נמאס לי לבכות!
כן. זה פשוט נמאס בשלב כלשהוא.
אפילו אם לא רואים על הפנים, אני בוכה בלב.
ואפילו כשצחקתי, בלב בכיתי.
למה אני כ"כ סנילית בדברים מסוימים, ובאחרים לא?
למה אני לא יכולה לשכוח?
חודש שלם להיות ככה.
ועד שהייתי בכותל, והחלטתי לחזור לחיים- זה לקח שבוע, וחזרתי שוב.
ו-די! אני כבר לא סובלת את עצמי, עם כל הדיכאון הזה.
עד לפני חודש הייתי בנאדם שלא מסוגל להיות עצוב יותר מכמה דקות,
אפילו כשהיה צריך.. ועכשיו..
אני נקרעת! אני כורעת! ואין לי כמעט כוח להחזיק מעמד! רק בקושי.
לא חובה לענות, למרות שזה אולי דווקא יעזור..
אני יודעת שאתה קורא את זה, אבל לא יכולתי יותר.
תתעודדי מתוקה זה עובר אני מבטיחה לך.
מאמינה שבע"ה תצאי מיזה הרבה יותר גדולה וחזקה!
) והם מאוד מאוד עודדו אותי! באמת! לפעמים גם להיות פה זה עוזר.
.