מן הסתם לכולנו יצא לפחות פעם אחת בחיים שהחמיאו לנו, ואנחנו הכחשנו את זה.
למה בעצם אנחנו עושים את זה?
כי בד"כ מי שאומר רק 'תודה' על המחמאה ולא מכחיש את זה - נחשב ל'חש'. היום אנחנו רגילים לא לומר על עצמנו שומדבר טוב, כדי שלא יחשבו שאנחנו 'חשים', או במילה אחרת - מתגאים.

אז בעצם מכאן נובע שאדם שנחשב לעניו בחברה שלנו - זה אדם חסר עמוד שדרה, שלא מאמין בעצמו, וחושב שהוא לא טוב בכלום.
אבל רגע, זה נראה לכם באמת האידיאל להיות אדם כזה חלש, שלא באמת מעירך את עצמו?
אז זהו שלא.
אדם שעניו באמת, זה אדם שיודע שב"ה יש הרבה דברים שהוא טוב בהם, א-ב-ל - ופה מגיע אבל ענק - את הכל ה' נתן לו, אין לו שומדבר בזכות עצמו. 
זאת אומרת שכן, יכול להיות שאתה מנגן ממש יפה, ואתה לא צריך להכחיש את זה כל פעם שאומרים לך את זה - אבל אתה צריך תמיד לזכור שה' הוא זה שנתן לך את הכישרון הזה כדי שתוכל להשפיע טוב בעולם, זה חלק מהשליחות שלך פה בעולם. ואם לא תנצל את הכישרון הזה - לא תעזור לאף אחד.

בפרשת השבוע (פרשת וישלח) - יעקב אומר:
"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"

בעצם יעקב אומר פה שהוא קטן. לא באמת מגיע לו להצליח.
אבל כרגע ראינו שאדם עניו באמת זה אדם שיודע שיש דברים שהוא טוב בהם, ולא מכחיש את זה. 
אז איך זה מסתדר?!

 

אנחנו יודעים שה' נתן לנו תכונות מסוימות וכישורים מסוימים - והכל בא רק ממנו.
אז פה בעצם יעקב מראה לנו את הענווה האמיתית -
מבחינת עצמנו - לא מגיע לנו כלום, כי אנחנו לא באמת טובים.
אבל רק בזכות מה שה' נותן לנו - אנחנו מצליחים ב"ה.
אז בעצם ה' עושה איתנו חסד ענק  בזה שהוא בכלל מביא לנו את התכונות והכישורים שיש לנו, כי באותה מידה הוא יכול גם לא לתת לנו אותם.
ולכן, יעקב מרגיש כ"כ קטן מבחינת ה', כי ה' נתן לו (וגם לכל אחד מאיתנו) כ"כ הרבה. וכל מה שהוא נותן לנו הוא נותן לנו סתם ככה, בחינם.

 

אז לסיכום,
ענווה אמיתית זה לדעת שב"ה יש לי כישרונות - אבל הם לא הגיעו לי בזכות עצמי, אלא רק בזכות ה'.
ולכן - אנחנו צריכים להרגיש ממש התבטלות כלפי ה', כי הוא נותן לנו כ"כ הרבה.
 

שנזכה, בעז"ה! 

שתהיה בעז"ה שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י!