לטלטל אותך חזק.

לתת לך איזושהי סטירה,

שתחזיר אותך בבת אחת למציאות,

לחיים.

שתסיר ממך את כל חלקיקי האדישות המזויפת

שטבעת סביבך.

שתשאיר אותך נקייה,

חשופה,

ערומה.

שתסיר ממך את שכבות ההגנה(?!)

שבהם את אוגרת את עצמך.

כמו גולם שעטוף בפקעת,

מחכה לרגע בו יהפך לפרפר.

שבו יוכל לפרוש כנפים סוף סוף.

חשיכה,

לשכוח,

לברוח,

לנבוח,

יש שבורחים עם בקבוק אלכוהל,

ויש שבוחרים בבריחה כדי לברוח.

ואת בורחת

אלוהים עדי,

כמה שאת בורחת...

האם לא הגיע הזמן להתפכח?

להביט אל הזמן ישר בעינים מבלי למצמץ?

במקום לעשות נגדו תחרות נעיצת מבטים,

תתבונני בו,

תתמקדי בו,

תקשיבי.

הוא לוחש לך סודות.

סודות שרק את והוא יכולים לשמוע.

אבל את?!

לך יש אוזניות משלך,

אוזניות שבהם את שומעת את מנגינת כולם,

חוץ משל עצמך.

וזאת מנגינה כה חרישית,

צליליה לחישות,

קולותיה מהלומות,

מקצביה תופים,

והדיה צרחות.

אבל יותר מכל את שונאת 

את השקט.

כי שהמנגינה מסתיימת

את יודעת שהגרוע מכל הגיע.

החלק שאותו לא ניתן להביע אף בצלילים.

החלק שהינו

זעקה אילמת.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול