

אבל כך היה אצל הוריי כשהיינו ילדים,

ותמיד אמרו שיגדלו ויהיו החברים הכי טובים

אבל זה לא היה ככה, ועד היום כשחלקם נשואים, תמיד יש איבה וקנאה מאד גדולה

זה די מעסיק אותי...

איך גורמים אחרת? רואה את המשפחה של בעלי וזה שונה לגמרי

כשההורים מדי משתלטים ולא נותנים לילדים עצמאות לפתור בעיות לבד?

יש גם אחים עם "שלום קר" - כמו אצלנו.....

גם במשפחה הגרעינית שלי עד היום אי אפשר לנהל שיח נורמלי בלי שיתנו לאחד לדבר עד הסוף… תמיד זה מגיע להרמת קול, קוטעים אותך באמצע ועוד. כאילו אין תרבות הדיון…

עדיין ב״ה המצב יותר טוב מאשר היינו קטנים וכולם יחסית חברים טובים. אבל תמיד יש אמוציות בשיחות.

אותו דבר אצלי בבית. ושוב אני מניחה שכביכול העתקתי את הדפוס הזה מהבית. לא יודעת איך להפסיק את זה. אם אני שומעת ילד אומר משהו לא מכבד אני ישר קוטעת אותו. ונראה לי שזה איך שהם למדו שזה הדרך לנהל דיון…

לבעלי זה לא מפריע כל כך. הוא אומר שאצלם בבית לא היו צעקות ולא דיונים כי אמא שלו תמיד רצתה שקט. באמת אין כל כך קשר בין האחים וכו.

מדי פעם, אבל הלוואי שהיה כל שבת.

יש לנו "קופסת עין טובה", ובה הם מניחים פתקים, או במשך השבוע או באופן מרוכז לפני שבת. כל אחד ואחת כותבים דברים טובים על כל אחד ואחת מהמשפחה. "כל הכבוד ל...על ש..." "תודה ל...ש..." וכו.

זה מאוד משמח אותם ועושה אווירה טובה.

גם לנו היה את זה בבית...
וכל סעודה שלישית הקראנו את זה בסבב...וכל מי שכתב קיבל שוקולד ציפס בודד על כל פתק..
זה היה כיף לכולם. כיף למי שהקריא,כיף לזה שכתב וכמובן כיף לזה שכתבו עליו....

נראה לי שתפילות בקטעים האלו הן מאוד משמעותיות...
בפרקטיקה מה שנקרא, אולי לוח ניקוד?
כל מי שמוותר/אומר מילה טובה על אח שלו מקבל מדבקה ובסוף קונים מתנה..?

א. אל תאשימי את עצמך. יכול להיות שזה קשור לדפוס שאת רגילה אליו ויכול להיות שלא. בכל אופן, לשקוע בהאשמות זה לא עוזר. פתיחת השרשור הזה בהחלט יכולה לעזור
ב. מצטרפת לרעיון של @בת 30 - גם אנחנו עשינו משהו כזה במשך תקופה, וזה באמת מהמם.
ג. "טבלת אהבה" - עוד משהו שעשינו בתקופות שונות. מכינים טבלת מבצע (ומקשטים בלבבות ) ובכל פעם ששני ילדים או יותר מראים זה לזה שהם אוהבים זה את זה (זה יכול להיות גם שאחד הביא כוס מים לאחיו והאח אמר תודה) - מסמנים נקודות בטבלה כמספר הילדים שהיו במקרה הזה (גם אם נגיד כמה ילדים משחקים יפה ביחד בלי מריבות - אפשר לסמן).
כשהטבלה מסתיימת קונים מתנה כיפית לכל האחים ביחד, משהו שיגרום להם להיות עוד יותר ביחד ובאהבה

לקח בערך שבוע- שבועיים של לקיחה כל ערב כדי שתתחיל השפעה כלשהי. ויהיו באמת לילות יבשים.
בהתחלה הקפדו על הפסקת שתיה בשעות שלפני השינה, וגם לפי ההוראות הלקיחה היתה לא סמוכה ממש לשינה.

אחרי שראינו שיפור עיקבי, כבר פחות שמנו על הכללים. גם לקיחה ממש לפני השינה וגם שתיה לפני ובכ"ז זה עשה את העבודה.

לילה שלא היה כדור היה רטוב...

לאורך הזמן ראינו שיפור מעבר, שלא היה בכלל לפני הץחלת הכדור (לא יכולה לדעת בוודאות שהגיל לא היה עושה את שלו בלי הכדור, אבל אצלנו המציאות הראתה שרק תקופה אחריו התחיל שינוי אמיתי). השינוי האמיתי היו התעוררויות באמצע הלילה להתפנות (כשלםני זה גם אם היינו מעירים זה לא היה יעיל והילד היה חוזר למיטה כמו מגנט או ממשיך לישון בהליכה...) . זה היה תהליך שראינו עם הזמן שיפור. עד שהרגשנו שאפשר יותר לשחרר. לפעמים בלי הכדור היו גם לילות יבשים ולפעמים לא. מחוץ לבית חייבנו כדור. היום בגיל 9 וחצי כבר מזמן אין כדןר. הלילות הרטובים עוד יכולים לקרות אבל זה ממש נדיר. ובא לציון גואל!!! בלי זה היה מאוד מאוד קשה!!!

באיזה גיל התחלתם?

בערך 5. כמובן בהתחלה גם כמה ימים של התמודדות ללמד לבלוע כדור בגיל כזה... אבל באמת שהיה שווה. כבר היינו מתוסכלים נורא.

זה לא עוזר אם לא לוקחים רצוף
בפעם הראשונה שלקחה, ברגע שהפסיקה לקחת חזרו ההרטבות. (הרופא שטיפל בה עזב את הארץ פתאום ולא ידענו למי ללכת)
אחרי כמה שנים ניסינו שוב בהוראת רופא משפחה, הפעם המליצו על לקיחה יומיומית, אח"כ תקופת גמילה שלוקחים פעם ביומיים ואח"כ מרחיקים יותר את הטווח עד שאפשר להפסיק לגמרי. וזהו זה נגמר. אחרי שנים רבות של חוסר נעימות גדולה. שוקלת להתחיל עם ילד אחר עכשיו תוהה אם הוא לא קטן מידי לזה.

אני עם ילד בן 10 עם אותה בעיה, והנפרולוג אמר לקחת מינרין רק כשמתארחים. שזה עוזר רק לאותו יום. הילד ממש לא רצה ומאז לא ניסיתי שוב.
זה בבליעה? כי הרופא אמר לנו שזה מציעה או לעיסה וזה מאד מר ולכן הילד התנגד בתוקף

יש גם מינרין בנשיפה כמו משאף
תבדקו..
הציעו לי לאחר פרוצדורה רפואית

אולי יש את זה רק בבתי חולים..

כמו תלת מימד (שמכניסים מדורה לתוך מדור וזה עומד מכירה?)

מדורה על שני שקפים שצובעים בצבעי אש ובתוכה ממלאי בקריפונים ואפשרגם בממתקים בצבעי אש (במבה אדומה וצהובה)

אפשר שהילדות מציירות את היד שלהן וזה הבסיס למדורה.

אפשר קבר רבי שמעון בר יוחאי מגליל נירה טואלט

נותנים לילדים לצבוע אצטרובל בגואש בגוונים של אש- יוצא כמו מדורה תלת מימד, מדביקים על קרטון ביצוע/ בריסטול ומסביב מדביקים זרדים קטנים שאוספים מהחצר. יוצא ממש חמוד

עושה להן קוקו קצר.
מרגע שהן לוקחות אחריות על עצמן - שיאריכו ויסרקו ויטפחו אותו עד ביאת משיח😅

אבל זו אני, חובבת חיים קלים

אין סיבה שזאת תהיה חוויה שלילית עבורה

אין יש לה תלתלים אולי לקנות איזה חומר שיעזור לה להסתרק בבוקר.

אצלי אןמנם עם חלק ארוך מאד מאד ולסרק אותה ממש כואב בשרירים היא לפעמים מצליחה להסתרק לבד.
אני מנסה לשכנע אותה להסתפר קצת אבל היא ממש לא מוכנה

בניגוד לסירוק שזה יומיומי
כמובן שמתוך שיח ודיבור זה הכי טוב
אבל אפשר לגדול להיות אנשים נורמליים (יחסית 😅) גם אם הכריחו אותך להסתפר כמה פעמים.
ממני, שעד כיתה ג' הייתה עם פטריה ושנאה את זה.
אבל אמא שלי אמרה שהיא לא מוכנה להתמודד עם כינים ושער ארוך... (והאמת נשארה לי שריטה. אני שונאת להסתפר עד עצם היום הזה גם אם השיער כבר נראה רע וארוך מדי ומציק...)

@כדוריםבת כמה הילדה?

אם הסתפרת אתה רואה את השיער הקצר כל יום....

לפחות זה מה שאני זוכרת
אחרי שבוע כבר משלימים עם זה עד לפעם הבאה

וגם צחקו עליי....

באמת כתבתי מהחוויה האישית שלי.
תמיד רציתי שיער ארוך וקינאתי במי שיש לה אבל האישיו סביב הנושא היה בזמני התספורת..
האמת שזה גם נכנס לתוך תחום של דימוי עצמי ודימוי גוף..
אז לא הייתה כל כך מודעות לנושאים האלו.
אז במחשבה שניה לא יודעת איך הייתי נוהגת..

הילדה בת חמש

האמת היא שאני בתור ילדה תמיד חלמתי על שיער ארוך (הייתי קושרת מגבת לשיער ומדמיינת שזה השיער שלי😅😅)
אז אולי זאת שריטה שלי בכלל…

להציג לה את הבעיה ולחשוב ביחד מה כדאי?

שתבחר
או אפילו לשווק לה את התספורת כמשהו שווה וכיפי.
(אחותי עשתה את זה לאחרונה עם אחיינית שלי באותו גיל. היא התלהבה מזה מאוד)
יש תסרוקות קצרות ומתוקות לילדות, זה לא חייב להיות פטריה מכוערת, וגם אפשר להגיע לאורך ביניים שיהיה נוח.
ובאופן כללי,אצלי תמיד אחרי שמסתפרת יותר קל לטפל בשיער כי זה לא הקצוות שלו שכבר הרוסים אלא חלק בריא של השיער שפחות מסתבך . אז אולי אפילו רק קצוות יספיקו.

בבוקר כשהשיער יבש זה כואב אבל מהערב זה לא אמור להפריע לה לא?

וכדי שבבוקר הסרוק יהיה יותר קל אפשר למרוח טיפה מרכך על השיער כשמתחילים להסתרק.

הילדה דווקא אוהבת את השיער שלה (למעט כשכואב לה)

אני אנסה לעשות לה צמה ואולי גם אשתמש בשמן

שוב תודה

אני עושה צמה שעורה או צמה סנית זה ממש מחזיק טוב.

גם שתי צמות מתוקות מחזיק יפה.

צה רגילה גם מחיק רוב הפעמים אבל הנ"ל יותר.

בבוקר אני שמה ממש מעט קרם סגול של ד"ר פישר מלמעלה וזה נראה מהמם

לבת שלי יש שיער ארוך ומתולתל. מה שמחזיק ממש טוב אצלה ומצד שני הוא מינימום השקעה (פחות מצמות) - אוספים את השיער שבקדמת הראש בשתי גומיות קטנות (גומיה לכל צד). ואז את ה"קוקואים" הקטנים האלה מחברים ואוספים יחד עם כל השיער שנשאר בגומיה גדולה יותר. מכיוון שאספנו גם את השיער הקדמי שנוטה להתבלגן - כי תמיד יש שיערות קצרות שלא נכנסות לקוקו, זה נשאר מסודר ואסוף גם בבוקר. וזה ממש זריז, וקל מאוד גם לאמא כמוני שלא מומחית לצמות ותסרוקות.

נגיד אורך קצת אחרי הכתף, הרבה יותר קל לטפל בשיער.
אפשר לשים סרט/קשת כדי שהשיער לא יהיה על הפנים. או להראות לה כל מיני תסרוקות ולקנות סיכות יפות ולהפוך את זה לחוויה כיפית של איזה תסרוקת את רוצה היום ואיזה סיכות או גומיות. יש בנות שקשה להן עם אסוף בגיל קטן אז תסרוקת של חצי קוקו או משהו כזה מאוד עוזרת.
העיקר לא להעביר לה מסרים שליליים על השיער. מי אמר שרק שיער חלק זה יפה? לכל שיער יש את היופי שלו.
לסרק שיער יבש זה אכן כואב לכל מי שאין לו שיער חלק. כשהבנות שלי היו קטנות הייתי משפריצה להן על השיער סרקל בבוקר כדי לסרק קצת ולסדר וזה גם עוזר שהוא ישאר מסודר בקוקו במשך היום. מומלץ מאוד. למרות שזה קצת יקר.

יש לי ילדה שביסודי היו לי המון ויכוחים איתה על השיער. היא לא הסכימה להסתרק ולאסוף, בקושי הסכימה לחפוף איזה פעם בשבוע וכל שניה היתה נדבקת בכינים ולא הסכימה שנבדוק לה. סיוט. (ניסינו בזמנו טיפול אצל מרפאה בעיסוק כי חשבנו שזה תחושתי, העצות שלה לא הועילו לנו, למרות שמאוד ניסתה) באיזה שהוא שלב אמרתי לה שאם היא לא מטפלת בעצמה, היא חייבת להסתפר. למרות ששנאתי שיער קצר לבנות, שכנעתי אותה שכך יהיה לה יותר נח ויהיה לנו פחות מריבות. בסוף עשינו זאת. היה לה קרה וזה דוקא היה לה כלכך חמוד. והיא התחילה יותר להסתרק והכל היה הרבה יותר פשוט. בסוף היא גדלה ויש לה היום שיער ממש ארוך והיא למדה לטפל בו והכל טוב.
בהצלחה

למרות שהריח שלו קצת חזק..
יש אנשים שאוהבים את הריח הזה, ואם לא שמים יותר מדי זה לא נורא..

במיוחד עם זה תלתלים ונפוח

ובכללי, נראה לי שפשוט גאים ביהדות שלנו.

ראיתי פעם ראיון עם ההורים של אהוביה והתרגשתי מהעוצה של אהבת הארץ שהם הצליחו להנחיל לילדים שלהם

ותמהתי, איך עושים את זה? וגם איך מגדלים את ילדינו שיהיו גאים ביהדות שלהם, מול העולם שבחוץ שמנסה לרמוס כל זכר ליהדות וגס בה?!

אבל כל אחד פוגש את זה במקום אחר. אין תשובה אחידה לכולם

זה מגיל מאוד קטן, ממש מזמן שיודעים לדבר ומבינים אנחנו מדברים איתם על אמונה. לבקש מהשם, להודות להשם, בכל מקום שזה פוגש אותנו. למשל בין הילדים - נתקלתי במעשה לא יפה שאחד ציער את השני - מדברים על 'ואהבת לרעך כמוך' ועל ' מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך'. ככה נוהגים יהודים. אנחנו עושים חסד ואוהבים את זולתנו.
כמה השם אוהב את השלום
אם אני מרגישה שמשו נתקע אצלי, אפילו משו פשוט כמו לא להצליח לפתוח בקבוק אז אני מבקשת מהשם בקול רם לידם - השם תצמיח לי ישועה ותעזור לי. וכשמגיע הפתרון מודה להשם ומשבחת אותו. זה עושה הרבה רושם
כבוד לתשמישי קדושה - ספרים, מזוזות, תפילין, ציצית, טלית, כיפה
ברכות בקול רם
אם יש להם שאלות על כל מיני דברים אני תמיד עונה. גם אם לא באותו רגע בדיוק. אצלי הולך חזק עכשיו שאלות על ברכות הנהין ואני יושבת עם הספר ומסבירה

שירים

והכי חשוב בעיניי, מעבר לזה -
1. תפילה
2. שהכל יעבור באווירה טובה ובשמחה סביב הנושא. השם אוהב אותנו ואנחנו הבנים שלנו ואין כמו להיות קרובים למלך. והדרך לקרבה עוברת בעשיית מצוות בעיקר.
אין כעס סביב אי עשיית מצוות או עבירת עברה. יש על זה צער ופספוס כי זה חשוב לנו. כי התורה היא תורת חיים וזכינו להיות העם הנבחר. סחפרנו להם גם את הסיפור על קבלת התורה ואומות העולם

הם עוד קטנים אצלי אבל בהחלט שמחים להיות יהודים וילדים של השם

מקסים ממש

לילד לבחור בכל הנוגע להיותו יהודי, ולא כופים עליו.

אלא כדי לא ליצור התנגדות...
חשוב גם לספר לו כמה ערך יש למעשים שלו, למצוות שהוא מקיים. חיזוקים חיוביים.
לא לדכא רגשי קודש שיש לילד, אם הוא מתלהב ממשהו בקדושה - להתלהב גם ביחד איתו, ולזרום איתו.
ובאמת באמת - אם זה קיים אצל אבא ואמא זה עובר גם לילדים...

היא דת מאד יפה, אם היא נעשית בלי כפיה.
שבתות, חגים, בית כנסת, בין אדם לחברו וכו׳.

בעיני אין צורך לעודד או לתת חיזוקים, זה מגיע לבד, צריך רק לא להרוס.

בלי קשר ליהדות

ודוגמא אישית זה החינוך הכי טוב

הכי חשוב שארגיש גאווה וממילא זה יעבור לילדים, אבל יחד עם זאת, חשוב לי כן להוסיף עוד נדבך מעשי לדוגמא האישית שלי

ולכן שאלתי

סיפורי צדיקים

סיפורי חז"ל

ובכלל, מדברים על זה.

מדברים על הדברים הטובים של עם ישראל.

לפי מה שקורה אצלכם או במדינה.

איך כולם התגייסו להתפלל או לתרום למשהו מסוים

איך אנשים מוסרים נפש על כל מיני דברים

איך עושים חסד

וכו' וכו'

מחמיאים להם על הפאות
מדי פעם יש שיח: אנחנו עושים כך.../יהודים מתנהגים כך...

(למשל ביום השואה היה שיח קצר ובו עלה שהגרמנים חשבו שהם הכי חשובים ולכן כולם צריכים למות. אמרתי שהיהודים חשובים, אבל בגלל זה הם עוזרים, מפיצים אור, ולא הורגים אחרים.)

>תודה לך על השאלה. כבר כמה ימים אני חושבת עליה.
קודם כל- אני מאד מעריכה את זה שאת חושבת ומחפשת. באמת צריך לחשוב על החינוך.ולא להתנהל מכוח האינרציה.
כותבת לך כמה מחשבות שעלו לי.
למה הכוונה "גאווה יהודית"?
האם זה דווקא גאווה במראה החיצוני? או שמא זה משהו פנימי של גאוות יחידה כזו.
ב"ה בימינו אין חשש ללכת ברחוב במראה יהודי,לכן מרגיש לי שזו צריכה להיות השקעה יותר עמוקה.
אמונה זה הבסיס לכל. ילד שמקיים מצוות בלי אמונה שונה לגמרי מילד שיקיים מצוות מתוך אמונה.
אז אולי כדאי לבנות את האמונה.
בכל דבר להכניס את היותנו בנים של ה' ושהוא בחר בנו.
לדוג'- פסח אפשר לספר רק שאוכלים מצות כי במקום של אבותינו לא הספיק להחמיץ,ושעם ישראל עבדו עבודת פרך.
ואפשר לספר שה' קיים את ההבטחה מברית בין הבתרים.שאנו בניו של ה'. ובמצריים בחר בנו שוב. והגאולה היתה כדי שנהיה עבדי ה'. וזה ממשיך את מעשיו של אברהם אבינו שרצה להפיץ את האמונה בה'.
ואפש
וכשמדגישים את היותנו בני העם הנבחר. זה כבר הופך לגאוות יחידה.
ואני לא סתם נבראתי- ה' בחר בי באופן מיוחד ויש לי תפקיד ואני בן של מלך אז אתנהג בהתאם, כמו שמתאים לבן של מלך.

עוד כיוון- יש ספר הכל לאדון הכל.
הבת של הרב הרמן כותבת עליו. המוטו שלו היה- ה' הוא הבוס של העולם ואנחנו חיילים שלו.
הרבה פעמים היו לו דרישות חינוכיות לכאורה "קשות" מהם. אבל גם הוא הסביר תמיד שכך חייל של ה' צריך להתנהג. וגם העניק להם הרבה אהבה.
זו עוד נקודה חשובה- לתת לילד הרבה חום ואהבה שיהיה לו כיף ושווה להשתייך לעם ולמשפחה הזו ( נראה לי שלילד אין כל כך הבדל בין משפחה לעם)

ועוד משהו שקשור לימים האלו- גאווה לאומית.
לחדד את זה שזכינו להיוולד בדור של גאולה-
אז קודם כל מבחינת האמונה- זה מעצים כל כך את האמונה שכתבתי למעלה- כי רואים איך ה' מקיים את הבטחתו לאברהם אבינו. ואת ההבטחות בנביאים- ושבתי את שבות עמי. אז זה מחזק את הבחירה של ה' בנו ושאנו חלק ממשהו גדול. ולא מקרי בכלל- הכל מכוון מלמעלה. ואני צריך להתנהג כחלק מהעם הנבחר וכמו שמצופה מבן של ה' שה' זוכר אותנו ומנהיג אותנו יד ביד כל הזמן.

וגם לחפש מה התפקיד שלי בדור של גאולה. איפה אני תורם למדינה/ לצבא/ לקול התורה במדינה/ לבניין הרוחני / הגשמי של המדינה.
וכשיש לי תפקיד זה כבר נותן לי ערך מיוחד וגאוות יחידה

והכי הכי חשוב-שורש הכל- תפילה. אנו רק עושים השתדלות. ומתפללים לסייעתא דשמיא

כתבת נפלא

אקרא את זה שוב פעם

 

כשעושים מצוות מתוך כוונה ולא כהרגל.

לפני כמה שבתות אחרי הדלקת נרות הבת שלי בת 6.5 אומרת: איך אני אוהבת את שבת יש שקט כזה והכל חגיגי...
זללתי אותה.
והבנתי שזה דברים שאני אומרת הרבה ביומיום: איזה כיף לנקות לפסח, מה היינו עושים בלי שבת, איזה יופי של ירקות בצבעים ככ יפים שהשם ברא... כשנגמר חג - אומרים מה העה הכי כיף בו ומה החג הבא ומתחילים לחכות לו וכו. זה יוצר קשר לה' ועושה הרגשה שהכי כיף לנו להיות יהודים והשם בחר בנו וכו...
משתדלים "לעשות עסק" ממצוות ולכבד את שבת. בקיצור לשים לב.
ועוד משו: כל לילה כשאומרים קריאת שמע על המיטה, אומרים בסוף (במנגינה כזאת): x אומרת תודה לה' על: ואז היא אומרת מה שבא לה. כך כל ילד בתורו. וזה ככ מחבר...

במיוחד הק"ש, ללמד ילדים להודות, מעלה גדולה

שהדרך הכי טובה לגדל ילד להיות
היא להיות כזה בראש ובראשונה.
תפתחו בעצמכם כל דבר שתרצו בילדיכם
גאווה יהודית
שמחה
בטחון עצמי
ובע"ה גם הם יהיו.

בנוסף אפשר לעשות דברים שמתחברים לזה מבחינתכם.
אם זה ללכת לחזק כל מיני אירועים, או לעזור במבצעים או להשתתף בהפגנות או עצרות.
מה שמדבר ומבטא מבחינתכם- קחו אותם איתכם ותדברו על זה איתם כדבר אדם אל אדם...

שיעורים זה לא כיף
ואחריות זה משהו שלוקח זמן ללמוד אותה
יש כל מיני דרכים
אבל שבר ראשון זה לא מוזר ולא משונה ולא יוצא דופן. נשמע כמו ילד נורמלי לגילו ולכעוס מאד זה מיותר
גם הקטע של הבוקר את מצפה ממנו לאחריות שלא תואמת גיל בכלל.
את האמא את אמורה להתעורר הוא בכלל לא אמור לחשוב על הכיוון של להעיר אותך.
את יכולה להסביר יפה שפעם הבאה אם הוא רואה שלא התעוררת החל מהשעה שבע הוא יכול להעיר אותך.
אבל לצפות ממנו שיחשוב על זה לבד ולהתעצבן לא שייך.

נשמע שאת מאד עמוסה טרודה ועייפה, שזה לגמרי לגיטימי, אבל את מצפה שהוא יוריד ממך עומס איכשהו, וזה לא עובד ככה , הוא הילד פה.

לגבי שיעורים אפשר להחליט שעד שהוא לא בא ומראה לך את השיעורים של אותו יום אז אי אפשר לרדת לגינה/לשחק במשחק כלשהו שהוא אוהב או משהו דומה.
אבל חשוב שתביני שבד״כ שיעורים בכיתה א תמיד אמא או אבא יושבים עם הילד. זה די נתון. לפעמים כמה דקות מכוונים ומסבירים לפעמים יותר מזה ממש יושבים, אבל בכיתה א קודם מרגילים את הילד בכלל לרעיון של לעשות שיעורים.
בכיתה ב וג מעבירים את האחריות אליו
את צריכה לקחת צעד אחורה פה ולזכור שזה באמת ילד קטן גם אם הוא הבכור שלך , את מצפה ממנו לדברים שלא ממש תואמי גיל.

לק"י

לשחק ולעשות דברים אחרים ולא להכין ש"ב.

הבן שלי בכיתה א', ואני שואלת אותו אם הכין שיעורים, ומזכירה לו שצריך.

במיוחד לקום בבוקר ;)

אם את יודעת שהוא מסוגל תני לו להתמודד עם המורה..שהיא תעניש פעם פעמיים והוא כבר יזכור

יש לי כמה ילדים..2 היו צריכים ליווי צמוד וה2 שאחריהם התנהלו לגמרי לבד גם בגיל הזה ואם שכחו זה עיניין שלהם מול המורה( כמעט לא קרה)
אני כמובן זמינה להם ועוזרת כשצריך

הם לא זוכרים.
אצלינו רק עכשיו מתחילים בכלל לכתוב ביומן. עד עכשיו המורה הייתה שולחת לנו בקבוצה מה השיעורים.
גם להתעורר בבוקר, זה אחריות שלך. זה נחמד אם הם זוכרים ושמים לב, אבל אין מה לצפות מהם

אבל הוא באמת ילד אחראי.
והיה לי פשוט לילה זוועה. קמתי מלא בלילה לילדים ואחכ לא הצלחתי לישון... קיצר זה לא תירוץ. אבל אני אדבר איתו על זה היום

זו באמת צפיה גדולה
לא תמיד הילדים גם מפוקסים על חופשים / שביתות / סגר...
במיוחד שהוא רואה שאת ישנה... זה נותן הרגשה של חופש.

הבת שלי בכיתה א' חנונית על, נראה לי עוקפת אותי, מכינה בקפדנות בגדים ומערכת ליום הבא, מסרבת להגיע בלי שיעורי בית לבית ספר, מתלבשת בזריזות לבד, ועדיין אין שום סיכוי בעולם שתתארגן מיוזמתה לבית ספר בלי שנאותת לה שצריך להתלבש... וגם שיעורי בית צריך לוודא.

אז הילד שלך נשמע לי מתנהג ממש סביר לגילו!

זה כן באחריות הילד.
אני נכונה לעזרה בשמחה בשעות אחה"צ, אבל האחריות לפנות אלי ולבקש אם צריך - היא של הילד.
ודאי אם את מדברת על ילדים אופי אחראי ובוגר.
( יש לי ילדה אחת קצת פחות אחראית שאלה אני כן אשאל במהלך אחה"צ האם הכינה ש.ב)
כנ"ל לקום לביה"ס, להתלבש ולהתארגן - כמובן אם יודע לקרוא שעון.
בקיצור, זה לא מופקע בכלל. וזה אפשרי ואנחנו מוצאים בזה מעלות רבות.

בפודקאסט "לב ההורות" ש@תיתי2 המליצה עליו, בפרק השני אם אני לא טועה, היא מדברת על זה שלהתחיל בפעולה זה השלב הכי קשה. (אגב גם לנו.. מי לא מכירה את הסיטואציה שהיא מרוחה על הספה ויש לה מלא מה לעשות אבל אין לה כוח, וברגע שהיא מתחילה פתאום יש לה מלא מרץ וכוח לתקתק הכל?) ולכן, לפתוח עם הילד חוברת, לתת לו עיפרון ולעשות איתו שאלה ראשונה עוזר להניע אותו, ומפחית מתחים סביב זה.
לדעתי די ברור שילד חייב תזכורת שיש שיעורי בית. גם בכיתה ד' רוב הילדים עוד צריכים.

הגיוני מאוד שהוא בוחר "לשכוח" משיעורי הבית כי הוא פשוט לא רוצה לעשות אותם

 

אבא שלי לצורך העניין גילה שאני לא מכינה שיעורי בית רק באסיפת ההורים

אפשר להעביר אחריות. מתי בדיוק? תלוי ילד. שלי בכתה ג' עוד זקוק לי כדי לזכור. אבל נראה לי שהבת ב-א' תהיה אחראית יותר בגילו.
בכל מקרה ב- א' אמור להיות תרגול קריאה בכל יום. אז סביר שיש לו. ותבדקי את חשבון גם.

אין לילדים שלי יומן, ולא כותבים מה שעורי הבית...
מהם שעורי הבית יודעים אך ורק מהודעת הוואטסאפ שהמורה שולחת להורים 😏
הילד שלך נשמע אחראי הרבה מעבר לגילו, אצלנו כיום (כיתות ב' וד') אני מסתפקת בלתזכר - עכשיו מכינים ש"ב ומקריאה מההודעה אילו עמודים. כשהיו בכיתה א', היה צריך ממש לשבת איתם...

גם לילד, שצריך להסתגל למערכת כללים חדשה לגמרי, וגם להורה, שצריך לעזור לו בזה.
וכן, אין ברירה, סכיתה א' צריך לעזור באופן צמוד, גם בהתארגנויות ללימודים וגם בשיעורי הבית. ילד שמצליח לעשות לבד אפילו חצי משיעורי הבית - זה דבר גדול ונדיר.
אכן, קשה להיות בכיתה א'... ולנו, ההורים, זה קשה אפילו יותר, כי אנחנו צריכים לעבור את זה כמה פעמים...
מאחלת לך שהבן שלך יגיד לך יום אחד (או מישהו מהילדים הבאים) כמו שהבכורה שלי אמרה לי בזמנו כשהייתה בכיתה א': "אמא, את יודעת שאת ממש אמא טובה? לכל החברות שלי קשה עם שיעורי הבית כי האימהות שלהן לא מזכירות להן לעשות, ואת כן מזכירה לי..."

(אל דאגה, מאז כבר עברתי עוד כמה ילדי כיתה א', והפכתי לאמא הרבה פחות טובה...)

אבל אני חייבת להגיד שאצל ילדת כיתה א' שלי השנה אני זה שונה, כי כבר כולן בתוך שגרת בי"ס, אז היא זורמת גם. אני בקושי יושבת איתה על שיעורי בית. 

אולי זה קשור לזה שיש בנות מעליה?
אצלנו הבכורה כבר אחראית לגמרי על עצמה ועל לימודיה (ובדרך כלל מעדיפה ללמוד עם חברות), השני חוזר ממש מאוחר (ואין להם שיעורי בית, רק מבחנים), והתאומים חוזרים גם יחסית מאוחר ואין להם הרבה שיעורי בית. לפעמים הם עוזרים לילדת א' בשיעורי הבית שלה (אם יש להם כוח וסבלנות), אבל לרוב זה נופל על כתפיי...

נראה לי שהיא פשוט קולטת מהר, ילדה חכמה כזאת. 

למדה חיש קל לקרוא, וגם בחשבון זורם לה. אז מידי פעם אני קצת יושבת איתה, אבל לא באופן קבוע.

אצלנו דווקא הגדולים היו (ועדיין) חכמים, אבל עדיין בכיתה א' היה צורך לשבת איתם, ולו כדי לשמוע אותם קוראים, לפי הוראות המורים... (אבל זה לקח הרבה פחות זמן ממה שלוקח עכשיו )

1. לפעמים לוקח זמן לזכור ולהכנס לאחריות הזאת, בפרט לילד בכיתה א'.
2. ממליצה שיהיה זמן מובנה בלו"ז שעושים את זה.
לדוגמא: חוזריל מבי"ס, אוכלים צהריים, עושים שיעורי בית ומערכת- אצלנו זה הזמן שבו אני נגישה לעזרה בתחום, ואז אפשר ללכת לשחק/חברים/החוצה וכו'.
אם יש לו זמן קבוע שמיועד לזה ולו רק נשאר לזכור מה היה זה יותר פשוט.
ממליצה גם בימים הראשונים אם הוכ לא זוכר לעבור יחד איתי על המערכתשיעור ראשון היה תורה- מה למדתם? היו שיעורים? שיעור שני חשבון וכן הלאה.
בתקווה שדי מהר הוא ידע לעשות את זה בעצמו וגם לקחת על זה אחריות..

זה סופר לגיטימי. הוא לא רוצה לעשות את השיעורים, אז הוא שוכח. זה לא בראש מעייניו.

אבל כשאת רואה את זה תזרקי לה שאלות לאוויר..
מה את אומרת? אולי x מעדיפה לשחק במשהו אחר?
אולי הפעם משהוא אחר יבחר משחק?
להכניס לה למודעות שיש עוד דעות להתחשב בהם.
לא רואה פה שום בעיה רגשית רק צריך לנתב אותה שתקח את המנהיגות שלה לכיונים טובים

אולי מנהיגות?
ילד שלא בטוח בעצמו לא יעיז לומר מה הוא חושב ובטח לא לצפות שיקשיבו לו..

והיא היום בת 9 וחצי. אוהבת להוביל, להחליט, לקבוע.. אני רואה אותה לפעמים עם חברות ותוהה לעצמי איך הן בכלל ממשיכות להיות חברות שלה, אבל עובדה- כל היום, כל יום מגיעות אליה חברות והיא אהובה מאוד! אני מנסה להגיד לה שהיא לא המחליטה היחידה, והיא צריכה לשאול אותן מה הן רוצות וכו' אבל לא תמיד זה עוזר.. בעלי אומר שהן פשוט רואות גם כמה היא טובת לב, ונעימה מעבר לשטלתנות...
אז לא יודעת לענות לך על קושי רגשי אבל לא בטוח שזה יגרום לחברה להתרחק ממנה...
ועוד דבר נוסף- לבת הזו שלי יש הפרעת קשב וריכוז )מטופלת( לא יודעת אם קשור אבל אולי..

יש לי ילד מתוק עם אופי דומה, גם אוהב להחליט ולקבוע וכו' עם לב טוב ומנהיג
הוא אהוב על חבריו אבל כן לעתים קרובות מגיע לקונפליקט וקשה לו להבין את הצד השני.
והוא גם עם הפרעת קשב וריכוז, אני חושבת שזה קשור (אצלו לפחות) כי חלק מהביטויים של ההפרעה זה אימפולסיביות וקושי בדחיית סיפוקים, ולכן כשהוא רוצה משהו מאוד קשה לו לוותר ולהבין שזה כדאי לו על מנת לשמור על יחסים טובים עם חברים.
מתוך החוויה האישית שלי עם הבן שלי אני כן יכולה להבין למה הפותחת מקשרת את זה לחוסר ביטחון, כיוון שיש ילדים (וגם מבוגרים) שמחפים על חוסר בטחון בהתנהגות שהיא מבטאת בטחון גבוה, החוויה שלהם היא כביכול שאם לא מקשיבים להם אז אין להם ערך בכלל.

אני לא מאבחנת, לא אשת טיפול ולא מבינה גדולה בתחום.
רק כותבת מהחוויה שלי.
לפותחת- אולי שווה להתייעץ עם הגננת/פסיכולוגית הגן/שפ"ח וכדו' רק כדי להבין אם זה נורמטיבי או דורש התערבות, ואם כן- ככל שזה יהיה מוקדם יותר מה טוב.

כי נראה לי שלקבוע שיש לה בעיה רגשית זה ממש ממש מרחיק לכת.

יש לה כנראה אופי חזק ומנהיגותי ועם השנים היא תצטרך ללמוד איך להשתמש בו בטוב.

אבל כאמור, רחוק מלהיות חוסר בטחון עצמי.

בבית/בגינה נוטה לבכיינות יתר, מכל דבר קטן.
היא עם איחור שפתי אך דיי הדביקה את הפער והיא מקבלת גננת שילוב

לק"י

בבית ובגן שונה), אבל לא נשמע שזה קשור ל"מנהיגות".

ולאו דווקא נובע מבעיה רגשית. אולי היא פשוט צריכה תיווך איך להתנהג בצורה שנעימה לכולן.

מאד מסכימה ומעריכה את הגישה שלך- שבין אם זו בעיה רגשית ובין אם לא- ייתכן שלך כאמא יש דרכים לעזור ולפתח את היכולות החברתיות.

בתור אמא את יכולה לזרוק מדי פעם באזניה את השימוש במושג "כובעים".

נניח מי שאומר לאחרים מה לעשות, זה כובע של אמא או של גננת.

מי ששואל מה את רוצה לעשות? זה כובע של חבר או חברה או אחות.

מי ששומר על אחרים שישמרו על הכללים זה כובע של שוטר.

ואז אפשר לזרוק כזה בצחוק- אויש בטעות לבשת כובע של אמא?

תראי אם זה מתאים לגיל שלה... אני השתמשתי בגיל 5 בערך.

(שמעתי ממישהי מומחית בתחום, אני לא בטוחה אם הסבתרי את זה מספיק טוב)

מה שבטוח, שילדים כשהם תקועים על משהו, מתקשים לתפוס מושגים מופשטים

לכן היא כנראה לא תבין ביטויים כמו "זה לא נעים לחברות" "זה לא מתאים".

יש האומרים שאם אי אפשר לצייר בדמיון את המשפט שאמרת- סימן שהוא לא מספיק מוחשי...

ועוד משהו - לא יודעת לאיזה גיל מתאים... אבל אולי יחלחל. 

אם יש הזדמנות שמישהו בבית שואב או מתחשב בדעתו של מישהו אחר, להתפעל בקול-

ואוו, איקס נותן גם ל... להחליט מה לשחק...

בטח החברים שלו אוהבים אותו... 

איקס אומר ל... שהיא מציירת יפה... זה תכונה של מנהיגים!

איקס הוא כל כך חכם... כי הוא שם לב שהעיניים של... מסתכלות על הבייגלה אז הוא נתן לו מהבייגלה שלו... איזה חכם איך קראת את העיניים שלו?

 

 

 

אין לה בעיה רגשית ולא חוסר בטחון עצמי, מוקדם מדי לכל זה.
היא ילדה רגילה, שתופסת עמדת אחריות ושליטה בסיטואציה החברתית (ואני מניחה שזה מופיע בבית גם מולך) באופן שהוא לא מיטיב איתה ועם הסביבה.
זה דבר שקורה לילדים, ובוודאי לילדים בכורים.

ולמה זה קורה?
כי כנראה שהיא לא מרגישה מספיק מנוחה נפשית
ולגיטימציה
להיות מי שהיא, ילדה.
ומתוך הלחץ להיות בוגרת, להתנהג יפה, לעמוד בציפיות, לרצות את הדמויות הבוגרות בחייה,
היא לוקחת עמדה בוגרת שאינה בשלה.
את רוצה שהיא תהיה ילדה? ילדה שמשחקת בתום, בלי צורך בשליטה?
תקבלי את זה שהיא ילדה
שהיא מבלגנת
שהיא צועקת
בוכה
מתנהגת לא לעניין
לא מקשיבה לפעמים
עושה שטויות
קצת יותר להסכים לה לעשות טעויות, להתנהג כמו ילדה, להיות ילדה.
היא תגיע למנוחה שתאפשר לה להיות נוכחת במשחק החברתי ולזרום עם הדינמיקה הגמישה, השינויים, הרצונות של אחרים,
בלי צורך שהכל יסתדר כל הזמן לפי מה שהיא רואה לנכון.

כמובן שבאופי שלה יש שורש טוב ומבורך, תקראי לזה מנהיגות, אולי משהו אחר, כרגע אנחנו רואים ומרגישים את הפוטנציאל העוצמתי של האישיות. וכמו כל אישיות, כדי שהיא תצמח לאילן יפה ומקסים, צריך לעדור מסביב, לדשן, לתת תנאים נכונים וטובים לצמיחה פנימית של הגרעין המיוחד.
דורש הבנה הורית של מה שקורה כאן. והתייחסות בהתאם.
כדאי לך לשקול הדרכת הורים.
לא כי יש פה בעיה רגשית חמורה, אלא כדי לעזור לכם ולה לצמוח.

מה שאומר שיש סיכוי בערך של חצי שתקבל מאוחר אבל יכול להיות גם שקיבלה מהאבא גנים שונים (ואת זה קצת קשה לדעת, אולי לפי סבתא ודודות...).

בנוסף מאוחר יחסית, זה ביחס לדור וגיל הווסת נהיה מוקדם יותר עם הדורות.

אבל וסת ובכללי גדילה ממש מזדרזת ככל שאוכלים יותר מזון מעובד.
ובכללי ממה שאני יודעת תמיד מקבלים קצת לפני ההורה.

אבל ממה שאני יודעת זה כמו ש@124816 אמרה זה גנטי מ2 הצדדים

כך שלבנות שלי למשל הסיכוי בין גיל 11 ל16...

(גנטי זה גם יכול להות מה שהיה לסבתא)

ולגבי מזון מעובד- זה לא מדוייק.

מה שקורה שבשנים האחרונות גיל ההתחלה ירד מאוד והרבה משייכים את ה לצריכת מזון מעובד ולהורמונים המוצפים בהם שזה הגיוני.

אבל מצד שני גם ילדים בדורינו חשופים הרבה יותר לתכנים כאלה מה שגם מעלה את ההורמונים...

@דיליה @לא מחוברת @124816

אבל היות שהגנטיקה של הבת שלך מורכבת גם משל בעלך, זה גם משמעותי לעניין הזה..
אז אם את קיבלת מאוחר ובצד של בעלך גם קיבלו מאוחר, סביר להניח שגם הבת שלך תקבל מאוחר..
בכל מקרה, וסת זה אחד הדברים האחרונים שקורים בתהליך הזה, לכן אם עדיין לא הופיעו עוד סימנים מקדימים תוכלי לדעת שכנראה יקח עוד קצת זמן.. (שלבי טאנר וכו')

אבל כנראה עוד גורמים משפיעים
ואולי, כמו שכתבו, לא רק מהצד של האם
בכל אופן, אצלנו הבת שלי קיבלה מאוחר ממני בשנה וחצי הבדל

שנה וחצי אחרי.
ואמא שלי קבלה הרבה יותר מאוחר ממני.

אבל בפועל, אצלינו כל אחת מהבנות קיבלה בגיל אחר וכולן מוקדם ממני...

את המושג "אימהות אינטנסיבית״ , במבט לאחור אין לי ספק שזה היה הגורם העיקרי לדיכאון שחוויתי. סילוק כל סממן של אינטנסיביות מהאימהות שלי, גרם לדיכאון להעלם.

גם בנושא הביגוד ראיתי שככל שאני מקפידה יותר ללבוש בבית ומחוץ, רק בגדים שאני אוהבת, יש לכך השפעה משמעותית על הנפש.
ובגדים נראלי עולים פחות מטיפול פסיכולוגי או סוג אחר.

רק צרם לי שהכל נותב בסוף לבגדים. זה הרבה יותר עמוק מזה...

@קופצתלמשל ש"אימהות אינטנסיבית" מדי עלולה להביא לדיכאון (ולו רק כי פתאום יש עוד מישהו לדאוג לו, ולא סתם - זה גם מישהו שאת *חייבת* לדאוג לו),
וכמו למשל שאישה שנשארת בפיג'מה בבוקר - יש סיכוי שהיא בדיכאון.
אבל גם אני, כמו @קופצת, לא חושבת שהבגדים הם חזות הכול.
בתור אחת שחוותה דיכאון אחרי לידה (ועניין הפיג'מה היה לגמרי אחד התסמינים) - אני לא מרגישה שמפריע לי שהבגדים שלי עברו שינוי במהלך השנים. מאז ומתמיד לא ייחסתי חשיבות לבגדים שלי - לבשתי מה שאמא שלי קנתה לי, או מה שמצאתי בחנות והיה נוח וצנוע. הקושי היחיד שלי בשינוי בבגדים היה כשגיליתי שהגוף שלי (שאני שמחה בו ובחיים שהביא!) לא מתאים לרוב הבגדים שבחנויות... אבל זה לא שהתסכול הזה גרם לי לדיכאון.

אולי הכתבה הזו מנסה לגעת רק בנקודה של בגדים בהקשר לדיכאון אצל נשים, אבל נשים הן עם הרבה יותר רחב מזה...
(באופן אישי, אצלי הדיכאון נבע מדאגות הקשורות בילדים וגם מ"חוסר מימוש עצמי". אם עושים כתבה על דיכאון נשי, כדאי להתייחס לעוד אפשרויות שמובילות אליו...)

הקשורות בילדים וחוסר מימוש עצמי, זה בדיוק האימהות האינטנסיבית. זה מושג אחד שכולל בתוכו את כל הבעיות שנוצרות עקב התמסרות יתר לתפקיד האימהות..
את ו@קופצת צודקות שהיא התמקדה בביגוד, כמובן שיש עוד דרכים ואופציות.

אבל הוא לא מתבטא רק בבגדים.
ועדיין, לדעתי אפשר ללמוד איך להיות גם אמא אינטנסיבית וגם אישה אינטנסיבית...

לרוב אינטנסיביות זה דבר שלילי

מה דעתך על מסירות? מסירות אימהית ומסירות אישית?

כמה מסורים, והאם זה בא ע״ח הבריאות הנפשית.

כמו בכל דבר - צריך מינונים. אבל לא צריך לפרוק עול לגמרי בשם החשש מאימהות אינטנסיבית...

מאווווד אוהבת אופנה וניראות.
מאוד חשוב לי איך אני נראת ומשקיעה בזה.


אבל לענין בריאות נפש של אמהות: אם כבר הייתי מציבה בראש הפירמידה את המצפון המיותר הזה שמכרסם שעות נוספות, את חוסר השחרור והעברת אחריות לילדים כמה שיותר. ולטעת חזק את ההבנה וההרגשה שאני כאמא רק שליחה לעזור לילד לגדול - אין לי שליטה על הבחירות שלו/מסלול חייו...

אם אפילו את אומרת את זה, אז כנראה שהכתבה פספסה פה משהו...

(אגב - היה לי חלום על בגדים! *לי*! זה היה ברגעים האחרונים של הלילה, כשידעתי שאני כבר צריכה לקום - אז חלמתי את עצמי מתלבשת... אבל משום מה מצאתי בארון איזו עליונית בסגנון סבתא - שדווקא הייתה יפה בעיניי - והחלטתי ללבוש אותה... )

אני באמת חושבת הרבה על הנקןדות האלו לאחרונה.. כן מרגישה פתאום חזק את האחריות החינוכית שלי לעשות הכי טוב שהילדים יצאו ישרים (לא רק במובן של שקר, אלא יותר במובן של עץ שגדל ישר ולא עקום) ואת זה שאני צריכה לעשות השתדלות הכי טובה לזה- אולי תפילות, אולי הדרכת הורים ולמידה מתמדת- אבל בסוף תמיד השחרור הזה, וההבנה שאני רק כלי, והם אחראים על הבחירות שלהם זה מודעות חשובה מאוד מאוד.
אצלי עוזר (למדתי את זה מאמא שלי) גם להכניס את המימד של השותף השלישי. כלומר זה לא שאני זורקת אותם לאחריות שלהם ולעזאזל, אלא איפה שהשלב שלי נגמר זה האחריות והתחום של השותף השלישי....

הכי כיף לי בחופשות לידה למשל להשאר כל היום בפיז'מה.
אבל אם לא יהיה לי זמן לקרוא /לאכול/לשוחח עם חברה אז זה יכול לגרום לי לדכדוך.
כך שנראה לי שזה ממש אינדיבידואלי.

לא לבושה מספיק יפה, זה לא משפיע עליך? עלי כן משפיע

אני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני לבושה יפה יותר....

נכון שלאכול ולקרוא ולשוחח עם חברה נותן, אבל לצאת מהבית כשאני לבושה מכוער נותן לי הרגשה לא טובה , כאילו אני לא מכבדת את עצמי מספיק.. קשה להסביר  

שאמהות ממש בריאה לנפש אם את מסתכלת על זה בתור שאת אישה עוצמתית ולקחת לך פרויקט /שליחות לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם, זו ממש זכות!

 

ברור שזה קשה ואינטנסיבי וצריך ממש להשתדל לעשות מאמץ -  להוריד סטנדרטים בנקיון כדי להשאר שפויים, לישון יותר, לאכול יותר טוב 

 

אבל בגדול - מה יש לנו לעשות פה בעולם הזה? תחביבים ? עבודה? נו באמת הכל ריקני כל כך בסופו של דבר.....

לגדל ילדים זה אושר וזה לראות את ההתפתחות שלהם ואין דבר יותר ממלא מזה!

ברור שהכל באיזון, וגם אני מחכה בסוף יום לשקט שכולם יירדמו ועייפה ותשושה מהדרישות האינסופיות

אבל בגדול הם ממש משמחים

יותר מאיזה כלב או חית מחמד שזה לא אמיתי - זה יותר למשחק, פה זה נשמות זה אמיתי ,את לא יכולה למסור ילד לוועדה למען בעלי חיים כי נמאס לך פתאום - זה ממש מחויבות ואחריות וזה גורם לך לפתח את הנפש שלך בעצמך - להיות אדם יותר אחראי, לתעדף משימות, אני חושבת שאין כמו גידול ילדים לחיזוק האישיות שלי בעצמי! באמת הם נותנים לי המון משמעות וסיפוק לחיים

תחשבו על זה, זה עמוק... מקווה שהועלתי  

שגידול ילדים נותן משמעות אתגר וסיפוק, כך גם תחביבים ועבודה נותנים את שלהם.

לא מרגישה שהחיים שלי מעבר לאימהות שלי ריקניים, הם מלאים בדברים שגידול ילדים לא יכול לספק לנפש.

לפי המאמר הזה, הענין של פגיעה בנפש הוא מחקרי, אז כנראה זה לא רק ענין של איך מסתכלים, אלא טריגר אמיתי לפוטנציאל לדיכאון.

אני כל הזמן אומרת לעצמי, בזמנים של קושי עם היריונות וילדים, שאם הייתי כעת רווקה חסרת עול וכאבים, הייתי עוד יותר בדיכאון... בגלל החוסר...

יכולים להיות הרבה טריגרים, ולכן כדאי למלא את החיים בדברים שעושים אושר, ולדאוג שאופן האימהות לא יהיה זה שיגרום לדיכאון.

כי אני ממש מבולבלת...

כן לצאת מהבית, וזה בכלל לא עניין לדעתי של חוסר השלמה או אי הודיה אלא זה רצון מאוד טבעי לפגוש עוד אנשים ולעסוק בדברים נוספים חוץ מענייני הבית. אז קודם כל לבדוק מאיפה נובע הרצון. אם זה באמת רק ממקום של להיות כמו כולם עדיף לוותר כי סה"כ נשמע שנח לך אבל אם זה באמת צורך נפשי לצאת לא הייתי מבטלת אותו. 

לא יודעת איזו עבודה את יכולה למצוא עכשיו (יש לך תואר? או נסיון בעבודה כלשהי?) אבל אם את צריכה את היציאה כדי להטעין את עצמך תמצאי למה לצאת, בעיניי זה חשוב.

(סליחה שיצא קצת מבולבל, אני קצרה בזמן אבל זה נגע בי...)

ואת נשמעת אמא מהממת!

אני מרגישה שזה באמת רצון מאוד חזק אצלי,
מה שכתבתי על להיות כמו כולם זה יותר ספקות שאולי לא צריך להתאמץ לצאת והרצון לצאת הוא סתמי אבל את עוזרת לי לחדד שהרצון לצאת הוא באמת ולמצוא עוד משמעות מחוץ לבית הוא באמת מבפנים ..

ותודה על הדברים האחרים שכתבת זה מאוד עוזר לי,
כיא ני צריכה אומץ לקפוץ למים ולחפש עבודה לחודשים שישי עד תשיעי סתם בשביל הנפש.. זה נשמע כאילו מופרך מבחוץ..

וזה מה שאני רוצה לעסוק בו.. מרגישה שחסר לי תחושת העשייה והמשמעות .. אבל אולי אם זה משהו שאני אדע שיעזור לי בעתיד אז זה גם ימלא אותי.. אבל סתם ללמוד משהו אין לי כוח.. איזה דברים למשל התכוונת?
תודה על ההתייחסות ♡♡

אבל גם אם יש לך תואר כבר עברו מלא שנים
בחינוך בכלל נראה לי השתלמויות מעלות את השכר לא?
ויש מלא דברים נחמדים שמוכרים
ואפשר לקחת קורסים ביעוץ חינוכי וכד

תראי אם את יכולה לצאת רק אם את מביאה. משכורת נוספת אז זה לא מתאים
אבל אם יש לך אפשרות לצאת בלי להביא הכנסה לכמה חודשים, תנצלי אותה! עבדת מספיק קשה כל השנים עם הילדים בבית תפרגני לעצמך משהו כיפי לפני שתחזרי לשוק העבודה בע״ה

אני באמת לא חייבת להביא הכנסה.. עדיף שכן, אבל ברור שלא מה שמנחה אותי עכשיו בחלון זמן הקצר ..
אבל אין לי כוח ללמוד בשביל להעלות שכר בעתיד.. אני רוצה משהו שימלא אותי.. ונראלי אני באמת יותר בכיוון של עבודה עם ילדים/אנשים ממש..

לצאת למדרשה יום בשבוע?
או אם למדל יש לך תחביב כלשהו להתמקד בו? למשל אם את אוהבת אמנות אז קורסי ציור, או תכשיטנות וכדומה?

בשנים האחרונות שמעתי בכמה מקומות על "בקר נשים" - גם שיעורים,גם ארוחת בקר יחד ,וגם סדנאות.
שילוב של מה ש@אן אליוט כתבה.

אולי טיולים?- אפשר להצטרף לסיורי היסטוריה כדי שלא יהיה מדי קרבי.
יש המון סיורים במיוחד בחודשים האלו של יום העצמאות,ירושלים וזה נמשך גם כל הקיץ.
יש דברים חינמיים ולא יקרים ( כרגע עולה לי- עמיתים לטיולים,אבל יש גם של עיריות ומועצות )

והיה כיף לקרוא מה שכתבת - איזה אמא טובה! שזורמת בשמחה עם המציאות שה' גלגל ומתבוננת בעיניים פקוחות על מה נכון לעשות. איזה כיף לילדים שלך!

בס''ד

 

הי אוהבת את השבת המקסימה!

 

אני כ''כ מזדהה עם כל הדברים שהעלית!!!

 

גם אני כבר כמה שנים בבית (אומנם עם ילד אחד כל פעם, ולא שניים - אם כי היו לנו המון בידודים וסתם מחלות חורף אז יצא לא מעט בשנתיים האחרונות שהבית היה די מלא........ אבל בהגדרה אני רק עם אחד). וגם אני נהינת מזה ממש ומודה על הזכות כל-כך! ועדיין, באופן אישי באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא אוכל להמשיך ככה עוד הרבה זמן ולשמר רמה מספיקה של שמחה וסיפוק. בסופו של דבר, התחלתי לעבוד על איזשהו פרויקט מהבית שמאד מספק אותי ב''ה ותקופה אחר-כך גם חזרתי לעבור בחוץ, ברמה של כמה שעות בשבוע. באופן אישי, אני מרגישה שזה הרבה יותר מאוזן ושמח לי ככה.

 

לעניות דעתי, התחושות שלך אמתיות וכדאי לשמוע להן, בעיקר שיש לך עכשיו חלון הזדמנות מוכן ומזומן! זה מקסים ממש שבעלך יכול לפנות לך יומיים בשבוע ואני הייתי ממליצה לך ללכת על זה. זה שעד עכשיו היה לך מספיק כיף וממלא בבית, זה נהדר! עכשיו הלב דורש דיוק מסוג אחר, וגם זה נהדר ❤

 

בהנחה שיש לנו אופי די דומה (כמו הקושי להשאיר תינוק קטן והרצון להישאר איתו עד שהוא יגדל קצת, ההנאה מלהיות בבית ולראות אותם גדלים מקרוב וגם - הצורך לממש עוד חלקים מהאישיות שלנו), לי נראה אידיאלי לחזור לעשות משהו אחר ביומיים האלה (או רק ביום אחד, אם עדיף לכם איכשהו). בסופו של דבר את עדיין תישארי עם הילדים ברוב רובו של הזמן ואת תמלאי את עצמך בעוד דברים שמשמחים אותך בע''ה.

 

בקריאת הדברים שכתבת, לא התרשמתי שזה מהלך שמעניין אותך בגלל לחץ חברתי (מה חושבים עלייך וכו'). את נשמעת לי ממש מרוצה ומסופקת מהבחירה שלך להיות בבית עד עכשיו. לי נשמע יותר (מוזמנת לתקן אותי אם זה לא נכון) כמו חשש שחלקים אחרים וטובים של ''אוהבת את השבת'' ילכו לאיבוד חלילה. כי זה יהיה עוד שנה בבית בע''ה. ואולי אחריה תגיע עוד אחת... ואולי עוד אחת... . אם לא, לפי דעתי אם כבר יש לך אפשרות לעשות משהו בשבילך, תעשי את מה שבאמת עשוי למלא אותך!

 

 

מה את יכולה לעשות תכלס? אני לא יודעת אם מה שעשית לפני הכניסה לאימהות מסתדר עם חשיפה כמה שיותר מועטת לאנשים אחרים. אולי איזשהו תהליך פרטני מול ילד אחד / ילדים בודדים? אולי היגוי וכתיבה של תוכן חינוכי? הדברים האלה יכולים להיות תמורת שכר אם תמצאי עבודה לימים האלה או בהתנדבות (אם עיקר העניין הוא הצורך בהגשמה, גם זה יכול להשיג יפה מאד את המטרה). אולי ללמוד משהו כמו ש@מיואשת****** מציעה. ואולי ללמד אחרים את הדברים שאת יודעת לעשות (בתחום החינוכי או בכל תחום אחר [כמו הניסיון שלך בחינוך ביתי?]) - לפתוח בלוג, לבנות קורס דיגיטלי...

 

המון בהירות הדרך, ברכה והצלחה יקרה!!!!! ❤

תודה על כל מילה ומילה, על כל פסקה ופסקה!!!!

ממש שימחת אותי, כיף שככה את מבינה אותי ואת הסיטואציה השלימה! זה ממש משמעותי בשבילי!
תודה את מחזקת אותי ואת מאוד מדוייקת- באמת יש לי את החשש שאם אני אצא עכשיו אני אהיה אמא פחות נוכחת וכו וחוששת מהשינוי הזה..

אבל באמת מרגישה וחוששת שזה יכול לעלות לי ביוקר אם לא אצא בהרבה פחות שמחה וסיפוק ברמה שלא אתפקד כאמא שמחה כמו שהייתי רוצה להיות.. או יותר מזה.. חוששת אפילו מדיכאון סביב הלידה ואחריה..

אז תודה! את עוזרות לי למצוא כוחות לקפוץ למים..



אני אקרא את זה עוד כמ פעמים בזמן הקרוב♡♡♡

בס״ד

וזכות גדולה שזה דיבר אלייך, ב״ה!

זה נכון שלהכניס עבודה עלול להכניס גם עומס מסוים וכתוצאה מכך פחות פניות באופן נקודתי. כי צריך להגיע בזמן למקום העבודה או כי חייבים להכין או להגיש משהו וכו׳. וגם כי לעבוד זה יכול להיות מעייף .

אבל כשמדובר בעבודה שאוהבים, זה גם מביא איתו חיוּת מסוג אחר, שמחה ואנרגיות טובות. הדברים האלה הם תרומה לא רק לעצמך אלא לבית כולו!

בטווח המיידי כי לפעמים דווקא הנתק הקצר הזה מייצר געגוע בריא לילדים שלנו וגורם לנו לחזור דווקא עם יותר פניות.

ובטווח הבינוני-ארוך, זה חשוב ממש שהילדים יזכו באמא שכמה שיותר מסופקת. הילדים שלך קטנים עדיין אז אולי עכשיו-עכשיו זה עדיין לא ידבר אלייך. אבל עוד מעט הם יגדלו ובחירות כאלה, שאת רגע שמה את עצמך ״לפני השאר״, הן מתנה לילדים שלומדים שחשוב בחיים לעשות דברים שממלאים אותנו ושחשוב להיות מחוברים לרצונות, חלומות ואהבות שלנו. זה מסר גדול... 🙂

ואם את חוששת שלא לצאת עלול להתנקם בך חלילה בדיכאון לקראת הלידה או אחריה, אז זה בכלל מבטל את כל הספקות בעיניי. הדבר הכי גדול שאת יכולה לתת לילדים שלך, עוד לפני העניין של הנוכחות (שהוא חשוב ממש!) - זאת אמא בריאה, מאוזנת ושמחה! כי זה הבסיס להכל. כשיש שמחה, איזון ובריאות, אפשר להגיע גם לנוכחות. בעוד שעם דיכאון חלילה, כל הנוכחות המדהימה שיש לנו בדרך כלל עלולה להעלם כלא הייתה... (שלא תדעי בע״ה!)



המון הצלחה יקרה!!!! 🧡🧡🧡

כמה שכל מילה שלך מדוייקת בשבילי!!
באמת איזה מתנה את לעולם, לפורום ולי♡♡♡
תזכי להמשיך להשפיע טוב בעולם
אין כמוך!!!

בס''ד

 

איזה כיף שזה היה לך מדויק, ב''ה ממש ששולח מחשבות ומילים!

ותודה על כל המילים הטובות, שימחת אותי! ❤

 

אני שמחה שבמבט שני את יותר רגועה בהקשר של מה יהיה סביב הלידה!

באמת שבפעם הקודמת התמודדת עם הרבה בבת אחת!

בע''ה שהכל יהיה בקלות מכל מבחינה אפשרית 🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼

אני לא יודעת אם הגזמתי לגבי הדיכאון.. אבל אפילו חשש מזה מצדיק באמת לעשות השתדלות לקפוץ למים!

הדיון פה באמת הצליח לחדד לי יותר את הדברים..

שבאמת הכל מושפע מחששות שיש לי לקראת הלידה ונראלי בעיקר יושבים על זה שהתקופה אחרי הלידה הקודמת הייתה ממש קשוחה, כי כולם היו פיצים וגם היה סגר וחורף .. ובעז"ה בלידה הקרובה הם יהיו כבר הרבה יותר גדולים אז לא נרלאי שיהיה כזה קשוח בעז"ה!

אלו דברים דומים למה שאני חשבתי לכתוב, אבל מתוך ניסיון שזה הרבה יותר טוב 🙂

בס''ד

 

תודה יקרה!

מרגישה שעזרתן לי לקבל כוחות לצאת..
תודה על זה!!!!


ולגבי מה אשמח להתייעץ גם...

אני עדיין בהתלבטויות כזה..
אם יש למישהי כוח לעזור לי לחשוב על זה..
אני יותר בעניין של מגע עם הילדים עצמם.. ופחות כתיבה של משהו או ללמוד משהו..

ויש לי כמה כיוונים כללים בראש..
אולי שיעורים פרטיים- אני מאוד אוהבת מתמטיקה, אבל לא נגעתי בזה מאז התיכון חח
ואולי ביולי להחליף מחנכת או גננת לחודש שהוא יותר משמעותי.. (שזה יהיה משמעותי אבל אולי קפיצה מעל הפופיק כי אני אהיה בחודש שמיני, ואני עם סימפיזיוליזיס וספק צניחת רצפת אגן או ורידים שממש מקשים, לא יכולה לעמוד הרבה..)

את יכולה לקחת ספר מתמטיקה של תיכון ולעבור עליו כדי לרענן לעצמך את הזיכרון, לא צריך יותר מזה.

אבדוק את הכיוון, מקווה שיתן לי סיפוק..

אם את עושה לילדים ביסודי הגיוני שתצליחי בהרבה מקצועות להיות טובה...

להחליף מחנכת זה באמת יותר משמעותי ומאתגר אבל תחשבי אם זה לא יותר מדי, במיוחד שאת לא רגילה לכמות גדולה כזו של ילדים.

אם יש עוד משהו שאת טובה בו אולי את יכולה להעביר איזה חוג/סדנה לילדים בחופש

לרכז או להדריך בקייטנה / בית הספר של החופש הגדול/ סמינריון / מחנה קיץ...

אבל היום קצת יותר העמקתי בזה בעקבות התשובות כאן..
והבנתי שהגוף שלי פשוט לא יעמוד בזה.. כבר הערב צלעתי בסוף היום אחרי סתם יום בבית.. אלא אם כן המצב של הסימפיזיוליזיס ישתנה ב180 מעלות ואז באמת זה ממש הדבר שאני הכי רוצה לעשות, תודה על המחשבה!

נשמע לי מתסכל ומורכב😕
הלוואי שיסתדרו העיניינים...
את מהממת איך שאת ככה רואה מצד אחד ממש את הבן שלך ומהצד השני גם מבינה את המורה...
❤❤❤❤

אבל בגלל השכר הנמוך ובגלל כמות החופשות אחוז גדול ממי שהולך להוראה לצערי ממש לא משהו ( מכירה כמה שממש על גבול בעיית תקשורת)

כמובן כמובן שלא כולם ויש הרבה מורים מדהימים שעושים עבודת קודש!!

אבל בזמן האחרון פחות ופחות אנשים איכותיים לומדים הוראה מתוך שליחות אלא מהסיבות הלא נכונות ועד שהממשלה לא תתעורר אלו התוצאות וחבל ☹

אשמח שלא נמשיך לדון בטיב המורים היום כי כמו שכתבת, זה נושא די טעון ולא הייתי רוצה שזה יסית את השרשור לשם...🙏🏼🙏🏼

כמעט כל המורות של הילדים שלי מדהימות ממש.

לא יהיה רלוונטי יותר אם יעבור זמן משמעותי.. תודה נשים יקרות!

את נשמעת אמא באמת מדהימה, איך שהצלחת לנהל את הסיטואציה בצורה שמכבדת גם את המורה וגם את הילד. ושהצלחת גם לתקן את הטעויות שהמורה עשתה עם הילד, ולנווט אותו למקום שרוצה לתקן ולהצליח.

אני מאוד מבינה את התסכול שלך ממה שקרה בסוף.
וגם מאוד מבינה את ההתלבטות שלך, אם לפתוח את הדברים או שזה רק יפגע בקשר וביחס שלה לבן שלך.
אני חושבת שצריך קודם כל להבין מה המטרה של שיחה כזאת. ואז לחשוב איך להשיג את המטרה בצורה שזה באמת יקרה.
כי לפעמים כשמשהו מתסכל ומכעיס אותנו, חלק מהרצון להגיד את זה, הוא כדי לפרוק את התסכול, להראות שאנחנו לא מרוצים. אבל ברור שההשלכות של זה רק יפגעו בילד.
אני הייתי חושבת אם יש משהו שאת רוצה שתכלס יקרה בעקבות השיחה. כי במה שכתבת, את כותבת שהיית רוצה לדבר איתה כדי 'ללבן את הדברים וגם להראות שאני עוקבת אחרי מה שקורה', ו'לבטא שזה מאד מתסכל אותי. זה צד שרוצה להגן על הילד ולנסות עוד קצת לפעול כדי שהגישה שלה אליו תשתנה'.
ומצד שני, בהמשך הדברים הסברת למה אם תדברי איתה שוב, יש יותר סיכוי שזה יפגע ביחס שלה לילד, ולא יגרום לה לשנות עוד את הגישה שלה. וזה שהיא תראה שאת עוקבת אחרי מה שקורה - אני חושבת שהיא כבר מודעת לזה שאת עוקבת ופועלת, אבל השאלה אם שיחה כזאת תוסיף לעניין או דווקא תפגע.
אני לא מכירה את המורה ואת הדינמיקה מולה. אבל לפי מה שכתבת, נשמע שאת חושבת ששיחה כזאת לא תעשה טוב.

ומצד שני, כן אפשר לחשוב מה בכל זאת אפשר לעשות.
נשמע לי ממה שאת כותבת, שאת מרגישה שאי אפשר לסגור כך את הדברים, ושאת צריכה לעשות משהו.
אני הייתי מנסה לחשוב מה למעשה חשוב לך שיקרה עכשיו, מה חשוב לך שיקרה מול המורה, מה חשוב שהמורה תדע, או אולי שאת רוצה לבקש מהמורה. ואחרי שתגדירי לעצמך את הדברים, יהיה אפשר לחשוב איך לעשות את זה בצורה שבאמת תשיג את המטרה (כשמה שברור לי שיכול לעזור, זה לפנות למורה עם הרבה פרגון. להראות לה קודם כל כמה את מעריכה את כל מה שהיא היתה מוכנה לבוא לקראתך, ואת העבודה בשיתוף פעולה ביניכן, וכמה את רואה שההקשבה שלה והגמישות שלה עושות טוב לילד, וכו', ורק מתוך כך אפשר לפנות למה שהיית רוצה שעוד ישתנה).

מקווה שהדברים שכתבתי היו בכיוון. מוזמנת לקחת רק מה שמתאים...
וחיבוק❤️❤️

זה קצת הקושי שלי. אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה מעכשיו. את חושבת שתוכלי לעזור לי לדייק את עצמי כדי שאוכל לשים את האצבע על מה חשוב לי? לפרוק זה נהדר אבל אולי כבר עשיתי את זה פה ואולי זה יספיק לי. מקווה לפחות..

תוכלי אולי לתת לי דוגמאות של דברים שהייתי רוצה שיקרו איתה? ואנסה לזהות איפה אני מול האפשרויות השונות של רצונות... זאת בקשה קצת מוזרה, אני מקווה שהיא יוצאת ברורה..

אם אני מבינה נכון, את כותבת על כמה דברים שהפריעו לך:
1. עצם זה שהמורה לא הגיבה למייל
2. חוסר התגובה שלה לרעיון שלך של המבצע
3. זה שאחרי כל המאמץ של הבן שלך, היא לא פרגנה וכעסה על החלק שלא נעשה
4. זה שהיא לא כיבדה את הבקשה שלכם בעניין החברתי שהעליתם מולה, ופגעה באמון של הבן שלך

אני חושבת שכדאי לחשוב באילו מהדברים יש חשיבות לדבר איתה עכשיו, ובאילו מהם את צריכה להסיק לעצמך מסקנות לפעם הבאה, ושיחה איתה עליהם לא תועיל בשלב הזה.
אני מתייחסת לנקודות שכתבתי קודם אחת אחת, לפי מה שנשמע לי. כמובן שאת יכולה לתקן אותי ולהגיד איך הדברים מרגישים עבורך.

1. זה שהמורה לא הגיבה למייל - האם זה אומר שזו דרך תקשורת פחות נוחה מולה? יצא לכם קודם לתקשר דרך מייל? באופן אישי אני יודעת על עצמי שלא פעם קרה לי שקיבלתי מייל ולא הגבתי עליו מיד, ואחר כך הוא נעלם לתחתית הדף מהר מידי ופשוט שכחתי להגיב עליו.
יכול להיות שאת יכולה להסיק מזה בעצמך שעדיף להתנהל מול המורה בדרך אחרת - שיחה ישירה, או אולי וואטסאפ.
או יכול להיות שזה כן נושא שחשוב לך לבדוק מולה - להגיד לה ששמת לב שהיא לא ענתה לך למייל, והיית רוצה לדעת איך הכי נוח לה שתפני אליה.

2. חוסר היחס שלה לרעיון של המבצע - כאן יש עניין מעשי. את רוצה לעשות את המבצע, ויש לך תלות מסויימת בתשובה שלה. בלי לדעת אם היא מוכנה לשתף פעולה או לא, את לא יודעת אם את יכולה לעשות את המבצע במתכונת שתכננת.
פה גם את יכולה לבחור. אם את חושבת שזה שהיא לא ענתה זה כי זה לא מתאים לה, או שאת מרגישה שלא מתאים לך לפנות אליה שוב, אפשר להחליט לעזוב את החלק שלה, ולעשות את המבצע בצורה שלא תלויה בשיתוף הפעולה שלה (יכול להיות שאפשר לסמוך על הילד שהוא יגיד לך בכל פעם האם מגיע לו לקבל נקודה? וכמובן שאם את שומעת מהמורה משהו אחר - אז זה מה שקובע?).
אבל אפשר גם להחליט כן לחזור עם זה למורה, להגיד לה שחשוב לך לדעת האם תהיה לה אפשרות לשתף פעולה, ובאיזה אופן יהיה לה נוח (אולי מחברת קשר זה מסורבל בשבילה? אולי עדיף שתשלחי לה הודעה כל יום לשאול איך היה והיא רק תצטרך לענות? או שלה יהיה רעיון שמתאים לה יותר?).

3. על הכעס שלה על הבן שלך - קודם כל, אני מסכימה לגמרי עם הגישה שלך. אחרי כל הרקע שהיה, לדעתי בהחלט לא היה צריך לכעוס עליו, גם אם היה משהו שהוא פספס ולא עשה.
אבל פה אני חושבת שזה עניין של גישה חינוכית שקשה לשנות אצל אחרים. נשמע שהעניין של היומן גם היה עקרוני לה, וזה שהוא לא זכר בגלל שלא הסכים לכתוב ביומן גרם לה לרצות להדגיש לו את החשיבות של הכתיבה ביומן, ולכן היא כעסה עליו.
אני באופן אישי חושבת שלא הייתי פותחת את זה מולה, כי מהתיאור שלך נשמע שהיא רק תקבל את זה בתור ביקורת שמערערת על הגישה שלה, וזה יכעיס אותה ולא יגרום לה לשנות גישה.
כן הייתי חושבת איך לפתור את העניין של היומן (אולי אפילו לקנות מחברת שבה הוא יוכל לכתוב את שיעורי הבית. אולי כדאי לוודא עם המורה שזה בסדר מצידה).
ואולי גם לעתיד, כדי למנוע ממצב כזה לקרות שוב - כדאי לשים לב להיות מתואמת עם המורה על כל הפרטים. כי זה באמת פספוס שאחרי כל השיחות שדיברתם, לא היה תיאום לגבי מה הוא צריך להשלים, והיה צריך לסמוך רק על הזיכרון של הבן שלך…

4. הפגיעה באמון של הבן - גם פה אני מתלבטת מה נכון לעשות. כי ברור לי שאת צודקת שזה לא היה נכון לעשות מה שהיא עשתה. ומצד שני, נשמע שלא היו לה כלים להגיב אחרת, והיא ניסתה לפתור את הבעיה בדרכים שהיא מכירה, ולא הצליחה למצוא דרך יצירתית לעשות את זה באופן שביקשתם.
סה"כ הכוונה שלה היתה לעזור, וזה היה לה חשוב. ולמעשה היא באמת הצליחה לעזור, וזה שהיא עשתה את זה באופן הזה בכל זאת לא פגע בבן שלך (מצד החבר).
אז גם פה אני לא בטוחה שנכון לפתוח את זה מולה.
אבל אולי כדאי לדבר על זה עם הבן, כדי לשקם את האמון שלו. וגם אם הוא כבר לא יסמוך עליה באותה מידה ולא ירגיש בטוח לפנות אליה עם קשיים, חשוב שלפחות האמון שלו בך לא יפגע, והוא ירגיש בטוח לשתף אותך בלי חששות.
אז הייתי משקפת לו קודם כל את הרצון של כולם לעזור לו. וגם משקפת לו את זה שבסופו של דבר המורה כן הצליחה לעזור, וזו היתה הדרך שלה לעזור, וכנראה שהיא ידעה שזה יהיה בסדר והחבר לא יפגע בו למרות ה'ברית' ולכן היא עשתה את זה באופן הזה.
והייתי גם אומרת לו שבכל מקרה הדבר הכי חשוב הוא שהוא ישתף אותך בקשיים שיש לו, ואם יהיה עוד מצב כזה שוב, אתם כבר תחשבו ביחד איך ואת מי לשתף (אולי אפשר בפעם אחרת לשתף את היועצת ושהיא תנחה את המורה איך להתנהל?)

כתבתי פה הרבה כיוונים. מקווה שהדברים קלעו. קחי רק מה שמתאים לך….

ותודה שכתבת ליד כל נקודה איפה את באופן אישי היית מעלה משהו ואיפה היית בוחרת להחליק את הנושא. התגובה שלך ממש עוזרת לי. מעריכה ממש שלקחת את כל הזמן הזה בשבילי. ה' יברך אותך!

בהצלחה רבה!
את באמת אמא משקיעה ומיוחדת. הבן שלך זכה...

מהחכמה וההתייחסות הבהירה לבעיה כל-כך מתסכלת. ובעיקר מההשקעה והחשיבה הרבה בשביל לעזור כל-כך לאמא אנונימית אחרת שמעבר למסך...!

הפורום הזה הוא באמת מקום של חסד אמיתי. לפעמים אני מהמקבלות, ושמחה להיות גם מהנותנות... וכיף שמעריכים

וואו!

אני קוראת אותך ומתפעמת ממש!

 

איזו אישה טובה את, איזו יכולת ניתוח מופלאה, יכולת דיוק מופלאה, יכולת הסברה ברהיטות ובבהירות את הדברים, שמסודרים בצורה כזו נפלאה ומתיישבים בדיוק גם על הראש וגם על הלב.

 

דעי לך שיש לך יכולות מיוחדות ונדירות מאוד מאוד ואני מאוד מעריכה אותך ❤

תודה רבה!
גם אני תמיד אוהבת לקרוא אותך, עם המילים המדויקות שלך, ההכלה וההקשבה שיש לך, והנתינה האינסופית שלך פה בפורום...😍

ותודה גם לך יקרה על כל המילים הטובות 🙏❤

בהצלחה בהכל😳

בטעות יצא לי 😳

קודם אני חושבת שמה עשית מדהים ומשמעותי
גם אני נתקלת בלא מעט מורים שהנושא של שילוב ולפעמים הכוונה מההורים באיך להתמודד עם הילדים שלהם
ממש משמעותי ועוזר.

למורה הספציפית הזאת כן הייתי חוזרת לנסות להבין מה היה בסוף עם מה שסיכמתם ולבקש קודם לשמוע מה היה מצידה.
אחרי זה להעביר את החוייה של הבן ושלך ולנסות לשים דגש על דברים משמעותיים.
אם ילך מה טוב, ואם לא תתעודדי שסוף השנה מתקרב...

לדעתי שווה עוד צ'אנס ולו כדי לדעת שעשית מה שביכולתך.

על הפרגון ועל שיתוף זווית הראייה שלך. אני פשוט חוששת שהיא לא תגיב לזה טוב. זה נראה לי התסריט הסביר יותר לצערי. אבל מעניין אותי: למה כתבת שלמורה הספציפית הזאת כן היית מדברת? מה מתוך מה שכתבתי נתן לך את ההרגשה הזאת?

קודם כל היה נשמע שזו מורה שכן מנסה ללמוד להיות בקשר ויש לה קשב.
נראה שבנית הרבה על המייל שאם היא לא הגיבה אליו יש סיכוי רב שהיא בכלל לא ראתה אותו ולא קראה אותו ולא בהכרח יודעת מה כתוב בו...
(וזה שהיא התנהלה איך שהתנהלה רק מוסיף לכיוון הזה).

ובכל מקרה אני מאמינה ביחסים על השולחן.
קודם כל- באמת לנסות לברר, יכול להיות שהיא באמת לא קראה וזו לא דרך תקשורת טובה לדברים חשובים ובהולים (אולי לשלוח במקביל ווטסאפ שבו תכתבי ששלחת מייל חשוב ותשמח שתקרא).
יכול להיות שהיא שכחה או שבאמת היא התעלמה.
חשוב מאד לדעת מה בדיוק קרה בשביל הבן שלך ובשביל לדעת איך להתנהל איתה נכון להבא.

וכן, זה חשוב לתת משוב ותוקף לסיכומים שיש עם מורים. בסוף למורים יש כוונות טובות אבל גם הרבה על הראש ולא תמיד זוכרים או מספיקים הכל.
כשיש ילד שהעניין שלו במעקב ובתקשורת הם לרוב ישימו לב יותר לעניינים שלו.

היא ככל הנראה קיבלה את המייל, אם היא הלכה לדבר עם הילדים... אבל אני מתחברת לדברים שכתבת בכללי, תודה!

את נשמעת אמא נפלאה

עברת חוויה לא נעימה. ומאוד מעריכה אותך שאת קודם כל בצד של ילד שזה הכי חשוב.
מצד שני יש לי כמה נקודות שאולי כדאי שתחשבי עליהן.
1. גם אם ילד לא אוהב מנגינה מסוימת הוא לא יכול להפסיק להשתתף בכיתה. תמיד יש רעשי רקע , אם לא מנגינה אז ילדים אחרים או אפילו כתה אחרת או שיפוץ מעבר לכביש.
2. לגבי יומן. קצת מוזר שעברו כמה חודשים והוא המשיך להסתובב עם יומן נגוע רקבון תפוחים. אתם לא ניקיתם תיק לפסח? מי אחראי על סדר בתיק שלו?
כנראה הוא צריך עזרה בזה. מה לגבי שאר ציוד?
נראה שאת או בעלך צריכים לעקוב ולעזור לו לסדר תיק בערב, לבדוק אם עשה ש''ב , האם יש את כל הציוד, להוציא אוכל מהתיק, לא לתת אוכל שהוא לא אוהב.
3. לגבי חבר. אם זה ריב בינהם כנראה אי-אפשר לפתור את זה בלי להזכיר את הבן שלך. אולי זה די ברור שהוא זה שסיפר כי הוא היה שם.
יכול להיות גם שחברים פירשו את המצב קצת אחרת.
או מורה רואה את זה קצת אחרת.
היה לי מקרה עם בן שלי בכיתה ד' שהוא חזר כולו שרוט , רק שלא ידעתי שילד שני חזר הביתה עם כמה חבורות.
גם אני וגם אמא של ילד אחר ראינו רק את הילד שלנו כמובן וכל אחת מאיתנו כעסה מאוד על הילד השני.

4. לא נראה לי שמורה יכולה לעמוד במחברת קשר יומית. כנראה זה עמוס לה מדי. את יכולה לעשות מבצע גם בלי השתתפות של המורה.

הייתי בודקת עם מורה האם יש פער בחומר לימוד, אולי עדיף לו לשבת עם חבר אחר בכיתה , אולי מחליטים מה עושים במקרים דומים. עד כמה ילד צריך לקחת אחריות בעצמו . האם הוא יכול לעשות את זה?

א. זה לא היה האוכל שלו וזה לא היה בתא של האוכל.
ב. התינוקת הכניסה פעם תפוח לתיק שלו, בתא של הספרים. גילינו אחרי כמה ימים וכמובן שניקינו הכל מיד.
ג. אבל לילד עם ויסות חושי וכו׳ זה עדיין מעורר בו גועל מסוים, המחשבה שפעם תפוחים נרקבו לא רחוק מהיומן.

לגבי החברים, תודה שהעלית את הנקודה הזאת אבל לא נראה לי שזה מה שקרה בסיפור הספציפי הזה. נוכחתי לראות הרבה מאד פעמים שהוא מאד מדייק כשהוא מספר דברים וכאן הייתה הצקה די חד צדדית.

לגבי מחברת הקשר, לא מדובר במחברת לעדכונים על הפן הלימודי אלא רק לחתום פעם ביום באם היום עבר בסדר מבחינת התנהגות כללית כלפי המורה... 🤷🏻‍♀️

איך הצלחת לקחת מצב מורכב כל כך לנקודת זינוק! הלוואי אצליח להגיב כמוך 🤭

לגבי הנקודה שכתבת מכאן הכל התהפך -
א. יכול להיות שהמורה בכלל לא קראה / קיבלה את המייל? (סליחה אם התייחסת לזה בתגובות, לא קראתי תגובות)

ב. לגבי הדיבור הפתוח עם הילדים - לא הייתי לוקחת את זה קשה כל כך. ייתכן שהמורה פספסה כאן (לא יפה, לא נעים, אבל אפשר לדון אותה לכף זכות), אבל איכשהו נשמע לי שהיא כן 'הסוותה' את הפניה שלה. ולא בטוח שהילדים האחרים תפסו את זה כמו שהבן שלך חושש. הוא רק ילד, לא בטוח שקלט את הסיטואציה מכל הכיוונים, אולי כדאי להתקשר להתעניין אצל המורה באמת ממקום מתעניין ושואל.
יש לך ניסיון איתה עם שיחות 'רציניות' כבר מלפני כן? אני מאוד מקווה שמורים נורמליים לא מתנקמים בילדים כי ההורים משוחחים איתם... גם אם השיחה לא באה להם בטוב... או שאולי התכוונת שגם עם מידע אחר היא עלולה להתנהל בצורה שגויה שבסופו של דבר תפגע בילד?

את נשמעת אמא מהממת אכפתית מעורבת מרגישה את הילד שלה ומנהלת שיח בריא ופתוח עם הילד, עם כזו אמא הוא עוד יגיע רחוק 💖💖

על כל הכוח שנתת לי עם התגובה הזאת. המשפט האחרון שלך עשה לי ככ הרבה טוב.. 

 

א. היא ככל הנראה קיבלה את המייל, היות שהיא הלכה לדבר עם הילדים. 

לגבי ב., תודה על מה שכתבת, זה עזר לי לראות את הדברים קצת אחרת ובאמת להפעיל יותר עין טובה על כל ההתנהלות.

מבחינת ניסיון קודם של שיחות איתה, כבר דיברנו כמה פעמים מתחילת השנה. לרוב יצאתי עם הרגשה מעורבת. פחות התכווונתי שהיא הייתה מתנקמת באופן מודע חלילה. יותר שהיא כבר תהיה עם 'בטן מלאה' ועם פחות סבלנות כלפיו. אבל באמת התחברתי לעניין של לדון לכף זכות ואני מרגישה שקידמת אותי עם המילים האלה.

זה הדבר הכי מרכזי שכ"כ בלט לי מכל ההודעה שלך,

שאת פשוט אמא מתנה!

זכה ילדך וזכו ילדייך!

 

התחלתי לקרוא קצת תגובות וראיתי שענו לך כ"כ כ"כ מדהים,

אז רק אכתוב נקודות קצרות שעלו לי מן הקריאה:

 

א. משהו בתקשורת בינך לבין המורה טלפונית היה הרבה יותר יעיל ומקדם ביניכן מאשר תקשורת דרך המייל.

יכול להיות שסוג התקשורת הספציפי הזה (מייל) לא כ"כ מוציא מהמורה את כל הפן הרחב של הדברים, לכן לנסות ללמוד מכך ומכל הקושי למצוא נקודות שניקח אותן כלימוד (כמובן שהתסכול מובן הכי הכי והוא במקום לגמרי, זה לא במקומו, אלא כנדבך נוסף עליו).

אולי במקרים שיש דחיפות בעניין - לנסות לתקשר יותר ישירות כאשר יש אפשרות גם למורה להגיב מיידית ולשמוע מיידית.

 

ב. הבן שלך כזה מדהים.

אני חושבת על מה הוא עבר וחשב  בכל ההתנהלות הזו - ודעי לך שהדבר הראשון שניכר לי לפחות מן הקריאה - זה שבנך חש בצורה הכי חזקה שלו שאמא שלו איתו!

שיש לו תמיד כתובת!

שהוא יכול לשתף!

שיש לו הקשבה!

שיש לו הבנה!

שמנסים יחד איתו לחתור גם לפתרונות!

וזה מדהים מדהים וכל כך חשוב בעיניי!

 

ג. גם המקרה עצמו מראה אישיות רגישה וטובה כ"כ של בנך, הוא לא "סתם" עושה דברים, ובטח שלא "כדי לעצבן את המורה" (לא שאת חושבת זאת כמובן, אלא אולי לפעמים המחשבה יכלה לעבור אצל המורה אולי), אלא הוא פועל *בשביל טובתו*

אם לא נעים או יש ריח של מקולקל - לא אשתמש ביומן כי זה לא נעים לי

אם החבר הזה לא נעים לי - אתרחק

אם יש מנגינה שלא נעימה לי - אנסה להיות בקשיבות לעצמי ולנהוג בהתאם.

 

ז"א שכל "חטאו" של הבן המתוק שלך זה שהוא קשוב לעצמו...

וזו תכונה נפלאה! וכמה חשוב לכולנו ללמוד ממנה לפעמים!

אז לראות את השורש הטוב הזה שבכל ההתנהלות שלו זה גם נפלא וחשוב

 

ד. להתחזק בסמכות שלך כאמא.

לצאת מתוך נקודת הנחה שאת לא "מטריחה" את המורה או חלילה תגרמי להרעה בטיב הקשר בינה לבין בנך (על אף שאני מבינה מאוד מאוד את החשש וכמובן יש לו מקום!!!)

אלא להתחזק בכך שאת מכירה הכי טוב את הילד שלך,

את אמא שלו

וזה הכי הכי לגיטימי ומעולה ליצור תקשורת רציפה עם המורה בכל הנוגע אליו.

כן, גם אם תשלחי הודעות סמס כל יום של איך היה

הרבה פעמים למורים שעושים עבודת קודש אין פניות לזכור כל דבר ודבר, ודווקא כאשר ההורה מעורב הם מעריכים אותו וגם זוכרים יותר לשים לב לדברים הספציפיים.

כך שקשר רציף עם המורה, בצורה מכובדת כמובן - הוא מעולה בעיניי.

 

ה. התקשורת בינך לביןם ילדך מקסימה

ואיך שאת משקפת לו דברים

והפתיחות ביניכם

וכל מה שנעשה - זה פשוט מרגש אותי

וכן, כתבתי את את זה קודם אבל מרגישה צורך לכתוב זאת שוב

 

ו. לגבי השורה המדהימה הזו:

"הילד כתב פתק התנצלות וישב להשלים את העבודה. הוא עבד בחדר שלו למשך שעה שלמה, בריכוז וכתב שני עמודים במקום אחד. זה היה נראה שהוא מאד מסופק מהתהליך שהוא עשה." -

וואו!

 

לקרוא אותה שוב ושוב ולראות איזה איזה ילד מדהים!

 

לוקח אחריות

מביע התנצלות!

יושב להשלים!

שעה שלמה!

כותב שני עמודים במקום אחד

וממש ניכר שהוא מסופק מהתהליך שעשה!

 

טוב זו שורה של נחת כזו גדולה אפילו לי, אז בטח שלך כאמא של האוצר הזה איזה כיף! ב"ה!!!

 

ז. גם השיחה בינך לבין המורה משקפת *כל כך* הרבה איכויות ***בך*** כאמא וכאדם!

ממש כל מילה שכתבת, כל הדקויות ששמת לב אליהן אצל ילדך, כל ההשפעה של המעברים, השינויים ויתר הדברים -מראים גם על רגישות ועומקים אדירים גם אצלך אז עכשיו מובן יותר מאיפה בנך ירש את כל הנ"ל ואת פשוט מדהימה!!!

(אולי אני נשמעת "מתלהבת" כזו, אבל זה בכנות מרגש אותי)

 

ח.  אני חושבת, שבעיקר לאור כל האיכויות הללו שבך, אין רק שתי אפשרויות של או לשוחח עם המורה והיא תכעס ותתנקם בבנך חלילה, או לשתוק ולספוג הכל -

אלא יש כאן בעיניי בהחלט דרך שלישית מעולה!

כיוון שאת כזו מדהימה

וכיוון שאם יש מישהי שיכולה להתנסח בצורה הכי מכבדת שיש, הכי עדינה שיש, ויחד עם זאת הכי ברורה ובהירה ומקדמת שיש -

אני בהחלט חושבת שלקבוע פגישה פנים מול פנים (או לכל הפחות טלפונית) - מאוד מאוד יכול להועיל ולקדם גם עבורך, גם עבור בנך וכמובן עבור המורה.

 

ואין לך יקרה כלל על מה להתנצל!

הלא רק טובתו של בנך אל מול ולנגד עינייך בכל שנייה ושנייה ומתוך כך את פועלת!

 

אם תצרי קשר עם המורה ותדברי איתה ככה, מהלב המדהים שלך, אני בטוחה שרע זה לא יעשה!!!

 

מחזקת אותך בכל מי שאת ובכל ההתנהלות המדהימה שלך,

אם תרצי לעדכן כאן מה ואיך קרה ממש אשמח לשמוע

 

חיבוק ענקי ואלף כוחות 🙏❤

 

איזה הודעה! ממש תודה על כל הטוב שהדגשת.. זה ממש מרגש ונותן כוחות. קראתי פעמיים את התגובה המעצימה הזאת שלך 🌷

 

כרגע למעשה היא חותמת על המחברת שהבן שלי מביא לה. בסוף, החלטתי להחליק את שאר הדברים כי אני לא חושבת שזה מאד יעזור להתעכב על זה וכי אני ממשיכה לחשוב שזה כן עלול להרגע. אני חושבת לשלוח וואצאפ השבוע ולשאול איך הולך מאז השיחה שהייתה, בעיקר כדי להראות שאני עוקבת. 

השארת אותי פעורת פה.
אין לי משהו חכם להגיד (אולי עוד אחשוב על משהו) אבל כרגע אני רק מאחלת לעצמי להיות אמא לביאה מחנכת ומגנה על הילדים שלי כמוך! אשרייך

את לא יודעת כמה חיזקת.

בעיקר שהיום היה עוד משהו 😢. קבענו פגישה, מקווים שיועיל...

פגישה עם מי?

מתפללת שיהיה מועיל

קודם כל שולחת לך חיבוק. את משקיעה את כל כולך, עם הרבה הבנה ורצון טוב עבור הילד שלך, ואת חווה גישה מעט שונה מצד המחנכת שלו. זה לא כיף...

אני חושבת שעם כמה שהיא חזקה ודעתנית, גם את יכולה לבחור להיות כזאת.
אלו מקרים שמותר בהם להתחנף.
מצד אחד תעמדי על שלך, ומצד שני תעשי את זה בסוג של פוליטיקלי קורקט...

בסופו של דבר גם לה חשוב למצוא חן בעיני אלו שמעליה. היא רק המורה שלו, היא לא המנהלת של העולם.
והיא במובן מסויים שליחה שלך.
כבדי אותה, העבודה שלה קשה, אבל גם למילים ולדעות שלך יש מקום.

שלחי לה הודעה ששלחת לה מייל ותשמחי לתגובה שלה.
אל תבואי בגישה שהיא עושה לך טובה. אתן בעלות אותו מעמד, כל אחד מהמקום שלה. ❤

חרדות או דברים אחרים ולא מחפשת חפירה לשנים ארוכות.

הרעיון של שיטת הטיפול הזו היא שינוי ״קוגניטיבי התנהגותי״ כלומר שינוי מחשבתי שמוביל לתוצאות מעשיות.

בבסיס השיטה עומד הרעיון שלפני כל תגובה חולפת לנו מחשבה שגורמת לנו לתגובה. אם המחשבה היא חיובית- התגובה תהיה חיובית. אם המחשבה שלילית היא תגרום לתגובה שלילית. לכן, אם נשנה את המחשבה, ממילא התגובה תשתנה גם.

בעיקרון למדתי את זה למשך שנה אצל מורה מעולה מרחובות, אבל זה לא קרוב לנתניה כל כך…

הייתי מחפשת מישהו עם המלצות ושעוסק בזה כבר תקופה.

בהצלחה רבה!

אם את מוגבלת כרגע כלכלית הייתי מתמקדת בספרים טובים כמו: מלחץ להצלחה
מפחידים את הפחד

ואם זה מצב שקשה להתמודד ממש תשקלי תרופות
אולי גם שיחות של פסיכולוג יקלו קצת.
גם לי את יכולה לכתוב בפרטי..יש לי מעל 20 שנה של התמודדות עם זה ☹️

איך לבחור מטפל? איך לבחור מטפל/ת? | יואל בלום | חברי הקהילה

שליחת פניה לטיפול פסיכולוגיה עברית מציגה יישום חדש למציאת טיפול | שפיות זמנית

 

טיפול סיביטי הינו טיפול המתבסס על הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית. 

מטרת הטיפול תהיה ממוקדת בשינוי של התנהגויות ומחשבות המפריעות לתפקודך בהווה הנוכחי.

בדכ משך הטיפול יהיה קצר וממוקד במטרה, לדוגמה - להצליח להיות עם אנשים במסיבה. פחות מתעמק אחורה לעבר וכו'. 

טיפול דינמי לעומתו מתמקד בהבנת הסיבות להתנהגות ולרגשות שלך בהווה על סמך התבוננות פנימה ואל העבר. אירועים משמעותיים שהשפיעו עלייך, חוויות שעיצבו דפוסים מסויימים ועוד. 

מדובר בטיפול ארוך יותר, בד"כ זה תהליך שלוקח זמן, אבל גם השינויים פעמים רבות הם עמוקים יותר ומהותיים יותר. 

 

מבחינה כלכלית, לפעמים ממש יכול להיות שווה ללכת פשוט לפסיכולוגית מקופת חולים,

כך שיש סבסוד משמעותי לעלות הפגישות. גם מבחינה מקצועית ואמינות אפשר להיות יחסית רגועים.

ישנן עמותות שונות המציעות טיפולים במחיר מונגש יותר

טיפול נגיש/מאגר מטפלים ארצי במחיר מוזל- טיפול פסיכולוגי, פסיכותרפיה, טיפול בהבעה ויצירה, פיזיותרפיה, קלינאי תקשורת, דיאטנים קליניים, ריפוי בעיסוק, רפואה משלימה, הכנה ללידה ולאחר לידה, ועוד

 

אישית, ממליצה ללכת לאשת\ איש מקצוע שיש לו לכל הפחות תואר שני בעו"ס\ פסיכולוגיה\טיפול באומנות\ טיפול ביצירה והבעה\טיפול במוזיקה. 

בנוסף, חשוב לבדוק:

האם מקבל הדרכה חיצונית?

האם מחוייב לסודיות?

האם מתנהג באתיות?

האם יש לו נסיון בתחום הרלוונטי?

כימיה אישית- הכי חשוב.

אפשר להיפגש פגישה אחת, 2, 3 ולראות האם יש התאמה, ואחר כך להחליט. 

 

מוזמנת לדבר בפרטי אם תרצי.

מאוד מאוד חשוב לבחור איש מקצוע נכון.

משהו שלמד ויודע מספר שיטות טיפול.

משהו שמלווה בהדרכה.

משהו עבד בעבר בשירות ציבורי למשל זה דוגמא למשהו שיש לו תעודות שמקובלות על משרד הבריאות.

יש המון מטפלים שלמדו קורס קצר וזה ממש לא מומלץ ולא יעיל הרבה פעמים אז חבל על הכסף...

ברעיון יש היום טיפולים חינם בקופות חולים למרות שיש תורי המתנה ארוכים למדי אולי במקרה שלך זה שווה כי נשמע שזה לא ממש דחוף אלא מקום שחשוב לך ללשנות אז מקסימום תתחילי עוד שנה.

הבעיה בטיפולים בקופה זה שאת לא יכולה לבחור מטפל.

יש קופות שיש להם רשימה של מטפלים שאז פגישה עולה כ150 ש"ח ואז את יכולה לשחור מתוך הרשימה. איזה קופה את? יכול להיות שאוכל לברר לך על מטפלים מסויימים אם תרצי

קודם כל איפה שהיה חור או איפה שנקרע אסור לעשות עוד חור
מה שאומר שאם שוב יקרה משהו אז לעולם היא לא תוכל לעשות חור שלישי כי לא ישאר איפה…
בגיל צעיר יותר התנוך רך ופחות שמים לב אם העגיל נתפס במשהו ועוד…
אז מי שכבר קרה לה משהו כזה סביר מאד שיכול לקרות שוב
הייתי מחכה עד גיל 11 כזה שיש יותר אחריות והעור פחות עדין. זה מה שאני עשיתי

לבת שלי נקרע החור, כי מבנה האוזן שלה קצר באזור שם, ובניתוח אסתטי תפרו לה את זה.

לאחר מכן עשינו חור במיקום גבוה יותר

שהייתה קטנה הרופאה המליצה לא לעשות כלום ולחכות כמה שנים. זה גם לא נקרע עד הסוף

אני חושבת שכל רב חרדי מתון יגיד לכם לתת לו לראות כמובן בפיקוח

אני לא רואה בעיה. אבל זו גישה שלי.
אתם מרשים יוטיוב? דווקא יש שם הרבה דברים לא טובים, הרבה יותר גרועים מכדורגל.

אולי תקבעו מינון שמתאים לכם.
אולי תאפשרו לראות תקצירים.
או כצפייה יחד עם אבא.
נסי לחדד מה מפריע לך בזה ובהתאם לאפשר מה שכן "עובר" מבחינתך.

שייחשף אליה. עקרונית אני מסכימה עם ענין המינון אבל עדין לא שלמה עם זה
היום זה כדורגל, מחר לא יודעת מה עוד יירצה וגם זה שאנחנו כן מרשים לו לראות, זה סוג של אמירה. של תוכן שלא הייתי רוצה שייכנס הביתה, בטח שהקטנים יותר שומעים ורואים
בקיצור, מרגישה במלכוד- מצד אחד רוצה לאסור מצד שני מבינה שאין לי ברירה כי הוא יחפש את זה במקום אחר.. ואם כבר הוא יחפש מעדיפה שזה יהיה בנוכחותנו ובהסכמתנו

אבל אני חושבת שעל כל דבר אפשר להגיד- היום זה זה, מחר זה משהו גרוע יותר. צריך להחליט איפה עובר הקו האדום שמפריד בין הבסדר לגרוע יותר ולבחור מלחמות.
אפשר לנצל את זה לשיח של למה לדעתכם זה משהו שאתם פחות מעוניינים להכניס לבית, איפה התרבות הזו מתנגשת עם הערכים שחשובים לכם, לשתף אותו בהתלבטות שלכם, הוא הרי גדול ומבין. ולחשוב יחד איתו עם פתרון שיהיה מקובל לשני הצדדים.

מעבר לזה זה שישב וחיפש משהו שהגדרתם שאתם לא מרשים ותירץ ב- קשה לי, זה לא משהו שהייתי מקבלת.
דרוש שיח מאד ברור (אם זה חשוב לכם כמובן )
מה עושים אם אבא ואמא לא מרשים
אפשר לבוא לדבר שוב
אפשר לבקש
אפשר אפילו לכעוס
אבל מאחורי הגב זה לא התנהגות קבילה וזה פתח בעייתי.
אגב אצלינו המחשב נמצא בנקודה מרכזית בבית, לא בחדר , בלי דלת, כך שאין אפשרות להתעסק בו בהיחבא. מה שעושים כולם רואים

תודה! הערה חשובה

שזו דריסת רגל מסויימת
פתחתי איתו דיון, מתחילה להבין שיש לי לי ילד מתבגר בבית
מפחיד ומרגש כאחד

אכתוב את הגישה שלי-
לא נכון להלחם על כל דבר שלא נראה לכם מתאים.
זה עלול להפך את משחקי הכדורגל ל" פרי אסור" ומושך מאוד, והוא כבר ימצא איפה לראות...
כדאי לברר עם עצמכם מה הקוים האדומים שלכם, על מה " תלחמו" ועל מה לא. יכולה לומר על עצמנו, שהקווים האדומים שלנו הם ההלכה.( לא - לא מתאים/ מה יחשבו/ לאן זה יגרר / זה לא לטעמנו).
האם הלכתית מותר לראות משחק כדורגל? כנראה שכן.
אפשר להגביל לפעם ב... אפשר לראות עם אבא. אפשר לדבר על התרבות של משחקי הכדורגל ומה הדברים הבעיתיים שיש בה, עדיף כשיחה עם הילד, לשמע מה הוא אוהב בזה, ולומר מה בעיתי בעינכם ולהגיע יחד להחלטה של מינון וכו... והכי טוב שהוא גם יבין את הקוים האדומים ויזדהה איתם, אם תגבילי משחקי כדורגל, והוא לא יבין למה, זה לא יחזיק להרבה זמן והוא ימצא איך לראות.
לא לתת כי זה יפתח פתח לעוד דברים, דוקא עלול להכניס אותו לדברים האלה כשיראה בלי ידיעתכם אצל חבר. ולעומת זאת דיון בוגר איתו על העניין יתן לו כלים, לקחת את מה שמעניין אותו במשחקים ולזהות את הבעיתי ואת הקווים האדומים כשיתקל בהם.
ובכלל לשתף אתכם אם נתקל במשהו בעיתי, כי אם אתם בכלל לא מרשים לראות כדורגל והוא בכל זאת ראה אצל חבר, ויהיה משהו בעיתי , איך הוא יפנה וישאל, מבחינתכם הכל אסור.

כל כך הרבה תכנים שאת לא מעוניינת שיחשפו יש שם, שאין הצר שווה בנזק המלך…

מזה
אבל עכשיו מבינה שכדאי

זה באמת עדיף על פני זה שהוא יראה מאחורי הגב שלכם.

שתשבו לראות איתו...

אני זוכרת איזה גיל שהייתי מקשיבה למשחקי כדורסל ברדיו. לא היתה טלוויזיה וכמובן לא אינטרנט. אבל יש בזה קטע שאם נכנסים לזה אז זה באמת מעניין...

כל הכבוד לך. בטח הוא היה מבסוט

שהייתי מתאמצת מאוד בלהסביר למה לא, מה עומד מאחורי זה, ומה דעת התורה על זה

"מושך" יכול להיות בהרבה תחומים, כי זה יצר האדם....

אם כדורגל זה בשבילך קו אדום כמו שחלילה היה אומר שמושך אותו לראות תכנים של 18+, או מושך אותו דם וכו (סתם דוגמאות) בתור הורה לא הייתי מוותרת אפילו לפעם אחת.

 

חנוך לנער על פי דרכו

תראו למה הוא אוהב לראות משחקי כדורגל ותנסו לנתב את זה למקום כשר ואחר

רק אמרתי לו שזו תרבות שלא מתאימה לנו ושאנחנו רואים סרטים שנותנים לנו מוסר השכל ומלמדים אותנו דברים חשובים(מרשה להם פעם בשבוע לראות מכון מאיר)

כ״חוקות הגויים״

הסברנו מהם הערכים שהתורה מחנכת אותנו, לאן אנחנו שואפים להגיע כיהודים טובים, על מה שמים פוקוס ואיזו אווירה צריכה להיות

וראינו איך שכל התרבות של המשחקי ספורט וכו מזכיר יותר את המתיוונים וכדו, מגיע מפוקוס על הגוף ולא הנפש. כמובן שספורט בשביל הבריאות זה משהו אחר, ויש להם כל מה שצריך גם לספורט וכו אבל לא כצריכת תרבות.

אני יודעת שהגישה שלנו די קיצונית אז אולי זה לא מתאים כהשקפת עולם לכולם, אבל לפותחת נשמע שזה די מתאים.