אם כי הוא עשוי להוות מהלומה מיוחדת במינה

עדן את משוחררת מתפקידך לאלתר

אל תודי לי 

זה באשמת/בזכות הולמת 

חילול הקודש!

חברו הטוב ביותר של האן-שרלי...

"האסופית" זה לא לחם-חוקי. 

כאילו, נחמד והכל. אבל אין לי בעיה לקרוא לנחש שלי אן שרלי (הסליחה עם אן שרלי). בייחוד כי אין לי נחש, אז לא אכפת לי לתת לו שמות... 

דיווחתי על כולכם!  

תתבוששו לכם לדבר ככה על גילברט 

הייזל את המועמדת החדשה שלי לרבנית פורים! 

עוד סתם אחד - לאט לך, אתה מתקרב אל הקצה. בסוף נחשוד בך שקוראים לך אלק, או גרוע מכך - אלונזו. בעע...

תקראי שוב את הספרים בבקשה בבקשה

מה נעשה איתך עכשיו..?

שברת לי את הלב

את יכולה לשים את האצבע על מה בדיוק הפריע לך?

סטגדיש

היו שלום ותודה על הדגים

ביי

אם כי גם שם מדובר בסדרה שהתארכה יתר על המידה.

בספר הראשון היא נחמדה, ואז היא הולכת ונהיית  שוויצרית ומאוהבת בעצמה, ומזלזלת בכל מי שלא הסגנון שלה (צ'רלי סלון ושאר הסלונים, כל מי שלא מוצא חן בעיניה באבונלי, כנ"ל ברמונד וכן הלאה..) והיא ריקנית לגמרי, לא ברור לי איך כולם שם חושבים שהיא מושלמת ומעריצים שלה- שזה גם גבר שאני לא אוהבת בדמויות ספרותיות. והכי גרוע- הסופרת מאוהבת בה (סופר שמתאהב בדמות שהוא יצר הורס את הדמות סופית)

הרסתי לך?

וואי וואי, פעם הייתי נעלבת בשם כל החכמות המיוחדות בעלות הדמיון הנפלא הממתינות לאביר יפה העיניים... ולא הייתי מדברת אתכם יותר וזהו.

עכשיו אני פשוט צוחקת כאן בקול. מה אגיד לכם, כנראה שאני כבר לא האסופית... (אז מי אני, אם כך?..)

אבל שימי לב- אין לי שום דבר נגד חכמות מיוחדות בעלות דמיון שממתינות לאביר יפה עיניים

אני נגד אן שרלי בלבד!!!

(נניח את חברות שלה אני דווקא מחבבת )

אני עוד מעכלת.. 

בגדול, שוקולד לבן, נראה לי שזה עניין של הסתכלות

מה זה ריקנית? ביחס למה? ביחס לנערה בימינו? 

ורוב הסופרים אוהבים את הדמויות שהם יצרו.. 

איזו דמות ספרותית את אוהבת? סתם כדי שאני אבין אותך בערך..

ג'יין אייר? הסופרת עושה לה חיים קשים זה אומר שהיא לא מאוהבת בה?

ויש הבדל ענק בין לאהוב את הדמות (הגיוני..) ובין להתאהב בה- ואז כבר אין לה פגמים (או שיש פגמים לא נחשבים) והיא הופכת להיות לא אנושית. את זה אני כבר לא אוהבת.

איזה דמויות בספרים אני אוהבת? דווקא לא מעט

את הארי פוטר והרמיוני (לא מהסרט), את קייט מהמכשפה מאגם הקיכלים, את מאיה ופינלי ממסע אל ים הנהר, את מוליק מהספר שלט רחוק, סופי מהטירה הנעה, הנסיך מקסי מהספר אלה המכושפת, רוזלינד מבנות פנדרוויק, מיכל בספר הפרש ועוד הרבה מאד..

וגם מהסדרה אן שרלי אני אוהבת חלק מהדמויות, במיוחד את פיל גורדון

נראה לי שקיבלתי בערך מושג מה הכיוון שלך..

יכול להיות שהפריע לך הביטחון העצמי שלה? 

סופי ופיל "ריקניות" לא פחות אבל אין להן ביטחון עצמי בגרוש ולכן קל יותר להתחבר אליהן אולי כי הן לא מאיימות?

קייט גם לא כל כך אהובה ולכן היא מסכנה אז יותר קל להתחבר אליה?

אני לא חושבת שהדמויות באמת ריקניות, השתמשתי בזה כי את השתמשת. לדעתי הן עושות את התפקיד שלהן בספר. 

ובא לי לפתוח ניק אחר כדי לדבר על אן שרלי זה מרגיש מוזר 

לפיל יש המון ביטחון עצמי, אבל היא לא שוויצרית כמו אן והיא גם מאד משעשעת, אני יכולה להבין למה כיף להיות בחברתה..

קייט- מה הקשר לא אהובה? אני אוהבת אותה בגלל האופי השובב שלא תמיד הולך בתלם אמנם, אבל הוא מאד יחודי, וזה שהיא מאד נאמנת לחברים שלה 

ולשלושתן וגם לשאר הדמויות שאני אוהבת יש לב מאד טוב, נראה לי שזה מה שכובש אותי בדמויות, בתוספת לאופי חמוד

קיצר, דווקא לא קלטת אותי

שם היא עוד הייתה יתומה ומסכנה ולא אהובה..

והפסקת לאהוב בהמשך כשהיא הייתה בטוחה במקום שלה וקיבלה ביטחון עצמי.

מה השתנה חוצמזה? אני לא מבינה

דווקא הקטע החפרני שהיה לה בהתחלה התמתן בהמשך והיא התחילה יותר להקשיב לסביבה ולשים לב לאחרים חוץ מלעצמה ולבעיות שיער שלה.

והיא כן נאמנה לחברים- היא אולי תרד על צ'רלי אבל לאחרים מבחוץ היא לא תרשה.. כמו אחים לדוג'.

היא לא הדמות הכי אהובה עלי מכל הדמויות שקראתי אי פעם גם בספר הראשון, אבל כל עוד היא לא שוויצרית היא נסבלת. וזה לא קשור בכלל לביטחון עצמי

דווקא זה שהיא מרשה לעצמה לרכל אבל לא לאחרים מבחוץ לא בדיוק נקודה לזכותה.. הרי גם היא לכאורה באה מבחוץ ומי הרשה לה לרכל? זה לא הופך אותה לנחמדה ונאמנה לחברים

(הסופרת כותבת שהיא נאמנה, ומקשיבה, והכל, אבל בפועל רוב הזמן היא ממש לא, ולא עוזר לי שהסופרת כותבת עליה אם אין הוכחות בשטח)

באמת משעשע לדון עם ניקית בשם הזה על הספר

לנסות לבוא ביקורתית יותר.

כי אני ממש לא רואה את הדברים שאת אומרת..

בחרתי בה לניק כי אני מעריצה את היכולות החברתיות שלה, את ראיית הטוב, הסלחנות ועוד. (אבל זה כבר שייך לשירשור אחר פה)

גם על פיל הסופרת כותבת שהיא לא שוויצרית כי היא נותנת תחושה לאחרות שהן גם יפות וכו' אבל בתכלס במעשים שלה היא גאוותנית נורא. למה כאן את מקבלת את מה שהסופרת אומרת?

איפה @ריבוזום ?

אני צריכה עזרה כאן בנות!

כל היסודות שלי מתערערים ומתפרקים פה

שוקולד והולם, אתן זוכרות את "האוצר מתחת לגשר" על ר' אייזיק מנאפולי שחלם והלך וחיפש, וצחקו עליו, ובסוף הוא גילה שהכול שלו ואצלו?

אז שלושת הכרכים הראשונים של "האסופית" הם פיתוח והרחבה של הרעיון הזה.

ברור, אן לא מושלמת בכלל. היא מקנאת והיא נעלבת והיא לא רוצה שיידעו את זה. היא טועה (איך היא לא נענתה לגילברט אחרי שהציל אותה מהסירה הטובעת?!) ומתבלבלת והולכת לאיבוד (מה רוי גרדנר, מה? מעולם לא הייתה לי סבלנות אל החנון הזה). אבל היא אמתית. היא נבונה ומקסימה ומשתדלת לשמוח ולהיות טובה לעצמה ולעולם. ויש לה תסביכים עם המראה שלה, והיא לא ממש יודעת כמה היא יפה. ומתיו אוהב אותה! מתיו! אני חושבת שזו עילה טובה מספיק כדי לאהוב אותה גם כן. מה עוד? היא אוהבת פרחים, ויודעת לתקשר גם עם זקנים וגם עם ילדים, וממציאה שמות לאגמים, ויש לה חברות טובות. ובסוף היא חוזרת הביתה וזוכה באוצר. וזהו. 

יישר כח. דמות מצוינת (אהבתי אותה יותר מאשר אותו, אני חייב לציין; יותר פרגמטית)! 

ובכל מקרה - הכי חשוב זה להיות זושא. כי כשנעלה לשמים ישאלו אותנו למה לא היינו זושא, כידוע... 

ואני שמחה שאת קוראת לו אוגאסטוס ולא גאס.

(את באמת מוכנה לעשות זאת בשבילי?..)

"בטח מוצלח יותר מהאסופית"

לי זה נשמע כמו השוואה...

אם כי ייתכן והיא התכוונה להשוואה בין הייזל לאוגאסטוס

שדמויות שמבררות גבולות והולכות על הקצה מוצאות חן בעינייך... (נראה לי שהרגע עברתי את הקצה. שלום לך, פיל; שלום לך, צב; שלום לך, צב; וכן הלאה כל הדרך למטה)

(הולם, יש לך מזל שה' אוהב אותך. זהו.)

[עוד סתם אחד, הבהר עצמך, החבר.]

וזה באמת היה מזמן; אבל היתה לה תקופת הסתגלות בתחילת הסדרה, שבה היא בעיקר בחנה גבולות והלכה על הקצה. 

האינני צודק?

עוד מעט גם תכחיש שבכית כדבעי ב"סיפור אהבה בלתי נשכח" ותתעקש שמעולם לא הסברת לאף אחת בשעת לילה מאוחרת מהי הקסיופאה ואיך מזהים את הדובה הגדולה (למרות שבאמת אין לך מושג!).

אוקיי, שמענו עליכם!

ב"סיפור אהבה בלתי נשכח". כאילו, למה היא הסכימה להתחתן איתו כשהיא חולת סרטן סופני? הרי היא יודעת שאם הוא רוצה את זה - כנראה שזה רק בגלל הכסף... 

סתם. באמת סרט טוב. 

לצורך העניין: היכרות עם עלילות של ספרים (או סרטים) לא אומרת שהם לחם-חוקי. נניח, אני מכיר את מיין קמפף (אפילו יודע מה הסוף) - ובכל זאת אין זה לחם חוקי... 

נ.ב. אין לי מושג קלוש איך מזהים את הדובה הגדולה. "בימים של ראות טובה" אפשר לדמיין שיש שם דובה. 

פעם מישהו עבד עליי שהוא רואה דובה ואני לא הבנתי איך הוא מזהה שזה לא דוב (והייתי קטנה ומלאת שאלות, עד שבסוף הוא פשוט גילה לי שאין לו מושגגג).

ההיא מהספר, לא מהפורום

גונבים לך את התפקיד!!!! 

@שמן פשתן

פששש את חדה.. אין ספק שיש לך את זה! - צעירים מעל מטר עשרים

|מורדת במלכות|

אני לא ששה לתפקידים רבי שררה.

עוגי,התואיל להזכיר לנו מהו תפקיד הרב והרבנית ולפי מה נבחר?

והרגע @יפהבחושך הבטיח לי שבשבת אוכל לענוד אותה.

שו"ת הפשפש מתלבש.

חידושי קופיקו

ועוד..

בפורום "צער גידול בנים"...

אני פשוט מנסה למצוא לו אפיקים יותר מכילים... 

ה'שאגת אריה' מאד סבל בקהילה שלו, נניח. אבל אם הוא היה הולך להיות רב הפורום "צער גידול בנים", כולם היו שואלים כל הזמן "איך שואג אריה", והילדים היו עונים בחילוקים למדניים משמעותיים, והיה לו ממש טוב. 

פשוט תראה בזה אופק מקצועי מבטיח יותר. 

@הולם במיוחד יש אישור להחליף ל@פשפש מתלבש ?

דעתך המלומדה בבקשה, אני לא רוצה לטעות שוב..

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?