ה' שפתי תפתח

אני מאד מזדהה עם כל מי שכתבה ששרותים, מקחלות, זמנים שמתלבשים וביקורים אצל רופאים הן הזדמנויות מצויינות להתחיל להעלות את המודעות לנושא של ''הגוף שלי הוא פרטי''.

בגזרת הספרים, יש לנו ספר חמוד ובעיניי ממש מוצלח בשם ''מה שבטוח-בטוח''. יש לו כמה גרסאות (אאל״ט לציבור הדתי, לציבור החרדי ולציבור החילוני). ספר חביב כתוב בחרוזים שמתייחס למגוון גדול מאד של מצבים שיש בהם סכנה (ממים רותחים עד חציית כבישים, דרך מוגנות). עשו את זה ככה על מנת ללמד את הדברים מחד ומאידך לא להפחיד את הילדים בכך שהיו מבודדים את נושא המוגנות (מפגיעות מיניות) ומתייחסים רק אליו. מתאים לפי דעתי מגיל 4-5 והאלה, כולל שנות היסודי.

חוץ מהדבים האלה, רציתי להתייחס לעוד נקודה והיא נקודת השיח והשדר בבית. בהקשר הזה, אני מאד התחברתי למה ש@סליל יקרה כתבה. לפני כמה שנים קראתי ספר מדהים (באנגלית) של ד''ר יוכבד דבו שמדבר כולו על השאלה איך מנגישים את הנושאים הצנועים לילדים שלנו? שם היא כותבת בדיוק את מה שאמרת. הסוד הוא הטפטוף לאורך השנים (לעומת איזושהי שיחה ממוסדת ורשמית על הנושא).

תחשבו על כל הנושאים האחרים בהם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו. בריאות הגוף, נימוסים, קיום המצוות כמובן, איך להתנהג עם חברים, חשיבות הנתינה, ניהול הרגשות החזקים וכו'. כל זה לא קורה במסגרת שיחות ממוסדות ורשמיות כאלה. אלא כדרך אגב, לפי הדברים שעולים במהלך החיים. ככה אנחנו לאט לאט משפיעים על עיצוב האמונות וההתנהגויות שלהם. משפט פה, הארה שם, הסבר ברגע אחר...

מה שד''ר דבו אומרת, זה שאותו דבר צריך להנחות אותנו לגבי נושאים כמו מחזור, התפתחות הגוף (שיער, ריח, חזה), אישות, משיכה בין המינים, התמודדות עם שמירת הברית או עם צפיית תכנים בעייתיים ומוגנות.

זה נכון מכמה סיבות:

1) כי ככל שחוזרים על מסרים יותר פעמים (שוב, באגביות ובמינונים קטנים כל פעם), כך הדברים מחלחלים בצורה יותר עמוקה.

2) כי אם אנחנו לא נקדים את השיח הזה, הילדים שלנו ישמעו את הדברים מבחוץ (ובדור של היום זה קורה בגילאים ממש מוקדמים).

3) כי דווקא הגיל הקטן של הילדים הרבה פעמים מאפשר שיח הרבה יותר זורם מאשר עם מתגברים שכבר מובכים מכל העניינים האלה, אחרי שהם כבר שמעו או ראו כל מיני דברים.

4) כי כל הזדמנות של שיח פשוט כזאת פותחת את הדלת לשיח הבא. ככל שילד רואה בנו כותבת לשאלות שלו בכל הנושאים האלה, כך הוא מרגיש יותר שאנחנו הכתובת שלו לבירורים מהסוג הזה. אם נושא לא ידובר אף פעם בבית, סיכוי טוב שהילד יחוש בצורה אינטואיטיבית שההורים שלו לא בעניין של לשוחח איתו עליו, ושהוא יחפש מקורות מידע מבחוץ.

מה שד''ר דבו עוד מסבירה, זה באיזה מינון ובאיזה רמת פירוט להסביר את הדברים. הכלל שהיא תובעת הוא ללכת עם הילד. (זה מאד מתחבר למה שהרבנית זיווה מאיר כתבה בראיון שצורף בשרשור על איך לדבר לילדים על מה שהיה עם חיים ולדר). כל פעם שילד שואל משהו, כדאי קודם כל לעצור רגע ולנסות להבין מה הוא כבר יודע ומה הוא בעצם רוצה לדעת. אפשר לשאול אותו ''מה אתה חושב?'' ולפי זה להבין יותר טוב איפה הוא נמצא בסולם המידע. ואז, העיקרון הוא כל פעם לתת תשובה כמה שיותר פשוטה וכללית. אם הילד יסתפק בזה, סימן שזה מה שהוא היה מעוניין לדעת, על פי יכולת קבלת האינפורמציה שלו. אם הוא ישאל עוד, נענה לא עוד קצת. וככה נתקדם איתו צעד אחר צעד בלי להסתכן יותר מדי בלהציף אותו במידע שלא רלוונטי עדיין בשבילו ועלול להעמיס עליו רגשית כשהוא עדיין לא בשל לזה. בעצם הילד הוא מורה הדרך שלנו בשיחות כאלה. 

לדוגמה, ילד שמצא חבילת פדים:

- מה זה?

- זה פדים

- אה. (ואז הולך לשחק)

>> כנראה שהמידע הקצר הזה הספיק לו לעת עתה.

...

שעה אחר-כך הילד חוזר:

- אמא, איך קוראים לקופסה הזאת?

- איזו קופסה?

- זאת ששאלתי אותך מקודם.

- פדים.

- כן, פדים. מה זה פדים? 

- זה משהו שמגן על התחתונים כדי שהם לא יתלכלכו.

- מגן ממה?

- שאלה טובה מתוק, מה אתה חושב? מה נראה לך?

- המממ... מפיפי.

- תשובה חכמה. אבל במקרה הזה, זה מגן מדברים אחרים.

- כמו מה?

- יש לך מושג?

- לא.

- זה מגן מדם.

- מדם? למה שיהיה דם בתחתונים? זה אם נופלים ומקבלים מכה? זה כמו פלסטר?

- לא בדיוק. לבנות הגדולות ולנשים יש קצת דם שיוצא כל חודש מבין הרגליים, ולכן שמים את הפדים, כדי להגן על התחתונים.

- מה? באמת??

- כן

- זה כואב?

- בדרך כלל זה לא.

- אבל למה יש את זה??

- זה חלק מהדבים הנפלאים שה' ברא בגוף האשה כדי שיוולדו תינוקות.

- מה התינוקות נולדים בגלל הדם הזה?

- זה יותר מורכב מזה. הדם הוא חלק מאיך התינוקות נולדים.

- אה. אני רעב. אפשר טוסט?

>> כנראה שעד כאן יכולת קבלת האינפורמציה של הילד לאותה השיחה. הוא לא מעוניין לדעת יותר כרגע. ענינו לו למה שהוא רצה לדעת עד כאן. שידרנו לו שזה בסדר שהוא שואל שאלות ושאין לנו בעייה לענות לו. בפעם הבאה שהוא יפגוש שאלה מהסוג הזה, סביר שהוא יחזור למי שכבר ענתה לו לשאלות קודמות. 

[מותר ורצוי להכין לעצמינו תשובות לשאלות אפשריות של הילדים שלנו מבעוד מועד. אבל אם קורה והם תופסים אותנו לא מוכנים אפשר לגמרי להגיד ''אני רוצה לחשוב על התשובה ואני אחזור אליך''. ולחזור אליו לשיחת המשך אחרי שנברר בינינו לבין עצמינו מה אנחנו רוצים לענות].

הבאתי את הנקודה הכללית הזאת בגלל שבעיניי היא נוגעת באופן ישיר לנושא הזה של המוגנות. ככל שנהיה בית שבו הילדים מרגישים שהם יכולים לשאול אותנו שאלות, ככה עולים הסיכויים שהם גם ישתפו אותנו אם וכאשר משהו בעייתי יעלה בחיים שלהם.

הרבה פגיעות הן פגיעות שלא קורות בבת אחת אלא שמתבצעות בהמשכים. בהרבה מקרים הפוגע מתקרב לאט לאט, עובר גבול דק, ואז עוד אחד, ועוד אחד. בזכות תקשורת פתוחה בין הילדים לבין הוריהם, עולים הסיכויים שבכל אחת מהשלבים האלה הילד יגש לאמא או לאבא שלו ויספר לו מה קורה איתו. בזכות תקשורת פתוחה גם עולים הסיכויים שאחרי פגיעה ממשית (חס ושלום!) הילד יגש ויספר להוריו. זה ממש משמעותי כי אחד הדברים הכי נוראים בעניין הזה זה כשיש מצב של פגיעות חוזרות. זה עלול לקרות אם הילד מרגיש שאין לו את מי לשתף.

***

מאיזה גיל לדבר על כל זה? לגבי פרטיות במקלחות, שרותים וכו' - מהגיל שהם מדברים מספיק כדי להבין הוראות כאלה. ומה עם כל המסביב? שאלה גדולה ממש.

* תשובה אפשרית אחת היא ללכת לפי השאלות של הילדים, שזה מהגיל שהם מדברים בעצם.

* תשובה נוספת היא ליזום אנחנו נושאים מסויימים. לדוגמה אם אנחנו רוצים ללמד אותם כללי בטיחות חדשים כשהם מתחילים לחזור לבד מבית הספר (סביב כיתה ג'-ד'). או אם רוצים לתווך להם משהו מהאקטואליה (כמו שהיה השבוע) כי אנחנו מאמינים שזה חשוב (אני בסוף דיברתי על הדברים עם בן ה-9 שלי כי הוא היה קורא דברים שלו וכי הנחתי שהוא ישמע על זה. לא סיפרתי לבת ה-7 שלי כי היא לא הכירה את חיים ולדר).

***

ואני רוצה גם להתייחס לחשש להכניס פחדים לראש של הילדים שלנו. וואי, כמה-כמה אני מזדהה עם זה!!!

אבל כמה שאני לא מתבוננת על הדברים מכל זווית אפשרית, אני כל הזמן חוזרת למסקנה שהאלטרנטיבה יותר גרועה ומסוכנת. אני יכולה לשתוק או להתחמק. זה הרי יותר נוח. אבל המחירים עלולים להיות גדולים חלילה. אז אני מרגישה שבדור שלנו, אין לי אפשרות אמתית לבחור בשתיקה כדי להגן על הנפש הרכה שלהם. אני מדברת איתם בראש ובראשונה *כדי* להגן על הנפש הרכה הזאת שלהם.

וכאן באמת עוזר לי לפתוח כל שיחה או הסבר כזה עם הילדים ב''ה' שפתיי תפתח''. שאזכה ללמד בלי להפחיד ולתווך בלי להעמיס. 

ושוב - העיקרון הנ''ל של ''ללכת עם הילד'' מרגיע במידה רבה מהבחינה הזאת. אני לא תמיד מרגישה ביטחון מלא כשאני מדברת איתם. זה נעשה בזהירות ובתפילה ממש. אבל אני מרגישה שזה כן עיקרון ברור שעושה לי סדר ועוזר לי.

שה' ישמור לנו ולכל עם ישראל על הילדים הטהורים שלנו ושנדע תמיד רק טוב!!!

בס''ד

* כשאנחנו יוצאים למקומות הומי אדם, אני אומרת לילדים לשים לב כל הזמן שנישאר ביחד וכו' ושגם אנחנו נשים לב כל הזמן עליהם. אבל אם חלילה קורה והם לא מוצאים אותנו, שהם יפנו לאמא לילדים שנראית להם נחמדה ויבקשו עזרה כדי למצוא אותנו. זה כלל שחזרנו עליהם כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות. בחלק מהפעמים שאלו למה דווקא אמא וכו' וזאת הזדמנות להתחיל לענות ולהרחיב, שוב לפי השאלות שלהם ומה שהם כנראה מסוגלים לשמוע. שיחה כזאת מתחילה מאמירה ש*אנחנו* אמרנו אותה. (= המטרה העיקרית של האמירה הזאת היא ללמד אותם מה לעשות תכלס עם הם לא יראו אותנו ח''ו. בדרך אגב זה גם עשוי להוות הזדמנות לשיחה יותר רחבה על הנושא, אם הם ישאלו שאלות).

* כשהשתתפתי בסדנה להגנה עצמית, סיפרתי לילדים לאן אני הולכת ולימדתי אותם את שלושת הלמ''דים: לרוץ (לברוח), לצעוק (לעזרה), לספר (את מה שקרה למבוגר שסומכים עליו). ואז תרגלנו כמו בסדנה את צעקת ה''לא!''. זה היה יזום ממני.

* כשהבן שלי יצא פעם ראשונה לבד מהבית, אמרתי לו שיש כלל שהוא צריך להכיר וזה שאם במקרה מישהו או משהי מבקשים ממנו להתלוות אליהם, הוא בשום פנים ואופן צריך לסרב. כולל אם מישהו מציג את זה כבקשת עזרה (''ילד, תוכל לעזור לי לסחוב את השקית הזאת, אני גרה ממש ממול''). זה כלל שהצגתי לו באופן יזום.

* כשהפרשה של חיים ולדר התפוצצה, סיפרתי מיוזמתי (אחרי הרבה לבטים כאמור) שיש עכשיו האשמות נגד חיים ולדר על כך שהוא פגע באנשים. הוא שאל מה הוא עשה ועניתי שהוא נגע בנשים ובילדים ללא רשותן.

* כנ''ל אחרי ההתאבדות שלו. פניתי אליו מיוזמתי (אחרי עוד יותר לבטים) וסיפרתי לו את מה שהיה. זה הוביל לשיחה שלמה על הרבה נושאים, לפי השאלות שהוא העלה. אבל אני זאת שפתחתי, כשעדכנתי אותו במה שקרה.

* ומתחברת למה ש@מחי כתבה. גם קריאה בספר (כן, זה אותו ספר ) היא הזדמנות מעולה לפתוח דברים או לגרום להם לשאול שאלות.

זה יותר ברור לך? 🙂

שוב מסיימת בתפילה כי אנחנו כ''כ זקוקים לזה - שה' ישים בפינו את המילים הנכונות ושימור מכל משמר על כולנו.

תראי מה כתוב באתר של "לתת פה" על איך לדבר בלי להפחיד -

https://www.latetpe.org.il/blank-35

יש להם הסברים יפים

אני מבינה שזה חלק מגיל ההתבגרות, אבל זה לא הופך לנחמד יותר.

🫂

זה ההסבר שלך

אמרתי לה- 'כי אני עייפה וצריכה לנוח'

אני לא נותנת הסברים שמצדיקים את ההחלטות שלי

גם כי אין צורך וגם כי זה פותח אפשרות דיון לא רצויה

הייתי עונה בסתמיות 'רואים' 'ככה'

או מתעלמת מהשאלה

תלוי בטון שהיא נשאלה

בדיוקכך.

הבעיה שאנחנו המון פעמים מתנצלות, ממה שאני קוראת אותך את לא חיה את חייך כך ואת צודקת לגמרי, אבל רובינו כן

רוב האנשים מצטדקים וגם מתנצלים כששואלים אותם (ובמיוחד נשים)

כדי להגיב אחרת

צריך להיות מודעים להשלכות התגובה ולהתאמן להגיב אחרת

(זו יכולת נרכשת)

בשיח הורה ילד

זה הכי משמעותי

כי ההשפעה של ההורה על השיח היא כמעט מוחלטת

(בניגוד לשיח בין מבוגרים

ששם ל2 אנשים יש השפעה על השיחה

ותגובה אחרת עוזרת

אבל השיח תלוי גם בצד השני)

משפט כזה היה מוציא אותי מדעתי, כל הכבוד שהלכת לחדר ולא צעקת עליה, אני לא הייתי מצליחה.
 

מאוד קשה לי שהמתבגרות שלי לא עוזרות בבית בכלל. ברמות שמזעזעות אותי. אצלנו שיחות הבהרה עוזרות, לצערי לזמן קצר מדי...

מציעה לשבת איתה לשיחה ולשקף את המצב מהצד שלך, למשל מה את עשית מהבוקר ומה היא. וכמה היא מקבלת מהבית ולא נותנת. (ארוחות, שימוש בכלים שמישהו צריך אח''כ לשטוף, קניות, הסעות, כביסות וכו') האמת שבעיני זה משפט כל כך חצוף, שהייתי מבהירה בהזדמנות קרובה באופן חד משמעי שלא מדברים ככה לאמא. ושלראות סרט זה הרבה פחות חמור מגאווה וחוצפה... אבל איך שאת מכירה אותה ואת הדינמיקה בבית, תעשו מה שנכון לכם

את אמא מדהימה, שהצלחת לא להגיב לה! אני בטוח הייתי מתפרצת מיד...

האמת, שאולי במצב כזה לא נכון להתאפק, וכן צריך להעמיד אותה במקום מיד - לא מתוך התנצחות, אלא פשוט כהעמדת גבולות, שלא מדברים ככה לאמא בשום אופן.

מניחה שזו לא פעם ראשונה שהיא אומרת פנינים כאלה... חיבוק לך❤️ אולי אחרי המלחמה כדאי לשקול הדרכת הורים, כדי לדעת איך להתמודד מולה...

אני כן חושבת שצריך לדבר ולשתף, אם קשה בשיחה אפשר במכתב, בסוף אנחנו אחראים על החינוך ואם לא תספרי לה שנפגעת ושזה ממש לא היה במקום איך היא תלמד?

כשהיה לי מקרה דומה והייתי עצבנית ביקשתי מה AI לנסח מכתב ודייקתי אותו עד שהיה נראה לי קולע.

לא בהכרח שזה יעזור ויהפוך אותה 180 מעלות אבל אותי זה הרגיע שעשיתי את ההשתדלות שלי, כי למרות שאני טיפוס  שנמנע מויכוחים יש מצבים שזה הכרחי..

תקראי לה לחדר לשיחה ותלמדי אותה

שכדי ליצור אמא רגועה עם כוחות

אמהות צריכות לאכול אוכל איכותי גם אם זה במחיר סרט.

ושאם יש לה ביקורת שתתכבד ותשמור על האחים או שתעזור קצת כדי שלא תקרסי כשהפרינססה מסתובבת עם חברות.

סתם. לא יודנת כמה חכם להגיד את זה אבל אני מבינה אותך כל כך ושולחת חיבוק.

הייתי בהדרכת הורים ספציפית עליה, כי היא באמת ילדה שמאתגרת אותי באופן מיוחד (בעלי טוען שזה בגלל 'היא ממש דומה לי. אני לא רואה את זה, אבל כן מעריכה את הדעה שלו, אז כנראה שיש בזה משהו).

אולי אני צריכה לחזור, כי זה כן הועיל לתקופה מסוימת, ועכשיו אני מרגישה ששוב אנחנו מתרחקות.

וכמובן שהחופש הזה שלה, מול כמות העבודה שלי, לא מוסיף רוגע. זה מתסכל ברמות.

אבא שלה באמת מצליח לגרום לה לעשות דברים.

אבל כשהוא לא כאן, אני לא.

היה לה בעקרון תפקיד מוגדר, היא פשוט לא היתה עושה אותו. כשהיינו מתעקשים, היתה עושה עקום בצורה שיותר פוגעת ממועילה.

הקטע שבעלי מצליח להוציא ממנה קצת עזרה (עם תלונות, אבל לפחות משהו), לכן ברור לי שהנקודה היא הדינמיקה ביני לבינה.

אנחנו כהורים אשמים בזה.

אנחנו כל הזמן משדרים להם כמה דברים בעייתיים

1) הורה צריך להכיל כל הזמן

2) הורה הביא ילדים לעולם כך שכל התחזוקה היא בעייה שלו והוא צריך להתמודד עם זה

3) מותר להשתגע בגיל ההתבגרות

4) הורה צריך להיות תמיד חינוכי, נחמד וכספומט

5) אין ילד רע, יש ילד שרע לו

6) הורה צריך להיראות טוב ,לשדר שמחה ולהיות מוכן לכל תרחיש

7) העיקר שילד ישתף אותנו

8) מערכת החינוך לא טובה

9) מורה צריך למצוא גישה לכל ילד ולתת יחס אישי

10) צריך לאהוב את הילד בלי תנאי

יוצא שילדים מקבלים מסר שהם לא אשמים בכלום אף פעם , לא אחראים על שום דבר והורה צריך לשמוח כשבכלל משתפים אותו. וגם אם הם עושים בעיות , הורה עדיין חייב להם כי הוליד אותם.

ומה טוב בכלל בחינוך ביתי או חיתול רב-פעמי? 

אבל פחות אהבתי את הקביעה של "אנחנו ההורים אשמים בזה"...

אשמה עצמית לא תוביל לשום מקום בשום מצב.

יש דברים שאפשר לשנות בהתנהלות ובדינמיקה כדי לנסות לשנות, אבל יש גם אופי מולד של ילד, שההורה לא אשם בו... (וגם הילד לא, כמובן, וצריך לעזור לו ולכוון אותו לטוב - ככל האפשר)

נכון זה לא אשמת ההורים זה אשמת התרבות

ההורים שלי לא שידרו לי את רוב הדברים שהיא כתבה, בכל זאת איכשהו קיבלתי את זה מהסביבה

והתפיסות האלו יצרו לי ביקורות שונות על ההורים שלי (מודה בצער)

אין ספק שאם גם ההורים מושפעים מהחשיבה הזאת זה יותר רציני

סליחה על הפלישה, תגובה גאונית. ומאד מעוררת מחשבה

קודם כל כואב לקרוא את זה , ואין ספק שאת חשובה קודם כל ורק שתשקיעי בעצמך יהיה לך את הסבלנות להשקיע באחר(:

אז לא להזניח את עצמך תמיד לחשוב עליך , גם בנקיונות גם בבאלגן .

5 דק קפה לפני עם עוגה .. לשבת בחוץ לשמוע רגע שיר שאת אוהבת .. זה לא חייב להיות הפסקות של חצי יום. ( וגם זה מותר )

לגבי הבת שלך 2 דברים

1. היא מנסה לדבר איתך ( גם אם עקום , היא רוצה תשומת לב , לפעמים ילדים עוקצים דווקא במקום שכואב , כי כואב לה משהו , בדרך כלל זה שלא רואים אותה מספיק .. תנסי מתי שאת נינוחה ואין לך עומס לדבר איתה ככה בכיף. . ובלי מגננות .

2. יש פה גם חוסר כבוד , זה לא אומר שהיא רעה זה בדרך כלל אומר שעובר עליה משהו , אבל זה לא צריך לצאת עליך .

תגידי לה אני מבינה שחשוב לך החינוך שלהם ( באמת ולא בציניות) עם זאת תביני שאת מתנהגת בחוסר כבוד את קודם כל מזלזלת בעצמך ובי כאמא 

( גילוי נאות אמא אני לא , אבל עבדתי מלא עם ילדים ונוער עם בעיות התנהגות)
 

באמת אחרי שנת לילה אני מבינה שהיא רצתה לקבל קצת זמן של קשר ויחס.

אולי היא קיוותה ששמתי לאחים שלה סרט כדי שאוכל לדבר איתה רגוע, והתאכזבה שלא זו היתה הסיבה...

האמת שמהחוצפה עצמה אני כבר לא מתרגשת.

מבחינתי זה כמו שלקטן בורח לפעמים פיפי- מתחלקות לה אמירות פוגעניות, אני הולכת עד יעבור זעם.

היא יודעת מה מותר להגיד ומה לא, ובדרך כלל אני לא כזה מתרגשת מפליטות פה שלה (אבל, כמו שכתבתי למעלה, זה גם היה משהו קיצוני, וגם היא תפסה אותי בזמן שגם ככה הייתי על הקצה).

לפחות עברנו את השלב שהיא אומרת את זה בצרחות...

בטח בזמן הזה. היו לנו לא מעט פיצוצים קולניים עם המתבגרים (בעיקר אחת מהם) כולל בדיוק בשנייה שאחותי הגיעה לקחת משהו ושמעה צרחות הדדיות, זה לא ממקום שאומר שזה בסדר, רק לנרמל שזה קורה ולכולם, כולנו על הקצה

אני חושבת שטוב שאת דואגת לעצמך, וזה גם אולי לא סבבה שהיא קמה מאוחר, אבל הרבה נוער בגילה קם סופר מאוחר.

 צריך למצוא זמן רגוע לדבר איתה לשמוע מה יושב עליה ולמסות למצוא דרך להציב דרישה וגם לראות אותה.

בהצלחה יקרה!!!

יש כל כך הרבה דברים הישרדותיים, sos שחייבים לעשות בדחיפות- שאין זמן לילדים שהם לכאורה עצמאיים ומסתדרים לבד.

אולי זאת היתה קריאת השכמה לראות אותה יותר.

מצד שני, בכנות, איפה אני מכניסה גם את זה ללו''ז???

אוף.

קשה להיות הורים במלחמה.

אם תצליחי למצוא אפילו כמה דקות, רצוי בשעות הלילה שהקטנים כבר לא מסביב, לדבר איתה טיפה, ובעיקר להקשיב לה, זה מצוין. תנסי, רק אם יתאפשר.

זה באמת באמת קשוח

קודם כל נשמע מתסכל ומקומם

הקושי של הזמן הזה והעומס

זה שהגדולה מרוכזת בעצמה, וגם מבקרת, ולא מושיטה עזרה

תחושה שהאמא השניה מורידה אותך

ממש ממש קשוח.

בסוף הכל יושב על החוויה שלנו בתוך עצמנו,תחושה שאולי לא הצלחתי או לא הייתי אמא מספיק טובה היוםוהיא מכאיבה, ועוד יותר אם מישהו מגרד אותה, ופי כמה כשמסובבים את הסכין.

תחבקי את עצמך, תכאבי את התחושה,

ותזכרי שלמרות שזה מה שאת מרגישה כרגע,

הכל בע"ה יעבור ואת בוודאי אמא נהדרת ומשקיעה.

אחרי שתעבדי את מה שנגע בך וטלטל אותך, נשמע ששווה לתפוס שיחה עם הבת על הציפיה שלך ממנה, ובכללי על התחושה ואולי גם על האמירה הזאת (נשמע שגם לה יש תסכולים מסויימים, ושווה אולי לאפשר לה לשוחח על זה כשתהיי פנויה לשמוע)

עושים אולי גם שיקומיים, לא בטוחה

לרוב שיש שאלה רגשית עמוקה

עושים אבחון עם כלים רגשיים וגם מבחן אינטליגנציה 

ספציפי לאוטיזם עם כלים מותאמים.

שזה נערך ע''י התפתחותיים, קליניים של הילד וגם שיקומיים החינוכיים שעברו הכשרה 

אבל בפועל האבחון הזה לא אבחן אוטיזם (צריך אבחון אדוס בשביל זה).

כך שאם זה החשד אצלכם - עדיף ללכת ישירות לאבחון אדוס אצל פסיכולוג שמומחה בזה... (וצריך גם לאבחן אצל פסיכיאטר)

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

יכול להיות שזה יותר לילדים אבל שווה לבדוק

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

שלי

ואת זה אני לא אוהבת 

ולקח לי זמן להתחבר

אני שואלת האם בכלל להעיר את המתבגרים, זה בהכרח נכון?

ברור שהוא מעדיף לישון עד שעות הבוצר

מצד שני כן חשוב לי הגבולות, ולשמור על סדר יום ברור.

לקום בשעה נורמלית

מתלבטת בעניין 

ברור שצריך לשאוף לנפרדות ולהעביר אחריות לילד. אבל לפעמים זה לא מתאים.

אם הבחירה בין להעיר או להגיע למצב שילד קם מאוחר , מפסיד חלק מיום לימודים , אז ברור שעדיף להעיר.

ממה שאני רואה כאמא לכמה מתבגרים , יש היום המון נשירה מבית ספר. גם מלחמה תרמה לזה

בישיבה אני מתארת לעצמי שהוא כן קם בזמן

אני נוטה יותר להמשיך לעמוד על זה, פשוט הוא אומר לי שאת כל החברים שלו לא מכירים ומאפשרים להם לקום מתי שבא להם

אני באמת שומעת דעה כזאת פופולורית

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.