לפעמים זה פשוט לא צריך להיות ככה

וזה הכל

זו הסרת אחריות לומר כל פעם מחדש שמשהו חסר

(ברור שכשחסר- קורים דברים, אבל מ-שאלתך נשמע שזו הסיבה לכל)

זו אולי קריאת כיוון.

הבעל לא כשר, אשמתו.

אבל מאיפה זה בא לו?

עקב זה שאיננו נביאים (חלקנו הגדול) - אנחנו מנסים לחשוב מה קרה לבעל טוב לעשות כדבר הזה.

הגיוני שהוא לא עמד ביצרו וחשב על אישה אחרת - חטא - בגלל שאשתו לא משכה אותו, לא נתנה לו יחס אוהב, לא ... לא... או כן למישהו אחר.

מחשבה.

כיוון לצמחיה מחדש.

תני לו יחס אוהב. בדליים. שפכי עליו.

בלי קשר לאירוע. זה יוסיף לשניכם. המון!

לי קשור ל"בעל טוב", או לא...

זה לא בסדר, לא נעים, ולא צריך לחשוב שזה "בגלל שאשתו".. 

כנראה יצר, חולשה, ועלול להיות גם אם היא מאה אחוז. צריך לעבוד על זה. ובוודאי שאינה צריכה להתחיל לחשוב, "אולי בגללי"... גם כך זה לא נעים לה.

מה שנכון, זה לכיוון החיובי. שריבוי יחס טוב וחיזוק הקשר שלה עם בעלה - יכול לעזור לכיוון הטוב. תרופה חיובית של אשה שמוכנה להיות קצת סלחנית כלפי התנהלות לא נעימה של בעלה, שבאה מחולשה מסויימת.

לא צריך להסחף

בעלך ראה אותך מדברת עם מישהי שהוא לא מכיר ושאל מי זאת ואח"כ התעניין בעוד פרטים עליה

גם אם היא קצת מצאה חן בעיניו לא הייתי עושה סיפור אלא אם כן אתם בקשר יומיומי (ואז כן רצוי שתדברו על זה)

לגבי ההסתכלות על בנות באופן כללי זו העבודה של בעלך ולא שלך (עבודה מאוד קשה יש לומר)

מה נורמלי בזה שאדם נשוי יתעניין באישה אחרת?

מילא להסתכל פעם אחת. אבל להתעניין עוד ועוד- זה לא נורמלי.

אני מסכימה עם מי שכתבו שאת צריכה להעלות את זה בעדינות ולנסות לברר מה קורה בדיוק.

לא חושבת שזה מצב שא"א לתקן אותו. אבל חשוב- בשבילך ובשבילו להעלות את זה.

ולא להתעניין עוד ועוד כפי שאת כותבת זה לא שכל היום הוא חושב ומדבר עליה ואיתה...

מדובר בפעם אחת שהוא ראה אותה מדברת איתה ושאל מי זאת (וכשהתברר שמדובר בקרובת משפחה התעניין יותר בפרטים)

ואח"כ הזכיר אותה פעם נוספת

ואח"כ היה עוד מפגש אחד (בו הוא הסתכל עליה...)

ופעם אחת הוא שאל אם איזה בני דודים היא בקשר והזכיר אותה(כעבור שלושה חודשים)

אולי אני קצת נוגע בדבר כי גם לי זכור שהיה מקרה בתחילת נישואי  (או שזה היה לאחר השידוכים)

שראינו באירוע את בת דודה של אישתי ואני התעניינתי ויתכן שגם אישתי היתה יכולה לכתוב פה ש"תיחקרתי אותה" או "שהסתכלתי עליה" וכו'

לדעתי עם לא נוצר ביניהם קשר מעבר לזה זה כלום (ולכן כתבתי שאם אין קשר יומיומי כדאי לדעתי להתעלם)

אבל בהחלט אם רואים שזה יותר משמעותי מזה יש לדבר על כך (ויותר משמעותי זה לא אירוע חד פעמי בו רואים אותה ושאלה אקראית פעם אחת לאחר שלושה חודשים)

נקוה שזה יֵצא לו מהראש. אם כי זה לא חייב להיות משהו "קיצוני".

תשתדלי להיות נחמדה איתו, וגם להימנע כשאפשר - בלי לחץ - מלהגיע להיכן שהיא נמצאת, עד שתתרגלו יותר ביניכם.

העיקר זה ריבוי הטוב, ההתענינות והאהבה בנחת ביניכם.

לענ"ד.

הפגיעה שאת חשה מאוד מובנת. אני מניח שיש ברחבי הפורום בנות זוג רבות נוספות עם תחושות דומות.

קשה להבין מהדברים הקצרים שכתבת עד כמה מדובר במשהו חד-פעמי, שקשור דווקא לבת הדודה הזו, או שמדובר במשהו יותר שורשי (כפי שכתבת בתחילת הדברים "אני חושבת שהוא מסתכל על בנות" (בלשון רבים)). קשה גם להבין מה טיב הקשר הכללי ביניכם, אם כי נשמע שאת מתקשה לשוחח עמו על כך בצורה כנה וגלויה ("אני לא רוצה שהוא יידע שאני חושדת...").

אם מדובר בהתמודדות "רגילה" של אדם עם יצרו, אין לי כל כך מה לומר בנושא (אני פשוט לא אדם כזה...). אבל כל דיון סביב סוגיה כזו, מחזיר אותי לסיפור האישי הכואב שלי ושל אשתי, ומציף ומעורר בי את הרצון לחלוק ולשתף אותו, כדי לעזור לאחרים שסובלים ולנשותיהם שסובלות.

אני מכור לתאווה (בדומה למכור לסמים או אלכוהול). חשוב לי שאחרים יידעו שקיים מושג כזה. קשה להסביר איזה חידוש עצום היה בשבילי לגלות זאת, ואיך שזה שינה ממש את כל חיי. לטובה (ראו בהמשך הדברים).

סבלתי מאוד מההתמודדות הכושלת שלי עם העניין במשך כעשרים שנה. ניסיתי את כל אופני ההתחזקות  שאתם יכולים להעלות בדעתכם, בצורה מאוד רצינית (הייתי מאוד מאוד "דוס" בכל הדברים האחרים), אך שום דבר לא עזר לי להפסיק, או יותר נכון, לא עזר לי להישאר בהפסקה.

כשזה נמשך גם אחרי הנישואין (למרות שכל הרבנים הבטיחו שאחרי החתונה יהיה טוב יותר), אזרתי אומץ ופניתי לטיפול. בפגישה הראשונה עם המטפל, גיליתי שאני מכור לתאווה. זה אולי נשמע מוזר, אבל הרגשתי בעקבות כך סוג של שמחה של התרת הספקות. הרגשתי שמשהו שהיה סתום ועלום כל החיים, משהו שרבץ עלי והכאיב לי ולא ידעתי את פשרו, פתאום מתבהר, שאם כבר ברורה הבעייה, אז יש דרך לפתרון. זה לא היה מדויק כל כך. הטיפול נמשך כשנתיים, לא עזר לי להישאר "נקי" לאורך זמן, וגם התעוררו אצלי בעקבותיו תסכולים וכעסים שלא ידעתי להסביר את פשרם.

לאחרונה (ליתר דיוק: לפני 484 יום), לאחר כמה וכמה שנים נוספות של סבל, כשהגעתי לייאוש גדול ולאיבוד (תקופתי) של הרצון לחיות, הצטרפתי לתכנית 12 הצעדים של "שמור עיניך" (gye.org.il), תכנית ששומרת על האנונימיות שלי, ולמרבה הפלא אינה כרוכה בתשלום (למטפל שילמתי עשרות אלפי שקלים...).

מאז, אני "נקי" כשנה וחצי מכל הדברים הללו (בשביל מכור כמוני זה המון ברמות שקשה להסביר למי שאינו כזה, זה הרבה הרבה יותר מאשר לא לכעוס ולדבר לשון הרע, או מלשמור על דיאטה קפדנית למשך פרק זמן כזה). הניקיון הוא גם באיכות גבוהה שלא חלמתי עליה. ולא זו בלבד, אלא שאני חווה שינוי עצום לטובה בכל מערכות היחסים, בעיקר ביני לבין אשתי והילדים, וגם בשאר תחומי החיים. אשתי שותפה מלאה לתהליך, וקשה לתאר את עוצמת הרגשות החיוביים שלה-שלנו בעקבותיו.

אני חייב לציין שהיה קשה לי להתחבר לאתר ברגעים הראשונים. זה היה נראה לי לא מושקע (גרפית), "חרדי" וצר אופקים, אבל ברגע שנתתי לזה הזדמנות, פשוט גיליתי עולם חדש. הייתי במצב שהרגשתי שכבר ניסיתי הכל, ואין מה לחדש לי, והתברר שטעיתי. התברר גם שדווקא רבים מהציבור שבו גדלתי (הדתי לאומי) שותפים לאותה הדרך.

שוב חשוב לי להדגיש, שלא כל אחד ש"מסתכל על בנות" הוא מכור. לגמרי לא. הפנייה שלי אינה מתייחסת ספציפית למקרה הזה, אלא לתופעה רחבה שקיימת (אמנם, רבים מעדיפים לטמון את ראשם בחול מחוסר נוחות, אך לצערי זה לא מעלים את הבעיה), שחשוב לי לעזור לסובלים ממנה (דרך אגב, העזרה לאחרים היא חלק בלתי נפרד מתוכנית ההחלמה שלי מן ההתמכרות). 

אם אתה חושש שאתה מכור, תוכל לפנות לאתר "שמור עיניך" (וגם אם לא, יש שם ארגז כלים איכותי להתמודדות "רגילה" עם העניין). אם את חוששת שבעלך מכור (אם את מרגישה שהבעל "חי לידך" ולא ממש "נוכח" בקשר, שבנות אחרות מעסיקות אותו באובססיה, ושהוא צופה בתכנים לא ראויים, יש אולי מקום לבדוק זאת (אך כמובן לא להכריע שהוא כזה)), תוכלי גם כן לפנות לאותו אתר ולחפש את העזרה (האנונימית) המוצעת לנשות מכורים, יש בו גם פורום סגור לנשות מכורים, שרק להן יש גישה אליו.

בכל פינה בפורום אתה דוחף את 12 הצעדים שלך ומספר את "הסיפור האישי" שלך (שלדעתי לא היה ולא נברא אלא הינו המצאה קריאטיבית של משרד פרסום). 99% מתגובותיך בפורום עוסקות בזה, ואתה דואג לדחוף את זה לכל חור בלי שום קשר לנושא הנידון.

או זה, או שאתה פשוט מכור ללספר את סיפורך האישי על תכנית 12 הצעדים, ואתה זקוק לתכנית 12 צעדים כדי להגמל מהתמכרותך לסיפור אובססיבי של סיפורך האישי על תכנית 12 הצעדים.

תודה למגיבים בצורה מכבדת ומכובדת. מקווה שאלמד גם אני להגיב תמיד בעדינות דומה לשלכם.

אני באמת מתלבט פעמים רבות עד כמה והיכן "לדחוף" את העניין. לא אכחש שאני רואה בכך צורך רב, לאור המקרים הרבים והמודעות הנמוכה יחסית. סבלתי כמעט עשרים שנה, באופן שזר לא יבין, התייעצתי עם רבנים ואנשי מקצוע, ואף אחד לא סיפר על הפתרון היחיד שעבד בשבילי. חשוב לי מאוד שאחרים ידעו שהוא קיים (ובמיוחד לאור היציאה כנגדו של גדולי תורה שאינם מכירים אותו כראוי).

לגבי התגובה בשרשור הזה, פעמים רבות (אך ממש לא תמיד), ההתנהגות המתוארת עשויה להיות קצה קרחון של בעייה דומה לזו שאני סובל ממנה.

ירח חסר - הסיפור שלי אמיתי לגמרי (הוא מופיע כאן בגרסה מאוד מצונזרת, בכדי לכבד את המקום). אתה (וכל אחד אחר שרואה צורך בכך) מוזמן בשמחה רבה ליצור עמי קשר בהודעה פרטית, כדי לאמת זאת. אשלח לך את המספר שלי ונשוחח ככל שתרצה.

הטענה על משרד פרסום קצת (?) מגוחכת, כיוון שהשתתפות בתכנית 12 הצעדים כלל לא כרוכה בתשלום. לא 99% מתגובותיי בפורום עוסקות בכך, אלא 100%. אכן, הסיבה היחידה שאני נמצא כאן היא לעזור לרבים שסובלים מאותה בעייה ואינם מכירים את הפתרון המדובר (נקלעתי לכאן באקראי בעקבות דיון שעסק בנושא, שניזון בעיקר משמועות מסולפות).

לגבי הטענה שאני מזכיר זאת בלי קשר לנושא הנידון, למיטב זכרוני, אני מקפיד להעלות את הנושא בהקשר להתמודדויות עם התאווה (בדומה למוזכר כאן), או בהקשר לתיקון המידות שבין אדם לחבירו (שזהו העיסוק המרכזי שלנו בעבודת הצעדים), בו אני ורבים אחרים רואים תוצאות מדהימות ושינויים מרחיקי לכת (אתה יכול ללגלג אם תרצה, אבל זו המציאות שאני פוגש באופן יומיומי). לא נראה לי שתמצא אותי מגיב כאן בנושא חיפוש מקום מגורים או מטפחות מעוצבות...

אבל זה בסדר, אתה יכול להמשיך להאמין בקונספירציות שלך. העיקר שהאדם שממול מגיב בעדינות ובצורה ראויה למרות כל מה שמנסים לטפול עליו ולמרות שיש כאלו שמנסים להיכנס בו.

וזה בלי להיכנס בכלל לעניין המדובר. 

אני מאוד מבין את הרגשתך. אנחנו חיים בעולם שבו בדרך כלל אנשים לא מוכנים להתמסר לעזרה אינטסיבית זה לזה  מבלי שכסף יהיה מעורב בעניין. לפעמים, אנשים שמתעניינים בקבוצת צעדים כל כך חסרי אמון באנשים אחרים, שהם חוששים מאוד שיש כאן איזה "טריק" (יצא לי לפגוש לפחות שניים כאלה).

אבל האמת לאמיתה היא, שיש לי קבוצה של חברים בארץ ובחו"ל, שנכונים לענות לשיחת טלפון שלי ולעזור לי בכל שעה שבה הם פנויים. אפילו בשעות מאוחרות מאוד בלילה. המדריך האישי שלי אמר לי שבמקרים דחופים אתקשר אליו בכל שעה. גם אני משתדל לנהוג כך. רק אתמול התקשר אליי חבר במצוקה, שהיה נתון בהתמודדות קשה. סיכמתי איתו שיסמס לי כל חצי שעה שהכל עדיין בסדר וגם ייצור קשר טלפוני במידת הצורך עד שיילך לישון. הוא עשה כך ועבר את ההתמודדות בשלום. נתינה ועזרה אינטנסיבית לאחרים, ברמה שקשה להסביר, היא פשוט חלק בלתי נפרד מהתכנית שלנו. אנחנו משתדלים לצאת מהריכוז העצמי שהיה לנו בעת ההתמכרות, אל נתינה לאחרים, כחלק בלתי נפרד מן ההחלמה ממנה.

העובדות לגבי תכנית הצעדים הן כאלה (כך מובא בספרים של התכנית, ואני יכול להעיד מהיכרות אישית שכך היא גם המציאות בשטח):

ה"מסורת" השלישית של תכנית הצעדים קובעת, שהדרישה היחידה לחברות היא הרצון להחלים מההתמכרות (ה"מסורות" הם כללי התנהלות של הקבוצות שנועדו למנוע את זה שמישהו יעשה מזה כסף ואת זה שאנשים מסוימים לא יזכו להזדמנות שווה להחלמה).

גם ב"ספר הגדול" ספר היסוד של תכנית הצעדים (עמ' 20), נאמר שאחד הדברים ש"קונה" את המכור, כאשר הוא פוגש את התכנית הוא "שאין תשלומים לשלם" (בלשון הספר), ושאין כלום חוץ מרצון כן של האחרים לעזור.

מה שכן, חשוב לציין, שכאשר אנו עוזרים לאחרים, הדבר נותן לנו קצת יותר "ביטוח" מפני נפילה אפשרית (שם, עמ' 141), וברור שהדבר נותן לנו מוטיבציה.

כמו כן, כאשר למשל שוכרים מקום כדי לערוך בו את המפגש, או כאשר מוגש כיבוד, או נקנים ספרים לצרכי הקבוצה וכדו', מבקשים, אך בשום פנים אופן לא דורשים, מכל חבר לשלם 10 ש"ח כדי לכסות את ההוצאות (אפילו רווח המשפט "מי שיש לו שייתן, מי שאין לו - שימשיך לבוא"). אף אחד לא מדבר עם השני על הסכום שתרם או לא תרם, ורבים מרגישים בנוח להעביר הלאה את הקופה מבלי לתרום. לכל קבוצה נבחר גזבר, שמתחלף מידי חצי שנה, בהתאם ל"מסורת" השנייה של התכנית ש"מנהיגנו אינם אלא משרתים שזכו לאימון, אין הם מושלים" (שם עמ' 168), וכדי למנוע חוסר הגינות בענייני כספים. את הכסף הוא סופר בדרך כלל עם עוד בעלי תפקידים בקבוצה (שגם הם מתחלפים. אין שום תפקיד שאפשר להישאר בו).

במקום לטעון בלהט שזו קונספירציה, אפשר לברר בקלות את הדבר. זה לא כזה מסובך. גש לאיש מקצוע שאתה מכיר, העוסק בתחום ההתמכרויות, בקש ממנו שיאמר לך בכנות האם הוא מכיר כיצד מתנהלות קבוצות ה-A של הצעדים, והאם מישהו מרוויח כסף מכך (שים לב! אני מדבר על קבוצות (כמו "שמור עיניך" ו-SA). חשוב לדעת, שישנם מטפלים ש"תופסים טרמפ" על העניין, ומטפלים בתשלום גבוה מאוד, באופן פרטני או קבוצתי. אני אישית מכיר כמה כאלה, שמעולם לא שמעו על קבוצות הצעדים, והגיעו אליהן לאחר ששילמו הון רב למטפל, וגם לפגישות עם "מדריך" מכור לשעבר. בדרך כלל, הם גם פחות הצליחו. חלק מהעקרונות שעליהם מאוד מקפידים בתכנית הוא שהיא לא מתבצעת בעבור בצע כסף (ראה עמ' 170 שם)).

כתבתי <צ> בצד, והתגובה הופנתה לירח חסר. כשכותבים <צ> הכוונה היא : ציניות.

כלומר, ברור לי שזה לא בשביל כסף ואין כאן מישהו שמרוויח מזה כסף...

"קונספירציה" - כתבתי לירח חסר (שים לב שהגבתי לו, לא לך...). אני לחלוטין מסכים איתך...

מחילה שלא טרחתי להדגיש בתגובתי שאני פונה לירח חסר, ונוצרה אצלך הבנה מוטעית כאילו כתבתי את זה עליך

הפורום היחיד שאני מכיר חוץ מזה הוא של "שמור עיניך" ושם לא מצויה ציניות.

לא יודע למה לא מתאפשר לי לערוך את ההודעה הקודמת (אני מבין וכו'...).

בכל אופן, כשכתבתי "הם גם פחות הצליחו", התכוונתי שפחות הצליחו במסגרת הכרוכה בתשלום.

"כשעברה עלינו התעוררות רוחנית כתוצאה מצעדים אלה, ניסינו לשאת בשורה זו לאלכוהוליסטים וליישם עקרונות אלה בכל תחומי חיינו."

כל מי שהצליח להגיע עד לסוף הצעדים, לפחות לעת עתה - רואה שליחות גדולה להפיץ את ה"בשורה".

ממש לא רק מי שהגיע לסוף הצעדים עושה זאת (אני בצעד 8-9. עדיין לא הגעתי ל-12). כל מי שמשתתף בתכנית, כבר מההתחלה עוזר לאחרים.

כמו כן, אין ממש מושג (מוחלט) של "להגיע לסוף הצעדים", כי מ-12 חוזרים ל-1, ו"כל ימיך בעמוד והחזר קאי". מדובר במערכת עקרונות שכולה מיושמת על בסיס יום יומי, אלא שבמשך תקופה מתמקדים בחיזוק עיקרון אחד, אך פועלים לפי כולם (בדומה לרעיון של ספר "חשבון הנפש" על התמקדות במידה אחת מתוך 13 בכל שבוע).

עוד דוגמא לחוסר היכרות שלך עם התכנית כפי שהיא מתבצעת בפועל.

הייתי שמח שלא להצטרך לכך.

אולי באמת הגיע הזמן שההנהלה תחסום משתמש שכל מטרתו כאן זה לפרסם ולדחוף אנשים לאתר מסוים ותוכנית מסויימת.

אני מקווה לפתוח שרשור שאליו ננקז את כל הדיונים ברגע שזה יותר מתגובה אחת.

יבין

כאן

אולי תלכי על הכיוון החיובי...

ותשאלי את בעלך אם הוא מכיר משהו שיכול להתאים לה לשידוך...

אם תדבר איתו עליה - זה רק יעורר את זה יותר.

[וגם לגבי "המבחינה פסיכולוגית" שכתבת, חוששני שזה לא הכרחי.

אתן באות באמת ב"ראש טוב" - אבל מה נעשה, לא בטוח שזה גם הראש שלו..]

אני מכיר מישהו שבזכות שדאג לבחורה מסויימת לשידוך היא יצאה לו מהראש בקטע המיני

לא יודע אם עצה זו טובה למקרה הזה,

אבל פן חיובי ודאי יש בה

אבל חוששני שהסיכון בכך שהיא תעלה את זה לעיסוקו, גדול יותר.

וזה לא משנה שהמניע הוא אידאולוגי ולא כספי.

א. אני אכן חושב שבית הספר ליעוץ תורני של תורת החיים עושה עבודה טובה מאוד. אני ממליץ עליו לאנשים מדי פעם.

האם פתחתי ניק במיוחד בשביל זה? האם כל ההודעות שלי עוסקות בזה? (הלכתי לספור. מדובר ב10 הודעות בדיוק, מתוך קרוב ל4000 בכל בשנותיי בערוץ. חלקם במענה לבקשה מפורשת בדיונים על הצעדים: מה יש לכם להציע כאלטרנטיבה.).

אומר לך יותר מזה: יש כאן בערוץ דולה שמנהלת פורום ומפרסמת את עצמה בכרטיס האישי. יש כאן גם את ד. שמפרסם את עצמו ואת האתר שלו בחתימתו. וכן איש השקים ועוד ועוד. אין בכך כל פסול, כל עוד אנשים באים לתרום ולדון במגוון נושאים, וגם מפרסמים תוך כדי.

זו תגובה גם ל"ותן טל".

ב. הקב"ה מגלגל את העניינים, ואנחנו מצווים להשתדל ככל יכולתנו.

ג. כאמור, אין לי שום עניין לעורר את הדיון. מבחינתי הוא יותר ממוצה. אבל עם זאת אני לא יכול שלא להגיב לנסיונות התעמולה של טהרני, שהוא דוחף לכל שרשור שני (כאשר זה כל עניינו כאן, כאמור). גם אני חושב שזה פוגע באוירה בפורום. אני הולך כעת לדווח על הודעותיו, ואתם מוזמנים לעשות זאת גם.

שים לב, אגב, שנכנסת לפורום לא לך, אך ורק כדי לתקוף אותי כהרגלך, בדמגוגיות ושקרים.

שבת שלום.

בדמגוגיה הקבועה "הנחסם.."
אז לא אמרתי שום דמגוגיה ושום שקרים אלא את מה שאני רואה בצורה הפשוטה ביותר. הפורום הזה פתוח ככה שהטענה "פורום לא לך" היא עצמה דמגוגית. גם הטענה "אך ורק כדי.." - שקרית, דמגוגית, לדותית וכנראה נובעת מעודף חשיבות עצמית, שאתה עד כדי כך בטוח שהסיבה היחידה שאני נכנס לפורום היא רק כדי לתקוף אותך - תנוח דעתך, הגבתי כאן בפורום הזה הרבה לפני שידעתי מי אתה (בוירטואלי) , וגם לשרשור הזה ספציפית הגבתי עוד קודם שהגבתי לך, וגם לפורום עצמו בזמן שהגבתי נכנסתי גם בלי קשר אליך - קצת פחות גאווה תעזור להוריד את משקפי החשיבות העצמית ולהבין שלא כל העולם סובב סביב יזהר, ושכן, מה לעשות - גם להעיר ליזהר מותר בעולם הזה, לא רק לטהרני.

ודווקא לרוב התוקף הוא אתה, כמו שעשית כאן בעוז נגד טהרני, אבל ניחא. עלמא דשקרא..

הודעתך למעלה, כמעט יותר מכל, הוכיחה לי את המשפט "כל הפוסל במומו פוסל".

שיהיה לך לבריאות.

אפשר להעיר לו תוך כדי שהוא מסתכל.

לעשות את זה בחיוך ובנעימות.

הוא יבין שאת שמת לב. יבין שזה מפריע לך.

אם זה ימשיך אז את תוכלי להעלות את זה בפניו שוב.

"אתה זוכר שאמרתי לך לפני שבוע שהסתכלת על XXX גם היום ראיתי שהסתכלת עליה..."

כן , כן . רק ברמז דק כמו רגל של פיל הוא יבין .

  יש רעיונות  נוספים ?

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..