והמטרה איננה (רק) השמירה שלהן.

הלכה אומרת לך בעצם איך תתנהג ע"מ שהמימד הנשמתי יתבטא בבריאות בעולם. איך מתנהג מי שנמצא במימד נשמתי.

אם אתה מקיים את ההלכה כמצוות אנשים מלומדה, או לצאת ידי חובה וכד' ואינך מחובר למימד הנשמתי - מה הרווחת?

וכמובן שגם אם לא תשמור על ההלכה לא הרווחת את המימד הנשמתי.

המפתח הוא איזון והרמוניה.

לא להחמיר מדי מתוך גישה של שמירת הלכה "בשביל עולם הבא" כמו שהיה נהוג בגלות אלא לבחור בדעות ממוצעות בריאות

[הגר"א כותב בפירוש על משלי שהעובד בשביל עולם הבא זה עבודה זרה כמו העובד בשביל עולם הזה והסיבה היא שהמטרה היא עולם הבא בעולם הזה! - גילוי המימד הנשמתי בעולם הזה]

המקיים בשביל "עולם הבא" מקיים מתוך פחד [גישה יותר חרדית]

המקיים בשביל עולם הזה בגאולה, מקיים מתוך אהבה [גישת הרב קוק]

לא עניתם לי....או שפשוט לא הבנתי...

אני יודע שיש מטרה להלכות...אבל איך שאני מבין את המטרה לא מסתדר עם המציאות...

כי תכלס מי אמר שלהתחספס בקטע הזה זה רע? יש המון דברים שעם הזמן אתה מתחספס אליהם...

אני מרגיש שעצם ההלכה רק מגבירה את תאווה...

אני לא שואל למה לשמור..אם בשביל העולם הזה או העולם הבא...

אני שואל למה בכלל חכמים תיקנו תקנות כאלה(לא דווקא בקטע של שירת נשים..זה סתם היה דוגמא שקפצה לי..) .כי איך שאני מרגיש ורואה את הדברים התקנות פועלות בדיוק הפוך ממה שחז"ל התכוונו....

חכמינו זכרונם לברכה עשו גדרים על מנת לשמור גם על גברים וגם על נשים שלא יוזקו בנשמתם ובגופם

לכן הם פסקו את הלכות מסוימות באופן מסוים - ואם אתה סומך עליהם בנושאים אחרים אתה יכול לסמוך עליהם גם בענינים אלו.

יש חרדים שלקחו חלק מההלכות והקצינו אותם יש חלקים בעם (ולאו דווקא לא דתיים)שמתעלמים מחלק מההלכות.

גיל הנעורים הוא גיל שצריך לחנך את עצמך ע"פ תורה - רוב ההלכות האלו אתה מבין בהמשך החיים עד כמה הם נכונות.

ואנחנו לא בהכרח ניגשים מתוך גישה בריאה גם להלכות.

איך שחכמים תיקנו זה מעולה. הבעיה היא שמאז עבר זמן ותקופות והדברים לא מסודרים. בעיקר בראש. בגישה.

כחלק מזה ומהגאולה הגיעה גם חילונות שבסופו של דבר מטהרת (לא במתכוון) כל מיני סיגים ומחזירה אותנו לבריאות של "עולם הזה" במגמה לטהרה וקדושה.

חילונות (בצד הכופר) וחרדיות (בצד הכופה) זהו ציר ששני צדיו לא בבריאות ארצישראלית.

שים לב: ההלכה מתיחסת הרבה פעמים כנגד דברים ואומרת זה לא נכון אלא כך נכון. בסדר העולם המודעות עולה מתוך דבר והתנגדות לו , אבל בפועל עלינו לקיים זאת כי זאת האמת ולא כי זה "נגד".

לענייננו: אם מקימים הלכה כאנטי לפריצות אז בעצם נותנים חשיבות לפריצות. הגישה הנכונה יותר היא קיום הלכה כי זאת האמת והבריאות הנשמתית. ובתוך ההלכה למצוא את הדרך הממוצעת והבריאה לא מתוך סיגופים ועצבונות.. אם עוד לא התחברת לקדושה ולמימד הנשמתי שההלכות אמורות להביא אז זה שכרו בהפסדו וזו היתה הכוונה הנ"ל בקיום הלכות רק לשם קיום הלכות..

תמיד השתדלתי להזהר בשמירת נגיעה כמו מאש,

עד שנאלצתי להתחיל לנסוע הרבה באוטובוסים.

בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס התחככתי במישהו.

לא משהו טרגי, פשוט עברנו אחד ליד השני.

אח"כ כל היום זה צף לי שוב ושוב.

כשזה קרה שוב זה פחות הפריע לי,

עד שבאיזה שהוא שלב זה לא הפריע לי בכלל.

אבל בעצם זה כ"כ הפריע לי שלא מפריע לי.

אפילו שזה כזה דבר זניח (יחסית) ובדיעבד גם מותר. (עדיף שלא אבל מותר)

הפריע לי שנעשיתי אטומה ואדישה לזה,

כי זה פחות טהור ונקי לחיות ככה.

קיצרתי פה, אבל באמת שהרגשתי את זה.

(וב"ה- כשהתחלתי לשים לב ולהשתדל מאד להמנע גם ממגע באוטובוסים

חזרה לי הזהירות הזו... וזה חשוב. זה נותן נפש יותר נקיה ויותר אמיתית..)

העין אי"ה הראשון בשבת מתייחס לשאלה שלך.

"השכל יש לו חקים קבועים, שכאשר יתמלאו חוקיו יתן הוא את פריו בטח ככל ההויות הטבעיות שראוי לסמוך עליהן. אמנם על הדברים המקריים שאין להם יסוי חקי בטבע אין להשען, אפילו אם יזדמן שיוצלחו אין לדון ממקרה אחד על חבירו. ע"כ בהיות החכם עוסק בענין המושכל הנדון, אז ודאי יוציא שכלו דבר שלם ומתוקן. אמנם בהיותו קאי במסכת אחריתי, אז כפי דרך הרגיל הטבעי אין לבטח בתוצאות שכלו, כיון שההתיחדות לאותו הענין שהוא אחד מהחקים הטבעיים של השכל, חסרה כאן. אמנם יזדמן כי שכל נעלה יסקור בסקירה אחת אמתת העיון גם בענין שאין מעייניו שמה כעת, מפני שאצל הגדול כל המושכלות הפרטיים הם מתקשרים לחטיבה אחת שלמה, והכל הוא לפ"ז מסכת אחת. אבל דבר זה אינו נחלת הכלל באופן שיהי' חק קבוע כ"א הזדמנות בשאר רוחו של יחיד ומצויין שבבנ"א, וכל דבר מזדמן אפשר שיקרו סבות מעכבות שלא תבא ההזדמנות בכל עת. ע"כ אין ראוי לשום קו להנהגה כ"א מה שהוא בערך חק קבוע לשכל האנושי, דהיינו הוצאת האמת אחרי ההתיחדות הגמורה בענין הנידון. ויש בזה חסרון מוסרי כיון דאי לאו ררבי גברא רבא, כספתיה שלא יוכל להשיב, פן יארע שאותו היתרון הבא משאר רוח חוץ לטבע הקבוע האנושי לא יופיע באיזה זמן, כיון שכל דבר יוצא מן הכלל הוא עכ"פ מקרי ונח לקבל שינוי, ולבד החסרון המוסרי יוכל לבא ג"כ מזה לידי תוצאות של חסרון שכלי, דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא, ואולי לא תשיג רפיון הדבר ותקבלו שלא בצדק. ולמד ג"כ שאין לסמוך על איזה הנהגה שחקי ההגיון השכלי אינם מסכימים לה. אע"פ שהנסיון הורה שעלתה יפה איזה פעם, כי הוא רק מקרה שאינו מתמיד. ע"כ אע"ג דהשתא מיהת שפיר משני לך, מ"מ אין לסור מן האזהרה הנוסדת על אדני משפט צדק וחק קבוע בטבע האנושי בשכלו, שלא יתן פריו כ"א בהשלמת חקיו, שהתיחדות העיון בענין הוא אחד מהם."

התחבורה שסימן לנו קו רציף בכביש שלדעתם שם יהיה מסוכן לעקוף,ומקווקו שאפשר,ושמו תמרורים היכן שנראה להם, ק"ו שנסמוך על חז"ל שקבעו לנו גבולות וסייגים ע"פ ראות עינם,וע"פ ההסתכלות העמוקה שלהם על המציאות.

וכמו שנראה לנו לפעמים שיש מקומות שכן אפשר לעקוף בכביש,אבל יש קו רציף,אז אנחנו לא עוקפים,על אחת כמה  וכמה בדברי חז"ל הקדושים

(ההשוואה הזו התארה לי עכשיו בנהיגה..)

בס"ד

לענוית דעתי, מה שכתבה זה בדיוק הסיבה בגללה אסור להחמיר סתם על עצמך או להקל.
ה' ידעה את נפש האדם יותר טוב מכולם והוא יכל להגיד לנו איזה מעשים יגרמו לנו לכיספוס יתר שבגלל נאבד דברים חשובים ואיזה דברים יגרמו לעדינות יתר שתגדיל את הבעיותיות.

ה' לא כתב את הכללים במפורש בתורה ונתן לחכמים לקבע את הגבולות ולכן, לפי דעתי, דווקא שמירה על דברי חז"ל כפי שהם ללא הוספה לא יגרמו לפיספוס המטרה ולעומת זאת החמרת יתר תגרום לפספוס המטרה.

יש החמרות שיש להן מקום. והכל לפי מדרגתך..

ועייני מסל"ש פרק י"ג בביאור מידת הפרישות.

שבת שלום!

בס"ד

נכון יש החמרות שיש להן מקום אבל יש גם החמרות שאין להן מקום.

2 דגמאות:

* בפסח חובה לאכול מצה בשביל האפיקומן. אם אני אוכל את הכמות לפי הדעת המחמירה ביותר (נראה לי 4\3 מצה) בזמן של הדעה שהכי מחמירה (לא זכרת כמה זמן זה יוצא) אני לא יצא ידי חובה כי אני אוכל באכילה גסה דבר שאסור לפי כל הדעות.

* יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי לגבי מה לעשות עם העצמות שנשארו מהבשר\עוף בשבת. אני לא זכרת מה בדיוק כל אחד אומר אבל היה רב אחד שלא רצה להיכנס למחלוקת ולכן הוא היה פשוט זורק את העצמות מאחורי מקום הישיבה. זה אולי היה נשמע בסדר עם המשפט הבא במשנה לא היה בגלל הענווה של אותו רב נחרב בית המקדש. לא ברור לי בדיוק מה הקשר בין המחלוקת הזו לחורבן הית אבל ברור שחכמים לא היו מרוצים מהחמרת היתר של אותו רב.

המסקנה שלי משני המקרים האלו היא שיש כזה דבר החמרת יתר כאשר מחמרים בלי סיבה. יכל להיות שאני טועה אתם מוזמנים להסביר לי איפה הטעות שלי.

ברור שיש מקרים שבהם יש להחמיר!! אבל כמו שאסור סתם להקל, אסור סתם להחמיר. (אל תגידו 'טוב זה ברור' כי אני ראיתי הרבה מקרים בהם אנשים מחמרים ממש בלי סיבה)

לגבי מסילת ישרים לצערי אין לי זמן להסתכל שם עכשו (בעזרת ה' אני אעיון שם בקרוב) אבל ממה שאני זכרת שלמדנו באולפנה על מסילת ישרים אז בתחילת הפרק על הפרישות גם הרב כותב שאסור לפרות יותר מדי (יש פרישות שאינם לרוח היהדות כמו מה שהנוצרים עושים).

מקווה שהסברתי את עצמי כמו שצריך ושלא חפרתי יותר מדי.

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע