מאיפה הבאתי את מה שאני עומד לכתוב? ממלא מקומות. בעיקר מהספר 'ניגון כשר ומנגן כשר'.

אז ככה:

מה זה ניגון? יש מנגינה שבאה להנעים לנו את הזמן, סתם לכיף, זה סוג של סם... זה כזה שואב אותנו לנחת כזאת, זה מנגינה שבאה להשכיח.

לעומת זאת יש ניגון של קדושה. של געגועים לקודש, של הודאה לה', של תשובה, זה מנגינה שבאה להזכיר.

וזה בכלל לא קשור למילים. עיקר ההשפעה היא מהמנגינה. אין לנו מושג עד כמה ההשפעה שלה גדולה, לכאן או לכאן.

לא משנה אם נתקע איזה פסוק על מנגינה לא קדושה, זה נשאר אותו ניגון ריק. כנ"ל להיפך, ההשפעה הקדושה של הניגון לא באה מהמילים, ניגון בלי מילים אפילו יותר חזק, הוא אומר משהו שמילים לא יכולות לבטא.

(יש היום מגמה כזאת של מוזיקה 'חסידית', ניגונים בלי תוכן שתקעו עליהם איזה פסוק והכתירו את זה בשם 'חסידי')

בתור דוגמה ל'מזיקה' (בלי ו) כתוב בספר הנ"ל את הטראנס הפראי שדופק את המוח, רוק, פופ וכאלה, ניגונים של טומאה.

אז מה זה ניגון של קדושה? קודם כל המקור של הניגון, הוא בא ממלחין ירא שמיים, אדם ששואף לקודש יכניס תכנים קדושים לניגון. גם המנגן צריך להיות ירא שמיים. פעם הייתי בבר מצווה שניגנו ניגון כשר, אבל איך הם ניגנו אותו... לקחו ניגון קדוש של האדמו"ר הצמח צדק, הפכו אותו לטנאנס פרוע, מלא אורות ונצנצים... מלא חיצוניות, ובנים ובנות משתוללים על רחבת הרקודים...

ניגון קדוש יכול לבא מהמון סוגים של מוזיקה. העיקר שהמלחין והמנגן הם יראי שמיים.

דוגמא? ביני לנדא, הראל טל, חיליק פרנק, אברהם בלטי. זה ממש סוגים שונים של מוזיקה, זה חסידי וזה של גבעונים, אבל שניהם עם המון לב וקדושה.

יש כמה קלריניסטים שמנגנים את אותם ניגונים של חיליק בדיוק, אבל יש בעיה במנגן... יש כזה יובש נוראי בנגינה שלהם....

מסקנה: צריך ניגון כשר+מנגן כשר. זה בלי זה יכול מאד להזיק.

מי שרוצה, בספר ניגון כשר ומנגן כשר הכל מוסבר הרבה יותר טוב עם מקורות מחז"ל ומהקבלה.

ופה חיליק פרנק מדבר על 'עבודת הניגון', הוא גם מסביר יותר מה זה הניגונים הריקים האלה שתקעו עליהם פסוקים...

מי שלא רואה את הכל מפסיד, אבל העיקר זה בדקה ה35, שם הוא מסביר בערך שלש דקות מה זה המוזיקה הממש ממש לא חסידית שמתעקשים לקרוא לה חסידית.

שכויח ל@דרשתי קרבתיך.. שעוררה אותי להעלות את זה.

גם ל@ציון חמדתי

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

חורף בריא לכולם

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול