והמטרה איננה (רק) השמירה שלהן.

הלכה אומרת לך בעצם איך תתנהג ע"מ שהמימד הנשמתי יתבטא בבריאות בעולם. איך מתנהג מי שנמצא במימד נשמתי.

אם אתה מקיים את ההלכה כמצוות אנשים מלומדה, או לצאת ידי חובה וכד' ואינך מחובר למימד הנשמתי - מה הרווחת?

וכמובן שגם אם לא תשמור על ההלכה לא הרווחת את המימד הנשמתי.

המפתח הוא איזון והרמוניה.

לא להחמיר מדי מתוך גישה של שמירת הלכה "בשביל עולם הבא" כמו שהיה נהוג בגלות אלא לבחור בדעות ממוצעות בריאות

[הגר"א כותב בפירוש על משלי שהעובד בשביל עולם הבא זה עבודה זרה כמו העובד בשביל עולם הזה והסיבה היא שהמטרה היא עולם הבא בעולם הזה! - גילוי המימד הנשמתי בעולם הזה]

המקיים בשביל "עולם הבא" מקיים מתוך פחד [גישה יותר חרדית]

המקיים בשביל עולם הזה בגאולה, מקיים מתוך אהבה [גישת הרב קוק]

לא עניתם לי....או שפשוט לא הבנתי...

אני יודע שיש מטרה להלכות...אבל איך שאני מבין את המטרה לא מסתדר עם המציאות...

כי תכלס מי אמר שלהתחספס בקטע הזה זה רע? יש המון דברים שעם הזמן אתה מתחספס אליהם...

אני מרגיש שעצם ההלכה רק מגבירה את תאווה...

אני לא שואל למה לשמור..אם בשביל העולם הזה או העולם הבא...

אני שואל למה בכלל חכמים תיקנו תקנות כאלה(לא דווקא בקטע של שירת נשים..זה סתם היה דוגמא שקפצה לי..) .כי איך שאני מרגיש ורואה את הדברים התקנות פועלות בדיוק הפוך ממה שחז"ל התכוונו....

חכמינו זכרונם לברכה עשו גדרים על מנת לשמור גם על גברים וגם על נשים שלא יוזקו בנשמתם ובגופם

לכן הם פסקו את הלכות מסוימות באופן מסוים - ואם אתה סומך עליהם בנושאים אחרים אתה יכול לסמוך עליהם גם בענינים אלו.

יש חרדים שלקחו חלק מההלכות והקצינו אותם יש חלקים בעם (ולאו דווקא לא דתיים)שמתעלמים מחלק מההלכות.

גיל הנעורים הוא גיל שצריך לחנך את עצמך ע"פ תורה - רוב ההלכות האלו אתה מבין בהמשך החיים עד כמה הם נכונות.

ואנחנו לא בהכרח ניגשים מתוך גישה בריאה גם להלכות.

איך שחכמים תיקנו זה מעולה. הבעיה היא שמאז עבר זמן ותקופות והדברים לא מסודרים. בעיקר בראש. בגישה.

כחלק מזה ומהגאולה הגיעה גם חילונות שבסופו של דבר מטהרת (לא במתכוון) כל מיני סיגים ומחזירה אותנו לבריאות של "עולם הזה" במגמה לטהרה וקדושה.

חילונות (בצד הכופר) וחרדיות (בצד הכופה) זהו ציר ששני צדיו לא בבריאות ארצישראלית.

שים לב: ההלכה מתיחסת הרבה פעמים כנגד דברים ואומרת זה לא נכון אלא כך נכון. בסדר העולם המודעות עולה מתוך דבר והתנגדות לו , אבל בפועל עלינו לקיים זאת כי זאת האמת ולא כי זה "נגד".

לענייננו: אם מקימים הלכה כאנטי לפריצות אז בעצם נותנים חשיבות לפריצות. הגישה הנכונה יותר היא קיום הלכה כי זאת האמת והבריאות הנשמתית. ובתוך ההלכה למצוא את הדרך הממוצעת והבריאה לא מתוך סיגופים ועצבונות.. אם עוד לא התחברת לקדושה ולמימד הנשמתי שההלכות אמורות להביא אז זה שכרו בהפסדו וזו היתה הכוונה הנ"ל בקיום הלכות רק לשם קיום הלכות..

תמיד השתדלתי להזהר בשמירת נגיעה כמו מאש,

עד שנאלצתי להתחיל לנסוע הרבה באוטובוסים.

בוקר אחד כשעליתי לאוטובוס התחככתי במישהו.

לא משהו טרגי, פשוט עברנו אחד ליד השני.

אח"כ כל היום זה צף לי שוב ושוב.

כשזה קרה שוב זה פחות הפריע לי,

עד שבאיזה שהוא שלב זה לא הפריע לי בכלל.

אבל בעצם זה כ"כ הפריע לי שלא מפריע לי.

אפילו שזה כזה דבר זניח (יחסית) ובדיעבד גם מותר. (עדיף שלא אבל מותר)

הפריע לי שנעשיתי אטומה ואדישה לזה,

כי זה פחות טהור ונקי לחיות ככה.

קיצרתי פה, אבל באמת שהרגשתי את זה.

(וב"ה- כשהתחלתי לשים לב ולהשתדל מאד להמנע גם ממגע באוטובוסים

חזרה לי הזהירות הזו... וזה חשוב. זה נותן נפש יותר נקיה ויותר אמיתית..)

העין אי"ה הראשון בשבת מתייחס לשאלה שלך.

"השכל יש לו חקים קבועים, שכאשר יתמלאו חוקיו יתן הוא את פריו בטח ככל ההויות הטבעיות שראוי לסמוך עליהן. אמנם על הדברים המקריים שאין להם יסוי חקי בטבע אין להשען, אפילו אם יזדמן שיוצלחו אין לדון ממקרה אחד על חבירו. ע"כ בהיות החכם עוסק בענין המושכל הנדון, אז ודאי יוציא שכלו דבר שלם ומתוקן. אמנם בהיותו קאי במסכת אחריתי, אז כפי דרך הרגיל הטבעי אין לבטח בתוצאות שכלו, כיון שההתיחדות לאותו הענין שהוא אחד מהחקים הטבעיים של השכל, חסרה כאן. אמנם יזדמן כי שכל נעלה יסקור בסקירה אחת אמתת העיון גם בענין שאין מעייניו שמה כעת, מפני שאצל הגדול כל המושכלות הפרטיים הם מתקשרים לחטיבה אחת שלמה, והכל הוא לפ"ז מסכת אחת. אבל דבר זה אינו נחלת הכלל באופן שיהי' חק קבוע כ"א הזדמנות בשאר רוחו של יחיד ומצויין שבבנ"א, וכל דבר מזדמן אפשר שיקרו סבות מעכבות שלא תבא ההזדמנות בכל עת. ע"כ אין ראוי לשום קו להנהגה כ"א מה שהוא בערך חק קבוע לשכל האנושי, דהיינו הוצאת האמת אחרי ההתיחדות הגמורה בענין הנידון. ויש בזה חסרון מוסרי כיון דאי לאו ררבי גברא רבא, כספתיה שלא יוכל להשיב, פן יארע שאותו היתרון הבא משאר רוח חוץ לטבע הקבוע האנושי לא יופיע באיזה זמן, כיון שכל דבר יוצא מן הכלל הוא עכ"פ מקרי ונח לקבל שינוי, ולבד החסרון המוסרי יוכל לבא ג"כ מזה לידי תוצאות של חסרון שכלי, דמשני לך שינוייא דלאו שינוייא הוא, ואולי לא תשיג רפיון הדבר ותקבלו שלא בצדק. ולמד ג"כ שאין לסמוך על איזה הנהגה שחקי ההגיון השכלי אינם מסכימים לה. אע"פ שהנסיון הורה שעלתה יפה איזה פעם, כי הוא רק מקרה שאינו מתמיד. ע"כ אע"ג דהשתא מיהת שפיר משני לך, מ"מ אין לסור מן האזהרה הנוסדת על אדני משפט צדק וחק קבוע בטבע האנושי בשכלו, שלא יתן פריו כ"א בהשלמת חקיו, שהתיחדות העיון בענין הוא אחד מהם."

התחבורה שסימן לנו קו רציף בכביש שלדעתם שם יהיה מסוכן לעקוף,ומקווקו שאפשר,ושמו תמרורים היכן שנראה להם, ק"ו שנסמוך על חז"ל שקבעו לנו גבולות וסייגים ע"פ ראות עינם,וע"פ ההסתכלות העמוקה שלהם על המציאות.

וכמו שנראה לנו לפעמים שיש מקומות שכן אפשר לעקוף בכביש,אבל יש קו רציף,אז אנחנו לא עוקפים,על אחת כמה  וכמה בדברי חז"ל הקדושים

(ההשוואה הזו התארה לי עכשיו בנהיגה..)

בס"ד

לענוית דעתי, מה שכתבה זה בדיוק הסיבה בגללה אסור להחמיר סתם על עצמך או להקל.
ה' ידעה את נפש האדם יותר טוב מכולם והוא יכל להגיד לנו איזה מעשים יגרמו לנו לכיספוס יתר שבגלל נאבד דברים חשובים ואיזה דברים יגרמו לעדינות יתר שתגדיל את הבעיותיות.

ה' לא כתב את הכללים במפורש בתורה ונתן לחכמים לקבע את הגבולות ולכן, לפי דעתי, דווקא שמירה על דברי חז"ל כפי שהם ללא הוספה לא יגרמו לפיספוס המטרה ולעומת זאת החמרת יתר תגרום לפספוס המטרה.

יש החמרות שיש להן מקום. והכל לפי מדרגתך..

ועייני מסל"ש פרק י"ג בביאור מידת הפרישות.

שבת שלום!

בס"ד

נכון יש החמרות שיש להן מקום אבל יש גם החמרות שאין להן מקום.

2 דגמאות:

* בפסח חובה לאכול מצה בשביל האפיקומן. אם אני אוכל את הכמות לפי הדעת המחמירה ביותר (נראה לי 4\3 מצה) בזמן של הדעה שהכי מחמירה (לא זכרת כמה זמן זה יוצא) אני לא יצא ידי חובה כי אני אוכל באכילה גסה דבר שאסור לפי כל הדעות.

* יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי לגבי מה לעשות עם העצמות שנשארו מהבשר\עוף בשבת. אני לא זכרת מה בדיוק כל אחד אומר אבל היה רב אחד שלא רצה להיכנס למחלוקת ולכן הוא היה פשוט זורק את העצמות מאחורי מקום הישיבה. זה אולי היה נשמע בסדר עם המשפט הבא במשנה לא היה בגלל הענווה של אותו רב נחרב בית המקדש. לא ברור לי בדיוק מה הקשר בין המחלוקת הזו לחורבן הית אבל ברור שחכמים לא היו מרוצים מהחמרת היתר של אותו רב.

המסקנה שלי משני המקרים האלו היא שיש כזה דבר החמרת יתר כאשר מחמרים בלי סיבה. יכל להיות שאני טועה אתם מוזמנים להסביר לי איפה הטעות שלי.

ברור שיש מקרים שבהם יש להחמיר!! אבל כמו שאסור סתם להקל, אסור סתם להחמיר. (אל תגידו 'טוב זה ברור' כי אני ראיתי הרבה מקרים בהם אנשים מחמרים ממש בלי סיבה)

לגבי מסילת ישרים לצערי אין לי זמן להסתכל שם עכשו (בעזרת ה' אני אעיון שם בקרוב) אבל ממה שאני זכרת שלמדנו באולפנה על מסילת ישרים אז בתחילת הפרק על הפרישות גם הרב כותב שאסור לפרות יותר מדי (יש פרישות שאינם לרוח היהדות כמו מה שהנוצרים עושים).

מקווה שהסברתי את עצמי כמו שצריך ושלא חפרתי יותר מדי.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!