ולפעמים גם למקום ששמעתי עליו בהשגחה פרטית אבל לא בא לי לתת לו .

אז נותנים בדווקא.

אנ''ש

בד''כ לעניי ביתנו, לעניי עירנו,

לעניין שבדיוק אנחנו צריכים בו ישועה,

או למי שבא/התקשר בעיתוי מוצלח.

והארגון החדש שקם להגנת תרנגולי הכפרות האומללים..

איזו צדקה יש בזה?

לא כל דבר טוב נחשב צדקה (יש דיון מה לעשות עם כספי מעשר כשאין עניים במצוי אבל לצערנו זה לא המצב...).

[זו הלכה אז אם אתה מתבדח תבהיר את זה...]

מספיק אחד שלא יבין.

נראה לי שהם כבר מזמן מזמן לא גואלים קרקעות. וגם אם כן - זה עדיין לא צדקה כנ"ל (לגבי יד לאחים וכדו' יש עניין של פדיון שבויים שהוא צדקה לכל דבר).

אולי יש שכנים, או בני משפחה 

שנמצאים במצב כלכלי דחוק ואפשר להעביר להם את כספי הצדקה?

(למנוע אי נעימות מהמקבל אפשר לעשות  מתן בסתר)

אני מתנגד עקרונית לתרומה עבור מי שמצבו הכלכלי דחוק רק בגלל שהוא דחוק.

אנחנו חיים בעולם מודרני. באופן יחסי הדברים הבסיסיים באמת (אוכל, מים לשתיה) יחסית בזול.

יש בעיה קשה שנובעת מאנשים שלא יודעים לנהל את עצמם בחברת שפע וצריך להתמודד איתה על ידי כלים קפיטליסטיים כמו  לשבת עם אנשים על תלוש משכורת, וללמד אותם לחיות ממה שיש.

אין היום בישראל כמעט בעיה של עוני אמיתי, אבל יש בעיה קשה של חוסר ידע ושל אנשים שנשלטים על ידי פרסומות.

___________

חריג מכל זה זו בעיית מחירי הדירות ההזויים, אבל אדם עני שנזקק לצדקה לא צריך לגור בגוש דן ועדיף שיעבור דירה.

במיוחד אם מדובר בעני שיש לו דירה בבעלות, ואז יש פיתרונות אחרים.

עקב התנהלות כלכלית לא תקינה.

אבל:

1. כשאדם במצוקה, קודם כל צריך לעזור לו לצאת ממנה, גם אם הגיע לשם באשמתו.

    אח''כ לעזור לו ללמוד להתנהל נכון, למצוא לו עבודה וכד'

2. בימינו גם משפחות שאין להם כסף לגבינה צהובה לפעמים, ולבגד שבת נורמלי כל עונה, וכסף לטיול שנתי 

   ועוד דוגמאות שנחשבות כמותרות, נחשבות עניות. כי זה רמת החיים שאנשים נורמלים חיים היום.

3. יש את הנושא של תרומה לאביונים. (ולא מפרטת פה כי חוששת שאגיד דבר לא מדויק)

4. יש לי רצון לאפשר לאנשים הקרובים אלי לחיות ברמת חיים דומה לשלי, גם אם יש עניים יותר הזקוקים לצדקה.

בעניין הדיור במרכז לעומת הפרברים- זה נושא בפני עצמו.

רק נקודה אחת: לא חוכמה לעבור לפרברים בגלל מחירי הדיור, אם קשה למצוא שם עבודה ולהתפרנס בכבוד.

ואני אומרת את זה מניסיון מר.

(וכמובן שיש מטרות אחרות שאפשר להשתמש בכספי הצדקה, כגון סיוע למשפחות עם ילדים מיוחדים,

לסיוע בתחומים רפואיים בכל מיני עניינים ועוד)

בתור מי שתרם לא מעט כסף לארגונים שעוסקים בזה, ויש להם נסיון:

1. לעזור אפשר אחרי שהאדם יצא מהמצוקה התזרימית.

אפשר לתרום כסף כדי לסגור את חובות העבר, אבל זה לא יעזור אם הוא ממשיך לייצר חובות חדשים.

2. אני מבחירה (למרות שהיה לי) חייתי ברמת חיים נמוכה מהמוצגת כאן ^. זה היה מותרות ונשאר מותרות גם אם לאחרים יש.

4. זה כבר משהו אחר. זה לגיטימי, אבל בעיניי בעל חשיבות פחותה.

(במקרים כאלה, אגב - העדפתי בדרך כלל לעזור לנזקק למצוא עבודה, ובמקרה מסויים הוריי נתנו עבודה במשך שנים למי שהיה זקוק לזה).

5. אני מסכים. אבל יש "פרברים" כמו לוד, או כמו שכונות גרועות (ולכן זולות) אבל נגישות למרכז.

בתור עובד-שלט-רחוק שגר ביישוב מרוחק אני מכיר את הדילמה, ועדיין יש פיתרונות, אם כי יש להם מחירים אחרים.

__

ילדים מיוחדים ורפואי זה בעיה קשה מאוד. בגלל אנשים כמוך שתורמים למסכנים האלה, חברות התרופות מעלות את המחירים.

בכלל, חל זינוק מטורלל במחירי התרופות מצילות החיים בעשור האחרון. חלק באשמת ה-FDA, וחלק באשמת זה שלאנשים יש כסף לשלם והם ימכרו דירה כדי לחיות עוד שבוע, או בגלל שהם עושים הפגנות שהממשלה תממן להם את ה"דירה" הזו..

לא יודע  אם יש משהו לעשות נגד זה. רק פשוט להכיר בזה שיש פה בעיה ואנחנו מתדלקים אותה.

נדמה לי, שזה לא שחל זינוק במחירים.

פותחו תרופות חדשות, שהם כנראה יקרות ביצור מצד אחד, ומהצד השני יש עליהן עדיין זכויות יוצרים, ולכן אין תחרות. והתרופות החדשות נמכרות במחירים גבוהים.

המחיר שאנשים משלמים עליהן, המימון הממשלתי במקרים מסויימים, וההגנה הממשלתית על זכויות יוצרים משפיעים על המחירים, אבל גם על האינטרס של החברות להשקיע הון עתק מלכתחילה, בלפתח את אותן תרופות. 

העלות של גידול ילדים מיוחדים, קשורה בצורך בכוח אדם גדול מאוד, חלקו גם מקצועי. אם תשלם להם כמו לסינים שעובדם במפעל, הם ימצאו עבודה אחרת, ואם תשלם להם משכורת סבירה, העלות תשאר יקרה.

ולגבי עבודה בשלט רחוק - זה רלוונטי עבורך, עבור אנשים בתחום שלך ובעוד כמה תחומים. [ולפעמים יש לזה גם מחיר, כזה או אחר]. בהרבה תחומים, זה פשוט לא רלוונטי. אי אפשר היום להיות מורה או נהג אוטובוס בשלט רחוק. ולא כל אחד מוכשר לכל תחום.

חל זינוק ברגולציה (עולה יותר להעביר תרופה אישורים, כלומר התרופה אולי יותר בטוחה אבל פחות נגישה - עלות תועלת לא פשוטה בכלל).

תרופות שכן עוברות - יקרות לפיתוח מצד אחד, ונמכרות לחסרי אונים מצד שני.

זכויות יוצרים בתרופות זה דילמה לא פשוטה כי חברות תרופות צריכות להתפרנס ממשהו. (אגב, יש לא מעט אזרחים מערביים שנוסעים לקנות זיופים בהודו בגלל זה).

לגבי ילדים מיוחדים - אני מאמין שאפשר למצוא שם פיתרון. כבר היום יש שימוש נרחב בטאבלטים עבור הילדים האלה וכנראה שאפשר לשפר את המצב בסדרי גודל.

זה קורה, צריך לראות אם יש דרך להאיץ את זה.

עבודה בשלט רחוק נהיית היום רלוונטית לעוד תחומים. אפילו אחזקת מעליות

 בחיים בלעדיהם, ובכל זאת, זו זו מצווה ומעשה מוסרי לתת אותם למי שחסר לו.

[אני לא נכנס כרגע לשאלה מתי יש הצדקה לתמיכה ממשלתית].

למשל - אפשר לשרוד בלי מכונת כביסה, אפשר לחתל תינוק בחיתולי בד, אפשר גם לחיות בדירה עם כיוון אוויר אחד באזור חם בלי מאוורר.

לפעמים ילד סובל בבית ספר שלא מתאים לו, ויש בית ספר שיתאים לו, אבל צריך לשלם בשבילו מחיר יקר.

לפעמים לילד יש קשיים בלימודים, בגלל לקויות למידה או סיבות אחרות, וכדי להתמודד איתם צריך הרבה כסף.

הוא לא ימות אם לא יפלו בבעיות שלו, אבל הוא יצבור פערים לימודיים, שספק אם הוא יוכל פעם להשלים אותם, ויתכן שהוא יפלט מהמסגרת, או שהוא ישאר בתוכה, במנותק ממנה.

יש הרבה מצבים בהם נכון לתמוך בעני, על אף שיש לו כסף לאוכל ומים לשתייה.

בחלק מהמקרים אם העני יעשה מאמץ לחיות בדוחק, כדי לא להזדקק לבריות, זה יהיה מעשה נכון וראוי.

בחלק אחר של המקרים, זה יהיה לא הוגן כלפי משפחתו.

כלומר כאלה שלוקחים את הכסף ומשתמשים בו כדי לשקם את המשפחות, לא כדי לזרוק עוד כסף לתוך הבור של משפחה שלא יודעת לנהל את הכסף שלה.

קודם כל לפי ההלכה- שמדובר בתרומה ללומדי תורה ועניים. 

אח"כ לפי עמותה- יש עמותת שמצהירות שכל הכסף הנתרם מגיע לייעודו. 

ואח"כ לפי השקפה עולם- אתרום לישיבות שאני מרגישות שתורמות לעם ישראל בכיוון הנכון, לעמותות שדואגות לנזקקים בדברים שנראים לי לנכון 

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל