איי.
זה מדויק.

אחד הספרים אם לא הספר שהכי שינה אותי.

אני שונאת לקרוא ספרים, וזה אחד הספרים שקראתי יותר מעשרים פעמים בחצי שנה האחרונה

אין לי כח להתחיל לקרוא שוב ולהכנס לכל המערבולת שזה עושה לי אחכ.אבל קטעים משם באמצע החיים עושים לי טוב.

אבל הספר שלי אצל חברה
הקטע שאני הכי אוהבת מכל הספר..עם הפיקניק.
אולי עודמעט הוא יחזור אלי.


ו@מ@מישי' מאפושו' שאי אפשר שרשור על מקימי בלעדייך!

תצטטי את הקטע עם הבטטות בארון?
בא לי לכתוב בעצמי את הפיקניק.

אני אפילו זוכרת את ההתחלה בעפ.

הכי אני אוהבת פיקניקים. יותר מכל הדברים בעולם.

יש לי מה לכתוב.
הקטע שאמא שלה מגיעה או עם החתולים?

הקראתי לך אותו פעם.

נראלי יותר מפעם אחת.

"רוב האנשים רוצחים את עצמם בשקט, בחדרי חדרים.
בלי להפריע למנוחת השכנים‎‏, בלי לזהם את הסביבה.
אני כבר לא מאמינה לאף אחד. הצחוקים מוקלטים, וגם מחיאות הכפיים. כולם מסביבי חולים או מתים.
מדי פעם בחושך של איזה אולם קולנוע או באיזשהו מקום בעולם, רחוק מדי מהבית, לרגע אחד אנחנו שומעים הד עמום מתוך עצמינו.
זה הכאב ההוא שמתעורר, שמסרב להעלם. עמוק בתוכי יש גוש מועקה, וכל חיי הם נסיונות לגעת בו, לגרום לו לכאוב, לדמם.
לא מתים מזה, אבל גם אף פעם לא ממש חיים.
היחידים שמצליחים להיכנס לי ללב הם אלה שמדדממים לי על השטיח בסלון, צועקים בלי לעשות חשבון לשכנים. בן הוא כזה.
עכשיו כשאנחנו ביחד אני רואה שגם הוא מחפש אותו, את הכאב.
נועץ בעצמו חרבות. כלפי חוץ הוא נראה רגיל, אבל בפנים יש אריה, פצוע, מסוכן ושואג.
אנשי המקצוע בטח היו מאבחנים אותו כאובדני.
שילכו כל אנשי המקצוע.
אני צופה בו מרותקת ואני יודעת, הוא מחפש את הגבול הדק שמסוכן להגיע אליו.וזה לא מפני שהוא מחפש למות, הוא לא.
‏ בכל טיפת כח שיש לו הוא מחפש את החיים, החיים האמיתיים.
ובשביל זה הוא אומר שראוי אפילו למות." ‏‎ ‎

שמרתי.

אבל בעצם

את יודעת? עלה לי הגיגון

 

את מדרג הבריאות הנפשית של האנושות אני מגדירה ככה:

בריאים בחוץ, חולים בפנים

חולים בחוץ, בתהליך הבראה בפנים

בריאים בחוץ, בריאים בפנים

 

עולם משוגע. נראה שהרבה מאוד שייכים לסוג הראשון, ובודדים לסוג השני והשלישי.

נראה לי שכשמשתייכים לסוג השני זה כבר מעיד על בריאות נפשית במידה רבה -

אנשים שלא מוכנים להשלים עם השיגעון.

 

הבעיה היא שהרבה פעמים הסוג השני מדוכא ע"י הסוג הראשון שאפילו לא מודע לחולי שלו.

 

כתבתי טיפה לא ברור, מקווה שיובן

בנניתי. תודה.

שככה פתאום מישהו בא אליי ואומר, מה, השיגעון שלך?

הפגם הכי נורא שלך, ההמרטיה הקטלנית שבך, החיסרון שאת כל חייך מנסה לגרש?

הוא המעלה שאת שואפת שתהיה בך כבר סוף כל סוף.

 

זה

זה די מבלבל אותי

אתן זוג מיוחדת. את ובננית זה הערצה.

תיזהרי לך. את בעצמך. כלומר בנניתי ואת בעצמכן שתיכן

אבל אני אמרתי ראשונה ולכן אני מחליטה.
אני מערציה אתכן.

אני אוהבת אותכם ואתן מדהימות. כולכן
עד לפה דבריי להיום.

את תות מיוחד וגדול.
ותותי שלי את יודעת את זה. יש בך כל כך הרבה לתת.
החיים תותים. בגללך(שונאת את הצמד מילים האלה אבלאבל. הייתי חייבת. כי את כל כך תות במובן הטוב. אני אוהבת אותך המון)

פחות מסכימה בל אוהבת.

תסכימי, תסכימי.
אין לך מה לסרב

אני חייבת להודות שהוחמאתי והיי תודה לך בכלל

אתן שלושתכן מדהימות כל כך.

שימחתן

 

(ו@פינג. אני צריכה להיות הרבה יותר מוחמאת)

אז תדעי שזה הולך איתי תמיד.
ושינה בי המון

"עלובים כל כך הם עומדים מול עולם מטורף, שמציע בקליק אחד על העכבר סרטי סאדו-מאזו, אז גם הם נופלים.
ומשתכנעים שלעולם הזה יש מה למכור להם, ושכדאי להאריך קצת את הבלורית ולקצר את החצאית, ולהצר קצת במותן, ולעשות פן לפאה של שבת, בדור מטורף שבו בטלפון שלך אתה יכול לברר מה התחזית למחרת ותוך כדי זה מציעים לך שיחות ארוטיות.
כולם רודפים אחרי הכסף והכבוד, אחרי בגדים, בשמים, סרטים, אוכל ויין, והשטן חוגג.
הוא מתמוגג כשהוא רואה חתונות חרדיות עם מנות מעוצבות במאה חמישים דולר למנה, הוא חוגג כשהוא רואה ילדות יהודיות בנות שש עשרה מפגינות בכיכר נגד כפייה דתית, והשם יתברך בוכה. והשכינה בוכה, והצדיקים הולכים ונעלמים, וכולם סובלים ונחנקים תחת העול של עולם חומר גס ומגושם.
והייאוש גדל, והעצבות גדלה, והדיכאון מנצח, והאלימות מתפרצת מכל חור אפשרי. בתוך המשפחה, בין שכנים, בין עדות, בין מגזרים, בין נהגים בפקק, בין ילדים בבית ספר, בין שרים בממשלה, בין רבנים כאלה לרבנים אחרים, ומשיח יבוא ויכבוש את העולם בכוח האהבה.איך?
משיח יראה בנו רק את הנקודה הטובה, הפנימית, זאת שרוצה רק טוב. הוא ידון את כולנו לכף זכות. הוא יראה את הנקודה הנאנחת, הנשברת, זאת שרוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה, להשתחרר משלטון הרע.
משיח יאהב אותנו כל כך, את כולנו.
הוא יסתכל עלינו, חילונים, דתיים, ספרדים, אשכנזים, גברים, נשים, ופשוט יאהב אותנו.
ואתה יודעים מה יקרה? אנחנו נאמין לו.
פתאום אנחנו נאמין שיש בנו טוב מתחת לערימות הזבל שלנו.
פתאום נוכל להסתכל על עצמינו בחמלה, ברחמים אמיתיים, פתאום נוכל להגיד לעצמינו: 'רגע, אני בעצם טוב, מה פתאום שאני אעשה רע? לא רוצה,'
ונעזוב כולנו את היצרים האפלים ואת התאוות המגושמות ואת התארים המכובדים, וכל אחד יוכל סוף סוף לראות מי הוא באמת, והרע יאבד את הקסם שלו ואת הכוח שלו.
וביום הזה נראה שבעצם אנחנו טובים ורוחניים ואמיתיים, ומה לנו ולכל השקרים האלה שבוססנו בהם כל החיים.
ופשוט נצא כמו שפעם כבר יצאנו ממצרים, אבל הפעם זאת תיהיה גאולת עולם, שאין אחריה גלות ואין אחריה מדבר, ואם בזה לא ראוי להאמין, אז אני כבר לא יודע שום דבר."

"אני מסתכלת על עצמי במראה, מחזיקה בקיר כדי לא ליפול.
רק לא ליפול פה, מי ישמע אותי בתוך המוזיקה הזאת. המראה גדולה.
כמה ייאוש יכול להשתקף מזוג עיניים אחד.
אני שוטפת לעצמי את הפנים, גמורה, בתוכי חיית טרף מייללת.
משהו לא בסדר פה, משהו חסר.
זה פשוט לא יכול להיות שזה מה שיש. נמאס לי מהבקרים המאובנים ומהלילות הארוכים האלה כשאני מטביעה את עצמי במה שזה לא יהיה.
העיקר לא להרגיש את עצמי."

כולו אורות מדי.

בל הוא נותן כיוון אחר על הדת. הסתכלות אחרת
יותר מוארת ומושכת
זה כאילו מראה כמה חושך במקום של פעמיים אנחנו רוצים להיות ומראה כמה אור במקום שאנחנו נמצאים אבל לא מספיק מעריכים.

אבל פחות אמיתית.
לפחות מבחינתי

והכול שם מלא באורות של חוזרים בתשובה, ולכן אין התייחסות לאפרוריות השוחקת לפעמים של דתי מלידה.
ככה הרגשתי

זאת הנקודה.
שהיא מראה לנו משהו אחר. הרבה יותר גדול ומואר ממה שאנחנו רגילים
היא לא אומרת שהכל מושלם, היא גם מראה את התלבטויות והספקות, אבל כן מראה הרבה את החיובי שבזה.
מה שלנו- דתיים מלידה קשה לראות הרבה פעמיים.
זה מעורר, לא אומר שאני במקום עכשיו של החוזרים בתשובה וגם לא במקום של דתיים מלידה, אבל עצם זה שזה נמצא בתודעה זה נורא חשוב.
לדעת שיש בזה טוב, אם רק נעבוד ונחפש, ונדע שיש לנו גם מה למצוא.
זה נותן הרבה יותר מוטיבציה

נכון שלדתיים מלידה אין את האורות האלו, וצריך לעבוד קשה.

אבל לכולם יש ירידות.

וכמו שאומרים אצלנו, ירידות הם לצורך עלייה...

לפעמים כזה עוצרים ומסתכלים מסביב וקולטים שיש הקב"ה וכל השאר זה כלום ואפס. ואז מקבלים קצת אורות...

 

אשרי מי שזכה לחזור בתשובה.

נוגע בנפש ממש, גרם לי לתחושת כמעט בכי בהרבה מזמן הקריאה שלו ..

"אמסטרדם קפואה.
לוקחים מלון ליד הדאם סקוור.
אזור מגעיל, כראוי להרפתקאה המתוכננת. המטרה הלא מדוברת, לבלות בילוי מסוכן. לבדוק את הגבולות.
להיווכח שיש חיים בעולם הזה.
בלילות הולכים ממסיבה למסיבה. משוק לשוק. מקופי שום לקופי שופ, מחומר לחומר. מהמראה לנחיתה. אנחנו יורדים יותר ויותר נמוך.
מחפשים להרגיש. מעילי עור. כובעי צמר. כפפות. חדרים במלונות מסוכנים. חלונות אדומים. הרבה הרבה דולרים.
עסקאות מפוקפקות עם מוסלמים וגנבים סוחרי סמים.
מנסים להתרגש, משחקים בלחיות.
את הכל השארתי בארץ. כאן אני אף אחד.
מסתובבת במקומות הכי מסוכנים. מסתכלת על האיש שלידי, ויודעת שהוא הכי מסוכן לי מכולם.
משהו בתוך הלב קורא לי. אומר לי די, זה לא זה.
מה שאת מחפשת נמצא רחוק מכאן, והוא הרבה יותר גדול ומואר.
מה שאת עושה לעצמך לא יעזור. החיסרון לא יתמלא.
הוא רק יגדל ויגדל.
בימים אנחנו מטיילים בפארקים הירוקים הענקיים. יושבים על ספסל ומסתכלים על השמים הקפואים.
בן מסתכל לי לתוך העיניים. הוא לא אומר כלום, אבל אני יודעת גם בלי שהוא יגיד.

אמסטרדם זה לא מספיק רחוק בשביל לברוח מעצמך."

והרגע שהיא מרגישה את הקב"ה
כבר מלא זמן שלא קראתי את זה...

@ציף ציף, זה בשבילך..

"השם, מה אתה רוצה ממני? תן לי כח. אל תיתן לי ליפול.
תהיה איתי. בבקשה.תן לי סימן שזה בסדר. שאתה כאן אתי.
שאני לא לבד. הדמעות שוטפות לי את הפנים.
מדהים לגלות שהאויב הכי גדול שלי נמצא בתוכי. מקשיב לכל הספקות.
צועק לי בתוך האוזן, את עוד פעם טועה! מה נראה לך שראית? אור? איזה אור? את מדברת שטויות! זה לא כלום. את לא כלום.
שעות הוא יכול ללהג ככה, להבהיל אותי מעצמי.
אבל יש בתוכי עוד קול, שרק בזמן האחרון התחלתי לשמוע אותו. לוחש לי בשקט בשקט שיש סיכוי. שאפשר.
אני מתחילה להתפלל, או איך שלא קוראים לזה.
השם, תעזור לי לשמוע אותך בתוך כל הצעקות והרעש הכבד שבתוכי.
תן לי סימן שאני הולכת בדרך הנכונה.
אם אתה פה ואתה גדול כל כך ויכול הכל ומחכה רק לי שאתקרב אליך, אז תן לי סימן קטן. קטנטן. אני לא יכולה יותר.
אני מרגישה שנשמטת לי האחיזה. בבקשה, תן לי סימן.
ואז, בצהריים של יום שלישי, בלי ברקים ורעמים ומרכבות אש, סתם ככה, באמצע המטבח, בקול דממה דקה, השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה.
קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לזה "הארת הרצון".
פתאום אני מרגישה אותו. קרוב לידי. הבזק של מחשבה ילדותית בראש שלי.
אני חוה התגלות.
העיניים שלי נעצמות מעצמן. מטפס ועולה בי גל. ממלא אותי עד שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ. ממלא אותי ב...
מה זה בכלל הדבר הזה? יש לזה שם בעולם הזה? אהבה? ממלא אותי באהבה?
המילה אהבה קטנה על זה. אבל מילא, שזאת תיהיה המילה.
אהבה, דליים של אהבה שופך עלי. שופך ושופך, ואני מתמלאת.
מרגישה אהובה כמו שאף פעם לא הרגשתי. ממלא אותי ביטחון ואמונה ושמחה וקרבה.
ממלא את כל החסרונות כולם, ואני לרגע שלימה.
הרגליים, הגןף, הידיים, אצבעות הידיים. אני מאגרפת אותן שלא יתפוצצו לי. הראש שלי מתמלט, עולה על גדותיו, וזה נשפך לי החוצה דרך העיניים בדמעות טובות, נקיות, מרגיעות.
אני לא מכירה כאלה דמעות.
הוא מלטף אותי.
מלך מלכי המלכים, ולוחש לי בתוכי בלי מילים.
ילדה שלי. אהובה שלי. יהיה טוב. טוב מאד. תמשיכי ללכת. את בדרך.
אל תסתכלי אחורה. אין שם כלום. רק אשליה אחת גדולה.תסתכלי קדימה ותיראי איך כל דבר בעולם עומד בדיוק במקום שלו, וגם את. תסתכלי מחדש."

כל פעם מחדש זה עושה לי דמעות...
תודה רבה. עשית לי טוב!

בס"ד

זה כבר לא שלא יודעים את האמת
זה כבר לא שאבודים
זה שלא מרגישים

וכואב ממש
ואמיתי לגמרי.כאילו מוכר לגמרי.

קראתי קצת וזה הזכיר לי אותי פעם.

הכי אני אוהבת פיקניקים, יותר מכל הבילויים שיש. לא יודעת למה, אולי זה משהו שאמא שלי אחראית לו. אלבומי הילדות שלי מלאים בתמונות של פיקניקים בכל מיני יערות של הקרן הקיימת.
כבר שנים לא הייתי בפיקניק. מי בכלל עושה היום פיקניקים? היום עושים מנגל. בפיקניק בעיקרון אין על האש, יש רק פירות וירקות וגבינות ולחם ויין.
לבן יש יום הולדת בעוד שבוע, ואני הולכת לארגן לו פיקניק מהדרין בהכשר הבד"ץ.
מיכאל היה פעם בצופים, הוא היה אפילו רשגד, די בכיר אני חושבת, רשגד בכיר בדימוס, ואני ממנה אותו למצוא לנו מקום. אני נותנת הוראות מדויקות, שיהיה עם פרחי בר, ועם דשא, והרבה נוף. אה, וגם שנהיה לבד.


... אחרי שהכל מוכן למחר, אני נוסעת לבני ברק לקנות לו את המתנה הכי רומנטית בעולם, מתנה שאי אפשר למצוא בשום חנות לגבר. נוגה אמרה לי שאני מופרעת, אבל מה היא מבינה ברומנטיקה? המתנה הזו תשמח אותו מאוד: טלית גדולה מצמר רחלים משובח, עם תיק קטן מקטיפה שעליו רקום השם שלו, בן.
זה כל כך ישמח אותו. עד עכשיו הוא מתפלל עם הטלית מהבר מצווה, שרק בנס הוא מצא אותה.

...בן פותח מתנות.
"טלית?" הוא שואל בתקווה כשהוא ממשש את החבילה הרכה.
"טלית," אני מחייכת.
הוא מאושר.
הוא קם ונעמד מול העמק הפורח, מתעטף בטלית וצורי לשמיים לאט-לאט, מילה אחר מילה.
"ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה..."
אמן.




זה לא כל הפרק. אם היה לי זמן/כוח/סבלנות הייתי מקלידה פה חצי ספר.

[הגבתי ועכשיו את לא יכולה לערוך]

 

כמעט בכיתי.

הצילו איזה פרק.

בכיתי תוך כדי ההקלדה
ובכלל כל הספר הזה ככ ואוו. לא משנה כמה פעמים כבר קראתי אותו.

לקחו ולא החזירו. זה ממש מעצבן
אני חייבת מקימי
אוף
מזל שיש את זה, לפחות זה מנחם קצת.
לפחות הקטעים המובחרים פה

"תגידי משהו... זה שהלב שלו פתאום הפסיק לפעול, זאת קצת הוכחה לזה שקודם הוא כן פעל קצת, לא?"
אני חושבת על עצמי לרגע.
*לא נראה לי... לא בהכרח."
אני מתיישבת לידה.
"את מתגעגעת אליו?"
"אני לא יודעת. אני חושבת על איפה הוא עכשיו. מה הוא עושה..."
"מה זאת אומרת?"
"לא יודעת...זה לא נראה לך מוזר? פתאום אנשים נעלמים להם ככה, ואף אחד לא יודע לאן... ואף אחד לא חוקר לעומק את הנושא הזה. כל יום אנשים בכל העולם משאירים את כל החיים שלהם כאן והולכים."
נוגה בוהה בתקרה.
"אף פעם לא הייתה חקירה רצינית, לעומק. משהו ממלכתי, בראשות שופט. שיחקרו את התעלומה הזאת. לאן הם הולכים כל אלה שהולכים...זה לא נשמע לך מוזר? יום אחד כל האנשים הכי קרובים לך ייעלמו אפילו בלי להגיד שלום, וזה יכול לקרות כל רגע, כל שנייה. זה לא מפחיד אותך קצת?"
"בטח שזה מפחיד."
"אבא שלי נעלם. זאת אומרת, אני יודעת איפה הגוף שלו נמצא, ראיתי אותם קוברים אותו, אבל הוא באמת, מה שבפנים, איפה הוא עכשיו? לאן הוא הלך?"

גם בזכות השרשור הזה.

הוא פשוט מדהים.

וזה קטע חזק)

כדי להבין בו הכל צריך לקרוא אותו שוב ושוב.
קראתי אותו כבר יותר מ15 פעמיים ובכל קריאה חוזרת אני מגלה משהו אחר.
הוא מדהים)

אני חוצה את ההאנגר בסטרוב עדין.
מסתכלים עלי מכל הכיוונים, מחייכים אליי. מנופפים לשלום.
מי אלה בכלל? ומה אני עושה כאן באמצע הרחבה?
כולם מכירים אותי, חוץ ממני.
נוגה יושבת על הבר וצועקת בתוך המוזיקה הגיגים עמוקים על אומנות הטלוויזיה לתוך אוזן של איזשהו מפיק.
לפי איך שהוא מהנהן, אני מבינה שאני חוזרת הלילה הביתה לבד.
אני מכירה את המבט הזה שלה, הפילוסופי.
נהיה לי רע.
אני לוקחת מונית הביתה. שטה עם חלון פתוח ברחובות תל אביב.
כל העיר חוגגת, ואני בוכה.
נהג המונית מציץ עלי מהראי.
"זה לא טוב לבכות" הוא מנסה
"אני יודעת."
"אז למה את בוכה?"
"אני לא יודעת."

בחולם היא באה אלי לפעמים.
שזופה ופרועה, עם החיוך הכי יפה בעולם והעיניים הכי מיואשות.
מביאה איתה דברים שהופכים לי את הבטן מגעגוע אליה ואל האנשים שהחלטתי לא לראות יותר אף פעם.
לוקח לי זמן לזהות אותה בתוך עלילת החלום.
רגע היא מצליחה, רגע היא נמוגה. וכשאנחנו נפגשות ממש, זה בדרך כלל אומר שבישבילי הלילה נגמר.

הורים אוהבים להיות רגועים בנוגע לילדים שלהם.
לדעת שהם אוכלים טוב, ישנים טוב, מרוויחים טוב.
אז גם אני, כמו כל הילדים, עסוקה בלהרגיע אותם .
במה שמתחולל בתוכי אני לא משתפת אותם, ממילא הם לא יוכלו לעזור.
אבא שלי אוהב אותי וייתן לי הכל אם אני רק אבקש, אבל יש לי הכל, חוץ מסיבה אמיתית לחיות.
ואת זה כנראה גם לו אין.
הוא בא לבקר אותנו אחרי שנמאס לו לחכות שנבוא אליהם, אני והביישן.
הוא עובר מחדר לחדר, מתפעל מהטעם של בן.
נרגע כשהוא רואה שלבת שלו יש דירה מרוהטת וחבר תסריטאי ובטטה פורחת.
טוב שאני הכנתי לו את הקפה והוא לא הספיק לפתוח את הארון עם הביוטופ במטבח.
טוב שהוא לא קרה את מה שאני כותבת בלילות, טוב שהוא לא קרא את מה שבן שופך לתוך המחשב שלו כל לילה.
הדברים שאי אפשר למכור לטלוויזיה.

לפעמיים אני רואה אותנו משתקפים בחלונות הראווה.
הולך שם בחור שהיה יכול למצוא חן בעיני, ולידו מישהי מוכרת מאד.
לוקח לי שבריר שניה לזהות. אלה אנחנו, נכון. נראים טוב. לבושים טוב. מתאימים. קל יותר להסתובב לבד ברחוב כשמישהו בודד כמוך הולך לצידך.
שעות אנחנו הולכים ושותקים, כמו שני סוכנים חשאיים במשימה סודית.
כבר שנים מחפשים את איש הקשר שייתן לנו את המעטפה הסודית ובה ההוראות: לאן הולכים מכאן. מה היעד הבא.
זו הפכה להיות הבדיחה הקבועה שלנו
"איסר כבר יצר קשר?"
"לא. גם היום לא התקשרו."
חייבת להיות סיבה לקיומנו. שני זרים מאובזרים, כמו שתי חפרפרות מחופרות היטב. ממתינים ליום הגדול ולטלפון המיוחל.

אני מסתכלת עליו בשקט מהצד.
יוצא, נכנס, יוצא, נכנס, חברים, בחורות, מכל המינים ומכל הצבעים.
אני עוקבת אחריו בלי שאף אחד ירגיש, לשניות יש לי הרגשה שגם הוא עוקב אחרי, ואולי זה סתם דמיון.
בכל מקרה, אני לא מודאגת, אני ותיקה בעסקי הריגול.
גם אם הוא אוסף מידע, בחיים הוא לא יעלה עלי. יש לי כיסוי מושלם, עבדתי עליו שנים.
הוא אף פעם לא יגלה שמתחת למיטה שלי יש דלת סתרים, ומאחוריה מדרגות תלולות, ובסופן מרתף חשוך וילדה מפוחדת שמחפשת מישהו או משהו שראוי לחיות בשבילו או למות בשבילו, זה לא ממש משנה לה.
מישהו שייגע בה נגיע כזאת, לא בגוף. ייגע בה מהמקום ההוא שאין לה מושג מהו, אבל היא מתגעגעת אליו.
מישהו כמוה,
זר.

תודה יקרה. באלי לראות שוב
בעז"ה בלילה..

הם כאלה זוג מקסימים.
הם עשו קידוש ה' כל כך גדול.
היה כיף לראות את זה שוב, כשאני מכירה את הספר על כל צדדיו. חצי ממה שהיא דיברה יכלתי לפתוח ולהראות לה.
היא אישה מקסימה.
וואו. כמה שהספר הזה השפיע עלי. אף פעם לא שמתי לב לזה

שפוי. המילה הזאת כמעט לא נשמעת אצלנו.
בשביל לזכות לכינוי "שפוי", אתה צריך להיות משוגע בקנה מידה לא סביר. על מד השיגעון הסטנדרטי, לכל היותר תמצא " מטורף", "גמור", " שרוט", "קרוע", " מעוך".
שפוי זה מחוץ לסקלה.
שפוי זה אחד שהשיגעון שלו כל כך חמור שיש יסוד להאמין שהוא ממש נורמלי, ושאולי יש לו תשובה לכל השאלות שאנחנו שואלים את עצמינו.
לפעמים אנחנו יושבים שעות, משחקים בלמצוא מישהו אחד שאפשר להגיד עליו שפוי.
מעבירים את כל החברים שלנו ואת המשפחה שלנו, עוברים על העיתונים, על המוספים, על כל הספרים שקראנו בחיים, על כל הדיסקים, ולפני חודש בן אפילו הביא מאיזה מקום אנציקלופדיית האישים, ומה אני אגיד, שממה. אף שפוי לרפואה.

אני כבר יודעת את מי אוכל לאהוב באמת. אחד שלאהוב זה לא כישלון בשבילו,שלא יצטרך עוד ארבע מהצד בשביל לנסות להסתיר את זה. שלא יאמין למה שאני חושבת על עצמי,ושלא יכנע לי.אחד שיהיה לו השכל להכניס אותי הביתה ולטרוק את הדלת. שיעז להגיד לי ,תתקפלי מותק, ומה שיהיה יהיה. אפילו אם ביחד נגלה ביחד שאת מכוערת, בשבילי עדיף אמיתי ומכוער ממזויף ויפה

איי. קטע כואב
(עם גורי?)

החובה המטופשת הזאת לחיות שמוציאה אותי בכל פעם החוצה

זה בהחלט כואב😞

מרגישה שהיא חייבת לכולם,

אחרי יום שלם שהייתי במיטה.
ריקה מהכל.
עצובה.
בודדה.
כאובה.
הכל כאב בי.
חשבתי שאני עומדת להתפוצץ.
וכשראיתי את הקטע הזה הרגשתי שדי. לא יכול להיות שזו אני.
כי זה כל כך לא אני.
ובכל זאת המשכתי לשקוע בעצב ובכאב.
אוי. כואב על הימים השלמים שביזבזתי על שהייה ממושכת במיטה.
חוסר רצון לכלום.
משוועת שמישהו ישים לב אלי.
שהאולפנה תעשה לי משהו כבר עם כל ההברזות האלה. שזה לא סתם כי אני סטלנית חסרת מסגרת.
אני כן. אני הכי בנויה למסגרת.
כל כך רציתי לתשומת לב.
אוי איזה טיפשה הייתי.
ביזבזתי את זמני על כלום.
על סבל. סבל ממושך.
תודה לאבא שבשמיים שעזר לי לצאת מהבוץ האיכסה הזה.
לא יצאתי ממנו לגמרי. נשאר קצת לכלוכים מהבוץ הטובעני הזה. אבל אני כבר לא שקועה בביצה.
וזה הכי חשוב.
תודה לך אבא שלא התייאשת ממני.
תודה שעזרת לי להגיע למקום הנכון והטוב שלי.
תודה שבזכותך אני עכשיו שלימה עם המקום שאני נמצאת בו.
תודה לך אבא.

משמח מאוד לקרוא אותך ככה

את מדהימה, את יודעת?

ברוך ה' ממש.

יאלדה התגעגעתי.

ב"ה.כיף לקרוא שיותר טוב לך!

כבר שנה שנעלם לי הספר ולא קניתי חדש.
כמה טוב שיש את זה פה.
תודה אבא שהזכרת לי את זה.

@סלט

אז אני אגלה לך סוד קטן, להיות אינדיווידואליסט זה להיות חופשי,

לחיות בחירות מוחלטת.

יש בעולם הזה חירות, חופש. החופש להיות אף אחד, לא להיכנע לתכתיבים זמניים, לאופנות.

רבי נחמן אומר שהחירות תלויה בשמחה.

והשמחה תלויה בהתרת הספקות. 

אין שמחה התרת הספקות, ככה כתוב.

הספק שלנו אוכל לנו את השמחה הפנימית. אנחנו כל היום עסוקים באולי אני צודק ואולי אני טועה,

אולי זה נכון ואולי לא, הספק הוא להט חרב המתהפכת שהבורא שם בפתח של גן העדן שלנו,

רק מי שמצליח לנצח אותו יכול לשמוח באמת.

להיות שלם באמת עם הרגע הזה, עם השנייה הזאת. 

עם ההוויה. 

ולשלמות הזאת ולהשלמה הזאת קוראים אמונה.

והאמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר.

"עלובים כל כך הם עומדים מול עולם מטורף,

שמציע בקליק אחד על העכבר סרטי סאדו-מאזו, אז גם הם נופלים. 
ומשתכנעים שלעולם הזה יש מה למכור להם,

ושכדאי להאריך קצת את הבלורית ולקצר את החצאית, ולהצר קצת במותן, ולעשות פן לפאה של שבת,

בדור מטורף שבו בטלפון שלך אתה יכול לברר מה התחזית למחרת ותוך כדי זה מציעים לך שיחות ארוטיות. 
כולם רודפים אחרי הכסף והכבוד, אחרי בגדים, בשמים, סרטים, אוכל ויין, והשטן חוגג. 
הוא מתמוגג כשהוא רואה חתונות חרדיות עם מנות מעוצבות במאה חמישים דולר למנה,

הוא חוגג כשהוא רואה ילדות יהודיות בנות שש עשרה מפגינות בכיכר נגד כפייה דתית,

והשם יתברך בוכה.

והשכינה בוכה.

 והצדיקים הולכים ונעלמים.

וכולם סובלים ונחנקים תחת העול של עולם חומר גס ומגושם. 
והייאוש גדל, והעצבות גדלה, והדיכאון מנצח.

 והאלימות מתפרצת מכל חור אפשרי.

בתוך המשפחה, בין שכנים, בין עדות, בין מגזרים, בין נהגים בפקק,

בין ילדים בבית ספר, בין שרים בממשלה, בין רבנים כאלה לרבנים אחרים,

ומשיח יבוא ויכבוש את העולם בכוח האהבה. איך?
משיח יראה בנו רק את הנקודה הטובה, הפנימית, זאת שרוצה רק טוב.

הוא ידון את כולנו לכף זכות.

הוא יראה את הנקודה הנאנחת, הנשברת, זאת שרוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה, להשתחרר משלטון הרע. 
משיח יאהב אותנו כל כך, את כולנו. 
הוא יסתכל עלינו, חילונים, דתיים, ספרדים, אשכנזים, גברים, נשים, ופשוט יאהב אותנו. 
ואתה יודעים מה יקרה? אנחנו נאמין לו. 
פתאום אנחנו נאמין שיש בנו טוב מתחת לערימות הזבל שלנו.
פתאום נוכל להסתכל על עצמינו בחמלה, ברחמים אמיתיים,

פתאום נוכל להגיד לעצמינו: 'רגע, אני בעצם טוב, מה פתאום שאני אעשה רע? לא רוצה,'
ונעזוב כולנו את היצרים האפלים ואת התאוות המגושמות ואת התארים המכובדים,

וכל אחד יוכל סוף סוף לראות מי הוא באמת, והרע יאבד את הקסם שלו ואת הכוח שלו. 
וביום הזה נראה שבעצם אנחנו טובים ורוחניים ואמיתיים,

ומה לנו ולכל השקרים האלה שבוססנו בהם כל החיים.
ופשוט נצא כמו שפעם כבר יצאנו ממצרים,

אבל הפעם זאת תיהיה גאולת עולם, שאין אחריה גלות ואין אחריה מדבר,

 

ואם בזה לא ראוי להאמין, אז אני כבר לא יודע שום דבר."

בלילות הולכים ממסיבה למסיבה, משוק לשוק,

מקופי שופ לקופי שופ, מחומר לחומר, מהמראה לנחיתה.

יורדים יותר ויותר נמוך. מחפשים להרגיש.

מעילי עור. כובעי צמר. כפפות. חדרים במלונות מסוכנים. 

חלונות אדומים. הרבה-הרבה דולרים. עסקאות מפוקפקות עם מוסלמים וסוחרי סמים.

מנסים להתרגש, משחקים בלחיות.

 

את הכל השארתי בארץ. כאן אני אף אחד. 

מסתובבת במקומות הכי מסוכנים.

מסתכלת על האיש שלידי ויודעת שהוא הכי מוסכן לי מכולם.

משהו בתוך הלב קורא לי.

אומר לי די, זה לא זה.

מה שאת מחפשת נמצא רחוק מכאן, והוא הרבה יותר גדול ומואר.

מה שאת עושה לעצמך לא יעזור.

החיסרון לא יתמלא, הוא רק יגדל ויגדל.

יהודים, יהודים, בטח שיהודים. 

יהודים שכרגע לא בטוחים שהם רוצים להיות יהודים,

שלא מבינים בדיוק מה זה אומר להיות יהודים.

שנסעו במטוס וברכבת ובמעבורת בים הצפוני, 

והדבר האחרון שהם רצו שיקרה להם בסוף הולנד,

אחרי מאות קליומטרים של מישור ודשא ומים קפואים,

זה שיזכירו להם את זה.

בטח יהודים. אלא מה?

 

אני גל גדול וקצף בשיא הגובה

רגע או שניים לפני התרסקות

לתוך עצמו

אני והפצע שיש לי בלב מסתובבים בעולם

מתגרים

מחפשים רפואה

עזבתי הכל רק לרגע ואני בעיר זרה

חושבת מחשבות של אישה זרה

ומתגעגעת וכועסת על הגעגוע

קר לי 

ואני לבד

גם בחלום

אשכרה.

קפוץ לי