שאלה-אביה =)
למה אנחנו בוכים כשאנשים מתים?
הרי הם עברו עכשיו למקום טוב יותר, טוב להם שם.
אז אם אנחנו בוכים עליהם בגלל שאנחנו אוהבים אותם- אז אנחנו צכים לשמוח בשבילם, כי אנחנו אוהבים אותם ועכשיו טוב להם!
טוב יותר להם, וטוב יותר לנו- כי אם הם מתו, כנראה שנגמר התפקיד שלהם בעולם- ומה הם יעשו בעולם אם אין להם תפקיד? אז בכלל צריך לשמוח איתם על זה שהם סיימו תתפקיד שלהם בהצלחה!
ומה אנחנו נעשה איתם בעולם אם אין להם תפקיד? הם רק יפריעו לנו בתפקיד שלנו?
 
 
אנחנו בוכים על זה שהם יחסרו לנו בעולם הזה.<אריאל>
אני חושבת שזה כמה דברים-אורושקוש
דבר ראשון- לנו קשה להבין את זה ששם יהיה להם יותר טוב, בשבילנו מוות, הוא אכזרי, קשה,כואב, רע.. וקשה לנו להבין שבעצם שמה באמת יהיה להם יותר טוב.
 
דבר שני- אנחנו בוכים על מי שהשאירו כאן. למשל המורה שלי, תהילה מלאכי שנהרגה בתאונת דרכים, בכתי על הילדים המסכנים שהיא השאירה אחריה,על הבעל שלה.
 
ועוד משו- אולי יש כאן גם סוג של אגואיסטיות מצדינו..קשה לנו שלקחו לנו אותם, אנחנו כאילו בוכים גם על עצמינו.
אין לי להוסיף ענו לך :]Breathing Fire
טכנית-- בוכים בגלל אגואיסטיות..לאל
זה נשמע מגעיל, אבל אנחנו בוכים כי א-נ-ח-נ-ו מתגעגעים למת, רוצים שהוא יבוא.. הוא חסר ל-נ-ו..מבין?..אנחנו בוכים כי אנחנו עצובים עלזה שלא יהיה לנו יותר את האדם הזה, שהיה כ"כ יקר לנו..
 
במילה אחת- אגואיזם..
 
 
וזה שמבינים שזה לטובת המת, אני מניחה שזה תלוי איך הוא מת, ומה היה הקשר ביניכם...
כי נגיד אם הוא היה, טוב-זה לא יפה,- אבל נגיד אבא מכה או משו, בצורה ממש חריפה, אני לא יודעת כמה מקווים שיהיה לו טוב שם, עם כל הרצון הטוב וכל זה..
כי הם חסרים לנו,הסנה-בוער
וקשה לנו בלעדיהם, וכי אנחנו מתגעגעים אליהם.
>>>אביה =)
אוקיי, אז אמרת שזה בגלל שהם חסרים לנו, בגלל שאנחנו אגואיסטים-
 
אז מה, מה קורה פה? האגואיזם שלנו לא עוזב אותנו אף פעם?
אנחנו באמת כל- כך שקועים בעצמנו?
חושבים רק על עצמנו?
אז אם אני באתי לאולפנה וראיתי את כולם שם בוכות בגלל מה שקרה- כל אחת בכתה על עצמה?
הן חשבו רק על עצמם?
זה נורא!
 
 
ממ...
לאל- אני בת.
זה יותר עמוק מזה....עם שאיפה גדולה
אם המוות היה טראגי- חושבים כמה מזעזע היה לאדם שנפטר....
ואם רבנו לפני עם האדם הזה- מרגישים שבגללנו הוא מת עם החמצה (הוא מגיע לעולם האמת קצת זמן אחרי שעשה עברה...)
וכן, קשה לנו עם זה שלא נוכל יותר לדבר, לתקן, להרגיש ולחוות שום עניין עם האדם הזה.
ולא, הכאב הזה אינו פסול- עובדה- יש שבוע להתאבל ואחכ עוד חודש ואז עוד שנה שלימה (וכן יש עוד סיבות לזמנים הללו)
זה דבר טבעי ולגיטימי...
מממ סורילאל
ויש לי עוד תגובה, אבל אני חייבת לעוף.. בערב אולי..=]
כן, כל אחת בכתה על שהיארננ.
פספסה את הנפטרת. היא יותר לא תראה אותה. היא יותר לא תדבר ותיפגש איתה. כל האחת עם האני שלה. וככה זה. כולנו שקועים בעמנו. פעם חשבת על מת- איזה כיף!! טוב לו עכשיו!! ?? תנסי. זה יגרום לך לבכות. אדם לא יכול לקבל את זה. הוא חושב על עצמו!! כשאמרתי את זה על דודה שנפטרה כמעט הרגו אותי, כי נולדנו ונמות סציומטים ואגואיסטים! ככה זה...
הבכי נובע מאגואיזם בעיקרזה אני היועץ
למרות שאנו יודעים שהם עברו לעולם שכולו טוב-קשה לנו להשלים עם זה שלא נראה אותם יותר.
כי אהבנו אותם,ועכשיו הם עזבו אותנו..
וואוו אני מדבר ממש מניסיון..בימים אלהcalvin
בוכים כי לעולם לא נראה אותו ואחנונ מתגעגעים לכל הרגעים הנפלאים שהיו איתו..סוג של אגואיסטיתו ואי הבנה שטוב לו
אי השלמה, לא הבנה.רננ.
אנחנו יודעים טוב מאוד ומבינים מצוין שטוב לו, רק לא משלימים עם זה. וברגע שמפסיקים לבכות- סימן שמשלימים אט-אט... או שמתחילים לשכוח...
כי אנחנו מתגעגעים...מרב14
אבל יש לי שאלה... אם ככה.. למה יש מנהגי אבלות? הרי זה לא באמת עצוב...
מרב ...יש כאב מה לעשות ....אביהש
הקב"ה נותן לנו דרך טובה ובטוחה לעבור אותו שלא נשקע בו בייאוש...
 
שלא נתעלם מהחי .....
 
הקב"ה נתן לנו תורה שהיא תורת חיים שנותנת לנו דרך להתמודד עם כל דבר אז גם עם זה...
אבל האגואיסטיות הזאת טובה..brazilao
איך אגואיזם יכוללהיות טוב?אביה =)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנוכיות (או אגואיזם או אגוטיזם) היא מושג המדבר על אדם שהוא עצמו נמצא בראש מעייניו, והוא הראשון לסדר העדיפויות שלו.

כי לא כל בן אדם הוא רעbrazilao
יש אנשים שבוכים על הצער שחוותה המשפחה של הנפטר...
זה לא רק אי השלמה. זה גם אי הבנה.אורושקוש
מה לעשות. אנחנו בני אדם. קשה לנו להבין את זה.. כי אנחנו בתור אנשים מפחדים פחד מוות מהמוות. מוות בשבלינו הוא אחד הדברים הרעים שיכולים לקרות. אז אנחנו לא מסוגלים להבין שיכול להיות מישו שכן יהיה לו טוב מהמוות-שבשבילנו הוא אכזר ונורא.
יש בזה משו .....(זה אני היועץ...)אביהש
אנחנו בוכים מגעגוע. למה שהיה ולא יהיה עוד.בקטנה
"ראויה השמחה כאשר יש מציאות שלמה.נקדש את שמך..
ואין לך מציאות יותר שלמה מנישואי חתן וכלה". (המהר"ל) (שלום לבל"חיות שנכנסו!!)
 
כיום המציאות שלנו אינה שלמה מעצם חסרון בית המקדש וכו' וממילא איננו יכולים להיות שמחים באמת.
כמו בנישואי חתן וכלה - על אף שכרגע ביהמ"ק אינו בנוי והמציאות הכללית לא באמת שלמה, בינשואיהם ישנה מעין-יצירת-מציאות-שלמה ומגיעה השמחה.
 
אז על אף שהמציאות הכללית של כל עמ"י אינה שלמה, בכל זאת, כאשר אדם נפטר יש איזה חוסר במציאות שלך יותר ממה שהיה קודם לכן, וממילא אם אין שמחה יש צער (ולא עצב)*.
 
חז"ל שהבינו את נפש האדם, הבינו שיש לו איזה חוסר במציאות והוא מצטער על כך, קבעו זמנים להתאבל על המת.
(שים לב, ששנה לאחר הפטירה - "גזירה על המת שישתכח מן הלב". חז"ל מבינים שאי אפשר שאדם יחיה כל חייו בצער.
כאשר מזכירים אימרה זאת של חז"ל, השאלה הראשונה שמתעוררת היא: מדוע אנו מתאבלים חורבן ביהמ"ק שקרה לפני יותר מ2000 שנה? להרחיב בזה, או להשאיר לכם את זה למחשבה?  )
_____
 
*אז למה הדיוק של 'צער' ולא 'עצב'? ארחיב בלנ"ד בהמשך, פשוט אין לי זמן עכשיו. 
 
 
 
 
אמממ... אני רואה שהשרשור כמעט עף לעמוד 3...נקדש את שמך..
אממ.. אז מישהו בכלל קרא ומעוניין בהרחבה?
 
טוב, גם אם כן וגם אם לא, משפט קטנטן מאורות הקודש:
 
"את כל המידות אפשר להעלותן לשורשן החיובי חוץ מן העצבות שאין לה שורש כלל"
(ציטוט מהראש..לא בטוחה אם זה מדויק...)
סבתא שלי ז"ל תמיד אמרה:קינמון
"כשאדם נולד- הוא בוכה וכולם שמחים
וכשאדם נפטר- הוא שמח וכולם בוכים"

יש עצב מצד האמת בפטירה של בנ"א. יש ערך לחיים- אם המוות היה כ"כ טוב- אז למה אנחנו חיים?
כי יש ערך גבוהה לחיים. כל אדם שחי יכול עדיין לתקן, להוסיף טוב, וכאשר בנ"א נפטר- הוא לא יכול יותר.
ולגבי המבט של עולם יותר טוב- כשבנ"א נפטר הוא הולך למשפט, זאת הסיבה שאנחנו עושים דברים לעילוי נשמתו, ואומרים שבשנה הראשונה הוא מקבל עונשים על כל העבירות שהוא עשה. ואומרים שזה המקור לשנת אבל- כדי שנוכל לעזור לו.

אז זה לא בא רק מאגואיסטיות. (אבל גם)

אם זה היה אדם טובאילת 675
בוכים גם כי הוא עלה עם כמות מסויימת של זכויות, ולא יותר.
אם הוא היה בן אדם צעיר, בוכים על כל הדברים שהוא לא הספיק לעשות.
אם זה היה מוות טראגי, בוכים על הכאב שהיה מנת חלקם בעת המוות.
אם רבים איתו לפני התאונה, בוכים על זה שהוא נפטר עם כעס עלינו בליבו.
בוכים גם על זה שנפרדנו ממנו.
בוכים אם הם השאירו מאחור משפחה, ילדים, אחים, בעל/אישה, הורים.
בוכים כי לא שהינו מספיק זמן איתם
אם היה יום אחד שבו לא ענינו להם בוקר טוב, או כל  דבר אחר בסגנון, בוכים על הפיספוס, ההחמצה.
לפעמים בוכים כי לא נפרדנו.
בוכים על כל הדברים שהם רצו לעשות, ולא הספיקו. 
                                                              
דבר תורה מעולהאילת 675
פשוט מעלה מחשבות.
שכוייח!    
אולי זה בגלל-נאוה-
שאנחנו מרגישים את החוסר...
 
למשל, להבדיל אלף אלפי הבדות, כמישהו צם- אסור לו לאכול ואז הוא מרגיש את הרעב חזק מתמיד.
 
אז נראה לי שככה זה כשמישהו עוזב אותנו ( לא עלינו) אנחנו יודעים שהוא כבר לא יהיה פה איתנו ולא ידבר איתנו וכו...ואנחנו מתחילים להרגיש בחיסרון ...
 
מקוווה שהובנתי.
ושבעז"ה נזכה רק לבשורות טובות
*סליחה הגבתי בטעות בשירשור הלא נכוןאילת 675אחרונה
סתם שתדעי, ככל שהם יותר בעולם יש להם אפשרות לקייםהוד':)
עוד מצוות.
זה לא ידוע לנו אם הם סיימו את בהתפקיד שלהם בעולם, אני פשוט צריכים להבין שזה הכי טוב בשבילם..
זה לא בטוח שזה טוב בשבילםbrazilao
לפעמים הם עשו מעשים רעים כל חייהם...
........דוגריתת
אנחנו בוכים כי הם חסרים לנו לא בגלל שרע להם או משו...
אנחנו עצובים, כי עם כל הכבוד אנחנו לא מביניםבצי.ג
חשבונות שמים.
אני לא חדשההרהמורניק

למה כ"כ משעמם פה?????

כולם כבר התבגרו ועברו לצמ"עאיגנוטוס פברל

או לשטו"ל

לא ככה - נהיה יבש כי לא מצטרפים חדשים במקום אלוGini
שהתבגרו ועברו לפורומים של הגילאים היותר גדולים 
כולנו יבשים 🙁🙁Gini
וואלה!! אני גםההרהמורניק
אני חדשההודיה לה':)אחרונה
למה באמת
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

את יכולה להפסיק להספיםנקדימון

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.


 

אולי די כבר?!

נשמע סיפור מענייןקעלעברימבאראחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 

הנוער הדתי לאומי לאן הוא הולך בצבא ?אביגיל מלאך

האם אתם חושבים שכל הנערים של הציבור הדתי לאומי מכוון ליחדות עילית או גם למקומות רגילים אחרים ?

הציבור הדתי לאומי - מגיע לכל היחידות והתפקידיםזמירות

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

..יהודי חסידיאחרונה

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

הפצות!!יהודי חסידי

ב"ה אנחנו זוכים להקים ארגון שיעודד את כולנו ביחד לצאת להפצות, להתחבר לצמא הגדול שיש בעם ישראל להתחבר לאבינו שבשמיים.

 הארגון הוקם אחרי שבסוכות האחרון היה אירוע גדול בתל אביב - 'טולולולב - נוטלים לולב בתל אביב' שהשתתפו בו למעלה ממאתים בחורי ישיבות מישיבות שונות, ולמעלה מ-10,000!! יהודים זכו ליטול לולב.

 

בעז"ה ביום חמישי הקרוב יהיה אירוע השקה בהתוועדות 'צמאה' של הישיבות גבוהות __מגיעים ומתחברים דפוס .pdf

 

יצא עלון יפה, עלון (6).pdf מוזמנים לראות.

 

 

כמו כן יש אתר נחמד מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

 

אשמח לתגובות....

וואודומיה תהילה
מדהים!
קצת תמונות מהפעילותיהודי חסידי

וקצת תמונות מהאירוע בבניני האומהיהודי חסידי
סיפוריהודי חסידיאחרונה

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

 

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

מחפשים בני נוער לכתבהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

תודה  

כתבה לנוער על שמירת נגיעהדבדב

לכתבה על שמירת נגיעה לנוער דתי לעולם קטן (השבועון)

מחפשים: שני בנים ובת (דתיים) - לראיון קצר בטלפון 

על איך הם רואים את הדברים, מה המצב בשטח בנושא ועוד מספר שאלות.

 

אפשר גם אנונימי אם לא נוח בשם המלא.

 

אם מתאים לכם - אנא פנו לנדב בווטאסאפ בלבד 0545645411

 

תודה  

חיפוש קוראים לסיפור על נער מתבגר מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר מהווי נערותו של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הסיפור:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

אולי יעניין אותך