תמיד אני אומרת שהלידה הכי קשה, זו לידה בהרדמה כללית!

הרגעים המדהימים שלאחר הלידה, שווים את כל סבל הצירים. (ואני ילדתי ללא אפידורל)

מקווה שהתאוששת!

הרבה בריאות ושמחה!

הרגע שבו אני קולטת שאנחנו לא זוג צעיר עם ילד אלא משפחה.. 

זה בהחלט היה מרגש!!

שעבר בראש...

שלי בדיעבד די מצחיק!

לצערי מרוב כאכב ולחץ בכלל לא הייתי פנויה להתרגש מהילד עצמו

איך התרגשתי- אמרתי לאמא שלי- תראי כמה רזיתי! והיא אמרה: "לא הרבה..."

וזה לא היה בלידה האחרונה (חודשיים) אלא לפני אי-אלו שנים. פשוט היא יצאה כך שישר ראיתי.

אצל האחרים אני ממש לא זוכרת.

קוראים לי בכריזה של בית החולים לבוא להניק, אחרי הלידה של הבכורה ב"ה, ואני לא מבינה מה רוצים ממני- ילדתי, עשיתי את שלי, עוד מעט אלך הביתה וביי-ביי... פתאום הבנתי שיש לי תינוקת שהיא שלי

והרגע הזה שאני קולטת שהיא באמת מהממת כמו שחשבתי שהיא תהיה, לפני אחת התמונות באולטרסאונד 

"וואי איך הוא דומה לחמי...."

ברגע שפקחתי את העיניים ונזכרתי שיש לי תינוקת:

"תודה! תודה! תודה תודה תודה תודה תודה!"

מרוב התרגשות אפילו לא הצלחתי להגיד משפט שלם "תודה לך השם".

רק אחרי כמה רגעים קלטתי שבעצם מה שהיה הכי טוב להגיד זה -

"מודה אני לפניך" וכו'....

"אני רוצה לחבק אותה, אל תנקו לי אותה מהחומר הלבן הזה, אני רוצה לחוש אותה ככה.."

האמת היא שהייתי בשוק..כי תמיד הביאו לי אותם אחרי שכבר קילחו אותם ולא האמני שגם אצלי בבטן הם יוצאים עם המשחה הלבנה הזאת.. ובניתוח הזה, פעם ראשונה הראו לי אותה לשניה ברגע ששלפו אותה.. וראיתי אותה לבנה-זה ריגש אותי!

הי,

קוראת פה הרבה ולא מגיבה בד"כ.....

אבל השרשור הזה גרם לי לרצות לשתף!

כשהבת שלי נולדה( הראשונה בינתיים...) פשוט חשבתי שאני כל כך שמחה שזה נגמר ושיום יבוא וגם היא תצטרך לעבור את זה!

הבכור שלי - לא בכה בשניה הראשונה שיצא, כי נולד כרוך פעמיים- ואני צרחתי: למה הוא לא בוכה???

השניה- צרחה וצרחה ונרגעה רק עם הנקה, ואני אמרתי: איזה כיף, את בוכה!!!

כנראה אמרתי את זה מדי מעומק ליבי, כי עד היום כבר שנה וחצי שהיא צרחנית רצינית... 

שאני יוצאת לעולם מהבי"ח ובטוחה שכולם מאושרים בשמחתי-

מרגישה שהדבר הכי חשוב נולד לעולם וכולם יודעים ומאושרים בה

ועוד רגע-שאני מחזיקה אותה אחריי שהיא יוצאת מהבטן ואומרת-היא מוכרת לי מפעם..אולי מגלגול קודם?

זה היה ברור לי שככה היא תראה ומאותו רגע הא הייתה טבעית לי שלא זכרתי מה זה להיות בלעדייה לפני שראיתי אותה..

היום העיניים נראות כמו של בעלי...

ואז.."אמא אמא אני אמא"

בלידה הראשונה- זה היה קל! מה?? זו בת?? אני בשוק! בואי לאמא, מהממת.

בלידה השניה- וואי אני פשוט מבולבלת.

הבטחתי שאתן לה 3 מכות בישבן על כל מה השעוללה לי בהריון וזה אכן מה שאמרתי ועשיתי..

בלידה הראשונה שהייתה 'לידה שקטה', היה לי ברור שאני רוצה לראות אותו (מה שקודם לא היה לי ברור) ואכן ראיתי ואינני מתחרטת. 

בלידה השניה, בעלי אמר שצחקתי איך שהוא יצא. אני זוכרת ששמו אותו עליי וממש נרגעתי כי הוא היה רגוע והבנתי מיד שהוא לא  תינוק חסר מנוחה כמו שחששתי שיהיה, בגלל שלא הפסיק לזוז בבטן והתהפך כמה וכמה פעמים בחודש תשיעי.

מעבר לזה, אחרי ששמו אותו בתינוקיה ואני נשכבתי לראשונה אחרי 8 שעות בהן הרגשתי שאני עוברת התעללות לא אנושית (הביאו לי זירוז של טבלית pg, מה שאומר שחוויתי 8 שעות של צירים ללא שום הפסקה, זה התחיל בצירים קטנים כל דקה וחצי-2 והמשיך בצירים חזקים מאוד עם הפסקות של צירים חלשים יותר, ולא קיבלתי אפידורל בשום שלב- לא מבחירה!)
בכל אופן, באותו רגע שכבתי והתחלתי לבכות שאני באמת לא מבינה את הקללה של חווה, אבל אני יודעת שהקב"ה הוא צדיק וישר ואני פשוט לא מבינה כלום...

ולא היה כל כך נורא...

זה בלידה הראשונה. אחר כך כבר לא הופתעתי מהיכולת שלי ללדת.

כשראיתי את שני הראשונים המחשבה הייתה בערך: מה? זה?? ככה נראה מה שיוצא ממני?

בלידות הבאות זה כבר היה מוכר... אהבה ממבט ראשון

ואני מתרגשת

לפני שלושה חודשים: אני כולי מרוגשת ואומרת: "איזה נס! איזה נס!" - אז המיילדת מתלהבת איתי ואומרת "כן, ה' הוא המלך" ואחר כך כשהקטנטנה עליי צורחת אז אני אומרת לה "די חמודה תפסיקי לבכות."  והמיילדת אומרת לי: "למה? זה מעולה שהיא בוכה" - אני רק ניסיתי להרגיע אותה ולא חשבתי על השטות הזאת באותו רגע.

בס"ד

בלידה הראשונה- משפט ראשון- איזה חמוד, רק למה הוא דומה לחייזר???

לידה שנייה- איזו שלמות רק שיישאר ככה!

לידה שלישי- הג'ינגי הזה באמת שלי??- בדקתי את חבל הטבור, היה עדיין מחובר... 

במשפחה של אבא שלהם אין בהירים בכלל, במשפחה של אימא שלי יש, אבל רק בני דודים של אימא... 
 

מחשבה ראשונה  כשאימא שלי ילדה אותי- ביתה הבכורה- "אני רוצה עוד אחד כזה!" 

הסתכלתי על בעלי בעיניים דומעות ואמרתי לו מכל הלב:

"פעם הבאה אתה יולד!"

זה שכמה שאהיה פמיניסיטית,

בחדר לידה כולנו ימי הביניים.

סובלות, בוכות, חשופות, חסרות אונים, אם נפלת על מישהו גרוע - מושפלות,

והגבר - כאילו, אל תעבדו עלי - הוא כל כך לא סובל!!!

אני לא מוכנה לשמוע את זה בכלל. 

הם אומרים שזה כל כך קשה לראות אותך סובלת, 

אז אל תנסו להשוות את זה בהפוכה - כי כל סבל של גבר (חוץ מהברית..) הוא לא כאב של תכלית,

אלא ייסורים של מחלה וכד'.

פה זו לידה - יעני תהליך טבעי... ושמח...

אז הם פשוט יושבים שם ומחכים שזה ייגמר, והם לעולם לא יבינו את זה.

לא היתי רוצה שבעלי יילד, חסר לי לטפל בבעל יולד?! הוא הרי לא היה מתאושש מזה בחיים.

גיס שלי אמר פעם (זו היתה יציאה מאד לא רגישה, מסכימה) - אני לא מבין.. בסדר, לידה ראשונה - 

אבל לא מתרגלים בסוף? עוד פעם, עוד פעם.. למה עושים מזה כזה עסק?
אז נכון שזה נורא מצידו, אבל אני חושבת שזו מחשבה של הרבה גברים.

כאילו, כולן יולדות... זה דבר טבעי... יאללה, בסדר! היה נגמר.

כשאני רואה בבית חולים אשה הולכת דאובה ולידה מדדה הבעל המפהק, אני תמיד חושבת על זה שזה 'לא הוגן'.

וקשה לי עם זה...

תודה שהקשבתן!

אני יודעת שזו הודעה אולי מרגיזה, אבל אני מרוגזת מזה בעצמי. זה אוכל אותי.

אה, והוא יגיד שזה כנראה ההורמונים...

הרי אנחנו לא יצורים שכליים, אלא גוש רגשי כזה שנע לפי מצב הדם בגוף.

אני לא כל כך קולטת את צורת השרשורים.
אשמח לפתוח בשרשור חדש אם יש למישהי איך להניח את דעתי או להפך - להזדהות.

כשבאנו לקחת את התינוקת הבייתה, חמותי עזרה לי, (אמא גרה רחוק..)

והיא אמרה לי: "נו תארגני אותה".

אמרתי לה: "מה צריך לעשות"?

אז היא אמרה לי: "תלבישי אותה"

בקיצור התחלתי להלביש אותה, פתחתי את הטיטול וראיתי שהיא עשתה גדולים

אמרתי לעצמי: "חוצפה! למה לא החליפו לה טיטול"?

עד שהבנתי.. היא באחריות שלי

הודו לה'..

פעם אחת ילדתי בבית - בטעות!!!

הפרמדיק הפריד את חבל הטבור, בעודי שוכבת על המיטה בחדר השינה.

מיד אח"כ הוא עטף את הפיצית בשמיכה והגיש אותה לבעלי.

ברגעים אלה הוא התחיל לעשות לי סדרת בדיקות, והתינוקת בכתה.

אני לא אשכח את תחושת האחריות שנפלה עלי, דקות ספורות לאחר הלידה.

יש לי תינוקת.

אין כאן מיילדת.

אין כאן אף אישה חוץ ממני.

התינוקת בוכה.

מי אמור להרגיע אותה?

ברגע הראשון הרגשתי שאני רועדת מהאחריות הפתאומית הזו.

אבל בשנייה שאחרי הרעד, ביקשתי מבעלי שיביא לי אותה, להניק.

הפרמדיק אמר שהוא חייב לבדוק אותי, ורק באמבולנס אוכל להניק.

באמבולנס היא אכן ינקה יפה,

אחרי שבלידות הקודמות אף פעם לא הצלחתי להניק בחדר לידה!

בבית החולים, כשהיא נלקחה לתינוקייה, הרגשתי כמו אימא ששולחת את התינוק למעון.

זו הילדה שלי! אני כבר מכירה אותה! אני אחראית עליה! ואני יודעת מה היא צריכה!

כשאני סתם בוכה הוא נלחץ ונכנס להיסטריה ודיכאון (בסדר, לקח לו זמן אבל הוא גם למד לתת לי לבכות ושזה טוב שאני בוכה לפעמים!) אז מה עבר עליו במהלך הלידה... ????

אני באמת מרחמת עליו כי גם כולם סביבי ולי מותר לצעוק ולבכות וכו', והוא זה שנשאר אח"כ עם הטראומה וההרגשה שאין לו מה לעשות איתה לעולם שהוא היה מעדיף להחליף אותי ולהיות שם במקומי, רק לא לראות אותי סובלת...

בסוף לנו ה"טראומה" עוברת יותר מהר מלהם, כי אנחנו גם הרבה יותר מדברות מהם ומעבדות את החוויה, והם נשארים עם זה בשתיקה שלהם, עד שנדובב...

זה שיש גברים דוחים וחסרי רגישות לא מעיד על המין הגברי ככלל, כמו שלא היית רוצה שיגדירו אותך ואת המגדר הנשי ע"פ האישה שהכי מעצבנת אותך בעולם.... 

ובלידה השניה-

"הוא כל כך דומה לך..הוא כמוך!" לבעלי..

"אני לא מאמינה שעשיתי את זה!!"

בלידה השניה-אני לא מאמינה שאמרו לי להפיל אותו. הוא מהמם!

והוא רוצה יותר מילד אחד, אולי כדי שיתחתן עם עוד אישה.... [וזה היה בשיא הרצינות ובלי טיפת קינאה...]

את אולי ממש אחרי לידה? הרבה נשים אחרי לידה אומרות שלא יעברו את זה שוב...

אבל זה היופי שיש בשכחה, אישה שוכחת מה שהיה ורוצה שוב ללדת....

ואם זה לא נשכח ממך אז כדאי לך לחשוב על טיפול .... ולא טיפול שבעלך יתחתן עם עוד אישה זה לא קשור לקנאה.

כל לידה מחדש.

זה רגע של התרגשות ענק, הרגעים שהכי מרגשים הרבה יותר מהחתונה למשל.

פשוט מיד אני אומרת : נס

שהאמא והתינוק בריאים ושלמים אין יותר מיזה

כמובן בתוספת דמעות ונשיקות וחיבוק לתינוק והודיה ענקית לה' שעברנו את הכל בשלום

לידה שניה - ניתוח שני.

בלידות הבאות הייתי מפוככחת יותר ודיברתי לעניין "אמא ,אתם יכולים ללכת.אני מסתדרת"

מחשבה ראשונה "וואו, אני אמא" 

מחשבה שניה " אמא (אמא שלי), יא חתיכת מעצבנת! התלהבת, אבל דיי ! את מחזיקה את הבת שלי, כבר מלא זמן (משהו כמו דקה וחצי)  ראבק! תני שישמו אותה עלי! אני כבר חייבת להחזיק אותה, אני אמא שלה, גם לי יש זכויות" 

בהשתדלות ביטאתי את המחשבה יותר בעדינות, לא רציתי להתחיל לריב איתה שתי דקות אחרי הלידה,

יהיה לנו את כל החיים לצרוח אחת על השניה במקומות אחרים.

ומאז ועד היום סבתא מקצרת לאמא של פיצי את החיים (זו הסיבה שאמא של פיצי מבואסת לא נרדמת גם ב2 בלילה)

ו"פיצי וסבתא חברות הכי טובות לנצח נצחים" (ציטוט קבוע של סבתא) . 

בס"ד

עוד לפני ששמו לי אותו על הבטן, הרגע שהוא מחליק החוצה (ואני נקרעת עד שיש צורך תפרים דרגה 3 ..)

"אימא שלי עברה את זה בשבילי???"

גל הערכה עמוקה לאימא שטף אותי פתאום... 

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אפשר רק משבוע 18 (או 17, אבל לנו אמרו שעדיף 18)

וזה הרבה זמן לחכות בחוסר וודאות

רופאים ששמעו שניפט יצא תקין, אמרו שרוב הסיכויים שגם במי שפיר הכל יהיה בסדר. אז זה לא אומר שאפשר לסמוך על זה, אבל זה כן מרגיע או נותן כיוון.

למשל, יש מקומות שמאפשרים לעשות מי שפיר כבר משבוע 17, אבל ממליצים מ18 כי זה נחשב בטוח יותר.

אם חס וחלילה הייתה יוצאת תשובה לא טובה בניפט, השיקול דווקא היה לעשות כמה שיותר מוקדם כדי לקבל תוצאות מוקדמות כמה שיותר, גם אם זה אומר לעשות כבר ב17. זו גם ככה בדיקה שעושים יחסית מאוחר, ולוקח לתוצאות זמן.

ואעשה השבוע חלבון עוברי..

תוך כמה זמן התוצאות של מי שפיר?

אמרו 3-4 שבועות

אם את בשבוע 16 ועוד לא קבעת תור, ממליצה ממש להתקשר מחר ולנסות לקבוע.

את חלק מהמקומות היה לי קשה להשיג (חזרו אליי רק שבוע אחר כך)

לניאדו חזרו אליי תוך יום

אסותא היה גם ממש קל להתקשר ולהזמין תור, אבל זמינות תורים של חודש קדימה לפחות

עשיתי בבלינסון וכל פעם היו שם רופאים בכירים שעשו את הדיקור

לגבי כאב- זו לא בדיקה נעימה, אבל לא כואבת, יותר הרגשה של אי נעימות ולחץ.

ממליצה ממש לדאוג למנוחה אמיתית אחרי, אני פשוט שכבתי או ישבתי במשך יומיים ולא עשיתי כלום.

החשש ממש ברור ומובן, אם יש עוד משהו, מוזמנת לשאול בשמחה

אני באמת ממש חוששת.

ובשבת שכן תהיה דירה רלוונטית תזמיני אותם

מניחה שבהמשך הם גם יזמינו אתכם

בעיקר מבחינת הבישולים, השאלה אם מתאים לבקש שחלק הם יכינו וחלק אנחנו?

ומבחינת להזמין זה לא נשמע מוזר שפתאום אנחנו מזמינים אחרי שהרבה זמן לא היינו בקשר?

זה יותר מוזר להזמין את עצמכם אליהם אם לא הייתם בקשר לא?

להתארח עם 4 ילדים יכול להיות טרחה גדולה לא רק בקשר לאוכל, אלא אם יש להם מקום שאתם יכולים לישון.

אולי תנסו להזמין שכנים?

נראה לי הכי מציאותי כי לארח ארוחה זה לא דומה לאירוח של שבת שלמה.

תנסו גם החלפת בתים (סאבלט)

רעיונות נוספים לגיוון:

לגוון ארוחות חלבי/ פרווה/ בשרי

(בערב שבת אפשר להכין מרק פרווה ודגים עם סלטים, ומנה אחרונה חלבית)

לגוון לפעמים קידוש בבוקר ואז ארוחה מלאה בשרית

לפעמים ישר בשרי ואז סעודש חלבי מפנק יותר.

לגוון במשחקים, להזמין חברים של הילדים/ לשלוח לחברים

תנועות נוער אם הם בגיל

מה עם אחים שלך/ של בעלך? יש לכם סבא וסבתא?

נראה לי יותר שייך מאשר בני דודים, אלא אם אין לכם הרבה אחים אז בטח הבני דודים בקשר קרוב יחסית.

אופציה כדי ליצור איתם קשר,

אבל יכול להיות שזה פחות שייך

לבקש להתארח נשמע לי פחות מתאים לפעם ראשונה עם 4 ילדים האמת.. וגם בכלל עם לינה

אולי אפשר לפני כן ליצור מםגשים באמצע שבוע כדי לראות אם אתם מתחברים בכלל

אם הייתה איזו סיבה הגיונית (נניח אתם מוזמנים לשבת שבע ברכות בסביבה ורק מחפשים מקום לינה) זה היה נראה לי יותר מתאים.

מה לגבי לנסות למצוא משפחות בסביבתכם שמתאים להיפגש לארוחה בשבת? 

אבל השאלה אם מקובל להתחלק באוכל?

כי אם אני מזמינה אלי מלחיץ אותי להכין כמויות של אוכל ואם מתחלקים 2 המשפחות אז זה יותר קל

אם מישהו מגיע מקרוב אז הגיוני להתחלק באוכל אבל מישהו שמגיע מנסיעה לא הייתי מצפה/מבקשת שיביאו אוכל. גם התארגנות לבוא לשבת זה בפני עצמו הרבה התעסקות לפני ואחרי.

אבל אתם כבר עם 4 ילדים, בעיניי זה יכול להיות נקודת זמן טובה ליצר לכם ביחד משפחתי בלי אנשים חיצוניים. שבתות בבית יכולות להיות גם טובות.. 

להציע לחברים לאכול יחד

ואז מחליטים איפה יותר נוח(אצלנו או אצלם) ומה מכינים כזה או איך מתחלקים

זה לא ממש לארח רשמי כזה אלא יותר זורם כייפי.. 

אולי לנסות לבוא פחות.

מכירה סיטואציה קצת דומה שאמא שלי מעירה הרבה ובעיקר לי.

אני פעם שלחתי לה הודעה שקשה לי עם ההערות וזה עזר עכשו היא מעירה פחות.

בכל מקרה ממש מבינה אותך!

ובגלל זה עד עכשיו הבלגתי

אבל זה מאתגר כי תמיד ההערות האלה כל כך מורידות, מה שנאמר ואיך שנאמר.

גם הסכמים שלי ושל בעלי שמטבע הדברים ידועים לכל- היא מגנה את ההסכם ומזלזלת למרות שהיא יודעת כמה ההסכם הזה לטובתי.

ודיברתי איתה, וגם קרה היא לבד התקשרה והתנצלה כי שמה לב שזה לא בסדר להתערב.

אבל זה באמת הורס

אני לא יודעת באיזה הסכם מדובר ולמה לגיטימי שהוא ידובר מחוץ לזוגיות שלך עם בעלך

אבל אם קשה לאמא שלך לקבל את זה והיא פורקת את זה בכל מיני מצבים שמביכים אותך אז אולי לשתף אותה פחות בעניין ? אלא אם זה זה מצב שאין לך ברירה..

נשמע שלאמא שלך קשה לקבל את זה והיא ממש כואבת בשבילך, אני משערת שזה נובע מדאגה עבורך,

כואב לי בשבילך שזה מתבטא ככה 

יואו חיכינו איתך

איזה מרגש

זוכרת את כל הסיפור של תחילת ההריון

מרגש מאוד !

הרבה נחת להתאוששות קלה 

את בתוך המערבולת הרגשית כרגע, וזה ברור שהראש רץ לכל המחשבות האלה אבל זה לא רלוונטי כרגע. חכי קצת, תתאוששי, תנשמי, ואח"כ תעשי חושבים ממקום אחר.

וחיבוק על ההפלה❤️‍🩹, כל מה שאת מרגישה עכשיו נורמלי מאד❤️.

לדעתי המחשבות על עוד ילד כן או לא, זה לא הזמן עכשיו.

בכל מקרה כרגע את לפני גרידה ולהבנתי ייקח עוד כמה שבועות או חודשים עד שהגוף יחזור לעצמו

אני במקומך הייתי מניחה את זה.

תשקלו את זה שוב כשזה יהיה רלוונטי.

ואני חושבת שאת מאוד נורמלית עם התחושות שלך.

וזה קשר ישיר לקושי בהריון.

בעצמי עברתי בהריון הראשון הריון סיוט עם היפרמזיס קשוח

וכל פעם שהגעתי לאולטרה סאונד בהריון ידעתי שאם יגידו שהעובר בלי דופק או משהו כזה

יהיה בי חלק שישמח שהקושי המטורף הזה הסתיים.

ב"ה ההריון הסתיים בידיים מלאות אבל אני ממש מבינה את התחושה שלך.

באמת לוקח זמן ללמוד שפה , להשתלב ולהיפתח.

אם ילדה לא עצובה , לא צריך יותר מדי להיכנס בזה. כן לנסות להזמין חברות, לצאת לגינה. לבקש מגננת שכן תעשה מאמץ לשתף אותה במשחק יותר. כי ילדה קצת מתביישת וגם אם היא אומרת לא , היא עדיין יכולה כן לרצות להצטרף.

ממה שאת מתארת ,בנות כן רוצות לשחק איתה ולהזמין אותה. בקיצור הייתי נרגעת 

זה גיל שהחברות היא מצומצמת ממש

ודווקא לרוב הקשר הוא עם מספר מועט ואם הגיעו אליהם שלוש זה הרבה ואם מגיע על הגן זה בדרך כלל לילדות יותר קולניות וקצת כוחניות, לא בהכללה אבל ממה שאני ראיתי....

וטוב שאת מודעת שאת משליכה עליה תמשיכי להיות מודעת לזה

גם שאת מדברת איתה את עלולה לעשות השלכה ..

הכי חשוב לילדים שזה שנאמין בהם מבפנים שהם יכולים

וגם נהיה שם בשבילם לעודד, להזמין, להיות אקטיביים..

עבודת חיים מה שבטוח...לכולנו....

חיבוק ובהצלחה גדולה בע"ה!!!

הבן שלי גם היתה תקופה שהרגיש לי שפחות אוהב את הגן וכל הזמן אמר שאף אחד לא חבר שלו

(וכמוך גם אצלי זו נקודה רגישה ולקחתי את זה קשהה)

התייעצתי עם הגננת והמליצה שנזמין חברים אחה"צ ובאמת ראינו שיפור ממש מהר.

אגב, הייתי שוקלת שנה הבאה להפריד אותה מהחברה שהיא דבוקה אליה כדי שתיפתח לעוד חברות.

אבל זו החלטה משמעותית אז תחשבו על זה טוב טוב.

לחדש לקטן

אני נוטה להגיד ישר משחקים לגדולים, כי אני ממש אוהבת לחדש לילדים שלי משחקים🤭 וגם יש פה רווח כפול, גם מתנה וגם יחס לגדולים. כשבבגד יש לך "רק" מתנה.

(ואני גם מוצפת בגדים מהגדולים…)

אבל זה באמת ממש תלוי במשפחה🤷🏽‍♀️

אם זה משפחה קרובה, כן הייתי מנסה לגשש מה יותר יישמח.

בלידןת האחרונות (חמישי שישי) פעם דברים של איפור ועור

פעם פיגמה שווה

כי לתינוק יש הכל…

מדובר על גיסות

הקשר לא קרוב בכלל אז מתלבטת אם רלוונטי

והיה לי ממש כיף😂

לדעתי זה לא תלוי קירבה

פשוט כזה, בלידה כוחם חרגע שוכחים מהאמא ומקבלים הכל לתינוק, וזה יפה לשים את האמא במכז ולקנות לה🙃

וחלוק פרוותי והיא עפה על זה

אבל הקשר שלנו באמת זורם וקרוב

אם כי, גם בגד חדש לתינוק חדש, זה מחדש.

אבל זה תלוי אופי גם של היולדת.

ודוקא כי כאילו יש לי מהקודמים אז לא מפנקת את עצמי לקנות חדשים ויפים

אם מישהי היתה מביאה לי כמה בגדים מתוקיים משיין או בגד אחד חמוד במיוחד היתי מעדיפה

אבל אם זה סתם בגד גוף פשוט ומשעמם

אז עדיף משחק לגדולים כי זה שימושי יותר

אבל עם מצפון על הכאיתו בזבוז הזה

אבל ביאס אותי כי בחיים לא מקבלת מתנות ללידות

תכלס מאז ומתמיד

כמה ספורות ממש

אין לנו משפחות בסגנון

הגיוני כי גם אני לא נותנת כי לא יכולה

וזה הנורמה

אבל בכל זאת התחשק לי להלביש יפה ומתוק ונראה חדש

אז לא קניתי הכל כמובן

אבל כן כל כמה זמן קניתי משיין בזול בגדים מתוקים ומהממים שמשמחים אותי

בעיקר לשבת

אז אני היתי שמחה בבגדים

אבל זה עניין של אופי כל אחת משהו אחר

היתי שמחה גם במשהו לעצמי

פיג'מה כיפית ,ספר טוב, נעלי בית בחורף, משהו חמוד ומפנק

בברית של הילד השישי קיבלנו מתנה ספר צביעה יפה עם הקדשה חמודה: "בזמן שאמא מטפלת בתינוק החדש, אתם תוכלו להעסיק את עצמכם בספר הזה."

נהניתי מהמחשבה

והאמת שזו מתנה עדיפה בעיניי על פני משחק קופסה וכדומה, דווקא מכיוון שהיא מתכלה. בלידות הבאות הביאו לנו משחקי קופסה כמתנה, והאמת שהרגשתי שזה רק מוסיף לנו עוד בלגן בבית🤭 (כי במהלך השנים הספקנו לצבור הרבה משחקים...)

אבל כמובן אני מודה לאלה שהביאו וחשבו על זה! כי שוב, בעיניי תעסוקה לילדים עדיפה על פני עוד בגד לתינוק, כשיש כבר הרבה בגדים במצב מצוין (כי תינוקות לא מבלים בגדים) מהילדים הקודמים...

אבל מן הסתם זה אינדיבידואלי - יש אימהות שהיו שמחות בבגד חדש שמייחד את התינוק על פני אחיו... 

כן כיף להתחדש במשהו לבייבי

דווקא כי פחות יש את ההתלהבות והמתנות כמו בראשונים.

ארוחה אפשר להזמין בוולט.

אני אומרת שיש לי כוונה לקנות להם מתנה

אבל מה היא מעדיפה

משחק לתינוק

משחק לאחים

או משהו בשבילה