מומלץ להעתיק לוורד ולהדפיס..
זוג או פרט?
הרב יהושע שפירא
על-אף שבדרך-כלל אנו עסוקים במציאת הטוב ובלימוד זכות,
הפעם ברצוננו 'להוריד את הכפפות', ולהילחם בתופעת הרווקות.
נראה כי האשמים האמיתיים בבעיית הרווקות הפושה בקרב מחננו
הנם הרווקים בעצמם...
במאמר זה נטען כי הבעיה המרכזית של ה'רווק הנצחי'
היא שהוא אינו באמת רוצה להתחתן
וננסה להציע פתרונות מעשים על-מנת להקל על בעיה זו .
א. פתיחה
הסופר שלום עליכם היטיב לתאר בספרו 'טוביה החולב' את הפער הגדול שבין דור לדור. טוביה החולב מנסה להבין את פשר אהבת בתו לקומוניסט והיא ממליצה לו לבדוק האם אשתו, הנשואה לו כבר שנים רבות, אוהבת אותו. כשניגש לאשתו ושואל אותה האם היא אוהבת אותו, נאלמת אשתו דום. לאחר רגע היא טוענת בפניו – והרי אני אשתך כבר כל-כך הרבה שנים? אך הוא ממשיך להקשות: האם את אוהבת אותי? והיא ממשיכה לטעון שהרי היא מבשלת לו, מכבסת ומגהצת עבורו, שהיא מטפלת בילדיו ועוד. רק דבר אחד היא אינה מסוגלת לומר...
מסתבר, שמעולם לא עלה על דעתה שהיא אמורה לאהוב את בעלה.
ככלל, חיי הנישואין של עד לפני דור אחד או שנים, היוו שלב מוכרח בחייהם של כל נער ונערה מתבגרים. היה זה הכרח להתחתן, הכרח פונקציונלי-טכני והכרח חברתי. מן הצד האחד לא יכל האיש להסתדר ללא אשה שתעשה בשבילו את כל עבודות הבית, ואילו האשה לא יכלה להסתדר ללא הבעל המפרנס. ומן הצד השני, החברה היתה בנויה כך שלא היה בה מקום לרווקים. בחור או בחורה שעברו את הזמן המקובל לנישואים היו נחשבים למנודים ומרוחקים מכלל החברה.
מובן שמוסד נישואין כזה, המבוסס על הכרח ולא על בחירה, לא יכול, בדרך כלל, להיות מבוסס על אהבה כנה עמוקה. ואכן, ידוע, כי על פי רוב, הורי בני הזוג הם שהיו בודקים וגומרים את השידוך ביניהם, ורק לאחר מכן נפגשו בני הזוג עצמם לפגישה קצרה, ולאחריה, אם לא נתגלו ביניהם פערים של עולם ומלואו, התחתנו בני הזוג.
היום, לעומת העבר, איננו מסוגלים כמעט להעלות על הדעת נישואין ללא אהבה. כמובן, שזאת התקדמות גדולה. אמנם, כמו בכל תהליך, כך גם בענייננו, עם המעבר לשלב החדש מתגלים לעינינו גם קשיים וסיבוכים חדשים.
ב. בין השמשות
אכן, לכאורה הכל רוצים להתחתן מלאי אהבה ואחווה, שלום ורעות. אמנם המציאות מורה כי ישנה בעיה קשה של רווקים ורווקות רבים שאינם מוצאים את בני זוגם לחיים. נראה כי שינויים ותמורות רבות שחלו בחיינו בדורות האחרונים, הביאו עמם ברכה רבה, אך גם טמנו בחובם את אותם המכשלות והסיבוכים המונעים מרבים וטובים להתחתן.
ננסה לעמוד בקצרה על כמה מהשינויים שעברו עלינו ועל הקשים שגרמו שינויים אלה בבניית המשפחה בדורנו:
א. בעבר, חלוקת התפקידים שבין האשה לאיש היתה ברורה והחלטית מאד. איש לא ערער על חובתו של הבעל לצאת ולפרנס את ביתו ומשפחתו, ועל האחריות הרובצת על האשה לטפל בכל צורכי הבית. היום, לא זאת המציאות. בדורנו, הופכת האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו, גברים ונשים, למורכבת יותר. אנו מוצאים יותר ויותר גברים המסוגלים להסתדר לבד עם עבודות הבית (כבר אין צורך לכבס בידים, ותמיד ניתן להזמין אוכל מוכן...), וכמובן שישנן אף נשים רבות המסוגלות לצאת לעבודה ולהתפרנס מעמל ידיהן.
השינוי הזה אינו חיצוני בלבד, ויש לו השלכות משמעותיות על נפש האדם. בניגוד לצורך העז ולהכרח שחש בעבר כל אחד ואחד למצוא את בן-זוגו משום שבלעדיו לא יוכל להסתדר עם צרכי החיים הבסיסיים ביותר, בדורנו, לעיתים קרובות, איננו חשים בשום לחץ להתחתן, אפילו מצד רווקים מבוגרים, וזאת משום שלא חסר להם מילוי הפונקציות הטכניות שבשבילו היו מרגישים בעבר שחייבים בן או בת זוג. כמובן שמחשבה זו אינה מודעת, אך היא מתרחשת בנבכי התת-מודע שלנו.
ב. כפי שהדבר קורה בצד הטכני, כן הוא גם בצד הנפשי. אם בעבר היו הגברים המחזיקים הבלעדיים בתכונות האסרטיביות, הכיבוש והתחרותיות, ואילו הנשים לבדן החזיקו בתכונות העדינות, הנועם והרוך, היום - אין הדבר כן! בכל אחד ואחת מאיתנו ישנן תכונות גבריות ותכונות נשיות, ורק המינון הוא שמשתנה בין איש לרעהו ובין אשה לרעותה. נדמה אם-כן, שאיננו עוד אנשים פרטיים ובודדים. כל אחד ואחד מאיתנו הוא קצת איש וקצת אשה, וממילא עולה לה ההרגשה (שוב – הרגשה תת-מודעת) כאילו איננו צריכים עוד בן זוג חיצוני לנו, והרי בת זוגי נמצאת כבר בתוכי...
ג. תהליך חשוב נוסף המתרחש בדור האחרון הוא תהליך ההשתחררות מהקללות שהוטחו באנושות כולה עקב חטא אדם הראשון והמשך ה'נסירה' של האשה מן האיש.
"דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון שנאמר "אחור וקדם צרתני(ברכות סא.)
דו פרצופין - שני פרצופין בראו תחלה, אחד מלפניו ואחד מאחריו, וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה (רש"י שם)
בעת בריאת הזוג הראשון בעולם, אדם וחווה, הם היו מחוברים בגבם, 'אחור באחור'. באופן זה אנו פוגשים באשה כחלק מן האיש ולא כאישיות עצמאית ונפרדת.
ובאמת, מיד לאחר בריאתם החל תהליך ה'נסירה' של האשה מבעלה, תהליך שתכליתו יצירת קשר עמוק מתוך מפגש 'פנים בפנים' של האשה ובעלה.
אמנם תהליך הנסירה נפסק, מבחינה רוחנית, בעודו באיבו, על-ידי קללת האשה בעבור חטאה - 'והוא ימשול בך'. קללה זו יצרה מערכת יחסים שוביניסטית הירארכית בה האיש הוא עליון, 'מושל', ואילו האשה נתונה תחתיו.
בימינו, אנו חווים על בשרנו את תהליך ההשתחררות של האשה מההיבלעות בתוך בעלה והפיכתה לעצמאית. קללת 'והוא ימשול בך' הולכת ונעלמת מן העולם, ואיתה גם יתר הקללות אשר הוטחו באנושות כולה עקב חטא אדם הראשון .
גם בתהליך זה מעורבבים האורות עם הצללים, ובצד החיוב הרב בתהליך עצמאותה של האשה, ובציפייתנו לקשר של 'פנים בפנים', אנו נתקלים גם בקשיים ובסיבוכים שאינם תואמים את אופייה העצמי של האשה, ולעיתים אף פוגמים במבנה התקין של המשפחתיות.
לענייננו, לפעמים מתבטאת בקשת העצמאות באימוץ דפוסי התנהגות גבריים, וכאן שבה וצצה לעיתים ההרגשה כי האשה אינה צריכה עוד איש לצידה, והיא יכולה למלא גם את התפקידים הגבריים, וממילא אינה חשה בצורך העז להתחתן .
ד. שינויים רבים ומהותיים חלו בתהליך ההתבגרות וההתנסות שלנו בדור הזה ביחס לדורות הקודמים לו. בעבר חל תהליך ההתבגרות בין הגילאים 12 ל-20. זהו טווח הגילאים בו הפך הילד לאיש והילדה לאשה. עד גיל 12-13 היה חי האדם בבועה סגורה ולא הכיר כלל את העולם. בימינו, מתחיל תהליך ההתבגרות כבר בגיל 3 (אם לא קודם לכן...). כלל הציבור נחשף כבר בגיל צעיר מאד, למראות שבעבר אפילו מבוגרים לא נחשפו אליהם. כלי התקשורת השונים מפגישים כל ילד בלכלוכי הפוליטיקה, באלימות קשה, בחיי זוגיות מלאים (ובדרך-כלל לא תקינים), ובמקרי מוות לרוב. כמעט ואי אפשר יותר ללמד אותו דבר חדש על העולם-הזה.
ובנוסף, בני דורנו מורגלים לבחירה בלתי מוגבלת בכל תחום בו אנו נפגשים. אפילו מי שניגש לסופר-מרקט בשביל לקנות אוכל לכלב יוכל לבחור בין 17 סוגים שונים של אוכל לכלבים... קל וחומר כשמדובר בדברים חשובים ויקרים יותר בהם אנו מצפים ליותר ויותר אופציות לבחירה ולמוצר משוכלל ומושלם ככל הניתן.
אמנם, דווקא כשניגשים לבחירת ה'מצרך' החשוב ביותר בחיים, אנו נתקלים בחוסר מגוון וב'מוצרים' לא מושלמים... כשבאים לבחור בן או בת זוג, מקשים נתוני הדור החדש עד מאד. מה נעשה ואי אפשר להציע בתחום זה את אותה הבחירה הכמעט אין-סופית לה אנו רגילים בכל תחום אחר מתחומי החיים? חיבורן של שתי העובדות הללו; העובדה שהחיים כבר לא יכולים להציב הפתעות בעיני הנער המתבגר, ולכן אינו סקרן ומצפה לחתונתו, והיא אינה מהוה בעבורו שלב חדש לגמרי, גבוה מכל מה שהכיר עד עתה. ובנוסף התרגלותנו לכך, שבדרך-כלל הבחירה בכל תחום היא רחבה כל-כך עד שאם לא מצאנו את הטוב ביותר – עלינו להמשיך לחפש. עובדות אלו, מהוות מכשול נוסף בדרכו של המחפש אחר אבדתו, אשר לעולם אינו מרוצה במה שיש לו, וממשיך לחפש דגם מפותח יותר של 'האביר/ה על הסוס הלבן'...
ה. לסיום חלק זה נציין את עובדת היותה של החברה הישראלית חברת שפע. כל הבעיות הכלכליות החמורות שלנו מחזירות את מדינת ישראל על-פי דברי הכלכלנים בסך הכל שנתיים-שלש אחורה, והמצב אז לא היה כל-כך גרוע... דור מפונק כזה מתקשה מאד 'לקחת את עצמו בידים' ולקחת אחריות על מעשיו. אנו מוצאים אנשים שלומדים מקצוע במשך כמה שנים ובסופו מחליטים לעבור ולעסוק בתחום אחר, וכל זאת מכיוון שאנו מרגישים שהחיים מציבים בפנינו כל-כך הרבה אתגרים וברצוננו לנסות ולטעום מכל טעמי העולם, עד שאיננו מסוגלים להחליט ולהתקבע בתחום עיסוק אחד.
הרצון הזה להיות תמיד פתוחים לשינויים ולהפתעות מצטרף גם הוא לרשימת הנתונים המקשים עלינו לעזוב את חיי הרווקות המצטיירים בפנינו כחיי חופש ופתיחות, ולעבור אל חיי נישואין יציבים וקבועים.
כל הנתונים הללו מציירים לפנינו תמונה של דור מעבר, דור דמדומים. מחד, כבר עזבנו את חיי הנישואין חסרי האהבה העמוקה, ומאידך עדיין לא הגענו אל המנוחה והנחלה, אל חיי הנישואין המהווים פגישה פנים בפנים, באהבה וחיבה בין בני הזוג.
מצב זה דומה מאד לבעיה אותה מרבה לתאר מרן הרב קוק בהסבירו את שורש הכפירה בדורותינו. היהדות הגלותית שהיתה צריכה לשמור על עצמה ועל העם המפוזר בארבע כנפות הארץ, הרחיבה מאד את העיסוק בד' אמות של הלכה, אך לא פיתחה דיה את האמונה הא-להית בטהרתה. ו"מפני מעוט הדרישה בדעת-אלוקים וההתרשלות בזה עלו קמשונים בציורים הפנימיים של האדם... ביחס לתורה ולשם ה'" , ולכן "נמצאים במציאות עזי פנים" ש"כפי צורך הבירורים ידם תקיפה והשפעתם גוברת". עזי פנים אלו יחלפו מן העולם לאחר שדורשי ה' יבררו כראוי את ענייני דרישת ועבודת ה', ובינתיים, זהו הדור בו נותנת ההשגחה האלוהית לעזי הפנים שבדור לשבור את עולם היהדות הגלותית, עוד לפני שנבנה עולם תורני חדש - 'תורתו של משיח'. דור ביניים זה הוא הדור בו אנו נתקלים בכל הקשיים של דורות 'עקבתא דמשיחא'.
ג. רוצה, לא רוצה...
אחרי כל ההקדמות, הגיע הזמן 'להוריד את הכפפות' ולהסיר את הלוט מעל בעיית הרווקות החמורה ממנה סובל הציבור הדתי-לאומי. לדעתי, הבעיה העיקרית של מי שלא מתחתן – היא משום שאינו באמת רוצה להתחתן! נקודה.
אמנם, אנו נוטים לתלות את בעייתנו בבת-קול - אנו שואלים את עצמנו מדוע היא עברה בעולם לפני שנולדתי ועכשיו היא אינה מגלה לי היכן נמצא בן הזוג המיועד... אנו מאשימים את כל הבחורים בעולם שאינם קשובים מספיק, ואת כל הבחורות על שתמיד צריכות עוד מעט זמן למחשבה, אנו מאשימים את הרבנים שאינם מדברים בנושא, ואפילו את הדודות שאינן מציעות מספיק הצעות.
רק אשם אחד אנו שוכחים. את עצמנו.
הבעיה שלנו היא שאיננו מוכנים לשלם את המחיר הנפשי הכבד של החתונה, את עזיבת חיי הרווקות עם כל החופש שהם נותנים לנו, אל חיי הנישואין. איננו מוכנים לעשות את ההחלטה ולכן אנו תולים את עצמנו בבת-קול...
לא בשמים היא! הדבר תלוי בנו בלבד! עלינו לחפש את בן או בת הזוג המתאים ביותר, להתמודד עם כל החומות הנפשיות, ולומר 'כן'. רק כך נצליח לגרום ליותר ויותר מאיתנו לצאת ממעגל הרווקים אל מעגל הנשואים.
לפני שננסה לתת מספר עצות כיצד להתמודד עם כל הקשיים העומדים בפנינו, נחדד את חומרת הבעיה.
מוסד הנישואין עומד על סף קריסה. הנתונים מלמדים כי כל זוג שלישי בארץ מתגרש. בגוש-דן הנתונים קשים עוד יותר. ולבל נשלה את עצמנו, נציין, כי גם בציבור הדתי והחרדי הנתונים קשים מאד. גירושין כבר אינה מילה גסה.
מתירנות התרבות המערבית, היא שגרמה לשבירת קשרי המשפחה התקינים, ופגעה קשות גם בנוער הדתי החשוף לתרבות זאת.
יותר ויותר אני נתקל בבחורים ובחורות המספרים כי במשך שנים (!!) הם מחפשים את שותפם לחיים, ללא הצלחה. חלקם מספרים כי כבר נפגשו עם עשרות, ובמקרים מסוימים, אף מאות 'מועמדים', אך הצלחות - אין.
אל לנו להתפתות ולהאשים את השגחה הא-לוהית במצבנו העגום. אין דרכה של היהדות בציפייה חסרת מעש לפתרונות מן השמים. כשם שאיננו מצפים כי נקבל מן השמים לחם לאכול ובגד ללבוש, כך אסור לנו לחכות שמן השמים יגיע האביר על הסוס הלבן, ועלינו להשתדל בכל מאודנו לאתר אותו בכוחות עצמנו.
ונחזור שוב - האשמים היחידים הם אנחנו. המציאות היא שככל שנפגשים יותר, מצליחים בקלות רבה יותר למצוא את הסיבות למה לא להתחתן. מדוע? נניח שבפגישה הראשונה הכרתי בחור שהיה רועש מדי לטעמי, הרי מובן מאליו שבפגישה השניה יהיה הדבר הראשון שאבדוק – האם אין מדובר שוב בבחור עם בעיות דומות לראשון איתו נפגשתי, וכן הלאה וכן הלאה. יוצא אם-כן שבמידה ועכשיו אנו עומדים בפגישה עם המועמד מספר 20 – הרי יש לנו כבר 19 מבחנים שונים שעל כל אחד מהם ראוי לפסול את הקשר – עוד לפני שנתנו לו צ'אנס אמיתי להתקיים – כי הרי כבר פסלתי קשרים קודמים מהסיבות הללו...
כך יוצא שככל שנפגשים עם יותר מועמדים – כך כמות ה'מבחנים' גוברת, וממילא כמות הסיכויים למציאת בן או בת הזוג הולכת ויורדת.
ד. לפרוק את המזוודות
נראה כי הבעיה המרכזית שלנו היא הגישה והעמדה הנפשית איתה אנו ניגשים לפגישות. פעם היו קורים לזה 'חסימות'. אצלנו במשפחה היו קוראים לזה 'מזוודות'.
אני זוכר כיצד בילדותי כאשר היה נכנס אבי מורי הביתה, תמיד היה מרעיף חיוכים לכל עבר, שואל בנועם בשלום כולם ורק לאחר כמה דקות, במידה והיה עייף, היה ניגש לחדרו והולך לנוח. פעם אחת שאלתי אותו איך יתכן ואף פעם אינו נכנס הביתה וסימני עייפות ולחץ ניכרים על פניו, כיצד נשמרת ארשת הנינוחות על פניו בכל יום ויום? הוא ענה לי שאין הדבר פשוט כלל. 'בכל יום לפני כניסתי הביתה', אמר, 'אני עומד לפני הדלת ופורק את כל ה'מזוודות' שהבאתי איתי מבחוץ - את כל הלחצים, המתחים, הרגישויות וכו'. רק לאחר שהשארתי מאחורי גבי את כל ה'מזוודות' הללו - אני נכנס הביתה ומחייך לכולם'.
זו העבודה הראשונה אותה עלינו לעשות לפני כל פגישה ופגישה. הרבה פעמים אנו סוחבים איתנו 'מזוודה' כבדה מאד של 'אני צריך להתחתן'. במקרים קשים מקבלת המזוודה תווית נוספת - 'אני חייב להתחתן'. כשיוצאים מהבית לקראת פגישה ומזוודה כבדה שכזו מלווה אותנו לכל אורך הדרך - אנו עייפים כל-כך מסחיבת ה'מזוודה', עד שכבר לא נותר לנו כח לפגישה עצמה, וממילא היא נידונה לכישלון.
כאשר ההלך הנפשי שלנו רואה בפגישות הללו נטל מכביד שחייבים לעשות, בגלל שכולם כבר מתחתנים, או כי אמא/סבתא/דודה נורא לוחצת, או כי החברה הטובה ביותר התארסה השבוע, ועוד אי אלו סיבות הגורמות לנו להילחץ ממצבנו, אזי הסיכויים שנבוא לפגישה נינוחים ורגועים ונצליח להוציא מן הפגישה את המיטב - הולכים וקטנים.
עלינו לעצור לפני כל פגישה, לרוקן את כל ה'מזוודות', ורק אז לצאת מן הבית.
ה. עין טובה
באים אלי רבים ומתארים את ה'חסימות' שיש להם מלומר את ה'כן' המיוחל. 'חסימות' היא אולי מלה יפה, אך היא אינה מחייבת, היא אינה גורמת לפעילות על-מנת לשנות את המצב הקיים.
היום אני טוען שפעמים רבות מדובר במידות רעות.
על מה מסתכל אדם כאשר הוא יוצא לפגוש את בת זוגו המיועדת, על יתרונותיה או על חסרונותיה? הרי אין אדם בעולם שאין לו מידות טובות ובכל זאת אנו מוצאים תמיד את התכונות הרעות. מדוע?
כל אחד ואחד מאיתנו מבין כי עם היתרונות והמידות הטובות של בן או בת הזוג בוודאי נסתדר, ואם-כן מה יש לנו לבדוק? את מגרעותיו של בן הזוג, על מנת לבדוק האם אנו יכולים להסתדר גם איתם...
זוהי עין רעה שהיא מידתו של בלעם הרשע . אך אנו תלמידי אברהם אבינו, ואנו משתדלים תמיד להסתכל תמיד על המציאות ב'עין טובה', ולמצוא את הטוב שבכל דבר בו אנו נפגשים.
עלינו ללכת לפגישה על-מנת לחפש את תכונותיו הטובות של בן או בת הזוג. צריך להיות ברור לנו תמיד שעכשיו אנו הולכים לפגוש בחור מלא מעלות טובות ומידות מתוקנות.
אנו צריכים ללמוד לחפש מעלות, ועלינו לזכור כי בכל אחד ואחת ישנן מעלות רבות. מעלות גדולות ומעלות קטנות.
מעלות קטנות הן כל אותן מעלות שידענו עוד לפני הפגישה שהן מעלות טובות, ועתה מצאנו אותן אצל העומד/ת מולנו. אך המעלות הגדולות הן אותן מעלות המיוחדות דוקא לבן הזוג איתו נפגשים עכשיו. מעלות שלא היו רשומות בפנקס הקטן עד עכשיו. את המעלות המיוחדות האלו שיש בכל אחד ואחת עלינו להשתדל למצוא. זאת העבודה העיקרית המוטלת עלינו בזמן הפגישה. על-ידי העבודה של מציאת הנקודות הטובות הללו בבן הזוג, גם נרגיש קשורים אל אותם מעלות וממילא לעומד מולנו.
האם יש להתעלם מהחסרונות? כן, לעת עתה. עד שנתחיל ביצירת קשר אמיתי. אין צורך בפיתוח חוש הביקורת שלנו בדור הזה, הוא מפותח דיו. אנחנו דור ששופט את שופטיו. לא בצד הזה ניכשל, מלבד יחידים מתוכנו. תפקידנו הוא לחפש מעלות.
ננסה לתת דוגמה כיצד יש לחפש ולמצוא 'מעלות גדולות', מעלות חדשות, שלא חשבנו עליהן, בבן הזוג.
לבנים ולבנות ישנן מעלות שונות, ונדגים זאת בדוגמה המבטאת היטב את הפער. בנים מדברים בדרך-כלל באופן ענייני. בנות מדברות מסביב לנושא המדובר, כאשר עיקר השיח מבחינתן הוא הקשבה האחת לרעותה.
את העובדה שבנים ובנות לא מדברים באותה שפה גילו בלשנים ולא פסיכולוגים. זו ממש שפה שונה. בנות נוהגות לומר – 'בואו ונעשה כך וכך'. בנים לעומתן יאמרו: תעשו כך! בלשנית אחת כתבה ספר בשם "קצב". היא גילתה תהום פעורה בין השפה הנשית לשפה הגברית. בנים מעוניינים לעסוק בעצם הנושא עליו הם מדברים. הם מחפשים קצב ועניין בשיחה. יכול להיווצר מצב שבחור יבוא לפגישה ויספר בהתלהבות ובצבעים עזים מאורע שקרה לו. היושבת מולו מאזינה בקשב ועונה לו כי גם לה קרה אותו הדבר. וזהו. הבחור מנסה שנית ומטעים את דבריו, מוסיף עוד טעם לסיפורו, ומגלה צדדים נוספים. והבחורה מהנהנת בראשה לאות הסכמה. זו נקודה בה מתגלה הפער שבין השפות השונות. הבחורה מצידה עשתה את שלה. היא האזינה בקשב ואף גילתה הזדהות. אך לבחור זה לא מספיק. הוא מחכה שהיושבת מולו תוסיף לשיחה, תתרום חוויות משל עצמה, תדבר לגופו של הנושא.
בנות נוטות לספר סיפורים על עצמן, ומסביב לנושא המדובר, בנים לעומתם תמיד יעדיפו להרחיב את הנושא המדובר עצמו, ופעמים רבות יעדיפו אי הסכמה של השותפה לשיחה על-מנת להרחיב את הדיון ו'להוסיף שמן למדורה'.
בנקודה זו בה אנו מוצאים את השוני שבין בנים לבנות - עלינו להתחיל לחפש את ה'מעלות הגדולות'. מי שיגיע לפגישה עם 'עין רעה' - עלול 'להתפוצץ' ברגע שהשפה הלא-משותפת שבין גברים לנשים תתגלה ותופיע במהלך שיחתם. החכמה היא ללמוד ולחפש את הטוב שיש באופן השיחה שמנהל בן הזוג. לגלות את הרגישות וההקשבה שבאופן השיחה הנשית, וללמוד את הענייניות והחתירה למיצוי הנושאים המדוברים שבסגנון השיחה הגברי. זוהי דוגמה אחת מיני רבות למעלה גדולה הטמונה בבן הזוג, ובמעלות הללו עלינו להתרכז בחפשנו שותף לחיים.
עלינו להגיע לכל פגישה משוחררים ורגועים, מוכנים לעבודה נפשית של חיפוש נקודות טובות, מתוך אמון וידיעה ברורה שאכן בכל אחד ואחת ישנן מעלות רבות. אם זאת תהיה הגישה שלנו אין ספק שיגדלו לאין ערוך סיכויינו למצוא את בן או בת הזוג המיוחל.
אחרי שמאמצים את עבודת ה'עין הטובה', צריך ללמוד גם איך להשתמש בכך לחיזוק הקשר. עלינו ללמוד לומר הרבה מילות חיבה לבן או בת הזוג, וזו עבודה שחייבים להתחיל בה כבר מהפגישה הראשונה.
אמנם, יש להסתייג ולומר שעלינו לדעת מה לומר ומה לא. לי נראה שאסור להחמיא מחמאות אישיות לבן הזוג איתו נפגשים. לא יתכן שבחור יחמיא ביום אחד לבחורה אחת, ולמחרת לבחורה אחרת.
התחליף למחמאות אישיות הוא פירגון הדדי. ניתן לדבר, והרבה, על מעשים טובים ונאים שעושה בן הזוג. לדבר על הנקודות שמוצאות חן בעינינו לגופו של ענין, ולא על האדם באופן אישי. צריך עדינות רבה, גילוי לב ויכולת לדעת למצוא את הנקודות הטובות שבזולת ולציין אותן בבהירות, בחן וללא הגזמה.
גדול מאד הוא כוחה של כל מילה, ועלינו לדעת לנצל כח זה על-מנת לבנות בחכמה וביעילות, בזהירות ובצניעות את הקשר החל משלביו הראשונים.
ו. לא לפחד כלל!
עוד אחד מהגורמים המקשים מאד על רווקים רבים בחיפושיהם, הוא הפחד להיפגע מהקשר. אנו מפחדים לחשוף את עצמנו, להיפתח, לומר 'כן' – ובסופו של דבר להיפגע, 'להיזרק'. קשרים רבים שהיו יכולים להתפתח ולהיגמר בחתונה נקטעו בעודם באיבם בגלל שבני הזוג לא נתנו לעצמם את החופש להיפתח בפני השני, בגלל הפחד הזה. "הפחד הנפרז... מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם... הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא ינזק... עד שהוא עושהו לחלש מלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע" .
אל לנו להיכנע לפחד. עלינו להתכונן נפשית לקראת כל קשר באמונה שאכן הוא הקשר האחרון. עלינו להתמסר לבניית הקשר, ולא לפחד מהפגיעה העלולה להגיע. מי שאומר את ה'כן' המיוחל – לא יפגע. גם אם יקבל תשובה שלילית מבן זוגו, הוא יוכל להמשיך בקלות רבה יותר אל הקשר הבא. הוא לא בונה לעצמו 'מבחנים' נוספים, חומות חדשות, כאלה שימנעו ממנו ליצור ולהתמסר לקשרים הבאים. עלינו להתמסר ולקחת סיכון עד קצה היכולת. לחפש את הטוב, לראות את המעלות, ולא לפחד מההרגשה שאצא 'פראייר', ש'אזרק'. אסור לנו לחכות ל'כן' של בן הזוג ורק אז להתחיל לחשוב. זה עלול להיות מאוחר מדי.
ז. מחמש יוצא אחד
לאחר כל העצות – אין ספק שהעצה הטובה ביותר היא פשוט לומר הרבה יותר פעמים 'כן'. לרצות לסיים את הקשר בחיוב.
סיפר לי אחד הבחורים ששוחח איתי שהוא ראה בספר אחד שצריך לומר 'כן' בערך בכל 20 פגישות. אני חושב שצריך לומר 'כן' לעיתים קרובות הרבה יותר.
אדם שנפגש עם בנות מקהל היעד הנכון, כאלה השייכות לאותו מגזר, וברמה תורנית דומה (למעט שידוכים הנעשים על-ידי הדודה מלאת הרצון הטוב, שאינה מכירה אף לא את אחד הצדדים), אמור לומר 'כן', לתת סיכוי לקשר, לפחות לאחת מכל חמש בנות.
אינני טוען שהאהבה צריכה להתפתח אחרי החתונה. להיפך, אני מתנגד לכך נחרצות. עלינו להיות מלאי ודאות בכך שהעומד מולנו מתאים לנו, ואיתו אנו רוצים לבנות את ביתנו. אין הדבר אומר שיש צורך באהבה בוערת עוד לפני החתונה, אך ודאות אכן נצרכת. איננו צריכים לומר 'כן' כשאנו מסופקים בכך, אך עלינו להתאמן כיצד לומר 'כן' לעיתים קרובות יותר.
ניגשה אלי פעם בחורה שנפגשה עם 45 בחורים. העמדתי בפניה את הברירה הבאה: עליך להתחתן עם אחד הבחורים שעמם נפגשת או שתישארי רווקה לנצח. האם את מוכנה להתחתן עם מי מהם? היא התפתלה וניסתה להתחמק ובסופו של דבר היא אמרה שהיתה מוכנה להינשא לשנים או שלושה מתוך כל הרשימה. עניתי לה שאולי יש סיכוי שהיא תתחתן. לא יתכן שמתוך כל-כך הרבה אנשים קרובים מבחינת הסביבה האנושית ימצאו רק שנים מתאימים. זה נובע מפני פחד מיותר ועין רעה, ועלינו לעבוד כדי לשפר את המצב.
ח. סיום
כמובן, שלאחר כל העצות, החשוב ביותר הוא להשתמש בשכל. אם נתחיל לחשב את היחס שבין אמירות ה'כן' וה'לא' שלנו, אנו עלולים ליפול בקטנות ובקטנוניות במקום להבין את התוכן האמיתי של הדברים.
עלינו לעזוב את החלומות על אביר על סוס לבן, ולהפסיק לצפות לבת-קול משמים שתפתור את מצוקתנו. עדיף להכיר בחסרונות של הזולת, לדבר איתו בנושא ולקוות שניתן יהיה לתקנן בהמשך ולפתח את האהבה אל כל הטוב שבו, מאשר להכיר במגרעותיו, לעוזבו, ולהישאר לבד...
אנו מאמינים באמת ובתמים כי ההסתכלות והחיפוש אחר הטוב היא היא שבונה את הקשר מבחינה פנימית, מרוממת אותו והופכת אותו לחם ועמוק.
נקווה שדברינו יעוררו ויעזרו להרבות אהבה ושמחה בקרב זוגות רבים, ושנזכה לראות בשמחת הרעייה ודודה במהרה בימינו.
עושה ב"ה ספירה לאחור לחברה, אבל אין לי הרבה רעיונות לעומת ה30 ימים😅