תמיד אני אומרת שהלידה הכי קשה, זו לידה בהרדמה כללית!

הרגעים המדהימים שלאחר הלידה, שווים את כל סבל הצירים. (ואני ילדתי ללא אפידורל)

מקווה שהתאוששת!

הרבה בריאות ושמחה!

הרגע שבו אני קולטת שאנחנו לא זוג צעיר עם ילד אלא משפחה.. 

זה בהחלט היה מרגש!!

שעבר בראש...

שלי בדיעבד די מצחיק!

לצערי מרוב כאכב ולחץ בכלל לא הייתי פנויה להתרגש מהילד עצמו

איך התרגשתי- אמרתי לאמא שלי- תראי כמה רזיתי! והיא אמרה: "לא הרבה..."

וזה לא היה בלידה האחרונה (חודשיים) אלא לפני אי-אלו שנים. פשוט היא יצאה כך שישר ראיתי.

אצל האחרים אני ממש לא זוכרת.

קוראים לי בכריזה של בית החולים לבוא להניק, אחרי הלידה של הבכורה ב"ה, ואני לא מבינה מה רוצים ממני- ילדתי, עשיתי את שלי, עוד מעט אלך הביתה וביי-ביי... פתאום הבנתי שיש לי תינוקת שהיא שלי

והרגע הזה שאני קולטת שהיא באמת מהממת כמו שחשבתי שהיא תהיה, לפני אחת התמונות באולטרסאונד 

"וואי איך הוא דומה לחמי...."

ברגע שפקחתי את העיניים ונזכרתי שיש לי תינוקת:

"תודה! תודה! תודה תודה תודה תודה תודה!"

מרוב התרגשות אפילו לא הצלחתי להגיד משפט שלם "תודה לך השם".

רק אחרי כמה רגעים קלטתי שבעצם מה שהיה הכי טוב להגיד זה -

"מודה אני לפניך" וכו'....

"אני רוצה לחבק אותה, אל תנקו לי אותה מהחומר הלבן הזה, אני רוצה לחוש אותה ככה.."

האמת היא שהייתי בשוק..כי תמיד הביאו לי אותם אחרי שכבר קילחו אותם ולא האמני שגם אצלי בבטן הם יוצאים עם המשחה הלבנה הזאת.. ובניתוח הזה, פעם ראשונה הראו לי אותה לשניה ברגע ששלפו אותה.. וראיתי אותה לבנה-זה ריגש אותי!

הי,

קוראת פה הרבה ולא מגיבה בד"כ.....

אבל השרשור הזה גרם לי לרצות לשתף!

כשהבת שלי נולדה( הראשונה בינתיים...) פשוט חשבתי שאני כל כך שמחה שזה נגמר ושיום יבוא וגם היא תצטרך לעבור את זה!

הבכור שלי - לא בכה בשניה הראשונה שיצא, כי נולד כרוך פעמיים- ואני צרחתי: למה הוא לא בוכה???

השניה- צרחה וצרחה ונרגעה רק עם הנקה, ואני אמרתי: איזה כיף, את בוכה!!!

כנראה אמרתי את זה מדי מעומק ליבי, כי עד היום כבר שנה וחצי שהיא צרחנית רצינית... 

שאני יוצאת לעולם מהבי"ח ובטוחה שכולם מאושרים בשמחתי-

מרגישה שהדבר הכי חשוב נולד לעולם וכולם יודעים ומאושרים בה

ועוד רגע-שאני מחזיקה אותה אחריי שהיא יוצאת מהבטן ואומרת-היא מוכרת לי מפעם..אולי מגלגול קודם?

זה היה ברור לי שככה היא תראה ומאותו רגע הא הייתה טבעית לי שלא זכרתי מה זה להיות בלעדייה לפני שראיתי אותה..

היום העיניים נראות כמו של בעלי...

ואז.."אמא אמא אני אמא"

בלידה הראשונה- זה היה קל! מה?? זו בת?? אני בשוק! בואי לאמא, מהממת.

בלידה השניה- וואי אני פשוט מבולבלת.

הבטחתי שאתן לה 3 מכות בישבן על כל מה השעוללה לי בהריון וזה אכן מה שאמרתי ועשיתי..

בלידה הראשונה שהייתה 'לידה שקטה', היה לי ברור שאני רוצה לראות אותו (מה שקודם לא היה לי ברור) ואכן ראיתי ואינני מתחרטת. 

בלידה השניה, בעלי אמר שצחקתי איך שהוא יצא. אני זוכרת ששמו אותו עליי וממש נרגעתי כי הוא היה רגוע והבנתי מיד שהוא לא  תינוק חסר מנוחה כמו שחששתי שיהיה, בגלל שלא הפסיק לזוז בבטן והתהפך כמה וכמה פעמים בחודש תשיעי.

מעבר לזה, אחרי ששמו אותו בתינוקיה ואני נשכבתי לראשונה אחרי 8 שעות בהן הרגשתי שאני עוברת התעללות לא אנושית (הביאו לי זירוז של טבלית pg, מה שאומר שחוויתי 8 שעות של צירים ללא שום הפסקה, זה התחיל בצירים קטנים כל דקה וחצי-2 והמשיך בצירים חזקים מאוד עם הפסקות של צירים חלשים יותר, ולא קיבלתי אפידורל בשום שלב- לא מבחירה!)
בכל אופן, באותו רגע שכבתי והתחלתי לבכות שאני באמת לא מבינה את הקללה של חווה, אבל אני יודעת שהקב"ה הוא צדיק וישר ואני פשוט לא מבינה כלום...

ולא היה כל כך נורא...

זה בלידה הראשונה. אחר כך כבר לא הופתעתי מהיכולת שלי ללדת.

כשראיתי את שני הראשונים המחשבה הייתה בערך: מה? זה?? ככה נראה מה שיוצא ממני?

בלידות הבאות זה כבר היה מוכר... אהבה ממבט ראשון

ואני מתרגשת

לפני שלושה חודשים: אני כולי מרוגשת ואומרת: "איזה נס! איזה נס!" - אז המיילדת מתלהבת איתי ואומרת "כן, ה' הוא המלך" ואחר כך כשהקטנטנה עליי צורחת אז אני אומרת לה "די חמודה תפסיקי לבכות."  והמיילדת אומרת לי: "למה? זה מעולה שהיא בוכה" - אני רק ניסיתי להרגיע אותה ולא חשבתי על השטות הזאת באותו רגע.

בס"ד

בלידה הראשונה- משפט ראשון- איזה חמוד, רק למה הוא דומה לחייזר???

לידה שנייה- איזו שלמות רק שיישאר ככה!

לידה שלישי- הג'ינגי הזה באמת שלי??- בדקתי את חבל הטבור, היה עדיין מחובר... 

במשפחה של אבא שלהם אין בהירים בכלל, במשפחה של אימא שלי יש, אבל רק בני דודים של אימא... 
 

מחשבה ראשונה  כשאימא שלי ילדה אותי- ביתה הבכורה- "אני רוצה עוד אחד כזה!" 

הסתכלתי על בעלי בעיניים דומעות ואמרתי לו מכל הלב:

"פעם הבאה אתה יולד!"

זה שכמה שאהיה פמיניסיטית,

בחדר לידה כולנו ימי הביניים.

סובלות, בוכות, חשופות, חסרות אונים, אם נפלת על מישהו גרוע - מושפלות,

והגבר - כאילו, אל תעבדו עלי - הוא כל כך לא סובל!!!

אני לא מוכנה לשמוע את זה בכלל. 

הם אומרים שזה כל כך קשה לראות אותך סובלת, 

אז אל תנסו להשוות את זה בהפוכה - כי כל סבל של גבר (חוץ מהברית..) הוא לא כאב של תכלית,

אלא ייסורים של מחלה וכד'.

פה זו לידה - יעני תהליך טבעי... ושמח...

אז הם פשוט יושבים שם ומחכים שזה ייגמר, והם לעולם לא יבינו את זה.

לא היתי רוצה שבעלי יילד, חסר לי לטפל בבעל יולד?! הוא הרי לא היה מתאושש מזה בחיים.

גיס שלי אמר פעם (זו היתה יציאה מאד לא רגישה, מסכימה) - אני לא מבין.. בסדר, לידה ראשונה - 

אבל לא מתרגלים בסוף? עוד פעם, עוד פעם.. למה עושים מזה כזה עסק?
אז נכון שזה נורא מצידו, אבל אני חושבת שזו מחשבה של הרבה גברים.

כאילו, כולן יולדות... זה דבר טבעי... יאללה, בסדר! היה נגמר.

כשאני רואה בבית חולים אשה הולכת דאובה ולידה מדדה הבעל המפהק, אני תמיד חושבת על זה שזה 'לא הוגן'.

וקשה לי עם זה...

תודה שהקשבתן!

אני יודעת שזו הודעה אולי מרגיזה, אבל אני מרוגזת מזה בעצמי. זה אוכל אותי.

אה, והוא יגיד שזה כנראה ההורמונים...

הרי אנחנו לא יצורים שכליים, אלא גוש רגשי כזה שנע לפי מצב הדם בגוף.

אני לא כל כך קולטת את צורת השרשורים.
אשמח לפתוח בשרשור חדש אם יש למישהי איך להניח את דעתי או להפך - להזדהות.

כשבאנו לקחת את התינוקת הבייתה, חמותי עזרה לי, (אמא גרה רחוק..)

והיא אמרה לי: "נו תארגני אותה".

אמרתי לה: "מה צריך לעשות"?

אז היא אמרה לי: "תלבישי אותה"

בקיצור התחלתי להלביש אותה, פתחתי את הטיטול וראיתי שהיא עשתה גדולים

אמרתי לעצמי: "חוצפה! למה לא החליפו לה טיטול"?

עד שהבנתי.. היא באחריות שלי

הודו לה'..

פעם אחת ילדתי בבית - בטעות!!!

הפרמדיק הפריד את חבל הטבור, בעודי שוכבת על המיטה בחדר השינה.

מיד אח"כ הוא עטף את הפיצית בשמיכה והגיש אותה לבעלי.

ברגעים אלה הוא התחיל לעשות לי סדרת בדיקות, והתינוקת בכתה.

אני לא אשכח את תחושת האחריות שנפלה עלי, דקות ספורות לאחר הלידה.

יש לי תינוקת.

אין כאן מיילדת.

אין כאן אף אישה חוץ ממני.

התינוקת בוכה.

מי אמור להרגיע אותה?

ברגע הראשון הרגשתי שאני רועדת מהאחריות הפתאומית הזו.

אבל בשנייה שאחרי הרעד, ביקשתי מבעלי שיביא לי אותה, להניק.

הפרמדיק אמר שהוא חייב לבדוק אותי, ורק באמבולנס אוכל להניק.

באמבולנס היא אכן ינקה יפה,

אחרי שבלידות הקודמות אף פעם לא הצלחתי להניק בחדר לידה!

בבית החולים, כשהיא נלקחה לתינוקייה, הרגשתי כמו אימא ששולחת את התינוק למעון.

זו הילדה שלי! אני כבר מכירה אותה! אני אחראית עליה! ואני יודעת מה היא צריכה!

כשאני סתם בוכה הוא נלחץ ונכנס להיסטריה ודיכאון (בסדר, לקח לו זמן אבל הוא גם למד לתת לי לבכות ושזה טוב שאני בוכה לפעמים!) אז מה עבר עליו במהלך הלידה... ????

אני באמת מרחמת עליו כי גם כולם סביבי ולי מותר לצעוק ולבכות וכו', והוא זה שנשאר אח"כ עם הטראומה וההרגשה שאין לו מה לעשות איתה לעולם שהוא היה מעדיף להחליף אותי ולהיות שם במקומי, רק לא לראות אותי סובלת...

בסוף לנו ה"טראומה" עוברת יותר מהר מלהם, כי אנחנו גם הרבה יותר מדברות מהם ומעבדות את החוויה, והם נשארים עם זה בשתיקה שלהם, עד שנדובב...

זה שיש גברים דוחים וחסרי רגישות לא מעיד על המין הגברי ככלל, כמו שלא היית רוצה שיגדירו אותך ואת המגדר הנשי ע"פ האישה שהכי מעצבנת אותך בעולם.... 

ובלידה השניה-

"הוא כל כך דומה לך..הוא כמוך!" לבעלי..

"אני לא מאמינה שעשיתי את זה!!"

בלידה השניה-אני לא מאמינה שאמרו לי להפיל אותו. הוא מהמם!

והוא רוצה יותר מילד אחד, אולי כדי שיתחתן עם עוד אישה.... [וזה היה בשיא הרצינות ובלי טיפת קינאה...]

את אולי ממש אחרי לידה? הרבה נשים אחרי לידה אומרות שלא יעברו את זה שוב...

אבל זה היופי שיש בשכחה, אישה שוכחת מה שהיה ורוצה שוב ללדת....

ואם זה לא נשכח ממך אז כדאי לך לחשוב על טיפול .... ולא טיפול שבעלך יתחתן עם עוד אישה זה לא קשור לקנאה.

כל לידה מחדש.

זה רגע של התרגשות ענק, הרגעים שהכי מרגשים הרבה יותר מהחתונה למשל.

פשוט מיד אני אומרת : נס

שהאמא והתינוק בריאים ושלמים אין יותר מיזה

כמובן בתוספת דמעות ונשיקות וחיבוק לתינוק והודיה ענקית לה' שעברנו את הכל בשלום

לידה שניה - ניתוח שני.

בלידות הבאות הייתי מפוככחת יותר ודיברתי לעניין "אמא ,אתם יכולים ללכת.אני מסתדרת"

מחשבה ראשונה "וואו, אני אמא" 

מחשבה שניה " אמא (אמא שלי), יא חתיכת מעצבנת! התלהבת, אבל דיי ! את מחזיקה את הבת שלי, כבר מלא זמן (משהו כמו דקה וחצי)  ראבק! תני שישמו אותה עלי! אני כבר חייבת להחזיק אותה, אני אמא שלה, גם לי יש זכויות" 

בהשתדלות ביטאתי את המחשבה יותר בעדינות, לא רציתי להתחיל לריב איתה שתי דקות אחרי הלידה,

יהיה לנו את כל החיים לצרוח אחת על השניה במקומות אחרים.

ומאז ועד היום סבתא מקצרת לאמא של פיצי את החיים (זו הסיבה שאמא של פיצי מבואסת לא נרדמת גם ב2 בלילה)

ו"פיצי וסבתא חברות הכי טובות לנצח נצחים" (ציטוט קבוע של סבתא) . 

בס"ד

עוד לפני ששמו לי אותו על הבטן, הרגע שהוא מחליק החוצה (ואני נקרעת עד שיש צורך תפרים דרגה 3 ..)

"אימא שלי עברה את זה בשבילי???"

גל הערכה עמוקה לאימא שטף אותי פתאום... 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

לשני הילדים אין כתמים.

אני בגישה שאם יש לך חשק לפיצה, כנראה הגוף רוצה את זה.

תאכלי ותהני.

אם לא יהיה חשק, אל תאכלי בכח. 

איך פיצה תרגום לכתם לעובר? מהכוונה בכתם?

סליחה, אבל נשמע כמו איזו אמונה תפלה.

וגם אם היה בזה שמץ של אמת- מה הבעיה בכתם בצורת פיצה? נראה לי מגניב ממש

אבל אם יש חשק אז למה לא לאכול?

בכל מקרה כתם לא יהיה את יכולה להיות רגועה

שלא מומשו

הרעיון זה פשוט לסלוח לעצמך כשיש לך חשק כי זה טבעי ואם בא לך ויש לך אפשרות - פרגני לעצמך ותאכלי אם את רוצה

זה הכל

אכלתי פיצה אחת

ועכשיו אכלתי עוד אחת

למזלי לפחות אין לי תאבון

כי לפני ההריון הייתי אוכלת אפילו 3

בשם ד"ר רז בכר. היא עובדת בשיבא ומומחית באדומטריוזיס, ובאחד הפרקים של הפודקאסט היא אירחה פיזיותרפיסטית רצפת אגן שמטפלת בנשים עם אנדו'.

מצרפת קישור, אולי יהיו לך תובנות מהפרק שיעזרו לך

על הצלקת אני לא יודעת להגיד

לגבי השרירים, הגעת מתישהו לשלב שהם היו תקופה בסדר?

או רק להטבה כל פעם?

משתמשת במאמני נרתיק בין הביקורים אצל הפיזיותרפיסטית?

משתמשת במאמנים

הגעתי רק לשיפורים קצרים

לא נעלם לגמרי

מתיחות של האזור כדי לשחרר את השרירים התפוסים?

מוזר, אם זה רק שרירים תפוסים זה אמור להשתפר די מהר עם מתיחות ותרגול עם מאמנים.

צלקת מהלידה זה מציק אבל גם בר טיפול ומשתפר עם הזמן.

לפעמים טיפול רגשי יכול לעזור, כי הגוף כבד מתרגל שזה כואב ומתכווץ כל פעם וזה גורם למעגל של כאב.

וגם את מוזמנת לפנות בפרטי ואשלח לך קישורים לקבוצות וואצאפ ופייסבוק של מתמודדות עם כאבים.

אני יודעת שהיו מקרים שהיא פספסה דברים.

בכל מקרה ממליצה להיכנס לקבוצות היעודיות ולהתייעץ עם מתמודדות בעצמן.

אולי היא תיתן המןצה לטיפול שונה

או תמקד את הפזיותרפיסטית

לפני עשור פלוס, אכן שילמתי.

הדיסק עלה 30 שקל אם אני לא טועה, וזה לכל הזמן, לא מנוי חודשי.

התזכורות היו בעצם דרך מיילים מתוזמנים. (לא זוכרת אם התוכנה יצרה אותם או בעלי, בכל אופן זה היה שניה וחצי להכניס לגוגל קלנדר)

כיום שאפשר ליצור בקלוד דבר כזה (כולל התזכורות) לא הייתי משלמת.

אם בא לך לעשות לזיכוי הרבים, אחלה.

אם זה בשביל הכנסה כלכלית לדעתי על תבני על זה לטווח ארוך.

מתזכרת אותי בעיקר על ימי פרישה

כי את השאר אני זוכרת מרוב שזה מעיק עלי...

לא רואה סיבה לשלם כשיש חינמי.

בעלי מחשב את הימים.

אני זוכרת.

לא מרגישה צורך במשהו נוסף.

נקודות שעולות לי שכדאי לקחת בחשבון:

* אנחנו מחשבים את ימי הפרישה בצורה אחרת מהמקובל. אז אם יש אפשרות לבחור שיטות שונות לחישוב.

* לא הייתי רוצה שהילדים שלי יראו תזכורות בטלפון ויתחילו לשאול שאלות. אז לחשוב איך אפשר לתזכר בצורה שתישאר דיסקרטית.

אני רושמת שם

זה נוח לי שלא צריכה לזכור פרישות

מקבלת תזכורות למייל אז זה דיסקרטי

ושלום

(משו כמו 20 לחודש, 18 אולי)

ומסתדרת סבבה

לא רואה צורך באפליקציה 

ספורט קבוע

קורס דיגיטלי או פרונטלי לפיתוח תחביב

לימוד תורה

השתלמויות אם יש דברים רלוונטיים

הכנה לשנה הבאה

לסדר או לעצב איזו פינה בבית

התנדבות

לקבוע עם חברות או משפחה או לנסוע למקומות מעניינים כי יש זמן

מזדהה עם הקושי לסדר לעצמי לו"ז ולא ללכת לאיבוד בזמן הפנוי, אולי בזה אני שמחה שאני לא מורה ;)

כל מיני פרוייקטים בבית כמו סידור ארונות וכו'

ספורט

התנדבות

קורס 

אבל אחרי שאני רואה את העבודה שלהן כל השנה, אוותר על החשק הזה...חחחח
 

האמת שבשלב הזה בחיים הייתי שמחה לעבודה עם פחות יציאות מהשגרה, אפילו שמדובר בחופש... אבל מניחה שעם הילדים החשק הזה יעבור

למשהו קבוע יותר עוד אין לי תוכניות. מחכה שבעלי יסיים את המילואים ואז נראה...

יש לך רעיון איפה יש השתלמויות לא יקרות מידי?

בד"כ קבוע מחכה לסדר אלבומים בקיץ

קורס

ימי עיון לנשמה - תנ"ך, בכל לבבך

לקבוע עם חברות/אחים/משפחה

להגיע לסדר דברים שאין לך זמן היומיום

ליצור

וכמובן להאט את הקצב ולהנות מהנחת

משלוח חינם זה בפחות מזה.

נס שלפחות מה שקניתי התאים לנו אחרת היתי מתבאסת ממש

אין סיכוי שיוותרו לי?

להגי שעריןר ניסיתי וזה היה כזה מסובך האתר הרשמי ודורש טפסים ויאללה התיאשתי

ואצלי עוד היתה סיבה כי כשהמזנתי הזמלא היה מפורסם ישרד המכס

הז כבר הופץ ופורסם לפחות שבוע-שבועיים

אני כבר קבלתי את החבילה לשי אפילו

יש לי הזמנה גדולה משם

לק"י

רציתי להזמין בסכום גבוה יחסית. אבל אולי זה יהיה בסדר.

איך אני יודעת מי המוכר?

וניסיתי עם כרטיס אשראי שאני משתמשת בו בשגרה.