"שתי פתקאות" - סיפור חיים בגוף ראשון
כשלא הולך, אז לא הולך. הסתכלתי בשעון, ומייד הצטערתי על זה. מה זה עוזר לי לדעת שאני מתייבש בטרמפיאדה הזאת איזה שעתיים? לא האמנתי כשראיתי מכונית מאיטה לידי.
"ים המלח", היא צעקה, כשהיא מוציאה את ראשה מחלון המכונית, מנסה להתגבר על הרעש של האוטובוס המתאמץ שלפניה. "בכיף", עניתי, בזמן שאני חושב לעצמי מה אני אוכל לעשות עם מפות סימון שבילים אחד ושניים בים המלח. נסתדר כבר, כרגיל. העיקר שזה רחוק, ושאני יוצא מהחור הזה. ומזמן כבר לא הייתי באיזה נחל מדברי כמו שצריך.
"לאיפה בים המלח?", שאלתי את הזוג הנחמד שישב מקדימה. "לאיפה? למלונות, דרומה. לאיפה אתה רוצה?" חששתי מהשאלה הזאת. עכשיו צריך להחליט. רחף? קומראן? - אין עליי ציוד לגלוש. אולי נעשה את הדרג'ה שוב? נחל אוג? "משמר", שיהיה. לפחות אני אשב הרבה זמן במזגן. מה עשו לפני המזגן? אוחח, איזה מטומטם אני! הייתי צריך להגיד שאני רוצה לעין בוקק, להמשיך איתם עד המלונות.
שירים ישראלים שקטים התנגנו ברקע. אני, לעומת זאת, הייתי במצברוח לרוק, אז ניצלתי את הזמן להסתכל קצת על הזוג שעצר לי. האשה מריחה כמו חוזרת בתשובה. יושבת יחיפה, מתופפת בידיה על תא הכפפות לפי הקצב. הגבר נוהג בעייפות בנוף העירוני, ונראה די שמח על העובדה שהנוף עומד להשתנות בקרוב. גם אני שמח שהנוף עומד להשתנות. טוב נו, אני שמח מזה שאני הולך להשתנות ביחד עם הנוף. שאני הולך לנסות להשתנות.
סך הכל הם נראים זוג צעיר, ולפי האוטו (מאזדה לנטיס ישנה, שנראה שעבר עליה הרבה), החלטתי שהם מתנחלים, או אולי גרעין תורני או משהו בסגנון. בבחינה קפדנית החלטתי שהם גם מצפים לילד.
צחקתי בלב כשהבנתי כמה שאני יאכנע. אין לך מספיק בעיות משלך שאתה מתחיל להתעסק בחיים של אנשים אחרים? עדיף שתישן משתחשוב שטויות. הכי טוב להקשיב לעצמי. אחרי 2 דקות (אני יודע שהשעון טוען שעברה שעה ורבע, אבל הוא בטוח טועה!) הם העירו אותי, כשהם עוצרים בצד הדרך.
"אני רואה שנוח לך, אבל הגענו למשמר. ודרך אגב, אמרו ברדיו שמחר יהיו שטפונות, אז בלי שטויות, כן?" חייך הנהג. "אל תדאג. עליי לא תשמעו בחדשות", עניתי בחיוך משלי, "תודה רבה לכם! יום טוב!" ירדתי עם התיק הגדול, נזהר שלא לדרוך על אף שקית ולא לבלגן את ערימות הדפים שעל המושבים. לא נזהרתי מספיק, כנראה. בזמן התמרון בין השקיות הגדולות שהיו זרוקות על הרצפה, נתקלתי באחת מהם, נפלתי על אחת מערמות הדפים, שהיא, מצידה, התפזרה בכל האוטו. "וואי, סליחה, אני ממש מצטער, פשוט" - "שטויות, לא נורא", קטעה אותי אשתו של הנהג. "רק בצוקים אל תעשה דברים כאלה..." - "אל תדאגי. כבר הבטחתי שעליי לא תשמעו בחדשות, נכון? תודה רבה על הטרמפ, ושוב סליחה!".
זהו. ירדתי. סופסוף חופשי לחשוב כמו בן אדם. כמה חיכיתי לטיול הזה. כמה שהייתי צריך לחשוב על הכל. על הבעיות עם הרב בישיבה. על איפה אני שנה הבאה. על החיים. על המוות. על הנפילות. אחח... אלוקים. אם אתה נמצא שם, למה אתה לא עוזר לי? כמה שאני צריך לחשוב על הנפילות. נמאס לי כבר מהנפילות. נמאס לי להרגיש שאני כלום. אפס. אוויר. מיותר... בודד. לאף אחד כבר לא איכפת. בייחוד לא לי.
לפחות יהיה לי זמן לחשוב, למרות שאני יודע שלא יהיה לי אומץ לשנות.
הרמתי את התיק, והתכוננתי להתחיל את המסלול. ברגע שהרמתי אותו, שמתי לב לחתיכת דף שדבוקה אליו. אני לא מאמין. כנראה שזה נדבק לתיק שלי כשנפלתי על הדפים בטרמפ. הלוואי שזה לא חשוב. הרי אם אני
עכשיו אצא לחפש אותם במלונות, אני כבר בחיים לא אטייל היום. בחיים לא אחשוב. הסתכלתי על הדף. נראה כמו מכתב.
"אהובי היקר". אוקיי, את זה אני לא אקרא. אין ברירה - נתחיל להתגלגל למלונות.
בייאוש הסתובבתי לכיוון הכביש, והתחלתי להתפלל שלפחות תהיה לי 'יד חזקה' ו-'אצבע אלוקים'. כרגיל, אלוקים לא ממש התייחס לתפילות שלי, כי אחרי שעה בערך, הבנתי שגם לעין בוקק אני לא אגיע היום. נגיע למלונות, נחזיר את המכתב, ונתחיל לחפש מקום לישון.
באותו רגע עצרה לידי מכונית קטנה. "כן, למלונות". נכנסתי בשקט, וקיוויתי שהנהג יסע לפחות על מאתיים. וכמובן שמרפי לא איכזב, כי ככל שהתקדמנו, הנהג האט בהדרגה, עד שהיינו צריכים להשלים עם רוע הגזירה. פקק. פקק? באמצע כביש 90? באמצע כלום? בסתם יום חול? תודה אלוקים, גם אני אוהב אותך.
חדשות. הנהג הגביר, כמו כל ישראלי קלאסי. הקריין התחיל לדבר בקולו הרדיופוני, בזמן שאני חשבתי שאין ספק שההבטחה שלי תתקיים, שעליי לא ישמעו בחדשות. אני הרי אפילו לא אטייל היום. "ונעבור לדיווחי התנועה של גלגל"צ. כביש אחד עמוס ממוצא לכיוון ירושלים. כביש תשעים עמוס מאוד באיזור נחל משמר לכיוון מלונות ים המלח, עקב תאונת דרכים. סעו בזהירות". תאונת דרכים. ידעתי. למה עוד יכול להיות פה כל כך עמוס? מזל שההורים שלי לא יודעים איפה אני, הם עוד היו יכולים לדאוג. כאילו שלי זה יקרה.
הנהג, שקודם שמע דיבורים ו-ויכוחים, העביר לגלגל"צ. קצת רוק - כבר אמרתי שזה מה שאני צריך? אבל בטח כשמחכים לשיר יהיו קודם דיווחי תנועה. אני מתחיל לפתח שנאה נסתרת למרפי הזה.
"הרגע הגיעו לאולפן פרטים עדכניים על התאונה המחרידה בכביש תשעים. נהג ממוצא בדואי, כנראה שיכור, התנגש במאזדה לנטיס ישנה, ובה זוג מההתנחלות פני-אל." - מה? לא יכול להיות. הרגשתי את ארוחת הבוקר מטפסת לכיוון הגרון. "האשה, בתחילת חודשי הריונה, מתה במקום" - דמעות מלוחות מטיילות לי על הלחיים. "כוחות ההצלה מצאו את הגבר במצב אנוש, ולאחר מאבק עיקש נאלצו לקבוע את מותו. בבקשה, סעו בזהירות. היו לנו מספיק קורבנות ליום אחד", סיימה השדרנית. לא יכלתי להתאפק יותר. פתחתי את הדלת (מזל שעמדנו בפקק..), יצאתי החוצה, והקאתי את נשמתי. בכיתי.
לא מצאתי מילים להסביר לנהג. לקחתי את החיק, אמרתי תודה וסליחה, וישבתי בצד הכביש.
אלוקים! למה עשית את זה? למה הרגת אותם? למה השארת אותי? ואם הייתי אומר להם שאני רוצה לעין בוקק, אז מה היה קורה לי? אלוקים! למה אני יותר טוב מהם? אני בטוח שזאת טעות! אני צריך למות, ולא הזוג הטוב הזה. אני הרי מיותר. אפס. כלום. למה השארת אותי? למה? תענה לי! אלוקים!
המכתב. מה אני אעשה איתו? הרי זה מכתב שהיא שלחה לבעלה, ועכשיו? עכשיו הם נשואים בגן - עדן. כמעט פתחתי אותו, וברגע האחרון החלטתי שאני אחפש את המשפחה ואתן להם אותו.
הסתובבתי והתחלתי לתפוס טרמפים למרכז.
------------------------------------
(כעבור שבוע)
מאז שחזרתי אני לא מדבר עם אף אחד. כולם בטוחים שאני חולה, כי אני כל היום בחדר. ההורים דואגים. והמכתב מוחבא עמוק בתוך התיק, בזמן שחיכיתי לרגע שאני אשכח ממנו. כאילו שזה יקרה.
אתמול גיליתי שההורים של הבעל גרים לא רחוק מהבית שלי. החלטתי שהיום אני אקפוץ אליהם, ואביא להם את המכתב.
הגעתי.
"כאן גרים בכיף משפחת בן-דוד", קידם את פניי השלט. בכיף. כן בטח, אני בטוח שהם חיים ממש בכיף. דפקתי בחשש. חבר פתח לי. מסתבר שהגעתי בזמן טוב. באו חברים מהצבא עכשיו, אני אוכל להביא את המכתב ולברוח בשקט.
לא היה קשה לזהות את האמא. אשה מבוגרת, שנראתה לי קצת שברירית. ממש מפתיע.
התקרבתי אליה בשקט, ומסרתי לה את המכתב. התחלתי למלמל "המקום ינחם את..." - "רגע בחור." היא קטעה אותי. "אני מכירה אותך? למדת עם מוטי בישיבה? מה זה המכתב הזה?" הבנתי שאני לא אוכל להתחמק. סיפרתי לה הכל. כשהיא הבינה שאני האחרון שראה אותם בחיים, היא בכתה למשך עשר דקות ארוכות. כשהיא התאוששה, היא פתחה את המכתב ביד רועדת, והתחילה לקרוא אותו לאוזניי.
"אהובי היקר,
רצית שאשתף אותך בתחושות שהובילו אותי חזרה אל אלוקים. החלטתי שאני חייבת, לעצמי, להעלות את התחושות על הכתב.
אתה לא מאמין כמה נהנתי. אי אפשר להסביר א זה בכלל. תחושה של אושר, שחרור, כיף, הנאה. אין בעולם דבר שיכול לך. את הכל והכל את. הכל מותר, טוב, ואפילו רצוי. אין 'לא' בעולם כלל.
אבל זה נגמר. ברגע. כל רגע. ברגע שזה מתחיל, זה כבר מזמן נגמר. הייתי שפחה. עבד נרצע לתאוותי. הייתי ריקה, התמלאתי בכלום, והייתי חייבת עוד. ועוד. ועוד.
חשבתי שהייתי הכל, אבל הייתי אפס. אוויר. מיותרת. אף אחד לא שם לב אליי. לאף אחד לא היה איכפת. בייחוד לא לי.
ופתאום, אור גדול. קלישאתי קצת, לא חושב? אבל זו האמת.
התגלגל לידי ספר, ועוד אחד. סיפור הוביל לשיעור, שהוביל מצידו לשבת. טעמתי. הבנתי. אפילו פגשתי אותך. ידעתי סופסוף מה זה לאהוב. להיות אהובה. כבר לא הייתי מיותרת. ידעתי שיש לי תפקיד, שיש לי מקום. ולמרות שנפלתי, שבעטתי, נשכתי ותקפתי, הוא עוד אוהב אותי. פשוט אוהב אותי. איכפת לו. הוא משגיח, מסתכל, מחבק ומנשק. ולא, הוא לא יעזוב לעולם. אפילו שנפלתי שוב, ושוב, ועוד פעם. הוא עדיין מחזיק אותי קרוב אליו. מסביר לי שיש לי ייעוד. שאני עוד יכולה להציל את העולם. הוא אוהב אותי. למרות הכל, ובגלל הכל. הוא אוהב אותי, ואני אותו. ואותך.
סיפרת לי פעם סיפור כה יפה.
מספרים עליו, על ר' זושא מאניפולי, שלעולם בכיסו היו מונחות שתי פתקאות. כאשר לבו גאה בקרבו, הביט באחת, התבונן והבין: "ואנוכי אפר ועפר". ומיד, כדי לא להתייאש, כדי להבין תפקידו, ייעודו ומהותו, הסתכל על הפתקה השנייה. "בשבילי נברא העולם".
האם בכתה. גם אני.
הבנתי.
תודה, אלוקים, ויהי זכרם ברוך.
-סוף-
אבל לא ידעתי מה הולך לעבור עלי. אמא נכנסה לחדר בוכה ואמרה לי נועם היום בשבע הולכים לעשות לך את הניתוח הראשון לנסות להוציא את החידקים של הסרטן. השעה היתה שלוש האחות באה ושמה לי אינפוזיה חדשה ואז אמא אמרה לי לנסות לישון כי הניתוח היה מאמץ גדול מאד
- .jpg)
