לטלטל אותך חזק.
לתת לך איזושהי סטירה,
שתחזיר אותך בבת אחת למציאות,
לחיים.
שתסיר ממך את כל חלקיקי האדישות המזויפת
שטבעת סביבך.
שתשאיר אותך נקייה,
חשופה,
ערומה.
שתסיר ממך את שכבות ההגנה(?!)
שבהם את אוגרת את עצמך.
כמו גולם שעטוף בפקעת,
מחכה לרגע בו יהפך לפרפר.
שבו יוכל לפרוש כנפים סוף סוף.
חשיכה,
לשכוח,
לברוח,
לנבוח,
יש שבורחים עם בקבוק אלכוהל,
ויש שבוחרים בבריחה כדי לברוח.
ואת בורחת
אלוהים עדי,
כמה שאת בורחת...
האם לא הגיע הזמן להתפכח?
להביט אל הזמן ישר בעינים מבלי למצמץ?
במקום לעשות נגדו תחרות נעיצת מבטים,
תתבונני בו,
תתמקדי בו,
תקשיבי.
הוא לוחש לך סודות.
סודות שרק את והוא יכולים לשמוע.
אבל את?!
לך יש אוזניות משלך,
אוזניות שבהם את שומעת את מנגינת כולם,
חוץ משל עצמך.
וזאת מנגינה כה חרישית,
צליליה לחישות,
קולותיה מהלומות,
מקצביה תופים,
והדיה צרחות.
אבל יותר מכל את שונאת
את השקט.
כי שהמנגינה מסתיימת
את יודעת שהגרוע מכל הגיע.
החלק שאותו לא ניתן להביע אף בצלילים.
החלק שהינו
זעקה אילמת.