בעיניי בעלי זה בעייתי הלכתית להיות במינוס, והוא דאג כל חייו לעולם לעולם לא להיות במינוס, לא משנה איזה שמיניות באוויר הוא יצטרך לעשות בשביל זה. הוא חזק מאוד בהתנהגות כלכלית נבונה - ההפך ממני. עד שהתחתנו אני ממש לא ידעתי להתנהל כספית, וקרה לי גם שנבלע לי כספומט בגלל מינוס גדול מדי. מאז שהתחתנו - טוב, אני עדיין לא יודעת להתנהל כלכלית, אבל זה כבר לא משנה. בעלי מנהל את החשבון המשותף, ועושה את זה נפלא. אף פעם לא היינו במינוס.

לא רושמים במכולת.

לא קונים בתשלומים.

בתחילת הדרך הצטמצמנו בכל מה שרק אפשר.

היום כבר נשואים+3, אני רואה שכל בני גילנו מצטמצמים,

כי אלה שנכנסו למינוס, כבר לא יכולים יותר מידי לבזבז!

למי שרוצה ללמוד את השיטה, אני ממליצה על פעמונים!

ההורים שלי התנהלו ככה. בעלי בגישה הזאת, ופועלים בהתאם.

בהתחלת חיי הנישואים שלנו זה היה קשה יותר,אבל גם אפשרי, קונים לפי מה שיש ולא לפי מה שרוצים

בהמשך שהתחלתי לעבוד בצורה מסודרת זה הקל, וכשהוא התחיל אז בכלל.

מקווה שנישאר ככה גם אחרי שבע"ה נקנה בית סוף סוף.

ועברנו תקופות לא קלות...

ההוצאות גדולות, כל הזמן לחוצים מכסף כל הזמן מחפשים זול... וזה בסדר כי לא רוצים להוציא,

אבל אני מרגישה שההוצאות  לא נגמרות.....

ולא כל אישה מוכנה לעבוד עד 4 וזה רוב המשרות היום... ולא כל אחד גר במקום זול...ולא כל אחד מוכן לחיות בלי רכב...

קיצר, המון סיבות למה זה נדיר בעיניי שההכנסות רבות מההוצאות...

יש כאן כאלו שרק הבעל עובד ובכ"ז אין מינוס ואין עזרה מההורים ויש ילדים? אפשרי דבר כזה??

בעבר עבדתי מהבית, אבל לצערי קיבלתי מעט מאוד עבודות ותשלום די נמוך. לאחרונה אני לא עובדת בכלל מכל מיני סיבות, אבל ב"ה יש איזון, כי בעלי התקדם בעבודה שלו ומקבל משכורת גבוהה יותר.

לא מבקשים עזרה מההורים. לא משלמים על מעון (הקטן איתי בבית. כיף!). גם לגדולים לא צריך משפחתונים. גרים ביישוב בפריפריה, בקראוון קטנטן. אז אמנם צפוף, אבל בחוץ יש הרבה שטח ומרחב לילדים, אז לא מתלוננים. נראה לי שבכמה עשרות השנים האחרונות הסטנדרטים למגורים קפצו. בתקופת קום המדינה המון משפחות גרו בחדר אחד.

יוצא שהשכ"ד נמוך, וכשהבית קטן יש גם עוד תשלומים שיוצאים נמוכים - למשל פחות צורך בחשמל לאור ולחימום. וגם לא קונים דברים כי אין מקום בשבילם! יש המון דברים שרציתי מאוד לקנות בשנתיים האחרונות, וגם חשבתי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו (דוגמה - כדור פיזיו בהריון) אבל ויתרתי על הקנייה כי אין לאן להכניס את זה בקראוון הקטנטן שלנו. לאורך זמן זה מצטבר לסכום די רציני שחסכתי מקניות שלא עשיתי...

יש רכב אחד, משתמשים בו די מעט (בעיקר כשנוסעים לשבת להורים). גם אין תחבורה ציבורית זמינה, אז התוצאה היא שאני כמעט ולא יוצאת מהיישוב, ולא מגיעה כ"כ למרכזי קניות. כשהייתה לי בעבר נגישות למרכזי קניות לא חשבתי שזה כ"כ משפיע עלי, וחשבתי שאני קונה רק את המינימום שאני צריכה. אבל אני רואה איך בפועל אני קונה הרבה פחות כשלצאת מהיישוב זה תיק.

אני שמחה בחיים האלה, טוב לי עם הילדים, והיישוב שלנו מקסים, אם השתמע שאני מרגישה כלואה או משהו כזה - זה לא המצב. ואין מינוס אף פעם (כאמור - מבחינת בעלי זה בל יראה ובל ימצא). ב"ה ברוב החודשים מצליחים גם לחסוך קצת.

אני מתעבת פלאפונים, וכיוון שרוב הזמן אפשר למצוא אותי בבית - הרשיתי לעצמי לא לקנות חדש כשנשבר לי המכשיר (כבר לפני כמה שנים). מקסימום יחפשו אותי קצת, לא נורא! אני תמיד חושבת על זה כעל סתם כיף, אבל לאור השרשור עולה בדעתי שגם זה סוג של חיסכון.

כתבו כאן גם שכדאי לעבוד בשביל העתיד, כי מה יהיה אם ניפלט משוק העבודה. בעיניי זה לא ככה. אני רואה סביבי דוגמאות של אנשים מבוגרים שאני מכירה ויודעת שחלקם עבדו שנים במקום אחד עד שפוטרו ומאז מחפשים ומחליפים עבודה כל שנה ואין להם שום קביעות או יציבות, חלקם עבדו במקצוע אחד עד שכבר לא התאים להם והתחילו מאפס במקצוע אחר ופורחים שם, ועוד אישה יקרה שאני מכירה שהייתה שנים עקרת בית, ומצאה לעצמה זמן לתחביבים, ולמדה לנגן, ונהייתה כ"כ טובה בזה עד שעכשיו כשהגוזלים פרחו מהקן היא מלמדת... גם אני רואה שכשאני בבית עם השנים פורחים כל מיני כשרונות שלי שלא הייתי מאוד מודעת להם קודם.

צריך סיעתא דשמיא. עבודה כרגע לא מבטיחה עבודה עוד עשרים שנה, וגם ההפך לא הכרחי. אני בעד לעשות עכשיו את השיקולים של עכשיו.

אני לא אומר שבהכרח חייבים לצאת לעבוד, אלא שהטיעון שראית אנשים שעשו כך ושך והצליח להם אינו נכון.

מול אותם מועטים שנאלצו לעבור עבודה ישנם רבים יותר שלא נאלצו לעשות כך, מול אותן בודדות שהצליחו יש מאין ליצר קריירה מאוחרת יש הרבה יותר שלא הצליחו.

ולכי תדעי לאן היתה מגיעה אותה אישה כישרונית אם היתה משקיעה קודם לכן?

לעשות דבר שלא מתאים להם ואפילו לא תורם להם כלכלית היום, מתוך חישוב שהוא לא בהכרח נכון לגבי עוד עשרים שנה.

זו דעתי, והמציאות שאני רואה סביבי מחזקת אותה.

לגבי אותה אישה כשרונית - דבר ראשון היא מאוד שמחה בחלקה היום ומאושרת שזכתה לגדל את הילדים ולהכיר אותם היטב (יש לה הרבה ב"ה) ולא נאלצה לבלות את כל שנות ילדותם בריצה ובתמרונים. דבר שני אכן ייתכן שהיא הייתה היום יותר מ"סתם מורה למוזיקה" ואולי בונה קריירה מוזיקלית מדרגה ראשונה ורבבות היו מריעים לה בקונצרטים. אבל על זה אנחנו מדברים? חשבתי שמדברים כאן על איך לא להיות במינוס, מהבחינה הזאת - היא לגמרי סיפור הצלחה מבחינתי. מבחינת הקריירה וההצלחה - יש לה סדרי עדיפות שונים בחיים, מה לעשות היא לא מתחרטת לרגע על שהשקיעה את השנים בגידול הילדים.

אבל אם כבר "מה היה אילו", התרחיש הכי סביר בעיניי היא שהייתה ממשיכה בעבודה בינונית שהייתה לה, מתמרנת במאמץ בינה לבין הילדים, ולא היה לה זמן ורוגע לשים לב לתחביבים שלה, לצמוח איתם... כך שגם היום לא הייתה יודעת איזו מוזיקאית כשרונית היא יכולה להיות, וכמה שמחה (ופרנסה סבירה ב"ה) המוזיקה יכולה להביא לחייה.

*אני לא מדברת על אישה שמשתלם לה לצאת לעבוד כבר עכשיו*

זה מצב אחר, והשיקול שונה, ולא התייחסתי אליו.

הסיבה למה שכתבתי לעיל היא שהיו בשרשור הזה נשים שהעידו שהן במינוס, ועם כל המעונות והצהרונים לילדים ושאר ההוצאות הנלוות לעבודה מחוץ לבית - זה לא יצא להן כלכלי יותר לעבוד.

למרות המינוס של היום, היו כאלה שאמרו להן שבכ"ז יצאו לעבוד, אפילו שזה יוצא להן הפסד, כדי שלא ייפלטו משוק העבודה.

טוב, אז לי זאת נראית הטעות של החיים. מבחינה כלכלית ומבחינות אחרות.

על זה כתבתי.

כפי שסיפרתי בתחילת הנישואין, אנחנו היינו זוג צעיר מאוד חסכן.

היו לי חברות שהתחתנו בתקופה שלי, ובאנו מרקע כלכלי דומה.

אני היחידה שבקושי קניתי לעצמי משהו בתחילת הנישואין.

היום כשאנו אימהות לילדים, החברות שלי לא מרשות לעצמן, את מה שהרשו לעצמן בתחילת הדרך, כי עכשיו כבר יש להן מינוס.

וו\עוזר לך?

סתם!

את בעצם שואלת אם אפשר לחיות כמו מליונרים ולא לעבוד אז התשובה היא לא. אי אפשר.

אתם צריכים שההכנסות שלכם יהיו גבוהות מההוצאות.

איך? מוותרים על פרחווילגיות לפי סדר העדיפויות שלכם.

אתם נכנסים למינוס ושומרים עליו או ממשיכים להכנס למינוס?

אם אתם שומרים על המינוס אז מה ההגיון?  אתם סתם משלמים ריבית.

תחסכו כמה חודשים ותשמרו על הפלוס במקום.

אם אתם ממשיכים להכנס למינוס - המצב גרוע ביותר, אתם ממשיכים לרדת!

אין מנוס מנקיטת כל האמצעים על מנת להמנע ממינוס, אא"כ זה לטווח קצר.

זה עוד מבלי להכנס לשאלה ההלכתית החמורה שיש כאן.

ב"ה שנינו עובדים ויש ילד בן שלוש ובגן פרטי..(כלומר בחרנו לשלם ולא לשלוח לגן עירייה בחינם...)

חיים רק ממה שיש....אין דירה ולכן חיים בשכירות...אומנם גבוהה אבל שווה לנו בגלל סיבות אחרות..

הסוד הוא לדעתי תמיד לחיות בגובה הפופיק..

וברור לי שיש הוצאות לא עלינו לא מתכוננות ולכן....שלא נתנסה ולא נדע...

ועברתי תקופות לא קלות בכלל

מה מטרת השאלה?

נדיר שאנחנו במינוס. וגם אם כן זה כמה מאות שקלים ליום יומיים עד שהמשכורת נכנסת

(למעט חריגים כמו משחקים בניירות ערך שגררו מינוס זמני בגלל שינויים קטנים בשוק ההון, אבל זה לא נחשב)

מותר להיות במינוס באופן זמני כאשר יש תוכנית מעשית איך סוגרים אותו בעתיד הנראה לעין.

למשל, אם יש הוצאה חד פעמים גדולה במזומן.

אסור להיות מינוס ושיתבפך העולם.

יש הוצאה? חוסכים מראש.

וגם אנחנו עברנו תקופות לא פשוטות כלל וכלל וגם לנו יש הוצאות לא צפויות.

שוטף+ זה רעה חולה ואכן חייבים להקפיד לא להסתמך על הכנסות כאלה.

כסף שנכנס בשוטף + זה מצויין בשביל חסכונות או בשביל לקנות משהו, לא בשביל לחיות.

זה אתם מחליטים מתי הכסף אמור להגיע אליכם לא הלקוח.

אינני יודעת מה העסק שלכם ואם הז אפשרי אבל להמ בכלל לקחת לקוח כזה מראש?

כמו שכשאת נכנסת לחנות את משלם על המוצר כשאת יוצאת כך גם כדאי לעבוד.

ברגע שאתם מוציאים את המוצר אל הלקוח - הלקוח מתחייב לשלם.

את לא חושבת שזו היתה קצת התנשאות מזלזלת מצידך? ואם לקוח גדול יבוא אליכם בקייטרינג הר ברכה, ימציא בטחונות ויחתום אתכם על עיסקה, שעדיין יש בה סיכון אבל גם אפשרות לרווחים רציניים, אז אתם תעמידו לו תנאים? תעשי לי טובה. אל תשחקי אותה את ממשלת ישראל, העושקת דלים ומרוצצת עצמאים. מה שהלקוח ירצה אתם תעשו, ותתפללי שאף-פעם לא תתפתו למשהו שאחר-כך יפיל אתכם כספית לקרשים.

אבל לא התכוונתי בדברי להציע משהו שלילי או לזלזל אלא פשוט סדר עדיפויות .

לרגע לא אמרתי או ייעצתי לנזוף במישהו.

כל אחד יעשה את החישובים שלו במה הוא יכול לעמוד ובמה הוא לא.

ובעיני אם מדברים פה בשרשור על מינוס בבנק ואיך לא להגיע אליו זה מומלץ וכדאי לא לאפשר תשלום של שוטף + מוגזם מידי.

וכמו שאתה סיימת את המשפט ב- לא להתפתות לעסקה שאח"כ תפיל כספית . זה בדיוק מה שאני בעצם יעצתי לה בראשונה רק במילים פחות בוטות משלך.

יש לקוחות שדרשנו מהם תשלום במקום בלבד. זה לגיטימי ביותר.

ומדובר במוסדות שבד"כ עובדים בשוטף+60... 

חסכתי בתור רווקה ועכשיו כשאנחנו לא עובדים יש ממה לחיות

ולכל אלו שיש להם מינוס,  מה עושים???

אנו עם כמה ילדים ב"ה, רק בעלי עובד,

יש לנו רכב 7 מקומות, בעוונותינו הרבים

קשה מאוד להתנהל בלי רכב, בעיקר כשנוסעים מחוץ לעיר עם הילדים נסיעה של שעה לפחות, (יישוב מבודד)

היום הייתי בלשכת התעסוקה וכל מה שהיה להם להציע זה משרה מלאה...

עבודה מהבית זה לא מספיק רווחי, 

על אוכל אי אפשר לוותר,

בפלאפונים יש לנו מסלולים די זולים,

מי כמוני?  

בבקשה בלי נזיפות...

(אלו שעוד לא בחינוך חינם)

בבית אכן...

הרי ברור לגמרי שכאשר פותחים שרשור ששואל אם יש כאן כאלה שאין להם מינוס -

מי שיענו הם אלה שגם מעוניינים לשתף בכך, ושגם אין להם מינוס.

אלו שלא מעוניינים לשתף, או שיש להם - לא יענו.

[והרכב שיש לכם עם 7 מקומות - זה כנראה לא בגלל שלא יושבים בהם, אז הוא לא "בעוונותיכם" אלא בזכויותיכם. "מינוס" או לא - זה רק אחד הנתונים בחיים... תצליחו]

שזה לא מותרות אצלנו...

כתבתי בהומור - 

לחזק את ידכם על הרוח הטובה,

שאחרי הכל ולפני הכל - היא העיקר.

[וגם הערתי - שמן הסתם עוד רבים כמותכם לא עונים על שרשור שבו שואלים מי לא במצב זה..]

יישר כח.

שנזכה להרבות אהבת חינם (כן, כן גם בפורומים)

ולמה לא משרה מלאה? אם את רוצה אוטו, אוכל וכו' - שזה באמת לגיטימי - צאי לעבוד.

אני לא ככ מבינה איך את יכולה אחרת...

צהרון, בייביסיטר, שכנים.

זה באמת לא קל ובאמת יכול להיות שלא תצליחו, אבל שווה לנסות.

בכלל לא בטוח שכלכלי יותר לעבוד. כל המסגרות האלה הן הון עתק, ויש לעבודה עוד כל מיני עלויות נלוות שהרבה לא לוקחים בחשבון. למשל צריך יותר בגדים ייצוגיים. למשל פחות זמן לבשל אז יותר אוכל מוכן / אינסטנט. ועוד.

באיזשהו שלב הילדים גדלים ואפשר לצאת.

לא בטוח שיהיה קל לצאת בגיל מתקדם יותר.

אפשר אולי לעבוד מהבית משכר נמוך מאוד בכדי לשמור כל ה"כושר"

כן . יש אנשים שאין להם מינוס כי גם אין להם כרטיס אשראי!

וגם אם אתה לא תשתמש עם  כרטיס אשאי אלא תסתפק במה שיש לך אז תוכל לרדת מהמינוס.

זה יותר מסורבל , כי קשה לך לבצע תשלומים ללא כרטיס אשראי, אז תסדר הכל דרך החשבון בנק.

ותוציא רק מה שיש לך בחשבון

1. תשלומי טלפון, חשמל וכד'. יותר זול בכרטיס אשראי מאשר בהוראת קבע רגילה.

2. כאשר צריך לשלם מראש, על משהו שלא מקבלים מיידית, אנחנו משלמים בתשלומים, עד סוף קבלת השירות.

למה? כי אם משלמים במזומן מראש, נותן השירות לעיתים מזלזל, כי הכסף גם ככה בידיים שלו.

3. ישנם מקרים בודדים שאין מזומן בארנק, אבל אנחנו יודעים שיש מזומנים בבית, ומרשים לעצמנו לקנות בכרטיס אשראי.

תשלום אחד כמובן.

יש לנו בבית פנקס צ'קים אחד, שהודפס לפני יותר מעשור!

אנחנו משתמשים רק כשצריך  צ'ק פיקדון!

חוץ מהנ"ל, אנחנו קונים אך ורק במזומן.

לא רושמים במכולת! לא רושמים באף חנות!

מצטמצמים בהוצאות, וחיים בלי מינוס!

תודה ל-ה'!

יתכן שעלינו ללמוד להתנהל אחרת, אבל אנחנו לא בזבזנים ככ גדולים,יתכן שזה גם קשור לכך שאחד מאיתנו הוא עצמאי וההתנהלות הכספית יותר מורכבת.

בשאלה שלך, אני שומעת את עצמי לפני מס' לא רב של שנים. ואז ב"ה לאחר שהגענו ממש ממש לתחתית, במצב שטבענו בהלוואות (כל פעם לוקחים הלוואה כדי לכסות הלוואה קודמת), המשכנתא כל הזמן חוזרת כי אין לה כיסוי, כל הזמן טלפונים מהבנק, ואתה כל הזמן צריך להתחנן על נפשך, גמ"חים שונים ומשונים, עזרה מבני משפחה (משני הצדדים...)... בקיצור, גיהינום, זכינו בחסדי ה' יתברך לפנות ל"פעמונים", שגם זה היה צעד שחשבנו עליו פעמים רבות קודם לכן אבל כל הזמן היצר הרע משכנע אותך לדחות אותו בתירוצים מתירוצים שונים. תאמיני לי, יש לנו אור בבית עכשיו, שמחה, אויר לנשימה, אי אפשר לתאר את התחושה. רק מי שהיה בבור הזה, רק מי שחי בתלות הזו של חסדי האחרים ולא הצליח להרים את הראש מעל המים, יכול להעריך את היכולת לנשום. פשוטו כמשמעו. ממליצה בחום.

זה לא העיקר לא להיות במינוס, לפעמים כשמפחדים ממינוס לא חושבים רחוק יותר לדוגמא איך לקנות בית, כי זה ממש יגדיל את ההוצאות ונאבד שליטה. אני מאוד בעד לאכול, לקנות בגדים, לקבל שירות ולשלם ממה שיש, אבל צריך להתקדם ולאזור אומץ לקנות בית כי זה לא צורה לשפוך את הכסף בשכר דירה מבלי לקבל מימון לכך. אפשר לקנות דירה זולה ביותר (בערך 400000 ₪)להשכיר אותה ומהשכ"ד לשלם חלק משכר הדירה שלכם. לשפץ אותה במו ידיכם!!!!!!!! כך שתראה נעימה להשכיר קצת יותר גבוהה ובמשך הזמן למכור ולקנות דירה בשבילכם או דירה גדולה יותר.

כמו כן תחשבו איך ליצר כסף נוסף, אל תרחמו על עצמיכם. 

מתכננים אירועים באולם קטן בלי הרבה אנשים, לא מחזיקים רכב וכך חוסכים

אם יש לך 700 אלף שקלים בבנק, עדיף להשקיע אותם בשוק ההון....

קחי בחשבון שאת משלמת על הדירה בערך כפול מערכה אם פורשים את הסכום ל-20-30 שנה. גם לזה יש מחיר.

כשמשפחה גדלה קשה מאוד למצוא דירה להשכרה כי בעלי דירה מפחדים שלא ישלמו להם או יהרסו משהו

שכירות של דירה טיפה מרווחת לא זולה בכלל

מעבר דירה עולה כסף ובמקרה של משפחה - הרבה כסף

אם לא מוצאים דירה באותו אזור אז נאלצים להעביר את כל הילדים מסגרות חינוך או להשתמש בהסעות שזה יקר מאוד

בקרית ארבע ניתן למצוא דירות ארבעה חדרים, למעלה ממאה מ"ר, נאות ובסביבה יפה - 

בכ400,000 ש"ח.

אגב, ברור שבמחיר כזה, גם ההון ההתחלי הנדרש לדירה אינו גבוה מאד - וגם תשלומי משכנתא אינם מכבידים במיוחד.

ולמי שנוסע באוטובוס (תחבורה תדירה וסדירה) - תוך 40 דק' הוא כבר בתוך ירושלים..

אנחנו למשל גרים בעיר, ליד הרב שלנו, והשכירות בעיר יקרה בהרבה מאשר בישובים.

דירה למשל עולה כאן מיליון מאתיים ויותר,

אנחנו לא מחזיקים רכב.

לכן העניין של להתקדם ולקנות דירה, לא בהכרח שהוא אפשרי בשלבים מסויימים מבחינה כלכלית,

כי באמת דירה במליון מאתיים לעומת דירה בארבע מאות אלף בקרית ארבע זה לא אותו דבר. זה לא אותה התארגנות כלכלית.

ומה לעשות? אי אפשר לוותר על האידיאל של לגור ליד הרב שלנו.

ואני מכירה הרבה זוגות צעירים שגרים בכל מיני מקומות וערים יקרות בארץ, שלא מוכנים לוותר על מגורים ליד הרב שלהם.

לגבי איך לא להיות במינוס, החכמה היא קודם כל לדעת איך לצאת מהחובות שנקלעתם אליהם.

ואיך להיות חכמים מול הבנק. כדי שלא יעשוק אתכם בריביות.

למשל, אם יש לכם כמה הלוואות מהבנק. נסו לאחד את כל ההלוואות להלוואה אחת, ולעשות החזר אחד בלבד בחודש, של סכום מסויים שתקבעו עם הבנק. ולחפש את הריבית המינימלית.

כל חודש אתם צריכים לתעד את כל ההוצאות שלכם, כולל השקל האחרון.

(דרך אגב, כל זה עיצות שקיבלנו מפעמונים)

כדאי לכם לפנות אליהם, הם עושים עבודת קודש ובהתנדבות.

לנו ב"ה הם ממש עזרו לצאת מהבוץ של הלוואה על הלוואה על הלוואה, וזה בור ללא תחתית.

הבנק לא יעזור לכם לצאת מזה.

פעמונים- כן.

בסיעתא דשמיא כמובן..

בהצלחה בעז"ה..

ותתעודדו, יש תקווה, ואפשר גם באוירה שיש היום במדינה, שכ"כ קשה לקנות דירה, ויוקר המחיה, אפשר לחיות ללא מינוס בבנק.

פנו לפעמונים. באמת!

כשרופא שיניים עובד עם ביטוח מסויים, אין את הטרחה הבירוקרטית של מילוי טפסים וקבלת אישורים לטיפולים יקרים.  

לפי הניסיון שלנו במשפחה, ביטוחי השיניים תומכים בטיפולים אצל כל רופא, פרטי או דרך קופ"ח.  מגישים ומקבלים את מה שהביטוח מכסה.  

אבל רוב הרופאים לא אוהבים את הטרחה הכרוכה בעבודה ישירה מול הביטוח.  זה מוסיף להם המון בלבול מוח, התעסקות רבה, שמתורגמת בסופו של דבר בהוצאות להעסקת עובדת שזה התפקיד שלה.  

במשרה מלאה, עם כל העלויות של העסקת עובד.  

בכל אופן, לטעמי, האם הרופא כן/לא בהסדר עם ביטוח, לא צריך להוות שיקול האם ללכת אליו לטיפול.

השיקול צריך להיות רק המוניטין המקצועי שלו.   

לקבוע שעה שבה היא צריכה ללכת לישון.

ושתנהל את המשימות שלה עד אז.

כדאי לבדוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת.

זה יכול להיות קושי בהתארגנות, קשב וריכוז וכו'.

לפעמים זה משתפר עם הזמן, כשגדלים שצריכים לקחת יותר אחריות.

ב"ה זה לא נראה קשב וריכוז או קושי בהתארגנות, נטו דחיינות. היא ידעת לסדר מאד יפה רק לא בא לה לעשות את זה ברגע הראשון.

מקווה שיתאזן קצת...

תודה!

לעיתים קרובות דחיינות היא תוצאה של קושי אמיתי בניהול זמן, בתיעדוף משימות באופן יעיל ובעוד מיומנויות הקשורות לתפקודים ניהוליים- שזו היכולת שלנו לנהל את עצמנו וקשורה בהחלט לקשב

אגב, גם הדמות המבוגרת שתארת יש לה דפוסים שדומים לאנשים עם הפרעת קשב.

ויש מה לעשות באופן חלקי, אפשר לעזור לה ללמוד לנהל את הזמן, לתעדף מטלות ועוד...

וגם, כאמא לילדה עם דפוס דומה אפשר גם להבין שהיא שונה ויש לה את הקצב והדפוס שלה עם הרווחים וההפסדים שלה

למה? כי כשהיא רוצה היא מארגנת מעולה.

יצא שבדיוק היום היא אירגנה (מיוזמתה האישית, אני עוד ישנתי...) את 3 האחיות שלה. כולל תסרוקת, דאגה שיתלבשו ושיצחצחו שיניים.

לכן זה נראה לי משהו אחר.

זה שיש למישהו יכולת שיש מוטיבציה לא סותר את קיומו של קושי במצב בו אין מוטיבציה.

מתחברת להצעות המעולות של @נעמי28

כי אם כן - היא לא עושה את זה בכוונה...

ומצד שני - אפשר ללמד אותה דרכי התנהלות מותאמים לקשיי קשב, ואז היא תוכל לצמוח לתפארת.

לא להשליך עליה חיים של מישהו אחר.

תכונות דומות לא מביאות לחיים דומים.

היא לא הוא, יש לה בוודאות עוד שלל תכונות, יתרונות ויכולות, שיכולות להביא אותה לכל מקום שהיא תבחר.

הדרך הכי טובה לבן אדם לקחת אחריות היא שלא לוקחים בשבילו את האחריות.

כשהוא מתמודד עם התוצאה של המעשים והבחירות שלו.

ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לה לטעות וללמוד לקחים בעצמה - כשטעויות שתעשה הן מינוריות ולא משמעותיות.

תנו לה לאחר, לפספס, אל תנסו להעיר לה כל הזמן או להזכיר לה שוב ושוב.
 

והכי חשוב לא להתנהל מתוך חרדה שאולי היא תהיה אותו אדם שאתם מפחדים שהיא תהיה.

כי היא כנראה לא, אבל אם תקחו את האחריות במקומה אולי היא באמת לא תלמד לקחת אחריות ותהיה כזאת.

היא עייפה? כשזה מפריע לה, היא תלמד לקחת אחריות, כשזה רק מפריע לך - היא לעולם לא תלמד, במקרה הטוב תציית עד שתתבגר.

נשמע שאיך שאתם מתנהלים בבוקר זה כיוון מעולה.

אם זה מפריע *לה* ומקשה *עליה* והיא זאת שלא מצליחה להתמודד עם זה למרות שמנסה, אולי כדאי לחשוב על דרכים שיעזרו לה.

חיפשתי כיוון מחשבה חינוכי עבורי, איך להתנהל מולה. 

שאני לא אשת מקצוע, וגם אין לי ניסיון במקרים כאלה בגיל כזה.

(עם מבוגרים יש לי, כששחררתי, לקחו אחריות).

יכול להיות שהיא עדיין קטנה וכן צריכה הכוונה, אבל לדעתי הכוונה כזאת שלא לוקחת בשבילה את האחריות.

אולי למשל "אני רואה שקשה לך להתארגן מוקדם בלילות ולכן בבקרים ואת עייפה, אם תרצי נוכל לשבת על תוכנית ביחד"

אולי משהו כזה, שהאחריות תישאר בידיים שלה ולא את זו שמתזכרת אותה 10 פעמים.

בהצלחה🤍

א. נשמע שיש כאן מטענים רגשיים שהם יותר שלך וכדאי לעבד אותם בינך לבין עצמך.

זה לגיטימי שאת דואגת לבת שלך, רוצה שהיא תצליח בחיים, חוששת שלא תדע להתנהל ולבטא את הפוטנציאל שלה ושיהרסו לה החיים הבוגרים.

יחד עם זה כשאת בסוג של חרדה סביב כל המטענים האלה, זה מעמיס עליה ופחות מאפשר לך להיות פנויה אליה ולראות את הצורך שלה ולהגיב בצורה נקיה בלי כל הקולות מאחורה של היא תהיה כמו הדוד ומה יהיה איתה.

הקולות האלה הם טבעיים, יש לנו כהורים חששות שונים על הילדים שלנו, שנובעים מהרצון העמוק שלנו שיהיה להם טוב.

אבל הדרך להתנהל איתם נכון זה עיבוד רגשי שלנו עצמנו, ולא השלכה שלהם על הילד.

ב. יש לא מעט אנשים דחיינים שסך הכל מסתדרים.

לרוב ההמנעות נובעת או מפחד מסויים, או מתעדוף אחר. יש אנשים שהאדרנלין של הדד ליין עוזר להם להיות יעילים ולכן קל להם יותר לעבוד ברגע האחרון.

נראה שסך הכל אם היא כן מצליחה בסוף לתעדף ולהגיע בזמן המצב יחסית בשליטה. כן כדאי בהזדמנות לנסות לעזור לה לראות איך להתנהל בלי שתצטרך לותר על דברים שהייתה מעדיפה להספיק.

ג. לילדה בת 8 יש צורך בלא מעט שעות שינה, ובדרך כלל גם בסמכות הורים שתעזור ותכוון אותה לשינה והתארגנות, ולא תשאיר את ההתנהלות מול זה רק לה.

בנוסף, נשמע שזה מפריע גם ללוז שלך ולפניות שלך בערב, שגם זה ערך בפני עצמו, כך שצריך פה פשוט דד ליינים וסיוע להתארגנות מצידך.

מציעה לשבת איתה יחד ולנסות לתכנן את הערב בצורה משותפת, כשאת מציבה כעובדה באיזה שעה

היא צריכה להיות במיטה מאורגנת (באופן שיהיו לה מספיק שעות שינה ותוכל לקום בקלות), ומה מבחינתך צריך להיעשות קודם; נניח להתקלח, להתלבש, לאכול ולארגן מערכת.

אפשר לשאול אותה אם יש עוד דברים שרוצה להספיק בלילה (נניח לקרוא או לשחק)

ולנסות לחשוב יחד כמה זמן היא צריכה להתארגנות, מתי יתאפשר לה לעשות דברים נוספים (לדוגמא אם היא רוצה לקרוא וצריכה לישון ב20:30, אז היא יכולה לקרוא החל ממתי שתסיים את כל ההתארגנות ועד אז).

פשוט לחשוב יחד איך לתכנן, לשאול אם יש משהו שהיא צריכה עזרה, ולעזור לה להתרגל, למשל להזכיר לה מה השעה בשבע וחצי, ושראיתן שזו השעה שצריך להתחיל להתארגן בה, להזכיר בשמונה שעוד חצי שעה וכן הלאה.

אפשר להכין יחד לוז חמוד ומקושט, יש גם כאלה שאפשר לסמן בהם וי על מה שבוצע.

ככל שתראי שהיא מצליחה לקחת אחריות ולנהל את הזמן, תוכלי להרפות מהדברים ולהשאיר לה לעשות את זה לבד.

בהצלחה. 

והיא ברחה לכל החדרים בבית. כשניסינו להלביש לה נעליים, היא בעטה בנו בכוח.

האם נבנתה תוכנית בשיתוף היועצת והפסיכולוגית?

צריך לדעת שהמנעות היא דבר שמתפתח, ככל שהיא תישאר יותר בבית יהיה לה קשה יותר לחזור.

צריך מצד אחד להציב גבול ומצד שני לסייע לה להירגע וללוות אותה בתהליך.

אם בי"ס לא הצליח לסייע הייתי הולכת אפילו באופן פרטי לפסיכולוג חינוכי שיעזור לכם להחזיר אותה

ילד חייב ללכת לבית הספר מכוח החוק. הנוכחות של ילד בביהס נאכפת על ידי קצין ביקור סדיר שהוא עובד אגף החינוך ברשות.

לכאורה הוא אמור להיות מעורב בתהליך וביהס אמור לערב אותו (שוב, מכוח החוק). הרבה פעמים יהיו לו רעיונות טובים איך לעזור.

ילד לא מתעקש להיעדר מבית הספר באופן קבוע סתם בלי סיבה.

זה לא נשמע כמו סתם פינוק.

יכול להיות קושי חברתי, לימודי, מול מורה מסוימת ויכול להיות קושי או לחץ מסוים בבית שמקשים עליה ללכת לבית הספר.

אל תדחקו בה, גם במחיר של ימי חופש מהעבודה או במחיר של בית ספר רחוק יותר.

גם ילדים שטוב להם בבית הספר מעדיפים לפעמים להישאר בבית, אני מרשה לילדים שלי פעם בכמה זמן לבחור יום חופשי מבית הספר, זה לא נשמע המקרה שלכם.

אני לא מבין גדול מדי, אבל שווה לבדוק (ולו כדי לשלול) את האופציה הזו.

תראה, אני לא מאלו שאהבו ללכת וגם אצלי זה היה מאבק יום יומי בתור ילד (והיום בתור מבוגר יש לי אתגר דומה - קצת אחר עם הבכור שלי).

היא עושה בבית משהו? או שהיא כל היום מסתגרת?

הבן שלי עשה לנו את אותו הדבר. בתחילה נתנו לו להשאר כדי לוודא שהכל בסדר במוסד. אחרי כמה ימים שניסינו לקחת אותו ולא הסכים לרדת מהרכב או ברח מהחיידר, שיתפתי את אמא שלי יום אחד שההיתי חייבת לצאת לעבודה והילד לא הסכים לזוז שתבוא אלי לבית שלא יהיה לבד.

היא הגיעה, לא היה צריך הרבה, הציבה עובדה שהוא יוצא איתה תוך חמש דקות.

הוא התלבש מיד ויצא איתה. ליד התלמוד תורה היא פגשה את אחד מחברי הצוות שהיא מכירה מהשכונה. והוא לקח אתו איתו. ליד החבר צוות הנ''ל הילד התפדח לברוח .

ומאז שקט. הילד הולך ומפסוט וכל כך משוחרר.

לפעמים הילדים קולטים אותנו שאנחנו נוותר להם. וצריך מישהו חיצוני וחזק מספיק שהילד מבין שאין ברירה, הוא הולך 

כדי להתמודד עם זה. 

כנראה היא פיתחה חרדה מ'נטישה', שלא יחזירו אותה הביתה בסוף היום, אגב זו חרדה שיש להרבה ילדים, אבל רובם מצליחים להתגבר עליה עם התערבות קצרה.

במקרה של הבת שלכם, נשמע שזה התפתח למשהו גדול, וכדאי לכם לקבל הדרכה מתאימה.

אני ממליצה מאד ללכת להדרכת הורים בגישת 'הסמכות החדשה'. גישה קצת אחרת מהדרכות הורים רגילות וצריך מטפל שהתמחה בשיטה.

היא מיועדת בדיוק למקרים כאלה, ואני מכירה כמה מקרים דומים שזה ממש עזר ופתר את הבעיה. (אפילו אצל ילד ששנתיים לא הלך לבית ספר והם ניסו המון דרכים להחזיר אותו, וכשעשו תהליך של הסמכות החדשה זה פתר את הבעיה).

מצרפת קצת מידע על הגישה ואיך לפנות אליהם הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה - מרכז הסמכות החדשה

בהצלחה!!

שהעיקר זה לדבר איתה.

ילד לא סתם מסרב להגיע לבית הספר. כנראה משהו מאד רע לו שם. האם היה מקרה שאחיה לא הוציא אותה? כן כדאי להקשיב למה שהיא עברה ולנסות להבין מה קרה שם, מה היא הרגישה, ועם זאת זה נשמע יחסית קיצוני בשביל להתמיד בלא ללכת לבית הספר בגלל זה לאורך זמן.

איך לה בלימודים?

איך לה מבחינה חברתית?

יש לה חברות? היא מצליחה? היא שמחה?

מה היה עד עכשיו, היא לא התלהבה ופתאום לא רצתה או שתמיד היה טוב ובבת אחת היא לא רוצה?

האם היא כבר נשארה בבית כמה ימים? לפעמים אחרי שילג נשאר בבית כמה ימים הוא מעצמו רוצה לחזור.

בכל מקרה נשמע שהמפתח הוא שיח עם הילדה, הבנה עמוקה של מה שקורה איתה (לפעמים יש ל"ע מקרים של פגיעה, או של חרם, וילד לא סתם מתנגד)

לנסית לתת לה כמה ימים להיות בבית ולראות אם זה משתנה, כמובן לדבר על החוייה שהייתה כשאחיה לא בא.

אם זה לא מספיק, אז הדרכת הורים, ובמידת הצורך גם טיפול רגשי עבורה.

ומוסיפה:

איך היא בבית? שמחה? שותפה לפעילויות ביתיות?

ואיך היא מחוץ לבית שלא במסגרת בית הספר - כמו למשל אצל סבא וסבתא?

האם בעבר היא כן הלכה ללימודים בשמחה?

בכל אופן, אם בבית הספר לא יודעים איך לעזור, אז כדאי לפנות לטיפול מחוץ לבית הספר - במרפאת בריאות הנפש בקופה או אצל פסיכולוג פרטי. (אם יש באפשרותכם אז עדיף ללכת בפרטי כדי לטפל כמה שיותר מהר)

בהצלחה.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

טעימים ורק אז להתחיל שירים ודברי תורה

אצלנו זה מושך את הגדולים ומימלא כל האווירה משתנה.

עשינו איתם גם שיחה מקדימה "מה כל אחד מביא איתו לשולחן שבת?". והם משתדלים יותר שתהיה אווירה נעימה

מי שאומר דבר תורה אנחנו עפים עליו ממש

גם יצרנו מחרוזת שירים קבועה, כל אחד בחר שיר ואנחנו שרים לפי הסדר- את השיר של אבא, אח''כ את של אמא את של הבכור וכו'

אגב לא חייבים את כל אורך השיר..

בשבתות הראשונות קיצרנו כמה שאפשר העיקר שתהיה חוויה טובה ושישאר טעם טוב

אח''כ לאט לאט הילדים כבר נשארים ונמרחים יותר בשולחן.. ואני משתדלת גם להעלות דיונים מה קורה באותו שבוע

למשל "מה אתם חושבים על מה שקרה בהפגנה השבוע" וכו' זה מחבר אותם

כלומר: למי יש סיפור מענין על משהו שקרה לו השבוע?

מי ראה השבוע מעשה טוב של מישהו?...

ואז לגלגל המשך: מישהו ראה משהו דומה?...

אפשר גם להכין אותם מראש: מי שיביא לשולחן שבת שני מעשים טובים שהוא ראה או שמע - מקבל ממתק פרס...

ואחרי המעשים - אם זה יצליח - תספר משהו, "תשמעו משהו שזה הזכיר לי"... (תכין מראש, אבל שיראה ספונטני..), המשהו יכול להזכר גם רעיון קצר מפרשת שבוע, או סתם מידה טובה, או שזה סיפור מאיזה צדיק, מאיש טוב..

והבעיה מוכרת, צרת רבים....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב