ה' שפתי תפתח

אני מאד מזדהה עם כל מי שכתבה ששרותים, מקחלות, זמנים שמתלבשים וביקורים אצל רופאים הן הזדמנויות מצויינות להתחיל להעלות את המודעות לנושא של ''הגוף שלי הוא פרטי''.

בגזרת הספרים, יש לנו ספר חמוד ובעיניי ממש מוצלח בשם ''מה שבטוח-בטוח''. יש לו כמה גרסאות (אאל״ט לציבור הדתי, לציבור החרדי ולציבור החילוני). ספר חביב כתוב בחרוזים שמתייחס למגוון גדול מאד של מצבים שיש בהם סכנה (ממים רותחים עד חציית כבישים, דרך מוגנות). עשו את זה ככה על מנת ללמד את הדברים מחד ומאידך לא להפחיד את הילדים בכך שהיו מבודדים את נושא המוגנות (מפגיעות מיניות) ומתייחסים רק אליו. מתאים לפי דעתי מגיל 4-5 והאלה, כולל שנות היסודי.

חוץ מהדבים האלה, רציתי להתייחס לעוד נקודה והיא נקודת השיח והשדר בבית. בהקשר הזה, אני מאד התחברתי למה ש@סליל יקרה כתבה. לפני כמה שנים קראתי ספר מדהים (באנגלית) של ד''ר יוכבד דבו שמדבר כולו על השאלה איך מנגישים את הנושאים הצנועים לילדים שלנו? שם היא כותבת בדיוק את מה שאמרת. הסוד הוא הטפטוף לאורך השנים (לעומת איזושהי שיחה ממוסדת ורשמית על הנושא).

תחשבו על כל הנושאים האחרים בהם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו. בריאות הגוף, נימוסים, קיום המצוות כמובן, איך להתנהג עם חברים, חשיבות הנתינה, ניהול הרגשות החזקים וכו'. כל זה לא קורה במסגרת שיחות ממוסדות ורשמיות כאלה. אלא כדרך אגב, לפי הדברים שעולים במהלך החיים. ככה אנחנו לאט לאט משפיעים על עיצוב האמונות וההתנהגויות שלהם. משפט פה, הארה שם, הסבר ברגע אחר...

מה שד''ר דבו אומרת, זה שאותו דבר צריך להנחות אותנו לגבי נושאים כמו מחזור, התפתחות הגוף (שיער, ריח, חזה), אישות, משיכה בין המינים, התמודדות עם שמירת הברית או עם צפיית תכנים בעייתיים ומוגנות.

זה נכון מכמה סיבות:

1) כי ככל שחוזרים על מסרים יותר פעמים (שוב, באגביות ובמינונים קטנים כל פעם), כך הדברים מחלחלים בצורה יותר עמוקה.

2) כי אם אנחנו לא נקדים את השיח הזה, הילדים שלנו ישמעו את הדברים מבחוץ (ובדור של היום זה קורה בגילאים ממש מוקדמים).

3) כי דווקא הגיל הקטן של הילדים הרבה פעמים מאפשר שיח הרבה יותר זורם מאשר עם מתגברים שכבר מובכים מכל העניינים האלה, אחרי שהם כבר שמעו או ראו כל מיני דברים.

4) כי כל הזדמנות של שיח פשוט כזאת פותחת את הדלת לשיח הבא. ככל שילד רואה בנו כותבת לשאלות שלו בכל הנושאים האלה, כך הוא מרגיש יותר שאנחנו הכתובת שלו לבירורים מהסוג הזה. אם נושא לא ידובר אף פעם בבית, סיכוי טוב שהילד יחוש בצורה אינטואיטיבית שההורים שלו לא בעניין של לשוחח איתו עליו, ושהוא יחפש מקורות מידע מבחוץ.

מה שד''ר דבו עוד מסבירה, זה באיזה מינון ובאיזה רמת פירוט להסביר את הדברים. הכלל שהיא תובעת הוא ללכת עם הילד. (זה מאד מתחבר למה שהרבנית זיווה מאיר כתבה בראיון שצורף בשרשור על איך לדבר לילדים על מה שהיה עם חיים ולדר). כל פעם שילד שואל משהו, כדאי קודם כל לעצור רגע ולנסות להבין מה הוא כבר יודע ומה הוא בעצם רוצה לדעת. אפשר לשאול אותו ''מה אתה חושב?'' ולפי זה להבין יותר טוב איפה הוא נמצא בסולם המידע. ואז, העיקרון הוא כל פעם לתת תשובה כמה שיותר פשוטה וכללית. אם הילד יסתפק בזה, סימן שזה מה שהוא היה מעוניין לדעת, על פי יכולת קבלת האינפורמציה שלו. אם הוא ישאל עוד, נענה לא עוד קצת. וככה נתקדם איתו צעד אחר צעד בלי להסתכן יותר מדי בלהציף אותו במידע שלא רלוונטי עדיין בשבילו ועלול להעמיס עליו רגשית כשהוא עדיין לא בשל לזה. בעצם הילד הוא מורה הדרך שלנו בשיחות כאלה. 

לדוגמה, ילד שמצא חבילת פדים:

- מה זה?

- זה פדים

- אה. (ואז הולך לשחק)

>> כנראה שהמידע הקצר הזה הספיק לו לעת עתה.

...

שעה אחר-כך הילד חוזר:

- אמא, איך קוראים לקופסה הזאת?

- איזו קופסה?

- זאת ששאלתי אותך מקודם.

- פדים.

- כן, פדים. מה זה פדים? 

- זה משהו שמגן על התחתונים כדי שהם לא יתלכלכו.

- מגן ממה?

- שאלה טובה מתוק, מה אתה חושב? מה נראה לך?

- המממ... מפיפי.

- תשובה חכמה. אבל במקרה הזה, זה מגן מדברים אחרים.

- כמו מה?

- יש לך מושג?

- לא.

- זה מגן מדם.

- מדם? למה שיהיה דם בתחתונים? זה אם נופלים ומקבלים מכה? זה כמו פלסטר?

- לא בדיוק. לבנות הגדולות ולנשים יש קצת דם שיוצא כל חודש מבין הרגליים, ולכן שמים את הפדים, כדי להגן על התחתונים.

- מה? באמת??

- כן

- זה כואב?

- בדרך כלל זה לא.

- אבל למה יש את זה??

- זה חלק מהדבים הנפלאים שה' ברא בגוף האשה כדי שיוולדו תינוקות.

- מה התינוקות נולדים בגלל הדם הזה?

- זה יותר מורכב מזה. הדם הוא חלק מאיך התינוקות נולדים.

- אה. אני רעב. אפשר טוסט?

>> כנראה שעד כאן יכולת קבלת האינפורמציה של הילד לאותה השיחה. הוא לא מעוניין לדעת יותר כרגע. ענינו לו למה שהוא רצה לדעת עד כאן. שידרנו לו שזה בסדר שהוא שואל שאלות ושאין לנו בעייה לענות לו. בפעם הבאה שהוא יפגוש שאלה מהסוג הזה, סביר שהוא יחזור למי שכבר ענתה לו לשאלות קודמות. 

[מותר ורצוי להכין לעצמינו תשובות לשאלות אפשריות של הילדים שלנו מבעוד מועד. אבל אם קורה והם תופסים אותנו לא מוכנים אפשר לגמרי להגיד ''אני רוצה לחשוב על התשובה ואני אחזור אליך''. ולחזור אליו לשיחת המשך אחרי שנברר בינינו לבין עצמינו מה אנחנו רוצים לענות].

הבאתי את הנקודה הכללית הזאת בגלל שבעיניי היא נוגעת באופן ישיר לנושא הזה של המוגנות. ככל שנהיה בית שבו הילדים מרגישים שהם יכולים לשאול אותנו שאלות, ככה עולים הסיכויים שהם גם ישתפו אותנו אם וכאשר משהו בעייתי יעלה בחיים שלהם.

הרבה פגיעות הן פגיעות שלא קורות בבת אחת אלא שמתבצעות בהמשכים. בהרבה מקרים הפוגע מתקרב לאט לאט, עובר גבול דק, ואז עוד אחד, ועוד אחד. בזכות תקשורת פתוחה בין הילדים לבין הוריהם, עולים הסיכויים שבכל אחת מהשלבים האלה הילד יגש לאמא או לאבא שלו ויספר לו מה קורה איתו. בזכות תקשורת פתוחה גם עולים הסיכויים שאחרי פגיעה ממשית (חס ושלום!) הילד יגש ויספר להוריו. זה ממש משמעותי כי אחד הדברים הכי נוראים בעניין הזה זה כשיש מצב של פגיעות חוזרות. זה עלול לקרות אם הילד מרגיש שאין לו את מי לשתף.

***

מאיזה גיל לדבר על כל זה? לגבי פרטיות במקלחות, שרותים וכו' - מהגיל שהם מדברים מספיק כדי להבין הוראות כאלה. ומה עם כל המסביב? שאלה גדולה ממש.

* תשובה אפשרית אחת היא ללכת לפי השאלות של הילדים, שזה מהגיל שהם מדברים בעצם.

* תשובה נוספת היא ליזום אנחנו נושאים מסויימים. לדוגמה אם אנחנו רוצים ללמד אותם כללי בטיחות חדשים כשהם מתחילים לחזור לבד מבית הספר (סביב כיתה ג'-ד'). או אם רוצים לתווך להם משהו מהאקטואליה (כמו שהיה השבוע) כי אנחנו מאמינים שזה חשוב (אני בסוף דיברתי על הדברים עם בן ה-9 שלי כי הוא היה קורא דברים שלו וכי הנחתי שהוא ישמע על זה. לא סיפרתי לבת ה-7 שלי כי היא לא הכירה את חיים ולדר).

***

ואני רוצה גם להתייחס לחשש להכניס פחדים לראש של הילדים שלנו. וואי, כמה-כמה אני מזדהה עם זה!!!

אבל כמה שאני לא מתבוננת על הדברים מכל זווית אפשרית, אני כל הזמן חוזרת למסקנה שהאלטרנטיבה יותר גרועה ומסוכנת. אני יכולה לשתוק או להתחמק. זה הרי יותר נוח. אבל המחירים עלולים להיות גדולים חלילה. אז אני מרגישה שבדור שלנו, אין לי אפשרות אמתית לבחור בשתיקה כדי להגן על הנפש הרכה שלהם. אני מדברת איתם בראש ובראשונה *כדי* להגן על הנפש הרכה הזאת שלהם.

וכאן באמת עוזר לי לפתוח כל שיחה או הסבר כזה עם הילדים ב''ה' שפתיי תפתח''. שאזכה ללמד בלי להפחיד ולתווך בלי להעמיס. 

ושוב - העיקרון הנ''ל של ''ללכת עם הילד'' מרגיע במידה רבה מהבחינה הזאת. אני לא תמיד מרגישה ביטחון מלא כשאני מדברת איתם. זה נעשה בזהירות ובתפילה ממש. אבל אני מרגישה שזה כן עיקרון ברור שעושה לי סדר ועוזר לי.

שה' ישמור לנו ולכל עם ישראל על הילדים הטהורים שלנו ושנדע תמיד רק טוב!!!

בס''ד

* כשאנחנו יוצאים למקומות הומי אדם, אני אומרת לילדים לשים לב כל הזמן שנישאר ביחד וכו' ושגם אנחנו נשים לב כל הזמן עליהם. אבל אם חלילה קורה והם לא מוצאים אותנו, שהם יפנו לאמא לילדים שנראית להם נחמדה ויבקשו עזרה כדי למצוא אותנו. זה כלל שחזרנו עליהם כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות. בחלק מהפעמים שאלו למה דווקא אמא וכו' וזאת הזדמנות להתחיל לענות ולהרחיב, שוב לפי השאלות שלהם ומה שהם כנראה מסוגלים לשמוע. שיחה כזאת מתחילה מאמירה ש*אנחנו* אמרנו אותה. (= המטרה העיקרית של האמירה הזאת היא ללמד אותם מה לעשות תכלס עם הם לא יראו אותנו ח''ו. בדרך אגב זה גם עשוי להוות הזדמנות לשיחה יותר רחבה על הנושא, אם הם ישאלו שאלות).

* כשהשתתפתי בסדנה להגנה עצמית, סיפרתי לילדים לאן אני הולכת ולימדתי אותם את שלושת הלמ''דים: לרוץ (לברוח), לצעוק (לעזרה), לספר (את מה שקרה למבוגר שסומכים עליו). ואז תרגלנו כמו בסדנה את צעקת ה''לא!''. זה היה יזום ממני.

* כשהבן שלי יצא פעם ראשונה לבד מהבית, אמרתי לו שיש כלל שהוא צריך להכיר וזה שאם במקרה מישהו או משהי מבקשים ממנו להתלוות אליהם, הוא בשום פנים ואופן צריך לסרב. כולל אם מישהו מציג את זה כבקשת עזרה (''ילד, תוכל לעזור לי לסחוב את השקית הזאת, אני גרה ממש ממול''). זה כלל שהצגתי לו באופן יזום.

* כשהפרשה של חיים ולדר התפוצצה, סיפרתי מיוזמתי (אחרי הרבה לבטים כאמור) שיש עכשיו האשמות נגד חיים ולדר על כך שהוא פגע באנשים. הוא שאל מה הוא עשה ועניתי שהוא נגע בנשים ובילדים ללא רשותן.

* כנ''ל אחרי ההתאבדות שלו. פניתי אליו מיוזמתי (אחרי עוד יותר לבטים) וסיפרתי לו את מה שהיה. זה הוביל לשיחה שלמה על הרבה נושאים, לפי השאלות שהוא העלה. אבל אני זאת שפתחתי, כשעדכנתי אותו במה שקרה.

* ומתחברת למה ש@מחי כתבה. גם קריאה בספר (כן, זה אותו ספר ) היא הזדמנות מעולה לפתוח דברים או לגרום להם לשאול שאלות.

זה יותר ברור לך? 🙂

שוב מסיימת בתפילה כי אנחנו כ''כ זקוקים לזה - שה' ישים בפינו את המילים הנכונות ושימור מכל משמר על כולנו.

תראי מה כתוב באתר של "לתת פה" על איך לדבר בלי להפחיד -

https://www.latetpe.org.il/blank-35

יש להם הסברים יפים

כמה זמן אתם מתכננים להשאר בדירה? אם בכל מקרה סביר שתעברו תוך שנתיים-שלוש או שאתם בשאיפה להשתקע לזמן ארוך?

מה ההבדל במחיר בין הדירות?

בדקתם האם אין חסרונות לדירת הקרקע שלא ידועים לכם? (לדוגמה: נמלים וחרקים אחרים, הצפות ביוב, חלון על הרחוב), כדאי לוודא עם הדיירים הנוכחיים אם אפשר.

שידת החתלה נראית לי אביזר מיותר, לא היתה לי אף פעם והסתדרנו מצויין בלי, בגדים אפשר לאחסן בארון שלכם או במגירות פלסטיק ולהחליף יותר נוח לי במיטה. אבל אם רוצים ואין מקום בחדר אפשר לשים בסלון.

לדעתי, עד גיל שנה וחצי לפחות, חדר וסלון אמור להספיק, אם אין לכם תוכניות לארח לעיתים קרובות.  

מכירה גם משפחות שבאופן קבוע הסלון שימש אצלם כחדר ילדים גם בגילאים גדולים, אבל זה נראה לי פחות רצוי.

.

אבל קלילים בהחלטות וגם במעברים...

הקטנה בקומת קרקע יקרה ב300 שח.

בגיל שנה וחצי מסתדרים כי התינוק בחדר או בחוץ?

אפשר אתכם בחדר, אפשר לסדר לו פינה משלו בסלון.

ואפשר שתהיה לו מיטה בחדר שלכם וגם לול בסלון וכל פעם תחליטו מה מתאים לכם, נגיד אם אתם רוצים לארח או סתם לעבוד בסלון עד מאוחר אז ישן בחדר ואם בערב אחר אתם מעדיפים פרטיות בחדר אז ישן בסלון.

הפורום הזה מיועד לשאלות לגבי גילאי בית ספר ומעלה.

אני חושבת שכדאי לפנות להדרכת הורים ובמקביל לאבחון. נשמע שהיא לא עושה את זה מ"רוע", ויכול להיות שזה יושב על קושי ממשי כלשהו.

לא מכירה מקרוב את התחום הזה, אבל נראה לי שהכתובת הראשונה לאבחון היא רופא הילדים, בתנאי שהוא מבין וקשוב.

בהצלחה, יקרה❤️

מצד אחד לשדר לה שאת שם בשבילה , מוכנה לעזור לה. לבדוק שהיא מקבלת מספיק הפתעות , חטיפים.

מצד שני כן להציב גבולות. שכן תהיה תוצאה כלשהי למעשה. האחריות עדיין צריכה להישאר עליה.

לבדוק מה קורה במעגל חברתי שלה. לפעמים ילדים גונבים כדי להרגיש גבר-גבר או חסר להם ריגוש או מישהו יותר חזק ( חברה חזקה) מכריח אותם.

גם אבא צריך להיות חלק מהתהליך. אמא לא יכולה להיות במצב הזה לבד. רק שתחליטו על קו אחיד לפני השיחה עם ילדה

חשוב לדעת שזה יכול להיות משהו פסיכולוגי קל מאד,

ראיתי מקרים כאלה, וכרגע הדבר שצריך להיות הכי חשוב לך כאמא, זה שהיא לא תתייג את עצמה כילדה רעה או עבריינית חס ושלום.

אל תשדרי לחץ ותטפלי בכלים מקצועיים ועניינים ועם המון המון אהבה כלפיה.

ולא נעים כשהילד שלך נכשל במשהו כזה.

אבל כדאי ממש לברר את שורש העניין. מה מהות הגניבה? מה עומד מאחורי זה. לבדוק אם זו לא דרך למרוד/ להשיג תשומת לב שהיא צריכה אותה. או שאולי בכלל היא בבעיה אחרת וזו זעקה לעזרה. ללכת לטיפול מתאים. ממליצה ללכת לטיפול מחוץ למסגרת ביה"ס בינתיים, כדי שלא יתייגו אותה. אם יעלה בטיפול משהו שחשוב לידע את ביה"ס אז לשתף.

כמובן כל זה אם זה אכן לא פעם ראשונה. 

היינו בוויט פול בבית שמש ונהננו מאד

יש גם בפתח תקווה.

יש את ירכא

ומג'יק קאס בדיסיטי

כל הנ"ל מקורים ומקומות ממוזגים שזה בעיניי הפלוס הכי גדול שיש....

דרך ויזה, ישראכרט, רמי לוי, ארגוני עובדים, חבר, הצדעה...

יכול לחתוך עלויות בחצי.

בריכה?

אולי לחפש שוברים בבהצדעה או הסתדרות המורים וכאלה לבאולינג/אייג'אמפ?

הן היו כבר בפאנקי מנקי אז מתחם שעשועים כבר היה...

חשבתי על מרכז מבקרים אבל לא מצאתי באיזור הזה

אם כי תלוי איך הקבוצה. זה בעיקר הרצאה ואז סיור קטן במוזיאון, אז השאלה כמה הם סבלניים. (אפשר לנסוע ברכבת הקלה מקריית אריה).

וגם אולי מוזיאון של אחת המחתרות. יש בהרצליה נדמה לי, ובתל אביב
 

וכיתה ד אולי הגן החי בפ''ת?

בכיתה ה או ו וזה היה מעניין ומחכים

נכון זה לא היה כיף חיים כמו לונפארק או בריכה

אבל לפעמים טוב לפתוח את הראש לדברים קצת מעבר

רכבת כבדה או קלה. העלות פרוטות והנסיעה עצמה היא חוויה. אפשר לשלב עם ים או משהו דומה.

ראיתי בפורום פעם שיש אוטובוס קומותיים. אבל לא זוכרת איפה.

עכשיו את פארק ידידיה ברבבה.

אפשר ללכת לבריכות.

פחות אטרקציה ללכת לשם

פארק הצנירים בקדומים

יש באלון מורה איזה מעיין ומנהרה עם מים.

יש עוד הרבה

אני הייתי נוסעת לבד וגם עם אחים שלי הקטנים בגילאים הרבה יותר צעירים. וגם הרבה ילדים בגילו נוסעים לבד לפנימיות.

אבל כמו שפילה כתבה, לגבי המעבדה הייתי חוששת שלא ידע לעמוד מולם, שלא יקחו ממנו מחיר מופקע או שירצו לדבר עם מבוגר

כלומר אם קורה משהו הוא יכול להתקשר אליכם?

(אם צריך להשאיר את הטלפון שם לתיקון זה בעיה)

את יכולה להתקשר מראש ולשאול מחיר, האם האחריות מכסה וכו'?

אם התשובה היא כן לשתי השאלות הייתי שולחת.

אין דרך נוחה להגיע לשם בתחבץ

אולי כבר סידרו משהו, אבל ממה שאני יודעת זה איזור לא נגיש

רק תבדקו שוב שההליכה לא מוגזמת

*לימדתי את כולם לסרוג גם את הבנים,זה עבד יופי אצלי.

*יצירה מושקעת לסוכות.

*גם קישוט לשולחן לראש השנה

*כנל גם לשבת,עשינו אגרטלים מצנצנות ריקות למשל,חבקים מגלילי נייר סופג,בירכונים,קופות צדקה וכ'ד חילקנו גם לסבתות.

*חיפשנו קרשים מפורקים ברחוב ובנינו אדניות פשוטות,שרפרפים,לא הכל יצא מוצלח אבל הם ממש נהנו.גם נתן להם קצת מושגים

*כולם אצלי שותפים במטבח. מכינים סלטים, מבשלים,שוטפים כלים.

חגים (כרטיסי שנה טובה, קישוטים לסוכה, לימוד הלכות?)

אקולוגיה (ללמוד על זה, להכין יצירות בצורה אקולוגית, ליצור עציצים בצורה אקולוגית)

גמילות חסדים(ללכת להתנדב, להכין עוגיות וברכות לחיילים/אנשים עריריים לפני שבת)

בין אדם לחברו (ביקור חולים, כיבוד הורים) 

חוגים:

אומנות (ציור/ פיסול/ צילום)

מלאכות יד (נגרות/ קדרות/צורפות/ רקמה/ סריגה/תפירה)

בישול/אפיה

טיול

חיות

התעמלות

דרמה/ תיאטרון

נושאים:

חקלאות/ גינון (איך מגדלים חסה ואיך מוסקים זיתים ומכינים שמן זית...)

מדע/ טבע (לצפות בכוכבים, לחקור את החרקים בוואדי הסמוך לבית...)

היסטוריה/ גיאוגרפיה של ארץ ישראל

וואו, זה נשמע השקעה ממש!! כל הכבוד לך!! בהצלחה!!

זה בבית אבל אפשר לעשות גם בבית ספר

משחקי קלפים ודימיון 

משחקים חינוכיים

והוא לא נועד לפרסומות (או להבאת קישורים מכל מיני מקומות).

גם יפגע בה, גם רוב הסיכויים שלא ישתנה משהו בעקבות זה. מקסימום היא תאמר לבת שלך לחגור. זו לא אחריותנו לחנך אנשים . ממש מבינה אותך. גרה בעיר , אבל עיר קטנה , לא כבישים מהירים . ואין מצב ליסןע לא חגורים גם נסיעה של 2 דקות.