קטע שכתבתי אחרי התמודדות עם נפילות באינטרנט.
מי שהנושא לא נוגע לו עדיף שלא ימשיך לקרוא.
השיקום.
מה חשבתי לעצמי כשעשיתי את זה? תמיד הייתי בטוחה שלי זה לא יקרה, אני לא אתן לזה לקרות. אני פשוט שולטת בעצמי, זה הכל, אני לא אגיע למקומות מלוכלכים (לא שידעתי מה זה באמת מקומות מלוכלכים).
זה התחיל בקטן. לראות סרטונים של בנות עם בגד ים. מראה שהייתי נמנעת ממנו ועדיין משתדלת להימנע. הבנתי שעשיתי ירידה, חוויתי נפילה קטנה, טעמתי מעט מהחטא. זה היה טעם חדש, מוזר, מעניין, טעים בהתחלה ומר בסוף. מאוד מר. בעצם... בהתחלה לא הרגשתי את המרירות, זה הגיע יותר מאוחר. כשהנפילה הייתה למקום נמוך יותר ומגובה גבוה יותר.
בהמשך זה כבר הפך לתמונות עירום. לגמרי. עם כל המשתמע מכך. לא הסכמתי לעצמי לרדת לרמה של סרטונים אבל בסוף גם זה הגיע.
המעידה מהמדרגה האחרונה היא המעידה שממנה יש פשוט מדרון חלקלק שאי אפשר לעצור את ההתגלשות בו בכוחות עצמך. צריך שיהיה מישהו שפשוט יהיה בסביבה באופן כזה שאי אפשר להסתיר ממנו דברים, שיהיה זה שנותן יד בצורה בלתי מודעת. אבל צריך שיהיה אותו. בלעדיו כמעט בלתי אפשרי לעצור.
מי היה שם לעזור לי?
כולם ואף אחד.
שני הורים, שתי מחנכות ו4 מדריכות שיכולתי לדבר איתם והיו נותנים לי תמיכה נפשית ורוחנית.
8 אנשים ש6 מתוכם חזרו שוב ושוב שהם פה בשביל לעזור ולתמוך בשביל כל מי שצריכה ורוצה.
8 אנשים שיכולתי לפנות אליהם ולשתף אותם בכאב ובטראומה.
8 אנשים שלא האמנתי בהם מספיק.
לא היה לי אמון באחרים שיבינו מה אני עוברת. לא היה לי אמון בעצמי שאוכל לספר.
אז מה עצר את ההידרדרות? מה עזר לי להתרומם מהמקום הנורא שהייתי בו? במה נאחזתי כשניסיתי לצאת מהרפש?
הכל חוץ מאנשים חיים.
פורומים, שו"תים, חידושים ודברי תורה, פ"שים, שיעורי מדריכה, שיעורי חינוך, סתם סיפורים וכל דבר שיכולתי להשליך ממנו אפילו מעט על ההתמודדות הזו.
אבל בעיקר- הידיעה שאני רוצה לחיות עם מישהו שלא נפל לשם ושלא ייפול לשם, ואיך אני יכולה לדרוש ממישהו שלא יהיה איפה שאני נמצאת? כמו שלא ארשה לעצמי לדרוש שידוך רק עם בחורים סבלניים שלא כועסים כשאני בעצמי מתעצבנת וכועסת על כל שטות.
היו הרבה נפילות בדרך. על כל עליה הייתה נפילה שדרשה התרוממות מחדש שדרשה לא מעט כוחות. לא תמיד הצלחתי לא ליפול אבל תמיד הצלחתי להתרומם במחשבה, לדעת שזה מקום שאני רוצה לברוח ממנו גם אם אני מגיעה אליו שוב ושוב.
עליה תמיד הייתה.
הבעיה הייתה בזמני הנפילות.
שוב ושוב "לבחור" ליפול כי אין לי כוח להתמודד.
עד שהיו פעמים שבהן כן הצלחתי לעצור. אלה הפעמים שאמרו לי "יש לך כח להפסיק, יש לך כוח לעלות".
הייתי המעודדת של עצמי.
בהסתכלות אחורה אני ממש לא יודעת מאיפה הכוחות הגיעו אבל כל הסיפור גרם אצלי להעצמה של האמונה, הידיעה שהכל מהקב"ה. הכל זה אומר הכל- גם הטוב וגם הלא-טוב. מהכל מגיע טוב אחד גדול יותר.
בלי הנפילה וההתמודדות לא הייתי מי שאני היום, לא הייתה לי התחושה החזקה שיש מישהו שמלווה אותי ושומר עליי לא משנה מה אני עושה ואיפה אני נמצאת פיזית, נפשית, מנטאלית ורוחנית. הידיעה שהכל מתנהל מלמעלה בפינצטה- הכל מדוייק, הכל במידה, כל התמודדות מביאה איתה גם כוח, כל נפילה מביאה איתה תפילה חרישית ללא מילים. הבקשה שיהיו לי הכוחות להתמודד, לא הבקשה שלא יהיו נפילות. כי מה שאני אמורה לחוות אני אחווה, השאלה היא עד כמה יהיה לי קל בהתמודדות.
כשאני מסתכלת היום על מה שעברתי בחיים, גם באירועים הקטנים שהיו לי וגם באירועים הגדולים, הכל השפיע עליי ומכולם השתדלתי לשאוב טוב, הרי לא ייתכן שהקב"ה הביא אותי למקום סתם, מכל מקום יש לי מה ללמוד, כל מקום, אדם ואירוע שאני נתקלת בהם או שעוברים עליי באים להראות לי על מה אני צריכה לעבוד כדי להיות אדם מתוקן יותר, שלם יותר, טוב יותר, קדוש יותר.
אז כן, הנפש שלי שרוטה, המוח שלי שרוט אבל הנשמה במקום יותר גבוה ושלם, האמונה יותר יציבה ומוחשית והנפש יותר בוגרת.
