זה סיפור ששמעתי היום כמעט מכלי ראשון. רב אחד (לא קלטתי את שמו) דיבר היום ברדיו קול-חי, וסיפר מה שהוא שמע בעצמו מפי בעל המעשה - הרב שבתי סלבטיצקי שליט"א מבלגיה.

הרב סלבטיצקי הוא שליח של הרבי בבלגיה, הוא גם ראש מכון סמיכה לרבנות שם. מידי פעם היה נוסע לרבי לדווח על הפעילות וגם לשאול כל מיני שאלות שהתעוררו עם הזמן.
פעם אחת לפני שנסע לרבי, ביקש ממנו יהודי בשם יוסף, אחד מהקהילה המקומית שם: "כבוד הרב, אם אתה כבר נוסע, בבקשה תבקש עבורי ברכה לרפואה שלמה. בזמן האחרון יש לי כאבים חזקים מאוד בגב, והרופאים לא יודעים מה לעשות". אוקי, הרב הבטיח בל"נ להזכיר את שמו לברכה.

הרב סלבטיצקי הגיע לרבי, וקיבל תור להיכנס ל"יחידות". לפני שנכנס, הוא הכין מכתב ארוך, בן 4 עמודים מלאים, שם רשם את הדיווח על הפעילות וכן כל מיני שאלות שביקש לשאול את הרבי. בסיום המכתב נזכר בבקשת אותו יהודי שזקוק לרפואה. הוא רשם את הבקשה, אבל הבעיה היא שהוא שכח לשאול אותו מה שם אימו! כשמזכירים שם לרפואה, אומרים את שם החולה עם שם אימו. אבל כיון שלא ידע את שם האמא הוא רשם את שמו סתם.

כשנכנס ליחידות, הגיש לרבי את המכתב. הרבי קרא את כל המכתב, קיפל אותו והניח אותו על השולחן. כעת הרבי התחיל לענות לרב סלבטיצקי על כל השאלות שבמכתב בדיוק לפי הסדר (המכתב מקופל...!). ובסוף הרבי אמר שבנוגע ליהודי שזקוק לרפואה, מה שם אימו? הרב ענה שאינו יודע את השם.
אוקי, הרבי לקח את העיפרון שעל השולחן, ורשם את השם "יוסף בן רבקה רחל". הרב סלבטיצקי היה קצת בהלם, אבל לא אמר כלום. מיד כשיצא מהיחידות הוא התקשר ליוסף ושאל אותו: מה השם של אמא שלך? יוסף שאל למה הוא שואל, והרב סיפר לו מה שקרה, ושהרבי רשם יוסף בן רבקה רחל.
יוסף המופתע ענה שבאמת לאמא שלו קוראים רבקה, אבל בלי השם השני.

אחרי שהרב חזר לבלגיה, הוא פגש שוב את יוסף, וזה סיפר לו בהתרגשות שהוא בירר אצל אחיו הגדול והתברר שלאמא אכן קוראים רבקה רחל, בשני השמות!

הרב חיים שפירא הוא אישיות מוכרת בין חסידי צאנז. גם בזכות אביו, הרב לייב, שהנו אחד מנכבדי הרבנים בקריית צאנז בנתניה וגם בזכות עצמו – כמי שעומד בראש ארגון התמיכה והעזרה "רפאנו". אולם את חייו הוא חב לרבי מליובאוויטש מלך המשיח. "כל לידתי היא בעצם מופת עצום של הרבי מליובאוויטש", נוצצות עיניו בברק מיוחד.

לפני שנולד, חלתה אמו במחלה קשה. הוריו פנו לרופאים והללו קבעו כי עליה לעבור ניתוח, שבעקבותיו יאבדו סיכוייה ללדת ילדים.

האב, הרב לייב, נכנס אל רבו, האדמו"ר הקודם מצאנז זכר צדיק לברכה וביקש את ברכתו. האדמו"ר המליץ לו לנסוע לניו-יורק, כדי לעבור סדרת טיפולים וברך כי לאחריהם לא תצטרך לעבור את הניתוח.

נסעו הרב שפירא ורעייתו לניו-יורק כמצוות רבם, שם התארחו אצל דודם החב"דניק, הרב צבי הירש שפריצר ז"ל. ביום בואם אליו שמח הרב שפריצר לבשר לאורחיו: "הנה, משמים כיוונו את הדברים כך, שבעוד יומיים נקבע לי תור לפגישת 'יחידות' אצל הרבי. אני מוותר על התור שלי לטובתכם, וכך תוכלו אתם להיכנס בתורי אל הרבי ולזכות כי יאציל עליכם מברכותיו". הרב שפירא ורעייתו התרגשו מהמחווה והודו מאוד לדודם.

בהגיע תורם, נכנסו השניים לחדרו של הרבי. מבלי שיאמרו מילה, מיד קם הרבי לכבודם וקרא: "ברוכים הבאים, אורחים מארץ-ישראל!". הרב שפירא מסר לרבי פתק עם שמותיהם ובקשותיהם, וגם נתן לרבי לעבור על התיק הרפואי של רעייתו. הרבי עבר כהרף-עין על כל המסמכים, ואז בירך את הרבנית שפירא ברפואה שלמה.

אבל הרב שפירא לא אמר די. "רבי, ברכה כבר קיבלתי מהאדמו"ר מצאנז"!".

הגיב הרבי: "אם כן, הרי טוב מאוד!".

"כן", אמר הרב שפירא. "אבל אנו מבקשים הבטחה. הבטחה מפורשת כי נזכה לעוד ילדים!".

חייך הרבי חיוך קורן ושופע טוב-לב ואמר: "אברך צעיר, ממה אתה פוחד? עוד יהיו לכם בנים ובני-בנים!".

כאשר יצאו הרב שפירא ורעייתו מחדרו של הרבי, אפפה אותם תחושה נפלאה של הקלה. "ואכן", מספר הבן, הרב חיים, "דברי הרבי, כמו גם ברכת האדמו"ר מצאנז, התקיימו במלואם. בדרך נס, יצאה אמי מכל התסבוכת הרפואית בלי שום ניתוח, ואני הבן הראשון שנולד לה לאחר אותה מחלה. אחריי עוד נולדו בן ושתי בנות – וכיום כבר נולדו גם נכדים, כפי שהבטיח הרבי".

תם הסיפור, אך לא נשלם. לפני עשרים שנה, בל"ג בעומר תשמ"ח (1988), הייתה כל המשפחה בביקור בניו-יורק, לרגל שמחת הנישואין של אחיו, הרב מרדכי.

באותה שנה ערך הרבי בימי החול מנייני תפילות בביתו הפרטי ולא בבית המדרש, בעקבות פטירת רעייתו, הרבנית חיה מושקא ז"ל. בהמלצת קרוביהם החב"דניקים, ניגשה משפחת שפירא לביתו הפרטי של הרבי והשתתפה באחת התפילות. תקוותם של בני המשפחה הייתה לזכות לקבל לאחר התפילה ברכה מהרבי לקראת החתונה.

כשהסתיימה התפילה, נשא הרבי שיחה, שכרגיל, הועברה בשידור-חי לכל העולם, ולאחר השיחה – חילק הרבי לנוכחים שטרות של דולרים בודדים לצדקה וברכה.

האב, הרב לייב שפירא, עמד בתור יחד עם בניו. "מן הסתם לא יזכור אותי הרבי", אמר באוזניהם. "מאז ביקורי הקודם חלפו עשרים שנה, במהלכן עברו לפני הרבי רבבות יהודים. השנים גם נתנו בי את אותותיהם, וקשה להאמין כי מראי יאמר משהו לרבי".

כשהגיע תורם, בטרם הספיק הרב לייב להוציא הגה מפיו, הביט בו הרבי בפנים קורנות ושאל: "מה שלומה?".

הרב לייב כמעט התעלף על מקום עמדו. הרבי זוכר אותו! הרבי מתעניין בשלום רעייתו! במהירות, הוא התעשת והשיב: "ברוך השם, מצבה בסדר גמור. הנה", הצביע על בנו, הרב חיים, "הוא ה'מופת' הראשון שנולד מברכת הרבי".

הרב לייב לא נקב בשמו של בנו, אבל הרבי לא היה זקוק לכך. הוא פנה אל הרב חיים וציטט את הפסוק: "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". הרבי העניק לו דולר ושב ואמר: "זה עבור 'כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא'.

משפחת שפירא עברה לפני הרבי פעם נוספת, בחלוקת דולרים שהתקיימה ביום ראשון הסמוך. הפעם, עברה גם האם בתור הנשים, והרבי שאלה אישית לשלומה. כשעבר הבן, הרב חיים, שב הרבי בשלישית ואמר לו בעיניים בורקות ויוקדות: "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא!".

מסיים הרב חיים שפירא: "בעיניי, הציטוט המשולש של הפסוק בו נזכר שמי ונזכרת גם רפואה, היווה נבואה על כך שאייסד ואעמוד בראש הארגון הרפואי 'רפאנו'".

מספר הרב שמעון בקרמן:

לחיים! לחיים!

האמת שכולנו צריכים לדעת כי אי לאו האי יומא בו התקרבנו לחב”ד, אז מי יודע היכן היינו היום. כל מה שיש לנו זה בזכות הרבי. כל החיים שלנו זה הרבי.

לקראת י’ שבט תשד”מ או תשמ”ה נסענו לרבי כמה מאנ”ש. בטיסה עמדנו בסוף המטוס כאשר לפתע עבר במקום יהודי עם זקן ארוך, נכה שסוחב רגל. הוא הלך לידינו הלוך חזור, נראה היה שרוצה לומר לנו משהו. לבסוף ניגש ואמר “לפי חזות פניכם אתם נראים כחב”דניקים”. השבנו בחיוב והוספנו שאנחנו נוסעים כעת לרבי. אומר לנו היהודי: “אני רוצה לספר לכם סיפור שבדידי הווה עובדא.

“כשהייתי צעיר התגוררתי בעפולה. פעם הגעתי להתפלל בבית הכנסת כשלפתע ניגש אלי השליח הרב חיים שלום סגל ואמר לי: ר’ יהודי, למה אתה עצוב? עניתי לו שיש לי בעיות. הוא ביקש שאספר לו, אבל השבתי לו: מה אתה יכול לעזור לי? הוא לא עזב אותי והפציר בי שוב ושוב עד שסיפרתי לו כי יש לי בן עם מכאובים ובעיות שעבר הרבה צרות בחייו, וכעת הרופאים בבית הרפואה ‘העמק’ החליטו שצריך לנתח אותו. השליח הרב סגל השיב לי: אז מה אתה עצוב, יש רבי בישראל, ת ת רבי! אמרתי לו: מה ל ת רבי והרי אני חסיד בעלז?! הוא לא וויתר ואמר: אם יש לך בעיה ת ת רבי! השבתי כי המכתב כבר לא יעזור לי כיון שהניתוח יתקיים בעוד ימים ספורים, ועד שהמכתב יגיע ותחזור תשובה יחלפו שבועות. הרב סגל לא וויתר ואמר לי שמקובל אצל חסידים שכשכותבים לרבי המכתב מיד מגיע לרבי והברכה נתונה.

לא יכולתי לסרב לו וכתבתי לרבי. כעבור זמן קצר קיבלתי מכתב תשובה מהרבי. הרבי לא מכיר אותי, לא יודע מי אני, אבל הוא עונה לי במכתב ברכה כשבסופו הוא כותב נ. ב. בטח ידוע לכבודו התקנה של מורי וחמי אדמו”ר הריי”צ להגיד חת”ת כל יום, ואם לא שמר על זה עד היום, אזי שיתחיל לומר וכו’.

לא הבנתי למה בדיוק הרבי מתכוון, וגם לא ייחסתי לזה כובד ראש מיוחד, כיון שהייתי כה טרוד בבעיות שלנו. שמתי אפוא את המכתב בכיס והמשכתי הלאה.

אחרי כמה ימים הוכנס בני לבית רפואה כדי לבצע את הניתוח. יום קודם לכן ערכו לו את כל הצילומים הדרושים. למחרת אני ורעייתי ישבנו מחוץ לחדר ניתוח ואמרנו תהילים. באמצע הניתוח אנו רואים משהו מוזר; אנשים נכנסים ויוצאים מחדר הניתוח בצורה לא מקובלת. בין האנשים זיהיתי את אחד הרופאים. נבהלתי מאד. פניתי ואמרתי לו בחרדה “ד”ר, מה קרה?” הרופא השיב לי: הכנסנו את הילד לניתוח עם כל תיק הצילומים שלו שמראים את הבעיה. רגעים ספורים לפני הניתוח החליט הרופא המנתח כי הוא רוצה לעשות עוד צילום. ערכו את הצילום הנוסף - וכלום, לילד אין כל בעיה... חשבנו שאולי המכונה מקולקלת, ועשינו צילום נוסף במכונה אחרת, אך גם שם לא זיהינו כלום. לילד לא היתה כל בעיה. הזעקנו גם את הרופאים הגדולים כדי לחשוב ביחד מה קרה לפתע?!

בו במקום הוצאתי לו מהכיס את המכתב מהרבי והראיתי את זה לרופא באומרי כי יש ברכה מהרבי.

“מאז הכל בסדר” - סיים אותו יהודי את סיפורו בגובה עשרים אלפים רגל - “אמנם אינני חסיד חב”ד אבל את שיעורי החת”ת אני שומר מידי יום. גם הילד רץ ככל חבריו”.

מוסיף ומספר הרב שמעון בקרמן:

לפני כ-‏13 שנה הגעתי לכפר הנוער של הכפר הירוק כשלפתע ניגשה אלי אשה שהציגה עצמה בשם חנה ואומרת לי שיש לה בעיה. היא סיפרה כך: יש לי בן ששנים מספר חלפו מאז נישואיו ועדיין אין לו ילדים. אמרתי לה שתגיד לבנה שיכתוב מכתב לרבי ויבקש ברכה. היא השיבה כי הוא לא יודע מי ומה. התעניינתי היכן הוא מתגורר והיא ענתה לי - בהרצליה. הצעתי שיכנס לבית חב”ד בהרצליה ויכתוב שם מכתב לרבי.

כעבור שבוע היא מגיעה אלי ואני שואל אותה “נו, מה חדש?” והיא אומרת שבנה הגיע לבית חב”ד בהרצליה שם אמרו לו שבמקום שי ת רבי, עדיף שייסע אליו!...

הוא אכן עשה כך ונסע לרבי. כשהגיע לרבי הוא עבר בחלוקת הדולרים ואומר לרבי “אני מבקש ברכה לילדים!”. הרבי שאל אותו לשמו ושם רעייתו ושמות האמהות, והוא נתן לרבי את השמות, והרבי ברכו.

בשבוע הבא הוא עבר שנית וגם הפעם אמר: “רבי, אני רוצה ברכה לילדים!” הרבי אמר לו “והרי כבר קיבלת?” אך הוא מתעקש על שלו...

כעבור חודש נפקדה אשתו ובאותה שנה עשו חגיגה גדולה בברית המילה. במהלך הברית קמו בני הזוג וסיפרו את הנס שעשה להם הרבי, וכי בזכותו נולד להם בנם.

לא חלפו כמה ימים ולביתם הגיע הגזבר של היישוב. “למה לא סיפרת לי על ‘הסגולה?’ שאל והוסיף כי הוא נשוי בשנית אך הוא מבקש ברכה לבן מנישואיו הנוכחיים. הלה הציע לו שי ת רבי ויבקש ברכה. גזבר היישוב אכן עשה כך, וכעבור שבועיים התקשרו אליו ואמרו לי כי הרבי ענה לבדוק את התפילין והמזוזות.

כשסיפר זאת הגזבר לחברו (אבי הבן) שאלו החבר: אז מה עשית? ענה הגזבר “אני לא עשיתי חשבונות. נסעתי לבני ברק וביקשתי את התפילין הכי מהודרות שיש, המזוזות הכי מהודרות, והחלפתי הכל”.

כעבר חודש הוא הגיע וסיפר שיש בשורות טובות...

מספר הרב מיכל וישצקי:

כשגרתי בניו יורק היה לי עסק של נעליים. באותה תקופה היה לי חבר ישראלי שהיתה לו חנות באיסט-סייד (והיא קיימת עד היום). יחד היינו קונים הרבה דברים וכך יכולנו לקבל את הסחורה במחיר מוזל יותר.

פעם אחת, כשהייתי באיסט-סייד נכנסתי לבקר בחנותו של ידידי. כשנכנסתי לחנות ראיתי שם יהודי עומד וכיפה לראשו ולידו עמדה אשה וילדתם בת ה-‏4-3 כשהיא משתובבת ורצה מפינה לפינה. האיש עמד שם כשלידו מזוודות. על פיהן הבנתי שרק עכשיו הוא הגיע משדה התעופה. ידידי בעל החנות הציג אותי בפניו ואמר לו שאני חב”דניק. “אתה אכן חבדני”ק?” שאל אותי. השבתי בחיוב.

“תגיד לי - הוא שואל - לרבי יש רוח הקודש?” אמרתי שאין ספק בכך.

“הרבי יודע לקרוא מחשבות?” הוסיף ושאל, ואני עניתי בחיוב. וכך הוא מוסיף ושואל עוד ועוד שאלות. לבסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו: “למה אתה שואל אותי את כל השאלות הללו?”. הוא הסתכל לעבר הילדה ואומר לי: “אתה רואה את הילדה הזאת שרצה מפינה לפינה? היא נולדה עם מחלה מסוימת, והרופאים אמרו כי אף פעם לא תוכל לעמוד על רגליה!...

במהלך סיפורו התברר כי הוא קיבוצניק בנשמתו. הוא סיפר כי אל הקיבוץ שלהם היה מגיע איזשהו חב”דניק כדי לתת הרצאות. הוא אישית לא מאמין בשום דבר ובאף אדם, וכך גם רוב משתתפי ההרצאה, אבל כולם פשוט נתנו לו כבוד ובאו לשמוע אותו.

פעם הוא בא אלי - אומר הקיבוצניק - ואמר לי: נראה שאתה עצוב כל הזמן, אולי תספר לי את הסיבה לכך. אמרתי לו: איך לא אהיה עצוב כשיש לי בת יפה וחכמה אבל היא אינה יכולה לעמוד על רגליה?

החב”דניק שמע זאת ואמר לי בפליאה “אז למה אתה לא ת רבי?”.

“מה רבי, איזה רבי? אני לא מאמין בהקב”ה ואתה אומר לי ל ת רבי?”.

החב”דניק לא עזב אותי והאיץ בי שוב ושוב ל ת רבי. “אני לא יכול לכתוב”, עניתי בפסקנות, “אני לא מאמין ואיך אוכל ל ת ?”. בסוף הציע לי שהוא יכתוב בשבילי, ואני הסכמתי.

החב”דניק התחיל לכתוב “כ”ק אדמו”ר שליט”א” וממשיך וכותב כאילו אני הוא כותב המכתב, ומספר לרבי את כל הסיפור. בהמשך שאל אותי לשמי ולשם האמא וחתם בשמי.

חלפו כמה שבועות ואני מקבל מכתב מהרבי. הרבי עונה לי כי קיבלתי את המכתב שלך, ואם תקבל על עצמך לשמור טהרת המשפחה, אני מברך אותך שהבת תהיה בריאה ותלך על רגליה. כשקיבלתי מכתב כזה מהרבי, התפלאתי ראשית כל על ההתייחסות - הוא הרי לא מכיר אותי ולא את החבר שלי, וחוץ מזה איך הוא יודע שאני לא שומר טהרת המשפחה? (מה גם שהמכתב היה כתוב בסגנון חב”די...).

מכל מקום לקחתי את זה לתשומת ליבי, ובפעם הבאה שהחב”דניק הגיע, ביקשתי שרעייתו תגיע עימו כדי שילמדו אותנו את הלכות טהרת המשפחה. החלטתי שלטובת בתי אני רוצה לנסות ואין לי ברירה אחרת. למדנו והתחלנו לשמור.

עברו שלושה חודשים של שמירה על טהרת המשפחה ברצינות, אבל לא ראינו שום שינוי בילדה. בשלב הזה חשבנו כבר להפסיק, שהרי בין כה זה לא עוזר.

יום אחד אני יושב בסלון על הספה וקורא עיתון - מספר הקיבוצניק - כשאשתי והילדה היו במטבח. לפתע שמעתי ‘בום’ גדול בליווי צעקה גדולה... בהבזק של שניה חשבתי על הגרוע מכל. זינקתי לעבר המטבח וראיתי את אשתי שוכבת על הרצפה מעולפת. התחלתי לשפוך עליה מים ולטלטל אותה עד שהצלחתי לעוררה.

שאלתי אותה מה קרה? “אתה לא רואה?” - אמרה לי - “תסתכל על הילדה!” אני מסתכל על הילדה וכמעט התעלפתי גם אני. הילדה שישבה תמיד בעגלה, ואני רואה שהיא עומדת על הרצפה ומחזיקה בשתי ידיה את העגלה כשהיא עומדת על רגליה.

לקחנו את הילדה לרופאים וגם הם לא האמינו למה שקרה. היא התחילה לקבל טיפולי פיזיותרפיה והיום היא רצה על רגליה ככל הילדים...

כעת באנו לארה”ב כדי לראות מיהו הרבי מליובאוויטש ולהראות לו את הילדה הבריאה שלנו. בקיבוץ אצלנו כולם כבר מכירים את הסיפור, והרבה מהם התחילו לשמור טהרת המשפחה. אמנם הם אוכלים טרף, נוסעים בשבת - אבל שומרים טהרת המשפחה בזכות הסיפור - - -

מספר הרב מאיר בוסטומסקי:

אספר שני סיפורים האחד משנת תשכ”ז והשני משנת תשנ”ח, אחד לפני ג’ תמוז והשני אחריו.

בשנת תשכ”ז נסעתי לרבי מה”מ לראשונה - כמובן שהיה זה אחרי הרבה שכנועים מצד ר’ ראובן דונין כי אני לא הרגשתי משמעות מיוחדת לנסוע לרבי, אבל מההתוועדויות של ראובן נקלט אצלי הנושא - את הרבי ראיתי לראשונה במנחה. אני לא העזתי להסתכל אבל הרבי הסתכל לעברי ונתן בי מבט. החבר’ה אמרו לי אז “הרבי עשה בך נקיון יסודי”...

זכיתי אז לשתי יחידויות. בראשונה העזתי ושאלתי את הרבי שאלות רבות - וכמובן שאלה שכל אדם חפץ לדעת: מה יהיה איתי? שאלה שנייה הייתה על הזקן. חששתי אז לחיי אבי שהיה חולה לב. הוא כל חייו ברח מהדת ופתאום הבן שלו נכנס לדברים שבעיניו היו בגדר התנתקות מהעולם. חרדתי לגורלו ופחדתי לחזור אליו מהרבי עם צורה חדשה כי לא ידעתי איך זה ישפיע עליו.

סיפרתי כל זאת לרבי והרבי אמר לי שעל פי שולחן ערוך והצמח צדק, יש חובה לגדל זקן, והרבי אף ציין סעיפים שונים אודות נחיצות הזקן. הוא הוסיף ואמר לי “אם תהיה חצוי, אביך יחצה אותך עוד יותר. אם תהיה ‘נעול’ על הענין ותלך עד הסוף - וכן בתפילין דר”ת שזו היתה אחת השאלות שלי - אז גם אביך יקבל אותך כמו שצריך.

(אגב, על פי הוראה זו עסקתי בפעילותי בקרב בני הנוער הדתי-לאומי. לכל החבר’ה שהתלבטו לגבי זקן ותפילין דר”ת, אמרתי להם: אם אתה בהתלהבות הראשונה לוקח על עצמך ובהתלהבות השנייה אתה מפסיק, אז אין בזה טעם. ב”ה, עם כולם הצלחתי בענין וכולם מניחים ר”ת עד היום).

שאלה נוספת שאלתי את הרבי - מה אני הולך לעשות בהמשך חיי? היה לי מקצוע אקדמאי מבוקש בהנדסת מכונות אבל בכל זאת לא ידעתי מה אני עושה בעתיד. הרבי ענה כך: אם אתה מעוניין בכסף, יש לך ביד מקצוע מצליח, אבל אם הנושא הזה לא נוגע לך - אז חינוך.

12 דקות הייתי ביחידות. כשיצאתי החוצה סיפרתי לאחד החברים מה היה בפנים. הלה אמר לי: אם הרבי אומר לך משהו שכלל לא חשבת עליו, כנראה שזה התפקיד שלך.

כשחזרתי הביתה, כמובן עם כובע וחליפה, זקן ארוך ומלא ובמקום כיפה סרוגה שהיתה לי קודם לכן, היתה לי כיפה שחורה. האבא מסתכל עלי ואני פוחד. ב”ה הכל עבר בשלום, והוא האריך ימים...

לאחר מכן סיפרתי לו שהרבי אמר לי להתעסק בחינוך, והוא בפרץ של התרגשות אמר לי: “בני, הסתרתי ממך משהו. אבא רוצה תמיד לראות את בנו מגשים את מאוויו. אני שלחתי אותך לבחינה פסיכוטכנית כדי לדעת לאיזה מקצוע להפנות אותך. הבוחנים כתבו שאתה לא שייך ללמוד מקצוע אלא למקצועות כהוראה וחינוך. אני התקשיתי להשלים עם זה ולמרות זאת שלחתי אותך ללמוד מקצוע, אבל מסתבר שהרבי ראה היטב למה אתה שייך וראוי...

●

סיפור שני שהיה לי בסוף שנת תשנ”ח - מוסיף הרב מאיר בוסטומסקי לספר. באותם ימים פרשתי לפנסיה מעבודת החינוך, וחשבתי לעצמי שכעת אוכל לממש את רצוני ללמוד בכולל.

באותם ימים פנו אלי בבקשה לנהל את תלמוד-תורה חב”ד בפתח תקוה. ההצעה הגיעה בסגנון של: או שאתה לוקח את התפקיד, או שהמוסד קורס...

במשך כשבוע ימים התחבטתי בעניין. המוסד היה במצב קשה ביותר. באותם ימים קראתי סיפור ב”כפר חב”ד” על הרבי הריי”צ ששלח סכום כסף עצום של 000,3 דולר כדי להציל ישיבה ליטאית מסגירה, באומרו ‘בימיי לא תיסגר ישיבה’. חשבתי לעצמי שאם הרבי הריי”צ נתן את נפשו עבור ישיבה שראשיה היו מהמתנגדים, על אחת כמה וכמה שחובתי לעשות הכל כדי שלא ייסגר מוסד של הרבי. קיבלתי אפוא את ההצעה (אני זוכר שבאותם ימים חשבתי לעצמי שאו-טו-טו משיח בא והעבודה היא לזמן קצר בלבד...).
שלושה חודשים אחרי כניסתי לתפקיד, קיבלתי מכתב ממס הכנסה שלמוסד יש חוב גדול, כיון שקודמי בתפקיד לא שילם מס הכנסה על משכורותיהם של המורים, וזה הצטבר לסכום אסטרונומי. באזהרה הוסיפו כי אם לא נשלם את המכתב, מס הכנסה יעקל את המוסד.

התחלתי להפעיל קשרים. הגעתי עד לסגן שר האוצר שמשך אותי במשך חודשיים ימים. לבסוף קיבלתי זימון לדיון בפני אחד מראשי מס הכנסה בירושלים שאחראי על כל אזור המרכז. ידעתי שגורלי וגורל המוסד, נתונים בידו לשבט או לחסד. למען האמת פחדתי מאד, כי כולם יודעים שמס הכנסה זה כמו כריש שמריח דם ורוצה לטרוף.

הוזמנתי לפגישה בשעה 12 אך הפקיד הגיע רק ב-‏1 בצהרים. מולי ישבו האחראי על מס הכנסה באיזור פתח תקווה וסמוך לו האחראי הראשי מירושלים. לחשתי לעצמי ‘רבי, תעזור לי!’ הוספתי ואמרתי ‘יחי’, ואז התחיל הדיון. הפקיד הראשי שאל אותי אם אני חב”דניק? השבתי בחיוב, והוא שאל אם אני מכיר יהודי פלוני. השתוממתי, הרי זה יהודי שמסתובב אצלי בבית כבר כמה שנים, אוכל וישן אצלי. אמרתי שהיהודי הזה חי בביתי, ואני מכיר אותו היטב. אז הוא אומר שזה בן דוד שלו... במשך חצי שעה נסבה השיחה על בן-הדוד שלו.

בהמשך סיפר לי כי הבת שלו לומדת במכון ויצמן וגם לה נתפס “ג’וק” של התקרבות לדת, והיא התקרבה לחב”ד ולומדת במכון ‘אלטע’ בצפת. אני שואל אותו בת כמה היא הבת, והוא עונה שהיא כבר הגיעה לגיל שצריך לחשוב על חתונה, ואני הצעתי את עזרתי בעניין.

לבסוף הוא אמר לי: מה אתה צריך בדיוק? למה אתה פה? הסברתי לו את הבעיה, והוא אמר “אם כך, אין בעיה, לכמה חודשים אתה מעוניין בפריסה? השבתי “כמה שיותר”. הוא השיב שהוא יכול לאשר פריסה ל-‏24 חודשים, ואם ישאל את הממונה עליו, יקבל אשראי לפריסה גם ל-‏6 חודש. הוא טלפן למי שצריך ובו במקום קיבל את האישור. בחודש הנוכחי אני מסיים את התשלום האחרון...

ב”ה, כל הזמן אני רואה את העזרה השמימית וידו של הרבי מושטת ועוזרת בחינוכם של ילדי ישראל.

מספר הרב לוי וילמובסקי:

הסיפור שאספר כעת הוא סיפור מפורסם למדי שבמשך השנים השתרבבו לתוכו כמה גרסאות, וברצוני לספרו כהווייתו, מאחר שהייתי עד לסיפור.

כשהייתי מנהל בית חב”ד בחולון, היה סגן ראש המועצה הדתית מתנגד גדול לפעולות חב”ד בעיר, וכשהוא היה רוצה לעשות משהו, הוא ידע היטב להפריע.

יום אחד אני יושב בבית חב”ד בשעות הצהרים כשלמקום נכנסת אשה. היא הציגה עצמה כאשתו של סגן יושב ראש המועצה הדתית, ומספרת שיש לה מכתב שהיא רוצה לתרגם עבורי. ואז היא מקדימה ומספרת: יש לי בן דוד שהוא איש עסקים גדול בצרפת. במשך שנים רבות לא היו לו ילדים ובזכות ברכת הרבי נולדה לו בת. לאות תודה, כל פעם שהיה מגיע לאמריקה במסגרת עסקיו, הוא היה מקדיש את תפילת מנחה האחרונה שלו בניו יורק, להתפלל עם הרבי.

לפני זמן מה בתו חלתה במחלה קשה, שהלכה והחריפה, עד כדי כך שהוא לא יכל להרשות לעצמו ללכת למשרדו. יום אחד הוא יושב בסלון עצוב ונדכא, כשמולו היתה תמונה גדולה של הרבי מחייך. מרוב כעס ועצבים לקח נעל וזרק אותה על תמונתו של הרבי.

כעבור זמן - היא קוראת ומתרגמת לי מהמכתב - הילדה החלה להרגיש יותר טוב, מבלי שהוא עצמו ידע איך ולמה. כיון שעסקיו לחצו, הוא מיהר לנסוע לארה”ב לצורך העסקים, וכמנהגו בא להתפלל מנחה עם הרבי. עוד בטרם הספיק להכנס ל’זאל’ הקטן, נפתחה הדלת והרבי יצא החוצה. הרבי הסתכל עליו ואמר לו: קיבלתי את הנעל על החזה!...

הלה היה המום, אך הרבי המשיך לשאול איך מרגישה הילדה כעת?...

הלה התנצל וביקש סליחה מהרבי באומרו כי לא התכוון וכו’. הרבי אמר לו: אתה תחזור הביתה והילדה תרגיש הרבה יותר טוב. כך אכן היה. הוא חזר הביתה והילדה החלה חזרה לעצמה במהירות רבה.

●

מוסיף ומספר הרב וילימובסקי:

לקראת מבצע חנוכה, היינו מביאים בחורים מהישיבה בכפר חב”ד, ויחד היינו נוסעים באוטובוס, רוקדים בתחנות, עורכים ביקורי בית מדירה לדירה, ובכל מקום מעוררים יהודים להדליק נרות חנוכה. יחד עם זה פעלנו גם במבצע מזוזה, והצענו לאנשים לבדוק את מזוזות הבית שלהם. הוספנו שאם מישהו רוצה מזוזות, עליו לציין זאת בטופס - ואם זה דחוף, יש לציין גם זאת באותיות גדולות.

אחד הטפסים היה שייך למשפחת שאולוב מרחוב חנקין 22 בחולון. הם כתבו על הטופס “דחוף ביותר!”.

חנוכה הסתיים ביום חמישי, ובמוצאי שבת צלצלתי למשפחת שאולוב. האב, מר בן ציון הרים את הטלפון, ואני מציג את עצמי ומזכיר לו שביקש לבוא בדחיפות אליו. הוא מאשר זאת ומאיץ שנבוא בהקדם האפשרי. “אשתי חולה, תבוא מיד”.

עוד באותו ערב נסעתי אליו. דפקתי בדלת ונכנסתי, והאיש הציג את עצמו כאיש עסקים שיש לו מפעל של מכניקה עדינה בתל אביב. “כל מה שחסכתי במשך השנים, הוצאתי לרפואתה של רעייתי” - סיפר לי - לפני שנה וחצי נכנסה לפתע לדכאון נפשי. היינו אצל טובי הרופאים אך הם לא הצליחו לעזור”.

עודו מספר את סיפורו, התחלתי בבדיקת המזוזות, ובמילה “נפשכם” של מזוזת חדר השינה, היה סדק...

יומיים לאחר מכן התקשרתי בשנית למר שאולוב ושאלתי אם יש חדש? הוא השיב לי שאין כל חדש. אמרתי לו שמחר בערב אבוא אליו הביתה, ויחד נרים טלפון לרבי. “אתה תדבר עם המזכיר ותמסור לו את כל הפרטים”. כך אכן היה. חייגנו והוא שוחח עם הרב לייבל גרונר וסיפר לו את כל הסיפור.

ביום רביעי בערב התקשרתי אליו בשלישית, והוא צועק בטלפון: “הרב לוי, תבוא אלי הביתה כעת בדחיפות!”.

כשהגעתי הוא מתחיל לספר לי: כל בוקר, בטרם אני יוצא לעבודה, אני מכין לעצמי ארוחת בוקר וצהרים. הבוקר הכנתי לעצמי חביתה ולאחר מכן יצאתי לעבודה. בשבע בערב אני חוזר הביתה, וכשאני מתקרב לבית חושכות עיני; ריח בקע מתוך הבית. ריבונו של עולם, רק שלא שכחתי לכבות את הגז!

נכנסתי פנימה ואני רואה את אשתי עומדת ומבשלת אחרי שנה וחצי שלא בישלה!

כאן נכנסה לתמונה הגב’ שמחה שאולוב שמספרת: קמתי ב-‏8 בבוקר. כמו בכל הבקרים, לא רציתי לקום. לפתע אני רואה אדם זקן שצועק לעברי: קומי מהמיטה! נבהלתי, קמתי והתחלתי לעבוד כמו בימים הטובים...

כששמעתי את דבריה הוצאתי מתיקי תמונה של הרבי והראיתי לה. היא החלה לצעוק ולהתרגש: “זה האיש! זה האיש שצעק עלי!”...

באותו ערב החליטה שהיא נוסעת לרבי כדי להודות לו. היא אכן נסעה לרבי, והודתה לו. בעקבות זאת אף החלו בני הזוג לשמור כשרות...

מספר הרב צבי גרינוולד:

בשנים של תש”י תשי”א יצא הרבי עם העניין של פעילות. הייתה אז שיחה שהרבי שוחח עם ר’ אליהו מקוטובסקי (לימים ר’ אליהו כי טוב) שהיה עסקן בולט במסגרת פאג”י, והרבי ביקש ממנו שיתעסק בפוליטיקה. הוא השיב לרבי “הרי כתבתי ספר ‘איש וביתו’, ובזה הוא עיסוקי! השיב לו הרבי “הרי את זה יכול לכתוב גם יונגרמרן של ‘עץ חיים’, אמנם זה לא יהיה עם הברק שלך, אבל התוכן יהיה מה שאתה מסוגל לעשות. ואילו בפוליטיקה אחרים לא יכולים לעשות מה שאתה עושה”.

ר’ אליהו זה רץ לבחירות בשנת תש”ט, ואחר כך עוד פעם, והוא נכשל. לאחר מכן הוא היה מזכיר של הרבנות הראשית אך היו שהפריעו לו בעבודתו, ולאור הנסיון העגום הזה, הוא ברח מעשייה ציבורית, ועל כן הרבי ניסה לשכנעו לחזור.

באחת השיחות אמר לו הרבי “ווען איך וואלט האבן צען יונגעלייט” (אילו היו לי עשרה אברכים) נשואים, הייתי יכול לחדור איתם מעבר למסך של השומר הצעיר והייתי מראה להם כי טעמו וראו כי טוב ה’; הם היו באים אחר כך בהמוניהם. אך הוא אמר לרבי “ליובאוויטשער רבי, יש לך פנטזיות, שם שורפים את הכל! הכל נשרף שם!”.

צריך לזכור שכל זה היה בשנים שהגיעו רבבות עולים מארצות אפריקה וחילקו אותם לפי מפתח מפלגות. כלומר, כל מפלגה לפי גודלה, קיבלה למוסדותיה כמות מסויימת של עולים חדשים. היו עולים שהיו קשורים למוסדות חב”ד עוד ממרוקו, אך חב”ד לא קיבלה מאום מהעולים כיון שהיא היתה בלתי מפלגתית.

מאוחר יותר התחיל הרבי עם הפעולות של ‘ופרצת’ והתחילו לחדור גם מעבר לחוגי הדתיים. אני זוכר שהקיבוצניקים ביקשו והתחננו מר’ ישראל ליבוב ע”ה שיבואו לתת להם את הטעם של טעמו וראו, של מה שחסידות יכולה לתת. שבוע אחר שבוע, כמה לילות בשבוע, היו אנ”ש נוסעים לקיבוצים שם התקבלו בסבר פנים יפות, והיתה התעוררות גדולה.

הרבי ביקש אז דיווחים מלאים ומפורטים על כל הפעולות בקרב אנשי הקיבוצים והמושבים, ואף היה אומר כי לא מדווחים מספיק בפרוטרוט.

בתקופה מאוחרת יותר יחסית, לפני מלחמת ששת הימים, נסעתי לרבי. קודם הנסיעה היו לי חברים ירושלמים שטענו כנגדי ‘מה אתה נוסע לקיבוצים ולמושבים, מלטף ומשוחח עם אותם אנשים. תן להם שידעו מי הם ומה הם, הרי אין בהם שום דבר. תן להם על הראש כמו שצריך’...

את הדברים הללו ציינתי בפתק שכתבתי אל הרבי. כשנכנסתי ליחידות הגשתי לרבי את הפתק יחד עם חבילת מכתבים שנכתבו לרבי על ידי אנשים משכונת התקווה. זו היתה חבילה גדולה של דפים.

הרבי הסתכל במהירות על כל הדפים, וחשבתי לעצמי שהרבי רואה רק את הכותרות, ואחר כך הוא יסתכל בצורה מדוקדקת יותר. אך להפתעתי הרבה הרבי ענה לי על כל מכתב ומכתב, וכל נושא ונושא שנכתב שם. הרבי מדבר ואני הרגשתי שאני כבר לא יכול לקלוט. אמרתי לרבי שאני לא מסוגל לזכור הכל, ומה גם שאני לא יודע מה כתוב במכתבים שלהם.

אחר כך אני רואה פתאום שהרבי מזדקף ואומר לי: ומה שאתה כותב אודות הדרך שצריך לדבר איתם באופן שלילי - (תרגום מאידיש) חס ושלום, אתה מעמיד מחיצה בינינו, אם תדבר עמם בנושא הזה, לא יהיה לך עם מי לדבר. הם לא באו לשאול אותך מה חסר להם ומה אין להם; הם באו לשאול אותך מה חסידות יכולה לתת להם?! מה יש לך למכור?! מה יש לך לתת?! בנושא הזה צריך לחזק ולעודד.

כשחזרתי היו החברים הירושלמים שלי צוחקים על ה”חבדצקערס” ועל הבעלי תשובעס, אבל הרבי באהבת ישראל העצומה שלו אמר להסתכל על הטוב שיש בכל יהודי, ולא על המינוסים שיש בו.

אווירה מיוחדת שררה בליל ג’ תמוז ה'תשס"ג בהתוועדות חסידית שהתקיימה בבית-הכנסת “נחום יצחק” בכפר-חב”ד. במשך שעות ארוכות התוועדו חסידים ואנשי מעשה שסיפרו על רגעים אישיים שחוו עם הרבי מה”מ, ועל ניסים ונפלאות שהיו עמם או שהיו עדים להם ● ניגוני הרבי שנוגנו על ידי אנ”ש והתמימים כמו השלימו את תחושת ההתקשרות העמוקה ● בין המתוועדים היו הרב יעקב אדרעי, הרב מאיר בוסטומסקי, הרב צבי גרינוולד, הרב לוי וילימובסקי, הרב מיכאל וישצקי, הרב עמוס קרניאל והרב שמעון בקרמן, שריתקו את הנוכחים עד השעות הקטנות של הלילה ● חב"ד-אינפו מגיש לקט מהסיפורים שסופרו באותו הלילה ב'כתבה המלאה'..
פרסומת



מספר הרב יעקב אדרעי:

משפחתנו הגיעה לארץ בחסדי השם, ימים ספורים לפני חג השבועות תשט”ו. אבא נפטר שנתיים קודם לכן, ואנחנו הילדים היינו עם אמא ע”ה. הציונים לקחו אז את הילדים הקטנים ושולחים אותם למחנות של עליית הנוער שם מעבירים אותם על דתם. העולים לא ידעו מה מצפה להם. כולנו היינו תמימים, חשבנו שארץ הקודש, ארץ של אברהם יצחק ויעקב, היא ארץ של אנשים שרוצים רק תורה וקדושה. זו היתה סכנת נפשות רוחנית איומה.

לגביי ולגבי אחי משה, לא הסתייע בידם הדבר. הם לא הצליחו לשלוח אותנו למחנות הנוער, ואנחנו נשארנו עם המשפחה. זה היה נס בפני עצמו.

היתה לנו גם השגחה פרטית מופלאה. כשהגענו למעברת אשקלון, יצאנו לרחוב העיר שם פגשנו שליח משמים שהיה הרב ישראל ליבוב ע”ה. פנינו אליו והוא סידר את משפחתנו בכפר חב”ד בעוד אותנו, הנערים סידר ללמוד בישיבה. למדנו אז בפרדס אצל הרב יעקב ימיני והרב יוסף גולני.

בכיתתנו היה לנו חבר ששמו אברהם, ונדמה לי שהיה מבית שאן. אביו היה מאד חולה, והמורה כתב מכתב לרבי בשם הכיתה וביקש ברכה לרפואתו של אביו. שלוש או ארבע שבועות לא הגיעה כל תשובה.

בוקר אחד הגיעה ידיעה שאביו של התלמיד נפטר. בנו, חברינו לכיתה, עדיין לא ידע על כך. באותו יום, בשעות הצהרים, הגיע לפתע מכתב מהרבי המיועד למורה. במכתב הרבי כותב נוסח ניחומים על פטירתו של האבא, ובהמשך הרבי מנחם את הילד.

באותם ימים הדואר היה איטי ביותר. מכתב מארה”ב היה מגיע רק לאחר ימים ארוכים. זאת אומרת שמכתב הניחומים נכתב כמה ימים קודם לכן - - -

מספר הרב עמוס קרניאל ע"ה:

לפני כשלושים שנה גרתי בכפר מימון, כפר שתושביו היו שומרי תורה ומצוות מזרם הכיפות סרוגות.

בשנת תשל”ג הגיעה הבת הבכירה לגיל המצוות והיו לנו התמודדויות רציניות במקום, כגון בימי שישי, כאשר כל תושבי המקום היו הולכים לבריכה מעורבת אך ילדינו לא הלכו. כמו כן לימודים שהיו מעורבים.

באותה שנה החלטתי לנסוע לרבי. כתבתי לרבי לגבי הילדים והוספתי שנראה שהילדים עומדים בנסיונות ומתמודדים עימם. כתבתי זאת מתוך כוונה לקבל אישור להישאר שם. הרבי השיב לי כי ככל שהילדים גדלים, כך היצר גדל ואין להסתמך על כך. והעובדה שעד היום הילדים החזיקו מעמד, אין זה ראיה. כששאלנו האם לעבור לכפר חב”ד השיב הרבי - אם בהסכמת האשה, לעשות את הצעד הזה.

באותן שנים עבדתי כמנהל בית ספר במושב ברוש. היחידות נמשכה 23 דקות כאשר רוב הזמן הוקדש לעניני חינוך. אחת השאלות הייתה על כיתה ה-ו שמנתה כתשעה ילדים שהקוטביות ביניהם הייתה גדולה. היה ילד שידע בעל פה תשע-מאות משניות כאשר באותה כיתה היו ילדים רחוקים מאד מההישגים שלו. היה אפילו ילד שלא ידע קרוא וכתוב, והוא לטש את עיניו לעבור לחטיבת ביניים בכפר מימון. מחשבתנו הייתה שלטובת כלל הכיתה עדיף שישאר בבית הספר, בעוד שהיו גם צדדים על מנת שימשיך ללמוד בחטיבת הביניים. הרבי השיב שטובת הכלל קודמת, אבל לא ‘לשים רגל’ אלא לשדלו בדרכי נועם...

בחור אחד נכנס ליחידות ואמר לכ"ק אדמו"ר שליט"א שרוצה להיות
"בחור חסידי".

וענה לו כ"ק אדמו"ר שליט"א:

בחמשה דברים ניכר ההפרש בין בחור שלומד בתומכי-תמימים, לבחור של ישיבה אחרת: א) זקן, ב) פיאות, ג) מקוה, ד) שני זוגות תפילין (רש"י ור"ת), ה) אבנט (כנראה הכוונה להאבנט שעל הציצית - המלביה"ב). ואם יעשה חמשה דברים אלו אזי יהיה "חסידישער בחור".

בשנים תשט"ו-תשכ"ד נהג כ"ק אדמו"ר שליט"א בליל שמחת-תורה לפנות-בוקר לאחר ההקפות, ללמד ניגון חדש, ולתת משקה לאלו שמקבלים על עצמם הוספה בלימוד החסידות במשך השנה הבאה.

בשנת תשכ"ד הזהיר הרבי שיקחו רק אלו שיעשו הוספה בפועל, ולא כמו בשנים שלפני-זה שהיו שלקחו משקה ולא הוסיפו בפועל. לאחר דברים אלו, נמנעו רבים מאנ"ש והתמימים לגשת לכ"ק אד"ש ולקחת משקה.

הרה"ח ר' אבא פליסקין עמד ליד כ"ק אד"ש, ולא ידע האם לגשת ולקבל משקה או לא.

לפתע פנה אליו כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר:

איר ווילט גאר קיין משקה ניט נעמען? איך האב קיין צייט ניט, איך דארף זיך גרייטן צום דאווענען [= אינכם רוצים כלל לקחת משקה? אין לי זמן, אני צריך להתכונן לתפלה]!

- זה היה בשעה 6:00 בבוקר, וכבר אז החל הרבי את ההכנות לתפלה!

ראביי קונסרבטיבי שהיה אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א ביחידות יצא מלא התפעלות, ואמר שהרבי סיפר לו:

הגיע לי מכתב מאחד מאנ"ש ברוסיא, וכשקראתי את המכתב נזדעזעתי ("בין איך פארציטערט געווארן"): על מה מתאונן ודואג החסיד? על זה שיש לו מחשבות זרות בתפלה! מדובר אודות אחד שאין לו מה לאכול, וחייו נתונים בסכנה, ועל מה הוא דואג על מחשבות זרות בתפלה!

במשרד עורכי הדין שבו אני שותף זה כ-45 שנה התייצב יום אחד איש צעיר ומזוקן לבוש חליפה כהה וחובש מגבעת. המחשבה הראשונה שחלפה במוחי הייתה: 'הנה עוד מתרים'. העיר ממפיס במדינת טנסי היא יעד מבוקש במסעותיהם של מגייסי כספים למוסדותיהם. לא ידעתי אז הרבה על היהדות, אך תמיד שמחתי לסייע למוסדות תורה ואף ללמוד מהמתרימים דבר או שניים.
כשראיתי את היהודי המזוקן נכנס למשרד ניגשתי אליו והושטתי לו יד לשלום. שאלתיו לשמו והצגתי את עצמי: אלוין גורדון. "נעים מאוד", אמר. "באתי לכאן כדי לפגוש את וגיג". וגיג הוא חברי ושותפי במשרד. לשכותינו צמודות זו לזו. וגיג הוא יהודי נטול כל רקע ביהדות. המתרימים לא היו בדיוק הקהל החביב עליו, אם ננקוט לשון המעטה.
"יש לך אישה וילדים"? שאלתי את האיש, שעתה כבר ידעתי את שמו, הרב משה קוטלרסקי. ב"ה "כ"ן, ענה. "אם כן, כדאי שלא תיכנס לחדרו של וגיג", יעצתי לו, ספק בחיוך ספק ברצינות. הוא זקף גבה בתמיהה, והסברתי: "זו הקומה ה-12 של הבנין. אם תכנס לחדרו של וגיג יש סיכוי סביר שתצא מתוכו מבעד לחלון"...
נראה שדבריי לא הרשימוהו ביותר, משום שהוא פנה היישר למשרדו של וגיג. כעבור שעה קלה, יצא משם שליו ורגוע. ואז התפתחה בינינו שיחת היכרות שהתפתחה לימים לידידות אמיצה.
מתוך השיחה למדתי כי הרב קוטלרסקי הוא אחד מראשי המרכז העולמי של שליחי חב"ד. הוא גם סיפר לי את מטרת בואו: קרוב משפחה של וגיג, יהודי שומר מצוות, פנה אליו בבקשה לפגוש את וגיג ולנסות לקרבו ליהדות.

חלפה שנה, והנה אני מוצא את עצמי, את אשתי ואת שני בנינו ישובים בסוכתה של משפחת קוטלרסקי בשכונת קראון הייטס בברוקלין. זה היה בהושענא רבא. בליל שמיני עצרת הלכנו להקפות בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש.
לנוכח קהל החסידים האדיר חשתי לרגע כמי שנקלע לפלנטה אחרת, אך עד מהרה השתלבתי באווירה והייתה לי הרגשה טובה. מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה היה מחזה שלא יאמן. השמחה העצומה, הריקודים, השירה.
הרבי עצמו עמד על בימה מוגבהת ומשם ניצח על השימחה. כשהניף ידו להגברת השירה, כל הבניין רקד. חשבתי לעצמי שלא יכולה להיות בעולם שמחה גדולה מזו. באותו לילה גם ידעתי שהגעתי למקום הנכון, ושאני רוצה כי כל זה יהיה חלק מחיי.

במוצאי החג ראיתי שהקהל כולו מסתדר בתור ארוך לקבלת כוס של ברכה (הרבי מוזג לכולם יין מהכוס שעליה בירך ברכת המזון וערך עליה הבדלה). השתלבתי עם שני בניי בתור וצפיתי בדרך שבה הדברים מתרחשים. ראיתי למשל כי הקודמים לי בתור היו בהתחלה חלק מהשירה ומהשמחה, אך ככל שהתקרבו אל הרבי הרצינו יותר ויותר. וכשעמדו מול הרבי הבחנתי שהרבי מביט לכל אחד ואחד בעיניו, מוזג יין לכוס שבידו, מביט שוב לעברו והאיש פונה הלאה.
אמרו לי: "אל תדבר עם הרבי, כי רבים ממתינים בתור". הבנתי זאת. ואז הגיע הרגע שאני ובניי עמדנו מול הרבי. אמנם זה היה לפני 20 וכמה שנים, אבל עדיין אני זוכר את הרגע הזה וחי אותו כל פעם מחדש. הרבי הביט עמוק לתוך עיניי. זו הייתה חוויה שאני יכול להגדירה במילה אחת: קדושה.
הרגשתי כי שתי העיניים שמביטות בי פולחות את כליותי ויודעות עליי הכל. הרבי נתן לי לחוש באותו רגע כי אין בעולם איש מלבדי. כל המון האדם וכל ההמולה העצומה סביב כאילו לא היו. רק הוא ואני. ואז, בעודו מישר אלי מבט, שאל לפתע: "מה אתה עושה למען היהדות ולמען התורה בממפיס טנסי?"...

ברגע הראשון לא יכולתי להאמין שהרבי אמר לי זאת, הרי מעולם לא נפגשנו ואיש לא הכיר בינינו. מרוב תדהמה עמדתי דום. הרבי הוסיף להביט בי ואמר: "אתה צריך לחזור לממפיס ולפעול שם למען התורה והיהדות". באותה שעה ידעתי שאני רוצה לעשות את כל מה שהיהודי הזה מבקש ממני. עוד לא ידעתי איך, אך כבר היה לי ברור שחיי עומדים להשתנות.
חזרנו לממפיס, ומאז אמנם השתנו חיינו לבלי הכר. מטרות חיי השתנו, ערכיי השתנו, ביתי השתנה.
באותה העת עדיין לא היה לי כל ידע תורני, ובכל זאת חשתי צורך עמוק לייסד שיעור תורה במשרד עורכי-הדין שלנו. בכל יום ראשון בבוקר נהגתי לאסוף את חבריי לקרוא באזניהם פסוקים מהתורה ולהסביר אותם כמיטב הבנתי.
בתוך זמן מה התחיל גם ביתנו להתנהל על פי תורה. את בנינו גידלנו ברוח זו, וכיום גם הם מנהלים בתים יהודיים לכל דבר. לפני כשבע שנים הבאנו לעירנו שליח של חב"ד, והוא פועל בה גדולות ונצורות. המהפכה האישית שפקדה אותי הייתה למהפכה כלל-יהודית בעיר. זכיתי לקיים את דברי הרבי לפעול למען היהדות ולמען התורה בממפיס טנסי.

מספר הרב זלמן אריה הילזרנד:

כשעזבתי את משרתי הרבנית לטובת המגזר הפרטי, החלטתי להדפיס מידי פעם בפעם מסר תורני קצר על כרטיס קטן, בגודל גלויה, ולהוסיפה לדואר העונתי הנשלח מהחברה העסקית. על הגלויה הופיעו גם שמי, כתובתי ומספר הטלפון שלי. הוספתי גם את הרבי מליובאוויטש לרשימת הדיוור שלי.

כעבור זמן-מה הפסקתי להפיץ את הגלויה, וכאן קרה דבר מופלא: מזכירו של הרבי התקשר אליי, ושאל בשמו של הרבי מדוע הגלויה עם המסר הרוחני אינה מופיעה עוד. אפילו היום, כשאני חושב על כך, אני מוצא את הדבר קשה להבנה. בתוך כל אלפי המכתבים שהוא קיבל, עם כל האחריות הכרוכה בהדרכת תנועתו החובקת-עולם, הרבי בכל זאת הבחין שהגלויה שלי חסרה, וגזל מזמנו היקר כדי להזכיר לי את הצורך להוסיף ולשגרה.

פעילה ידועה במבצע 'נרות שבת-קודש' שיזם הרבי, מספרת את הסיפור הבא:

עשרים דקות לפני שבת קבלתי טלפון ממזכירות הרבי. נאמר לי שהרבי קיבל מכתב מאביה של ילדה קטנה מהעיר בּוּאִי במרילנד, שרצה כי בתו תתחיל להדליק נרות שבת. הרבי ביקש שיתקשרו אליי, לוודא שהילדה תדליק נר שבת בערב שבת זו!

התקשרתי מיד אל שליח חב"ד בעיר הסמוכה, בתקווה שיוכל לשלוח נר קודם כניסת השבת. השליח השיב לי שאין לו דרך להגיע את בית הילדה לפני שקיעת החמה. התקשרתי לבית הילדה ודיברתי עם אימה. שאלתי אם יש לה נרות בבית. היא ענתה שאכן יש לה נרות שהיא משתמשת בהן לארוחות רשמיות וחגיגיות. ביקשתיה לתת לבתה נר אחד להדליק לכבוד שבת. ואז שאלתי את האם אם גם היא תדליק. היא ענתה שאין לה התנגדות לכך, אבל אין לה מושג כיצד עושים זאת, ושאלה אם אני יכולה להדריך אותה בטלפון, ואז היא ובתה ידליקו נרות שבת יחד. הדרכתי אותה, ושתיהן אכן הדליקו נרות בערב שבת.

ביום שישי הבא, אחר הצהריים, רוב לזמן הדלקת הנרות, התקשרו אליי שוב ממזכירות הרבי: "הרבי מבקש לדעת מה עם הילדה מבואי, מרילנד?" שמחתי לדווח שהבת ואימה הדליקו נרות; ולמעשה במשך השבוע שלחתי אליהם עוד נרות בעבור הילדות בכיתתה של הבת ובעבור חברותיה היהודיות של האם.

הסיפור שבפיו של ר' דויד שורדר מאנגליה נראה כמו לקוח מן האגדות. שורדר, איש עסקים בענף הטקסטיל, חובק עולם בנסיעותיו המסחריות. תחביבו הוא לאתר יהודים במקומות אליהם מגיע וליצור עמם קשר. בדרך כלל, הוא מוצא יהודים בכל פינה בעולם אליה הגיע. אך במקום אחד התקשה לאתר אפילו יהודי אחד: באינדונזיה.

עסקיו שם התמקדו בסרבאיה, העיר השנייה בגודלה במדינה, בה כשלושים מיליון תושבים, מוסלמים כולם. שורדר היה בטוח כי אם יתאמץ – יאתר גם פה נצר יהודי. הוא לא ויתר ואמנם עלה על עקבות יהודיים. הוא הגיע לבית כנסת עתיק בעיר.

כמובן, היה המקום נעול. בעודו מחפש דרך להיכנס למבנה, יצאה אישה מבית סמוך ושאלה אם רוצה כי תפתח לו את המקום. נכנס שורדר אל המבנה, שהיה ישן אבל נקי ומטופח. ההפתעה הגדולה ציפתה לו בחדר צדדי: לתדהמתו היו תלויות על הקיר תמונה של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח ותמונה של בנין "770", כפי שמכונה בית המדרש של הרבי בברוקלין! מסתבר, שהוא לא החסיד הראשון של הרבי שביקר במקום...

האישה שפתחה לו את המקום, חנה שמה, סיפרה כי בסרבאיה כעשר משפחות חצי יהודיות, כלומר: שרק אחד ההורים יהודי. בית הוריה הוא האחד והיחיד בעיר, בו שני בני הזוג יהודים. היא עצמה נשואה למוסלמי ולה שני ילדים: רחל, בת 15, ודויד, בן 12. עוד אמרה, כי בעשרים השנים האחרונות לא התקיים מניין בבית הכנסת.

בתום הסיור במבנה, הזמינה חנה את ר' דויד לביתה, להכיר את אימה וילדיה.

"לא ידעתי כיצד לפתוח בשיחה עם נער אינדונזי בן 12", מספר שורדר. המילים הראשונות שעלו בדעתי היו: "האם תוכל לנחש מדוע באתי לכאן?"

תשובת הנער הייתה מיידית וללא היסוס: "בגלל בר-המצווה שלי"...

התשובה הלא צפויה נתנה אפוא תכלית לביקור, וגלגלי מוחו של שורדר החלו לנוע בכיוון. הבעיה הקשה הייתה מחסום השפה. דויד הנער לא ידע אנגלית, וודאי שלא עברית. מה שכן, אימו וסבתו, יכלו לשוחח בעברית. בתיווכן, הצליח שורדר לנהל שיחה עם דויד הצעיר ועודדו ללמוד עברית. "כך", הסביר לו, "נוכל לפתח קשר ואוכל להכינך לבר-המצווה הקרב". שורדר נפרד מן המשפחה בהבטחה לשמור עמם על קשר באמצעות הדואר האלקטרוני.

שורדר עמד בהבטחתו. ההתכתבות בינו לבין דויד הנער הייתה רצופה. זה האחרון הפתיע את ידידו המבוגר בשאלות שונות, שבעצמו לא ידע להשיב עליהן.

לפני ביקורו הבא של שורדר באינדונזיה, התעניין דויד על מחירו של זוג תפילין. שורדר הניח כי במדינה בה משכורת חודשית ממוצעת עומדת על חמישים דולר, לא יוכל נער צעיר לגייס את הסכום הדרוש. הוא אמר לו בערך מהו הסכום, והבטיח כי ישלים לו את ההפרש בין הסכום שיאסוף עד למחירו של זוג תפילין.

כאשר הגיע לבית המשפחה בסרבאיה קידם את פניו הנער כשבידו מעטפה ובה הסכום המלא הנדרש לרכישת זוג תפילין! הוא גייס ככל האפשר מאביו ומדודו, והוריק גם את חסכונותיו הפרטיים.

הפעם, היה העיסוק בחגיגת בר המצווה ממשי יותר. מובן היה, כי לא ניתן לקיים חגיגה כהלכתה במקום בו אין להשיג מניין יהודים, והפור נפל על בנגקוק שבתאילנד, הקרובה יחסית. בנגקוק שוכנת ארבע וחצי שעות טיסה מסרבאיה, ובה בית חב"ד חם ופעיל. שורדר הבטיח למשפחה כי יטפל בהכנות, ולקראת הפרידה העניק להם מזוזה, סידור מתורגם, קופת צדקה וקלטות וידיאו ושמע.

האתגר החדש היה ללמד את דויד להניח תפילין כראוי. שורדר לקח בחשבון כי גם לילדים המחקים את אביהם, מצריך הדבר תרגול ואימון. קל וחומר במקרה זה. שורדר הסריט את עצמו מניח תפילין בצורה ברורה ככל האפשר, וקיווה כי דויד יוכל ללמוד מכך את המלאכה. הוא ארז את קלטת הוידיאו יחד עם זוג התפילין ושלח אותם לדויד. הוא הסביר לו כי חודשיים לפני בר-המצווה עליו להתחיל להניחן.

מועד בר-המצווה התקרב. שורדר יצר קשר עם שליחי הרבי בתאילנד, הרב יוסף קנטור והרב נחמיה וילהלם, והשניים יצאו מגדרם כדי לסייע לחגיגה יוצאת הדופן. בר-המצווה נקבעה לשבת מברכים סיוון, תשס"ג. ההכנות הושלמו ושורדר סידר מקום לכל בני המשפחה במלון סמוך לבית חב"ד. ההפתעה הגדולה הייתה, שגם האב המוסלמי הגיע.

ביום שישי הספיק שורדר להתרשם מהנחת התפילין המדויקת של דוד, אותה למד בעזרת הקלטת בלבד. גם להתפעלותם של פעילי בית חב"ד מן המחזה לא היה קץ.

סעודת בר-המצווה נערכה בביתו של הרב קנטור, סביב שולחן השבת. רק אז התגלתה לשורדר החוליה החסרה בפרשייה. האם סיפרה על דאגתה הרבה כי תיערך לדויד בר מצווה יהודית כשרה. "מיום היותו בן 12 נהגתי להגיע מדי יום לבית הכנסת, עמדתי ליד תמונת הצדיק התלויה על הקיר בחדר שבבית-הכנסת, וביקשתי כי יסייע לי לערוך בר-מצווה לדוד. מתברר כי הגעתי לכתובת הנכונה", אמרה בהתרגשות.

אחריה, הביע האב המוסלמי את תמיכתו בצעדי בני משפחתו והצהיר כי יסייע להם לחיות כיהודים.

כיום לומד דויד בישיבת חב"ד במנצ'סטר, ורחל תלמידת "מכון חנה" בניו-יורק.

בעקבות הסערה שהתעוררה סביב פרסום תמונות של הרבי מלך המשיח שליט"א על דרך איילון, התפרסם באחד מאתרי האינטרנט הסיפור הבא: "מי שמכיר אותי יודע כי אין לי קשר עם חסידי חב"ד" כתב שם אחד הגולשים וסיפר סיפור מדהים על תמונות של הרבי בדרך איילון שהצילה את חיי הדוקטור שלו.

"המנחה שלי לדוקטורט, מרצה צעיר מאחד היישובים במשגב שבגליל - אדם לא דתי - השתתף בכנס באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. בדרך חזרה לביתו הוא נרדם על ההגה באיילון במהירות גבוהה מאוד. משהו גרם לו לפקוח את עיניו ברגע האחרון לפני שהתנגש בגדר ההפרדה..

כשהתעורר, הוא המשיך לספר, לא הבין היכן הוא נמצא אך הבחין מול עיניו שמישהו סימן לו בכף ידו את הסימן "עצור!" ולכן אינסטינקטיבית לחץ בחזקה על הברקסים והתנגש בקיר בעצמה נמוכה יחסית.

הרכב נמעך והאיש היה מזועזע. אך הוא אפילו לא נשרט. ומי זה שסמן לו לעצור? נכון מאוד, כרזה של הרבי המרים את ידו.

אם חב"דניקים מעוניינים בשם ובפרטי האדם, אני מוכן לתת להם אותו, הוא מספר את הסיפור לכל מי שהוא מכיר למרות שאין לו שום תכניות לחזור בתשובה או משהו כזה. לי ברור כי מדובר במקרה מוצלח מאוד מבחינת המנחה שלי..." סיים הגולש את תגובתו.

ברית מרגשת התקיימה השבוע (בלק ס"ח) בבית חב"ד בוושינגטון, לזוג ממקורבי בית חב"ד שחבקו ילד לאחר ארבע-עשרה שנות נישואים. במהלך הברית נשאו דברים אבי הבן מארק פרידמן לצד השליח הרב זלמן הבר, שסיפרו את המופת המדהים שמאחורי הולדת הבן. מרק ורעייתו אראסלי אינם עוד הורים צעירים וגילו של מרק עומד כבר על 53 והוא אף הספיק לפרוש לגמלאות ממשרתו כעורך דין ואראסלי בת 43.

מרק ואראסלי פרידמן חפצו בכל ליבם לזכות בילד משלהם, למרות גילם המבוגר. בשמחת תורה האחרון ביקש מרק מחבריו בבית הכנסת החב"די כי יברכו אותו לזכות בילד השנה.

השליח הרב זלמן הבר ביקש ממנו לקבל על עצמו החלטה טובה להוסיף בקיום מצוות והוא קיבל על עצמו החלטה טובה. זאת לאחר שבשנים האחרונות מאז נחשף לפעילות החב"דית בוושינגטון, הוא ורעייתו החלו להתקרב לאור היהדות ואפילו המטבח בביתם הוכשר.

לאחר שמרק הודיע כי הוא מקבל על עצמו החלטה טובה ואף הצהיר הצהרה שגרמה לרבים מהקהל להרים את הגבה: לילד שיוולד יקרא שם שקשור לרבי או לרבנית. בשבוע שעבר הם חגגו את הברית יחד עם בני הקהילה הנרגשים.

"יש ניסים" אמר האב הנרגש.

כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר פעם: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו", ולכן אל יפול לב האדם כשרואה את חבירו עושה יותר ממנו, כי תובעים מכל אחד שיעשה רק זה ששייך אליו, אך כל אחד בהדברים השייכים אליו צריך לכוון לבו.

אחד מאנ"ש סיפר לכ"ק אדמו"ר שליט"א בהיותו על יחידות שחזר דא"ח ברבים, ומזה באה לו אחר כך טובה גדולה בגשמיות.

אמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א: הלוואי היו כולם יודעים ומכירים אשר חזרת דא"ח היא פשוט טובה בגשמיות.

בשנה הראשונה לאחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בהתוועדות שמחת בית השואבה תשי"א) דיבורים מבהילים אודות הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, ואמר בין השאר, שחסידים אלו שהרבי חי אצלם גם עתה - הרי הם ממשיכים לקבל את ההשפעות של הרבי גם עכשיו.

ואלו היו תוכן דבריו הק':

בחיי משה רבינו ראו בגלוי איך שכל הענינים הרוחניים והגשמיים היו נמשכים על ידיו והם: המן לחם מן השמים, ומים מבארה של מרים, וענני הכבוד שהיו מכבסים בגדיהם וכו'. אך לאחרי הסתלקותו של משה, הנה אף שארז"ל "משה לא מת", אך כיון שלמטה מעשרה טפחים חסרה מציאותו - לכן נפסקו גם ההשפעות הבאות על ידו.

אמנם, אלו שמשה חי וקיים אצלם גם עתה למטה מעשרה טפחים, הנה הם מקבלים גם עכשיו את ההשפעות הבאות ממשה (המן והבאר וענני הכבוד).

למילאנו הוא הגיע בשליחותו של הרבי לפני שלושים וחמש שנה, על מנת לשמש כ'מלמד' בבית ספר חב"ד בעיר - מה שהוא עושה עד עצם היום הזה. בביתו הוא זכה לגדל שבעה עשר ילדים. על אף הפרוייקט האדיר הזה, הוא עדיין מצא זמן להוציא במשך עשרים שנה עלון יהודי שקירב רבים ליהדות, ולנהל (עד היום) בית הכנסת, ולמסור שיעורי תורה רבים במהלך השבוע, שיעורים שזוכים להד רחב.

כבר בבחרותו היה ברור לרב ראדאל שלאחר נישואיו הוא ייצא לשליחות. בצעירותו היה שותף פעיל בקעמפ 'גן ישראל' בניו-יורק, שם היה אחראי על נושא ההווי והבידור. תמיד אהב לעשות ולפעול, הוא לא מהטיפוסים שיבקשו לנוח על זרי הדפנה, או להסתפק במה שעשו. גם כיום, לאחר שזכה לחתן שנים-עשר ילדים - ביניהם כאלה המשמשים בשליחותו של הרבי ברחבי העולם - הוא לא מבקש לעצמו מנוחה, להיפך, מוחו הוגה כל הזמן רעיונות חדשים, תר אחר נושאי לימוד בשיעורים, וכיצד לפעול על כמה שיותר יהודים לקרבם אל בוראם. "הוא שליח של מסביב לשעון", הכין אותי לקראת הראיון שליח אחר במילאנו, והאמינו לי, זו לא הייתה גוזמה.

"נישאנו בחודש תמוז תשכ"ח והתגוררנו בקראון הייטס. לאחר חצי שנה, כשרעייתי כבר הייתה בהריון ונאלצה לחדול מעבודתה, הייתי צריך להיות המפרנס בבית. ביקשנו אישור מהרבי שאמשיך ללמוד ב'כולל', אבל אחר הצהריים אחפש עבורי עבודה, והתשובה הייתה חיובית. באותם ימים הייתי בידידות גדולה עם הרב זלמן שמעון דבורקין עוד מתקופת היותו בפיטסבורג, ולימים הפך להיות הרב בשכונת המלך. זכיתי שהייתה לי חביבות גדולה אצלו והוא קירבני מאד. כשסיפרתי לו שרעייתי נמצאת בחודשי הריון מתקדמים ואני תר אחר עבודה מתאימה שתוכל להביא פרנסה לביתנו הבטיח לי שיחפש עבורי משרה מתאימה. הבטיח וקיים.

"הייתה לו ידידות גדולה עם יהודי בשם מר רוטנברג, שניהל את הישיבה התיכונית המפורסמת בניו-יורק 'ישיבה סנטר קווינס'. ילדים רבים מבורו-פארק ומשכונות יהודיות נוספות, היו שולחים את ילדיהם לבית הספר הזה, שמלמד מקצועות התורה לצד מקצועות כלליים, כשרבים מבוגריו ממשיכים לישיבת מיר בירושלים או ל'ישיבה יוניברסיטי' במנהטן. הוא התקשר אלי באחד הימים ואמר לי שהוא רוצה שאהיה 'מלמד' באותה ישיבה. השבתי כי באותו מקום לא מסתפקים בתואר 'רב', אלא צריכים להביא ציונים גבוהים בתארי חינוך של המדינה, ומדוע שיקבלוני לשם?! אבל הרב דבורקין אמר לי, 'אין לך מה לדאוג, אני אכניס אותך לשם', והוא אכן הצליח לסדר זאת.

"הכניסו אותי להיות מורה בכתה ד' הרביעית שהתקבצו בה כל הילדים המופרעים, שלא רק שלא חשקה נפשם ללמוד, אלא כנראה סחבו איתם בעיות קשב והפרעות. אף מורה שהביאו לאותה כיתה, לא הצליח להשתלט עליהם. לפניי הייתה שם מורה שהייתה צריכה לפרוש, ואני הוכנסתי לאותה כיתה באמצע שנה. הייתי צעיר מאוד, ועיניהם של כל צוות המורים וההנהלה היו נשואות אליי, האם אצליח לעמוד באתגר ולהשליט סדר באותה כיתה. הייתה לי הרבה סייעתא דשמיא, ונעזרתי הרבה מניסיון שרכשתי בעת עבודתי ב'קעמפ גן ישראל'. עשיתי להם לוח ציונים, מבצעים שונים לצד פרסים - וזה הצליח! הם התעדנו והחלו ללמוד ולהצליח...

"כשהסתיימה השנה, נתנו לי כיתה גבוהה יותר, לצד תפקיד אחראי על לימודי הערב של הכיתות הגבוהות. בארץ ישראל זה נקרא 'ישיבת ערב', ובארצות הברית זה נקרא 'המשמר'. הייתי נשאר איתם אחרי הצהריים ולומד איתם בצורה חווייתית עניינים שונים ביהדות, מספר להם סיפורי צדיקים ועל אורחות חסידיים. בעיקר היינו חוזרים על לימודיהם במהלך היום, בכדי להחדיר בהם את הלימוד.

"לפני כמה חודשים נכנס לבית הכנסת שלי יהודי אמריקאי שמתגורר בארץ ישראל. הלה מומחה גדול לטיפולי עיניים, ושהה במילאנו לצורך עבודתו. כשראה אותי, קפץ כנשוך נחש. 'אתה הוא הרב ראדאל?' שאל אותי, וכשעניתי בחיוב, הוסיף לשאול כשפניו זורחות מאושר אם אני מכירו. כשהשבתי בשלילה, סיפר לי שהוא היה מתלמידיי באותה מסגרת, והוא זכר בהתלהבות שהייתה לו שאלה שאני היחיד שידעתי להשיב עליה...

"כאמור, עבודה זו הייתה במקביל ללימודיי ב'כולל'. כשנולדה בתנו, החלטנו כי הגיע הזמן שנצא לשליחות. כשראיתי שיש לי הצלחה בחינוך, הילדים אהבו אותי והצלחתי להאהיב עליהם את התורה, החלטתי שכנראה השליחות שלי תהיה בשדה החינוך. העובדה שבחינוך אני יכול לחוות בצורה מוחשית את פירות ההשקעה, וזאת עבודה שמצריכה לתת את כל כולי, קסמה לי מאוד. בימים הבאים הגיעו אלי כמה הצעות שליחות מחוץ לניו-יורק".

הרב ראדאל כתב לרבי שהוא רוצה לצאת לשליחות בשדה החינוך, והתשובה שיצאה הייתה חיובית. הרבי הפנה את הרב ראדאל למל"ח בכדי להציע את עצמו אצלם. "שמחתי מאוד. ראשית, שהרבי הסכים שאצא לשליחות. שנית, שאכן היא תהיה בשדה החינוך, מקצוע שכה אהבתי", אומר הרב ראדאל כשאחריו וותק חינוכי של קרוב לארבעים שנה. "תכננתי להיות 'מלמד' ובשעות אחר הצהריים אוכל להתעסק בצדדים נוספים של 'הפצה'. בתוך תקופה קצרה קבלתי שמונה הצעות מרחבי ארצות הברית ומאירופה לצאת ולשמש שם בשליחות.

"יומיים לפני שהתכוונתי לכתוב לרבי על כל הצעות השליחות ולהיכנס עמן ל'יחידות', פגשתי את הרב גרשון מענדל גרליק ממילאנו שהגיע ביום חמישי לקראון הייטס. עוד באותו יום ניגש אלי ואמר לי ששמע ממזכירו של הרבי, הרב חדקוב, שאני מחפש מקום לצאת אליו כשליחות בתור מלמד, וזה תקופה שהוא מחפש 'מלמד' במילאנו. הסברתי לרב גרליק כמה שאני לא מתאים למילאנו. ביקשתי למצוא מקום קרוב יחסית לניו-יורק, מה גם שלא ידעתי את השפה; ואם כבר אירופה, אז הייתה לי הצעה הגיונית יותר בלונדון, שם השפה היא גם אנגלית, ושם גם יש קהילה יהודית מפותחת.

"צריך לזכור שאז התעופה גם לא הייתה מפותחת כפי שזה היום. איטליה נראתה לי סוף העולם שמאלה. היו אפוא שלל סיבות להעדיף מקומות אחרים, קרובים יותר, נגישים יותר, ובחלקם גם משתלמים יותר. (בחיוך) הרב גרליק הציע לי משכורת של שש מאות דולר לחודש. לאחר שבדקתי בקונסוליה האיטלקית בניו-יורק לגבי מחיר המחייה והכלכלה באיטליה, הבנתי שזה בערך כמו בניו-יורק, כך שסכום כזה יספיק לי בקושי לשלם שכר דירה, ומי בכלל מדבר על העובדה שלבטח נרצה לטוס לניו-יורק לפחות פעם בשנה כדי לבקר את המשפחה.

"היו לי אפוא את כל הסיבות בעולם שלא לקבל את ההצעה, אבל הרב גרליק לחץ שאכתוב במכתב לרבי גם את מילאנו. הוא אמר לי, 'תראה, הרב חודקוב הציע לי אותך, אולי הבקשה הגיעה דרך הרבי?! מי יודע?!' בעקבות הפצרותיו של הרב גרליק הסכמתי לכתוב את מילאנו כהצעה אחרונה מתוך שלל ההצעות שהיו לנו... בכל הצעה כתבנו את הלבטים שלנו לכאן או לכאן, את התנאים והמרחקים. על מילאנו כתבתי שאני מציין זאת מפני שהרב גרליק ביקשני, אבל זאת ההצעה שכלל לא חשבנו בכיוונה, ופירטתי את הסיבות שהצטברו באמתחתי בכדי לשלול את ההצעה.

"ביום ראשון נכנסנו נרגשים ל'יחידות'. ידענו שזאת 'יחידות' שתקבע את עתידנו, היכן נתגורר, מה נעשה והיכן יגדלו ילדנו. הגשתי לרבי את המכתב והרבי קרא אותו.

"כשסיים לקרוא את המכתב, הרים את ראשו הק' אלינו ואמר 'בנוגע לכל הספיקות שיש בנוגע למילאנו, יש בזה עצה - לכתוב חוזה, ועל החוזה שיהיו חתומים לא רק הרב, אלא לכל הפחות שני בעלי בתים חשובים מהקהילה, ולכתוב הכול בפרטי פרטים'.

"הרבי הביט ברעייתי ואמר: 'יש שם הרבה זוגות צעירים, כך שתוכלי למצוא חברות'.

"בזה תמה ה'יחידות'. יצאנו כמוכי רעם, נפעמים ונרגשים. דבר ראשון ידענו שהרבי רוצה שנצא למילאנו, ההצעה שהכי פחות נראתה לנו, דווקא הכי נראתה לרבי, וכנראה שם טמון עתידנו. מה שהכי ריגש אותנו, היה נוסח הברכה של הרבי. באותן שנים, תחילת שנות הלמ"דים, הרבי מיעט להתייחס בפרטיות לכל בקשה ליציאה לשליחות, והרבי היה מסתפק בברכה שיעשו כפי הבחירה. אנחנו זכינו שהרבי יענה לנו בצורה כה מפורטת.

"בכלל, זכינו תמיד לתשובות מאוד ברורות מהרבי וליחס מאוד קרוב, כפי שאספר בהמשך.

"כבר למחרת הודענו לרב גרליק שהרבי בחר במילאנו, אך התנה זאת בכך שנעשה חוזה, ופירטנו לו איזה חוזה הרבי רוצה שנעשה, עליו יהיו חתומים גם שני בעלי בתים. לפני שחתמנו על החוזה, כתבנו על כך לרבי, ונתבקשנו על ידי המזכירות שהרבי ביקש לראות את החוזה - והיה הדבר לפלא!... הרבי אכן עבר על החוזה, וכמו אבא טוב ודואג, דאג לכל האינטרסים שלנו. הוא ציין שצריך להכניס בחוזה שאם אחד מהצדדים לא יהיה מרוצה מתפקודו של השני, יהיה המוסד צריך לשלם לנו עבור כל הוצאות החזרת המטלטלים שלנו בחזרה לניו-יורק. הרבי ביקש להכניס עוד לחוזה סעיף, שהמוסד יצטרך לשלם לנו את הנסיעות מדי פעם, כשנרצה לנסוע אל משפחתנו מעבר לים... אי אפשר לתאר את הרגשת הקירוב לה זכינו מצד הרבי שליווה אותנו עקב בצד אגודל בכל ההכנות והיציאה לשליחות.

"בתחילת השנה יצאנו למילאנו. חלף זמן עד שרכשנו את השפה והמנטאליות המקומית, אבל בסייעתא דשמיא הסתדרנו, ויצאנו לדרך חדשה בשליחות הרבי. באותן שנים, בכל בית הספר היו רק עשרים וחמשה תלמידים. לימדתי במשך כל שעות היום, חמשה או ששה ילדים בבוקר, וכיתה נוספת בערב. חלק מתלמידיי משמשים כיום כרבנים ושלוחים חשובים, בניהם הרב לוי גרליק מקראון הייטס, הרב בערל לאזאר, הרב הראשי לרוסיה, אבל אז הם היו זאטוטים קטנים...

"בשלב מסוים ביקשתי מהרבי רשות לחזור לניו-יורק. כתבתי לרבי שאני מתבזבז על ארבעה-חמשה תלמידים בו בעת שאני יכול לחנך עשרות תלמידים כפי שעשיתי קודם לכן בניו-יורק. כמו תמיד, גם הפעם זכיתי לתשובה ברורה מהרבי שהשאירה אותנו במילאנו. הרבי כתב, שבדרך כלל, סדר הדברים הוא אכן שאדם חשוב מתעסק בדברים חשובים ואדם פשוט יותר מתעסק בדברים פשוטים יותר, אך במקום שאין אנשים חשובים יותר או פשוטים יותר, אז גם האדם החשוב ביותר יוכל למצוא את עצמו מלמד ילד קטן את אותיות האלף בית...

"כמעט שנתיים חלפו עלינו במילאנו, וביקשנו מהרבי רשות לצאת בפעם הראשונה לביקור משפחתי בקראון הייטס. הרבי נתן לנו ארבעה תנאים לנסיעה: (א) באם עברו שנתיים. (ב) באם זה לא יפריע לסדר השליחות. (ג) שלא נכנסו לחובות בגלל זה. (ד) שלא יהיה חשש ל'ותהום כל העיר'. כלומר, שצריך להיזהר שאנשים בעיר לא יחלו לדבר על כך שהחב"דניקים טסים כי יש להם כסף...

"תשובות הרבי גם לגבי הרצון שלי לעזוב וגם לגבי הבקשה שלי לבקר בקראון הייטס, טוו בפניי את כל מהות השליחות שלי מאז ועד היום. לפעמים שליח יכול לחשוב 'אני יכול לעשות מהפכות, ומה אני עושה במקום כזה או אחר. על שליח אפוא לזכור ולהזכיר לעצמו תמיד, כי אם הרבי שלח אותו למקום מסוים - שם היא שליחות חייו, ולאו דווקא שהוא יידע ויבין למה נשלח ומה הוא פעל. שנית, אנחנו צריכים להיות רגישים תמיד לסביבה בה אנחנו נמצאים...

"בכלל, לא הרביתי לטוס במהלך שנות השליחות. משרתי הגבילה אתי בהעדר מחליף. באחת הפעמים שהגעתי לרבי, עברתי במסדרון בסמוך למשרדו של הרב חודקוב. הוא הביט בי ושאל 'אין לך מה לעשות באיטליה?' כשעניתי שהילדים בחופשה, נתן בי מבט לא מבין: 'אז מה? הילדים חדלו ללכת לים?!'. בדבריו התכוון לומר, אז מה אם הם בחופש? זה אומר שהם לא קיימים יותר? זה אומר שהם מסתגרים בחדרם? מוכרחים לפעול איתם גם אם הם בחופשה. זה היה ה'אני מאמין' החינוכי שאפיין את הרב חודקוב, לא לנוח".

לאחר תקופה ארוכה, כשהרב ראדאל הספיק ללמוד את השפה האיטלקית והתבסס במשרת המלמדות בבית הספר, החליט שזה הזמן לעסוק גם בהפצת המעיינות. הוא בדק ומצא שבאיטליה אין כל עיתון או עלון יהודי, כפי שכבר היה בארצות הברית ובארץ ישראל. הוא החליט אפוא להכין עלון שבועי בשפה האיטלקית שיביא את היהדות ליהודי איטליה. ממחשבה למעשה, ובמשך מספר שבועות עמל הרב ראדאל על הכנת העלון. שמו בישראל היה "מחשבת ישראל".

"אחרי שלוש שנים במילאנו, הרגשנו את החוסר הגדול שיש בחומר תעמולה יהודי שיגיע לכל יהודי באשר הוא, בייחוד בקרב אלה שמתגוררים בעיירות ובכפרים שם אין קהילות יהודיות. בכל שבוע אספתי חומר, דאגתי לתרגם מה שצריך, הדפסתי את העיתון ואף הכנסתי את העותקים למעטפות ושלחתי לכתובות שהצטברו אצלי מכל רחבי איטליה. במהלך השנים זכיתי בדרך זו לתרגם את כל ספר הזיכרונות של הרבי הריי"ץ, קונטרס ומעין מבית ה'. העלון החל בארבעה עמודים שבועיים, וקודם שהסתיימה הוצאתו לאור, מנה ששה עשר עמודים. זכיתי לקבל הרבה עידודים וברכות מהרבי על העלונים שנשלחו לרבי בכל שבוע. באחת הפעמים הורה לי הרבי לאגוד בכל שנה את כל העלונים בכדי שיישמרו.

"העלון אכן עורר הדים רבים. יהודים מערים רחוקות ונידחות מכל רחבי איטליה ביקשו להצטרף כמנויי העיתון. לא מעט יהודים התקרבו ליהדות בגללו. הייתה בחורה יהודיה שנתקלה באחד העלונים והתלהבה מאוד. באותו זמן התענינה מאוד בתרבות האלילית המקסיקנית. זה היה כל עולמה. בשלב מסוים אף נסעה ל"מקדש" המרכזי של ה"דת", שם ביקשה ללמוד את רזי הדת אצל ה'שמנים' ("כהני הדת"). כמה הופתעה כשאחד השמנים אמר לה 'את הרי יהודיה, יש לך את האמת הכי צרופה, למה את לא לומדת אותה?!'

"היא חזרה לאיטליה, ונזדמן לה לקרוא את העלון. באמצעות הכתובת הגיעה אלינו. אז כבר הייתי מוסר שיעורי תורה בהם השתתפו עשרות רבות של צעירים. היא התחילה גם להשתתף, הציצה ונפגעה. תהליך ההתקרבות שלה היה מהיר מאוד, ותקופה ארוכה סייעה לי בשכפול, שכתוב והדפסת העלון. כיום, היא מתגוררת בארץ ישראל, לאחר שהקימה משפחה שומרת מצוות. היא עצמה כותבת היום ועורכת ספרים ביהדות.

"באחד השבועות הדפסתי בעלון את אחד ממכתביו של הרבי ליהודי שהחזיק ברשותו חנות, וכתב לרבי שאפילו שהוא פתוח בשבת, הוא אינו 'גומר את החודש', ואם בשבת הוא עושה את מרבית הרווחים, הרי כיצד יוכל לסגור את חנותו בשבת?! הרבי ענה לו שהכסף שאתה מרוויח בשבת, לא תוכל ליהנות ממנו, משום שזה כסף שלא מגיע לך בתור יהודי, ולכן לא תוכל לנצל את הכסף לדברים טובים, והם יתבזבזו על דברים לא חשובים. כאמור, את המכתב הזה פרסמתי בעלון שלנו. לאחר כמה חודשים קיבלתי מכתב מיהודי שהתגורר בנאפולי שבדרום איטליה. במכתבו הוא כותב שקרא את מכתבו של הרבי, וגם לו הייתה חנות שפעלה בשבת, מפני שביום זה נכנס לקופה סכום גדול יותר מכל שבוע. אולם משקרא את המכתב של הרבי, החליט לנסות. הוא יתחיל לסגור את החנות בשבתות ויראה מה יהיה עם פרנסתו.

"כך אכן עשה. בשבת תלה שלט 'סגור' על דלת החנות. כמה נדהם שבסוף אותו חודש וחודש שלאחריו, הפדיון היה גבוה יותר. הוא חתם את מכתבו בהתרגשות, בספרו כי בעקבות כך התחיל לפקוד את בית הכנסת מדי שבת. אנשים שראו את התחזקותו בשמירת תורה ומצוות, החשיבו אותו כבר לדמות הרוחנית שלהם, וביקשו ממנו להיות הבעל תוקע בראש השנה. הוא כותב לי אם אוכל לעזור לו בכל נושא ההלכות והסדר של התקיעות... מכתבו ריגש אותי.

מובן שהתקשרתי אליו ולימדתי אותו בכמה שיחות טלפון ארוכות הן את מהות תקיעת השופר בראי החסידות, והן את הסדר ההלכתי. ביקשתי ממנו רשות לפרסם את מכתבו באחד העיתונים הקרובים, והוא ניאות בשמחה כמו גם לפרסם את מספר הטלפון שלו, למי שירצה. מכתבו גרם לקידוש ה' עצום".
אפשר לחוש בבירור את האמירה 'חזקה על תעמולה שאינה חוזרת ריקם'.

כשהרב ראדאל מספר על הניסים שזכה לראות בברכותיו של הרבי, הוא לא יכול שלא להזכיר את הנס הגדול מבחינתו, שזכה לראות עם אביו, ר' יוסף ראדאל, בשנת תשל"א.

מלפנים היה אביו אחד משלוחי הרבי הריי"צ שהגיעו למונטריאול ושימש כראש ישיבת חב"ד בעיר. הוא היה הרוח החיה מבין השלוחים, וזכה לקירובים נדירים מהרבי הריי"צ. באחת ההזדמנויות אף קיבל מהרבי סכום כסף גדול בכדי לרכוש עבור משפחתו בית קיט בהרים בחודשי הקיץ בכדי שהילדים יוכלו לשהות שם בעת עבודתו...

"אחרי הסתלקות הרבי הריי"צ, ביקש אבי רשות מהרבי מה"מ למכור סידורים, טליתות וחומשים, ומעט תשמישי קדושה. לאבי היה ארון ספרים קטן שם היה מאכסן את הדברים ומוכרם לפי הזמנה ליהודים שביקשו. הוא עשה זאת כעבודה מהצד, מפני שמשכורתו מהמוסדות הייתה פעוטה ולא הספיקה לפרנסת ביתו. אלא שארון הספרים הקטן הזה התפתח לארון גדול יותר, ולחדר שברבות הימים הפך לחנות ממכר של תשמישי קדושה. אימי הייתה מוכרת בחנות, ואבי היה חוזר לסייע לה בערב, כשהיה מסיים את עבודתו במוסדות. בשלב מסוים הגיעו עוד יהודים רבים להתגורר בשכונה, והחנות התפתחה באופן טבעי, ולבסוף היה צריך להחזיק בשתי חנויות אליהן היה מוכרח להתמסר.

"בתשל"א עבר אבי התקף לב מאוד קשה. הרופאים שטיפלו בו, העמידו אותנו על חומרת המצב. היו צריכים לקחת וורידים מרגלו ולשתול אותם בליבו, פרוצדורה רפואית ידועה למחלת לב ממנה סבל. בנוסף, אבי סבל מעודף סוכרים בגוף. נוכח מצבו הודיעו לנו הרופאים בצורה חד משמעית, שאם הוא לא יעזוב את חנותו - ימיו ספורים, שכן הלחץ מהחנות הוא זה שגרם לו כל זאת.

באותם ימים כבר הייתי חצי שנה בשליחות במילאנו. החלטנו, אני ואחי, לכתוב לרבי ולבקש את הצעתו וברכתו. אבי לא היה כל כך מבוגר, והיה לו עוד לחתן את אחותי הקטנה.

"במכתב ששלחנו לרבי כתבנו את המצב לאשורו, בתוספת חוות הדעת הברורה של הרופאים, ושאלנו מה לעשות. בעבר הייתי מסייע לאבי רבות בחנות, ושאלתי אולי כדאי לחזור מהשליחות באיטליה בכדי לקחת פיקוד על החנות. הוספתי כי גם זה סוג של שליחות, שכן אבי לא מכר ירקות, אלא תפילין ומזוזות ואף בדק אותן. השאלה השנייה הייתה אולי כדאי שאבי יכניס שותף לעסק כדי שזה יוכל להוריד ממנו את המעמסה הקריטית של ההתעסקות בחשבונות, ושמא בכלל כדאי שימכור את העסק.

"על ההצעה הראשונה שאולי מוטב שאחזור משליחות, ענה הרבי "אין זה עניין בשבילו כלל וכלל". את ההצעה להכניס שותף - הרבי מחק, ומתח קו מודגש על ההצעה האחרונה (והכי לא מתקבלת) שאבי ימשיך לנהל את החנות, והוסיף 'ברכה'. היינו מופתעים, אך עם הרבי לא מתווכחים, וזה מה שהיה.

"בפועל, למרות חוות הדעת הקודרות של הרופאים, אבי זכה לחיות עוד שמונה- עשרה שנה, עד שנת תשמ"ט. שנתיים לפני פטירתו עוד עבד כרגיל בחנות. כל הרופאים והמומחים שליוו את הסיפור, הביעו תדהמה מוחלטת".

הרה"ח ר' שמואל הלוי לעוויטין סיפר, שפעם נכנס ליחידות אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א בעשרת ימי תשובה, ואמר לכ"ק אד"ש שבחסידות מבואר שעל ידי העבודה של עשרת ימי תשובה, רואה האדם שאינו כפי הכוונה.

ויאמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א: וואס עפעס ניט כפי הכוונה, מען איז יע כפי הכוונה! (מדוע הינך אומר שאיננו כפי הכוונה, הרי זה כן כפי הכוונה).

שני אחים שהלכו בשנת תשכ"ב לארגן סדר פסח ציבורי לסטודנטים מהאוניברסיטה, סירבו לקבל כסף על ההוצאות.

וציוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שימסרו להם: שיקחו את הכסף, והצער שיש להם מלקיחת הכסף אינו מגיע להצער שיהיה ח"ו להקב"ה מזה שליהודים לא יהיה סדר.

סיפר הרה"ח ר' בערל בוימגארטן:

בחג הסוכות תש"ב או תש"ג קודם התפלה אחר שברכו על הלולב, נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לסוכה ב-‏770 וחילק מזונות לאנ"ש והתמימים, אחד החסידים ניגש לכ"ק אדמו"ר שליט"א והעיר: הרי זה שחסידים אוכלים מזונות לפני התפלה הוא מפני החלישות וכו', אך מדוע צריך לעשות זה בפרהסיא?

וענה לו כ"ק אדמו"ר שליט"א: מיט א מנהג חסידים איז ניטא וואס צו שעמען זיך! (עם מנהג חסידים אין מה להתבייש!).


ברשימותיו של גרשון בער יעקבסאהן מיחידותו עם הרבי מופיע:


(וסיפר כ"ק אדמו"ר שליט"א: ) בשנים הראשונות להיותי באמריקה ברכתי פעם על האתרוג בסוכה, ב"שאלאש" [=במקום בו נבנה לאחר מכן חלקו המערבי של 770] ליד בית הכנסת, ואחר-כך טעמתי חתיכת מזונות, בהתאם למנהג חב"ד לאכול לפני התפילה.

באותו זמן לא היו בקראון-הייטס כל כך הרבה מאנ"ש כמו שיש היום, והגיע אלי אחד מזקני החסידים ואמר שזה לא מתאים לאכול לפני התפילה בפרהסיא. עניתי לו, שאינני מתבייש במנהג חב"ד!

הסנטור הקנדי מר ג'רי גרפסטיין, ששהה באסטנה לצורך השתתפות בעצרת הפרלמנטרית באסטנה, הגיע במונית לבית הכנסת של הקהילה היהודית בעיר, בחצות הלילה, והביע את התפעלותו מהעובדה שניתן להגיע לבית הכנסת בכל שעות היממה ללא חשש. "בקנדה אני הולך לתפילות לבית הכנסת רק עם שומר ראש", אמר.

הסנטור התעניין בחיי הקהילה, במספר היהודים במדינה, בהיסטוריה יהודית באסיה התיכונה ובגורל קברו של רבי לוי יצחק נ"ע, אביו של הרבי. במהלך שיחה עם רבה של קזחסטאן השליח הרב ישעיה אלעזר הכהן, הוא סיפר על מקרה מעניין שקרה לו בדרך על הרבי.

"בעת שכיהנתי בתפקיד ציבורי, הייתי בניו-יורק וקיבלתי הזדמנות להיפגש עם הרבי. הייתי אמור להיות ב-‏770 בשעה 11:00 בלילה, אבל בדרך נתקעתי באירוע מסוים שבגללו המשטרה חסמה את הרחוב. הצלחתי ליצור קשר עם מפקד העיר ואמרתי לו ששוטריו לא נותנים לי להיפגש עם אדם החשוב ביותר בעיר. לשאלתו במי מדובר השבתי: "מה, אתם לא יודעים? זה הרבי מליובאוויטש!"... מיד נתנו לי שם של אחד הקצינים במקום האירוע שיוכל לעזור לי.

זמן מה חיפשתי אותו, כשלפתע הגיע עלי בריצה הקצין ושאל האם אני הסנטור מקנדה. הוא אמר שהמפקד איים להוריד אותו בדרגה אם הוא לא ימצא אותו ויעזור לי. הוא ליווה אותי עד 770, והגעתי חמש דקות לפני הזמן.

"הרבי כמו תמיד הקשיב לי בעניין רב ונתן עצות", סיפר הסנטור, "אבל הוא ראה שמשהו בכל זאת לא נותן לי מנוחה. הוא שאל מה מטריד אותי. עניתי שאני כבר לא צעיר, ומתחיל להרהר מה הספקתי לעשות בחיי ומה עוד אספיק.

"הרבי דפק על השולחן ושאל האם אני יודע בן כמה היה משה רבינו בתחילת ה"קריירה" שלו. "הוא היה בן שמונים, ואתה עוד רחוק מגיל זה!". מאז כשיש לנו קשיים אני ואשתי נזכרים במילים האלה", סיים הסנטור את סיפורו.

במהלך הסעודה (סעודת שבע ברכות לנכדתו של הרב גרונר בחברון) סיפר הרב גרונר סיפור מיוחד כיצד הרבי הלך יום אחד לבנק, ובדרך פגש חתן שהיה ממש בשבוע לפני החתונה, והרבי שאל אותו איפה המלווה שלו? החתן לא הבין על מה רבי מדבר, ואז הרבי אמר הציע את עצמו להיות המלווה שלו, והרבי נעמד לידו, עד שהבחין בבחור חבד"י שעובר ואמר לו "היות ואני קצת עסוק אז בו תלווה את החתן"..

בנוסף סיפר הרב גרונר על חתן וכלה שבתוך ימי השבע ברכות הלכו ללא ליווי והרבי העיר להם על כך.

ההלם היה מושלם. הנוכחים נותרו פעורי-פה עוד שעה ארוכה לאחר צאתו של הרב שלמה קונין מהאולם. הדברים היו חדים כתער ולא היה מקום להשתעשע בדמיונות.

קליפורניה, תשמ"ה (1985). לאימפריית השלוחים של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח כבר היו ברחבי מדינה זו בלבד מאה ושלוש זרועות. מאה ושלושה שלוחים, מאה ושלושה בתי-חב"ד, כולם תחת אחריותו של הרב שלמה קונין, המנכ"ל הראשי של המוסדות.

ההודעה שקיבלו כל מאה ושלושה השלוחים ביום סתמי של אמצע השנה הפתיעה אותם מאוד: הרב קונין מזמן את כולם לאסיפה דחופה. איש בל ייעדר!

קשה וצפופה עבודתם של השלוחים ומזה זמן רב לא פגשו איש את רעהו. כלל לא תזיק להם פגישה כזו. אבל הבהילות שניבטה מבין שורות ההודעה החשידה משהו. הניסוח הנחרץ, העיתוי המאוד לא צפוי – תחושת הבטן של רבים הייתה לא כל כך טובה.

ואמנם, התחושה לא כיזבה. בראשית דבריו, דרש הרב קונין מהנאספים להתחייב לא להדליף מילה וחצי מילה ממה שהם עתידים לשמוע, ומיד – מבלי להותיר זמן רב לניחושים – הנחית על כולם את המהלומה: "לפני שבועיים חשתי שלא בטוב וניגשתי להיבדק אצל רופא. סדרת בדיקות וצילומים גילתה כי חליתי, לא עליכם, במחלה ממארת. גדולי הרופאים טוענים כי נותרו לי רק חודשיים ימים של חיים. הגעתי אפוא למסקנת בזק תכליתית, כי מחובתי לחלק את תפקידיי כמנכ"ל המוסדות בין כמה מכם. בזמן הקצר שנותר לי, אסע לניו-יורק, אל מקור ההשראה של חיי – הרבי – ולבלות בצלו את שארית ימיי".

השלוחים הביטו זה על זה בעיניים קמות. לא האמינו למשמע אוזניהם. הרב קונין נמנע מלהחצין רגשות ובטון מעשי, לאקוני משהו, החל להקריא מתוך רשימה מסודרת את חלוקת תפקידיו בין עמיתיו. בקור-רוח בלתי נתפס סיים את דבריו ויצא את אולם הישיבות, מותיר אחריו ציבור המום, שמתקשה לעכל את הבשורה המרה.

עתה, משהרגיש כי המשימה החשובה ביותר מאחוריו, חזר אל חוג המשפחה. רוב בני המשפחה עדיין לא ידעו בכלל על המחלה שהתגלתה בגופו של האב. שלא לדבר על תוכניתו, 'לברוח' מהם אל בית-המדרש של הרבי.

למען האמת, לאחר שעיכלו את המידע הנורא, הבינו מאוד ללבו של אביהם היקר. דווקא משום שמכירים אותו היטב ידעו, כי מעשה כזה במצב כזה הכי צפוי מצדו של אביהם. הרב קונין ביקש מאשתו ומילדיו כי לא יעצרוהו בדרכו, והם, כואבים והמומים, נשכו שפתיים וקיבלו את גזר-הדין בדומייה. בתוך עשרים וארבע שעות כבר היה הרב קונין על מטוס שחרטומו פונה מזרחה, לכיוון ניו-יורק.

הרב קונין מצא לעצמו פינה שקטה בבית-המדרש ההומה, המפורסם בשמו – '770' – והתיישב ללמוד. את מכריו מבין תושבי המקום, שהרימו גבה למראהו – פטר באמרות שונות וחזר לתלמודו. לא היה לו שום חשק להשתפך בפני איש, או להעביר את זמנו בשיחות רעים בטלות. עוד מעט הוא עומד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, ומן הראוי לנצל את הזמן כמו שצריך.

שעות ארוכות הקדיש הרב קונין לרשימת מפעליו. הוא העלה על הכתב את כל מוסדות התורה ומרכזי החסד הכבירים שייסד והפעיל בקליפורניה, מקום שליחותו. כאשר הייתה הרשימה מוכנה, צירף אליה את החלוקה מחדש של העבודה שערך בין עמיתיו השלוחים, וכל זאת, יחד עם תיקו הרפואי שהכיל את כל הבדיקות ואת כל חוות-הדעת הרפואיות, הכניס למעטפה גדולה שיועדה לרבי.

מין שלווה אפפה את הרב קונין. הוא לא התמרמר על מצבו. אדרבה, לבו התרונן בהודיה לבורא העולם על שזיכה אותו לשמש במשך שנים שליח של הרבי ולמלא את רצונו הקדוש.

שעה קלה לאחר שהעביר את המעטפה, חיפשו אחד ממזכירי הרבי. "זה שלך", הושיט לרב קונין את תיקו הרפואי.

הרב קונין לא הבין: "הכנסתם את המעטפה לרבי?".

"כן", השיב המזכיר. "הרבי החזיר לך את התיק הרפואי, וראה מה כתב עליו". כתב יד קודשו של הרבי התנוסס על התיק באותיות קידוש לבנה: "היה והלך".

היה – והלך! משמעות הדברים הייתה ברורה ומובנת. הרב קונין התעשת במהירות. לחסיד כמוהו לא היה צורך ביותר מכך. הוא שינה אפוא בן רגע את תכניתו וסב על עקביו – חזרה לקליפורניה. חזרה אל סדר-היום העמוס השוטף בניהול המוסדות. הוא לא טרח אפילו לגשת לבדיקות שגרתיות. לשם מה להיבדק, אם קבע הרבי כי הכול נעלם?

את הרב שלמה קונין תוכלו לפגוש גם היום, עשרים ושלוש שנים אחרי ה"חודשיים שנותרו לו לחיות", כשהוא מנהל ביד רמה את מוסדות חב"ד בקליפורניה. לחילופין, אפשר גם לפגוש אותו מפעם לפעם בבית המדרש של הרבי, שם בוודאי לא תחמיצו את קולו הלבבי, בעת שפוצח בניגון מרומם בעיצומה של התוועדות חסידית.

גם בתור אחד שמכיר המון מופתים של הרבי מלך המשיח, זה באמת סיפור שהצליח להשאיר אותי בהלם. שנים שמעתי שהיה משהו כזה, והשבוע היתה הפעם הראשונה שראיתי את הסיפור כתוב. סיפור פשוט מהמם!

ההתרחשות הבאה אירעה בין כותלי בית-המדרש '770'. לא זה המפורסם בניו-יורק – בית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – אלא התאום הזהה לו שהוקם בכפר חב"ד, על פי הוראתו של הרבי. עשרות חסידים ואנשי-מעשה הצטופפו שם בהתוועדות חסידית והאזינו לסיפורים שקלחו מפי החסיד הוותיק, הרב זלמן סודקביץ', ממייסדי ובוני הכפר.

במשך שעות ארוכות ריתק הרב סודקביץ' את השומעים בתיאורי גבורה על חיי החסידים ברוסיה בשנים הקשות של שלטון הקומוניזם, אותן חווה מקרוב. הוא גם חשף עובדות מרתקות מהפרק האחר בחייו – בשנים הראשונות להקמת כפר חב"ד – תקופה בה זכה לקבל מהרבי הוראות רבות בנוגע לעסקנותו הציבורית.

בין לבין, נזכר הרב סודקביץ' במאורע שארע עמו בין שני הפרקים הראשיים של חייו. מקרה שהתרחש בצרפת, אליה נמלט מברית המועצות בשנת תש"ו (1946), בדרכו לארץ-ישראל.

"היה זה בשנת תש"ז. חודשים ספורים לאחר שהצלחתי להבריח את גבולות ברית-המועצות באמצעות דרכון פולני מזויף. היינו קבוצה לא מבוטלת של חסידי חב"ד שהתרכזה בפריז, שהתנהלה לפי הוראות ברורות שקיבלנו מניו-יורק, מהאדמו"ר הקודם מליובאוויטש, כבוד קדושת רבי יוסף-יצחק.

"אחת ההוראות הלא שגרתיות שקיבלנו מהרבי הייתה להסתובב ולשוטט ברחובות המטרופולין הצרפתי. מדוע – לא ידענו. אך צייתנו, כמובן, ללא אומר. אני עצמי התלוויתי לשני חסידים מבוגרים ממני, הרב יהודה חן והרב חיים שרייבר, ז"ל.

"שוטטנו ושוטטנו לאן שנושאות אותנו הרגליים. את התועלת שבשיטוט הרגשנו דווקא ברחוב צדדי וקטן. תוך כדי הליכה בו, עצר אותנו לפתע קול נשי: 'רבנים יהודים, האם תואילו להמתין לי רגע?'.

"הרמנו את ראשינו לזהות את מקור הקול. הוא הגיע מחלון פתוח בקומה חמישית של אחד הבניינים. עמדה שם אישה מבוגרת וביקשה, ממש התחננה, כי נחכה לה עד שתרד. המתנו.

"כאשר עמדה האישה מולנו, שחה לפנינו בהתרגשות כי היא יהודייה וכי נכדה עומד להגיע בקרוב לגיל מצוות. 'עז רצוני כי ילמד מעט על היהדות. אני רוצה שידע מה זה תפילין. שידע להניח אותן. אני, אני רוצה', התלעלע קולה, 'כי יחגוג בר-מצווה כראוי, כיהודי כשר, ואין לי מושג היכן בפריז יש מישהו שיוכל להכין אותו לכך'.

"שלושתנו", מספר הרב סודקביץ', "הרב חן, הרב שרייבר ואנוכי הבטנו זה על זה בהתפעמות. היה לנו ברור כי למטרה זו נשלחנו לשיטוט על-ידי הרבי. הפננו אותה לבית-כנסת סמוך למקום מגוריה, שידענו כי נמצא בו רב שיוכל לערוך לילד הכרות טובה עם היהדות וללמדו כיצד להניח תפילין.

"אם לא השיטוט שלנו במצוות הרבי – מי יודע אם עד היום היה נחשף אותו ילד, שכבר אמור להיות בעל בעמיו, למצוות התפילין", חתם הרב סודקביץ' את הסיפור, תוך כדי שלוגם פעם נוספת 'לחיים' מהכוסית שניצבה מולו, כמנהג החסידים.

תם הסיפור, אך במובן מסוים – הוא רק התחיל. אחד הנוכחים בהתוועדות – הרב דוד לסלבוים, חסיד עבדקן, אף הוא תושב כפר חב"'ד, נראה פתאום דרוך כקפיץ. הוא פנה אל הרב סודקביץ' ושאל בטון מסוקרן: "האם אתה זוכר את שם הרחוב בו פגשתם את האישה ואת שם בית הכנסת אליו הפניתם אותה?".

הרב סודקביץ' צמצם את גבותיו במאמץ להיזכר. "שנים רבות חלפו מאז", הצטדק. "אבל אם אינני טועה – היה זה ברובע התשיעי של פריז, ברחוב הרביעי או החמישי. שם בית-הכנסת", שב וגרד את פדחתו, "הוא 'רש"י שול'".

"לא ייאמן!", קרא הרב לסלבוים בסערת רגשות. "לפי כל התיאורים, האישה עליה סיפרתם היא לא אחרת מאשר סבתי ז"ל, ונער בר-המצווה הוא – אני!".

כל הנוכחים הביטו ברב לסלבוים בהשתאות. "תש"ז היא אכן השנה בה נעשיתי בר-מצווה. בבית הוריי קיבלתי חינוך מנוכר לגמרי ליהדות, אולם סבתי משכה בחוטים והצליחה לשכנע את הוריי לחשוף בפניי מעט יהדות אותנטית לקראת בר-המצווה. לימודי היהדות הפרטיים שלי התקיימו בבית-הכנסת 'רש"י שול' – שעל קיומו ידעה סבתי, ככל הנראה בעקבות פגישתה עם הרב סודקביץ', הרב חן והרב שרייבר"...

הרב דוד לסלבוים הנו דמות ידועה בקהיליית דוברי הצרפתית בישראל, שבקרבה הוא פועל גדולות ונצורות להעמקת התודעה היהודית, במצוות הרבי. פרי-הילולים שצמח וגדל לתפארת, בזכות הוראתו העלומה של רבי יוסף-יצחק לחסידים, לצאת לשיטוט ברחובותיה של עיר האורות.

לא שמתי לב, אבל הסיפור הוא מהפריעדיקער רבי.

מעשה באחד מאה"ק שכתב מכתב לכ"ק אדמו"ר שליט"א, וכ"ק אד"ש השיב לו: בדרך כלל נוהג אני להזכיר המכתבים והשמות וכו' על הציון, ולכן, מכאן ואילך ילך למקוה קודם שכותב.

השאלה היתהבישיבות חרדיות אסור להתגייס, בהסדר חלק מהישיבה זה הצבא, איפה חבד ממוקמות על הרף של אסור עד חובה?