בס"ד

מצד אחד זה ברור לי שצריך אותנו ביישוב שלי.

מצד שני קשה לי (אישית) להתחבר למה שהולך שם.

ושמחת תורה הוא חג מתאים במיוחד להתמלאות עצמית, ולכן חשוב לאדם להיות איפה שטוב בשבילו.

ומי שרוצה באמת ירגיש את ההתמלאות העצמית גם בבית.

אמרתי שלפעמים צריך התמלאות עצמית, ולא, לא בכל מקום אפשר להשיג אותה. תרצי או לא.

כששמחת תורה במקום אחר באה על חשבון היישוב,

היישוב צריך לדעתי להיות במקום גבוה יותר בסדר

העדיפויות.

ומה שאמרתי הוא, בעצם, שיש דברים שיותר חשובים מהתמלאות עצמית.
ובנוסף ההרגשה שאת תורמת למקום שבו את גרה יכולה בהחלט לגרום להתמלאות עצמית, זה תלוי באיזה גישה את באה.

אבל זוהי דעתי, בהחלט מותר לך לא להסכים

לא תמיד אנחנו מחוייבים לתרום מעצמנו. ויותר מזה - אם לא יהיה לנו כוח לתרום מעצמנו, לא נוכל לתרום.

אם יש לכם את הכוח - מצויין.

אם לא - אז לא.

ואפילו אם יש לכם כוח, אבל לא מספיק, ואתם צריכים את זריקת האנרגיה הזו ממקום אחר - לכו למקום שייתן לכם את זה.

שאר האנשים מיותמים?
כי הרי הכח אמור לעזור לי לתרום, אבל את בעצם לא תורמת, אז בשביל מה הכח?
ואם תגידי שהכח בשביל לתרום במקרים אחרים - אפשר להתמלאות בכח גם בלי שזה יהיה על חשבון האנשים שבבית.

לכן אמרתי ששמחת תורה היא הזדמנות מצויינת להתמלאות.

ואני לא חושבת שזה 'על חשבון'. היום את מתמלאת ולא תורמת, מחר את תורמת כפליים. ובנתיים - הרבה שלוחים למקום.

[נמאס לי להגיד את השורשים מ.ל.א ות.ר.ם. ]

אז תכלס, אמרתי את שלי.

|בורחת חזרה לפינה|

בס"ד

מסופר על שני אנשים שהילכו במדבר ובאמצע הדרך נגמרו להם המים חוץ ממימיה אחת שתספיק רק לאדם אחד כדי להגיע בחיים.

נשאלת השאלה- מי אמור לשתות?

הזה שהמימיה שלו או שהוא צריך לדאוג לחברו או שלהתחלק חצי חצי ולצפות לנס?

עונה הגמרא (כמדומני שזאת גמרא) שחייב האדם שהמימיה שלו לשתותה למרות שחברו ימות.

קודם שידאג לעצמו אחר כך שידאג לאחרים.

אם אדם מרגיש שביישוב שלו הוא לא יהיה שמח וממש ממש ממש לא ירגיש כלום וזה רק יזיק לו אז עדיף שהוא ילך.

אם הוא מרגיש שהוא צריך כמו ששיראל אמרה התמלאות עצמית אז שילך.

כי קודם דואגים לעצמנו ואחר כך לאחרים ואם משהו בא על חשבוננו אז אנחנו לא צריכים לעשותו.

מצטערת שזה נשמע אגואיסטי אבל זאת מציאות וגם הלכה ככל הידוע לי.

התמלאות רוחנית זה לא מקרה של חיים ומוות עד כמה שידוע לי.

בס"ד

הגמרא מדברת גם לאנשים רגילים ועל מקרים נורמטיביים...

שני אנשים שהולכים למות ויש רק לאחד מהם סיכוי לחיות זה כמעט לא קורה.

לא מאמינה שהם מדברים על מקרים כל כך חריגים.

זה כמו שרשום בגמרא שאבא צריך ללמד את בנו לשחות, אבל מה העניין?

למה ללמד לשחות?

אומרים שזה כי פעם היו הולכים לכבס בנהר, לחצות נהרות, אז היו צריכים ללמד את הבן לשחות כמו שמלמדים ילד להיזהר בכביש.

אז כיום זה לא רלונטי וכיום הכוונה היא פשוט לחנך את הילד לזהירות.

בקיצור ככה גם עם המדרש הזה וד"ל.

הקטע של הטביעה כבר לא רלוונטי - אז מחנכים לזהירות. אבל מניעת טביעה זה עדיין בגדר הזהירות - זה נשאר באותו קטגוריה.
אי אפשר להמיר הלכה מקטגוריה של חיים למוות לקטגוריה של התמלאות רוחנית.

לחיים ומוות?????

ורק בערי פיתוח הם נותנים לך לשתות עד שאתה מסטול...

הסיבה מוצדקת?

יש אישור דוד..

אני מסכימה איתך, זה כ"כ נכון, ואפילו שמעתי מש'ו דיי משעשע- חב"ב מסויים נוסעים למקום כלשהו, וחב"ב אחר מגיע ליישוב שלהם - מה עשינו?
בכ"מ, אני אישית לא תומכת בנסיעה מרוכזת של קבוצה (לד'וג חב"ב)
אבל אני כן תומכת בנסיעת יחידים (צריך לדאוג שהנסיעה של היחידים לא תהפוך המונית)

כי באמת שזה שונה, ולא כל אחד מרגיש שהוא מצליח לשמח ולשמוח ביישוב/עיר שלו. כל אחד וסיבתו.
ולגבי הישיבות- זה גם קצת לחץ חברתי, כולם הולכים, אז אם האחד שרוצה להשאר ביישוב לא ילך הוא ירגיש קצת 'בחוץ'...

יישר כח, בגדול - מבינה ומסכימה.צריך להזכיר את זה..

כולל סיפורים על הרב צבי יהודה והריקודים במרכז או בבנ"ע...

מצד אחד "עניי עירך קודמים" 

מצד שני שאתה במקום אחר אתה יותר תורם שאתה נשאר ביישוב שלך/בעיר שלך וכו' אז אתה לא עושה כלום בשביל השמחה בדר"כ שאתה נוסע למקום אחר אתה מרגיש יותר שצריך אותך זה קטע בראש אצל כולם..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....