רק אוסיף שדבר דומה ומבהיל עוד יותר כותב רבנו בחיי בעניין לשון הרע בשער הכניעה שאדם המספר בגנות חבירו, אזי כל זכויותיו עוברים לאותו אדם ולא רק זה, אלא שכל עוונותיו של זה עוברים אל זה שחטא.

זה גם מסביר מדוע יש "רשות" לאדם לבקש "זכרנו בספר זכויות".

גמרא כמו שהיו אומרים בבדיחה שבישיבות מסויימות היו מכירים את התנ"ך דרך הש"ס..  "מהרב זצ"ל".

אבינועם הירש הוא שם המלקט, אם אני זוכר נכון.)

("פסבדונים" בעגה המקצועית) - ואילו עוד ספרים מוכרים הוא כתב...  

מסתמא שיש אנשים, ובטח לא מעט, שיודעים זאת, אבל מעניין מכמה הוא עדיין הצליח להתחבא...

כעת אני מנחש: צבי איל??

פעם, בעבר, אנשים שאני מחשיב כאמינים...

(חייב לציין שמעולם לא פגשתיו ואינני מכירו אישית, כמובן...)

סתם, אני לא אמור להאשים אותך.
ההקפדה על זה - ברמה שמצדיקה בקשה מהמנהלים לערוך?

אבל אם נראה לך שזה בעייתי בקש שיערכו את השם שכתבת ויוסיפו כוכביות, וגם בהודעה שלי שכתבתי אחרי זה:  "זה *****" - שיכתבו את זה בכוכביות...

אם זה נראה לך בעייתי, אני מוכן בשמחה..

שבתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות, היא גמרא במסכת יומא.

כיוון שאמרת ש"הרב זצ"ל" אומר אותה,

אז אמרתי שאת מכירה את הגמרא "מהרב זצ"ל",

מעין מה שהיו אומרים בעבר שבישיבות מסויימות מכירים פסוקים, כי זה כתוב בגמרא..

[נאמר בחיוך.. אין צפי שמישהי תלמד דווקא גמרא מסכת יומא..]

הרב באמת מזכיר את זה כמה פעמים. ביחוד באורות התשובה. כי זה מתאים מאד למהלך שלו בענייני התשובה בזמננו. ש"תשובת הדור היא מאהבה"

באמת מסופר על בחור מאחת הישיבות שביקר בבית מדרש של ישיבה אחרת, בחן את הספריה וראה תנ"ך... פתח אותו, הסתכל קצת והתלהב: "הו! מישהו ליקט את כל ה'תורה אור'!"

אבל זה לא פאדיחה שאשה לא יודעת גמרות, אולי להיפך...

אני רק רציתי להעיר משהו אחר - אם תקראי טוב את ההודעה שלי, כתבתי שכשחוזרים בתשובה כתוב ברבינו יונה שהמצוות חוזרות, כך שבמקרה כזה לא נלחצתי

הבעיה שלי היא כשלא חוזרים בתושבה, ועוברים במסלול העונש

ראיתי מישהו שאומר שגם במסלול העונש לא מפסידים מצוות בשם "ספרי חכמה"

אני רק רוצה מקור יותר ברור כדי להירגע סופית

גמרא מפורשת במסכת יומא,

שאין זכויותיו יורדות, אלא ב"תוהה  על הראשונות".

ורשעת הרשע לא תיזכר לו, כשחזר בתשובה.

אבל זה לא מפורש ושערי תירוצים לא ננעלו

אם לא "תוהה על הראשונות" - נשארים לו זכויותיו בסופו של חשבון.

אבל במי שהיה צדיק ולבסוף הרשיע ותוהה על הראשונות, אין נמחים לגמרי זכויותיו, אלא שאינם נחשבים לו ואין מזכירים לו שום זכות, כיון שהוא עצמו אינו רוצה בהם ודחה אותם. אך לא נאמר בזה שעל ידי החרטה מתבטלים זכויותיו כאילו לא עשה אותם מעולם.

ונפקא מיניה דאם אחר שתהה על הראשונות חזר ושב אל ה', ושוב רוצה בזכויותיו וודאי שמעתה נחשבין לו כל זכויותיו, דכיון דעכשיו הוא רוצה בהם אזי מחשיבין אותם לו, כיון שלא נתבטלו ונמחו לגמרי. אבל מידה טובה מרובה, שבתשובה נמחו עוונותיו מכל וכל ושוב אין נזכרים לו כלל, וזה החסד הגדול שנתחדש במעלת התשובה, דכיוון שנתפייס ונמחל לו, נתבטל כל מציאות קיומם. כלומר דאפילו אם אחרי התשובה ח"ו שב להרשיע, מ"מ אין נחשבים לו שוב עונותיו הראשונים, אחר שכבר נמחל לו כאשר שב לפני ה', ונמחו ובטלו לגמרי.

כי מחיית העוון וביטול כל מציאות קיומו לגמרי, הוא רק מצד מידת רחמיו של הקב"ה המוחל לו על עוונותיו. אבל מצוות אין שייך למחות ולעקור את קיומם, אלא שאין נחשבים לו לזכות בשעה שאינו רוצה בהם.

[מכיוון שגם לי אין מקור, מעתיקה ע"מ שאם תשיג את המאמר המקורי אולי תמצא מקורות...]
 

http://daat.ac.il/chazal/maamar.asp?id=74

כמדומני שהסטיפלר הסתפק בזה

מענין איך כל כך ברור לו שודאי מועיל חזרה בתשובה על זה. הלואי!

אבל אני מזכיר שאני מדבר על מקרה שהוא לא חזר בתשובה!

עיין בביאורי אגדות להג"ר אלחנן ווסרמן זצ"ל (סוף קובץ הערות סי' ג') שהביא דברי המסילת ישרים פ"ד כי לפי שורת הדין ממש היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח האדם את חברו הרי שאכל את הטריפה איך יוכל לתקן הדבר הזה היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות, אמנם מידת הרחמים היא הנותנת שהתשובה תועיל לחוטאים, והוא טובה מיוחדת מחסדיו ורחמיו הנפלאים על הבריות. והקשה הג"ר אלחנן דהרי אמרו בחז"ל דגם כלפי חובה הוא כן, שאם מתחרט האדם על מעשיו הטובים אינם נחשבים לו לזכות. כדאיתא בגמרא – רבי שמעון בן יוחי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו וכו' והקשו - וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכויות אמר ריש לקיש בתוהא על הראשונות (קידושין מ). וברמב"ם - כל מי שניחם על המצות שעשה, ותהה על הזכיות, ואמר בלבו ומה הועלתי בעשייתן, הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם (הלכות תשובה פ"ג ה"ג).

ואם כן הרי אין חסד מיוחד בקבלת התשובה, כיוון שגם כלפי חוב הדין הוא כן, שאחר שמתחרט ותוהה על מעשיו הראשונים אין נחשבים לו מאחר שאינו רוצה בהם. והאריכו האחרונים בישוב הדבר.
 

[ופה הוא מכניס מקורות..]

בספר תומר דבורה, שחלילה לאל לעשות כן.

אם תרצה, אחפש לך את המקור המדוייק.

מענין אם יש מישהו שמזכיר במפורש על "עבירה מכבה מצוה" ומסביר איך זה מסתדר עם דברי הרמ"ק

כי הרמ"ק שם לא מתייחס לנושא

שקשה ע"ד הרמ"ק מהגמרא בסוטה הנ"ל.

ועוד נכתב שד"ז נתון במחלוקת הראשונים, עיין בספר חסידים בסי' שנב

ובעיקר בסי' תרה שדרך אחרת לו בזה, וע"ש בפירוש מקור חסד להג"ר

ראובן מרגליות שקיבץ לכמה ראשונים בנידון (ול"ז מדברי התורה דבורה

הנ"ל), ושם בסוף דבריו מותיב מההיא דסוטה ומשני כדכתב ר' חסדי לחלק

בין שכר העוה"ז לבין שכר עוה"ב.

סתם רצית להוסעף מראה מקום

שהרמב"ן בשער הגמול כתב כדברי הספר חסידים שבעולם הבא צדיק שמגיע עם עבירות שלא שילמו אותם בעולם הזה - מנכים לו מזכויותיו

אבל הוא לא כותב להיפך - שרשע שמגיע עם מצוות מנכים לו מעוונותיו

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.